הטמא והטהור יאכלנו

פרשת ראה
בפרשה נאמר –

רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל.
דברים יב, טו.

ומפורש –
רשב"ם –
בכל אות נפשך – בגבולין, שאין שם מקום להקריב, שם תאכל חולין בכל שעריך.

אבן עזרא –
בעבור כי השלמים קדש, ויש כרת על טמא שאכל בשר קדש, אמר על בשר תאוה: הטמא והטהור.

כצבי וכאיל – שאינו קרב על גבי המזבח. וחלב הצבי גם חלב השבעה מותר, [והצבי עמם].

רד"ץ הופמן –
הטמא והטהור יאכלנו – בויקרא ז׳:י״ט נאמר: ״והבשר כל טהור יאכל בשר״. האיסור לא היה בתוקפו בצורה כללית זאת אלא כאשר היו בני ישראל במדבר, שלא היה להם אלא בשר קדשים. לעומת זאת כאן הותר בשר חולין לטמא כמו לטהור.

כצבי וכאיל – כמו חיות, שאינן ראויות כלל לקרבן והיו מותרות לטמא אף מקודם.

*

כלומר, כאן הותרה שחיטת חולין, שגם אדם טמא יכול לאכול אותה, כמו באכילת הצבי והאייל, שאינם מוקרבים על המזבח.

ומצווה זו מופיעה בספר דברים, הספר שלפי המחקר מורה על ריכוז הפולחן. והרי ריכוז הפולחן מצריך גם התרת שחיטת חולין.

אך לפי מה שכתבתי אתמול על מגילת מוזס וילהלם שפירא, יתכן שכל חלק המצוות בספר דברים זו הוספה מאוחרת. צ"ע.