המילה מצפון

המילה מצפון.
בביקורתי על הספר של תומר פרסיקו כתבתי –
"ואולם, מעניין לדעת שבעברית הקדומה כלל אין מילה כזו 'מצפון'. זה חידוש של המתרגם בן המאה ה-12 אבן תיבון, ונכנסה לשימוש תדיר רק לאחר חידושה על-ידי אליעזר בן יהודה – כפי שמציין פרסיקו".

למעשה, צריך לדייק – המילה הזו לא מופיעה במשמעות הידועה היום, אבל היא מופיעה במשמעות קדומה יותר, כפי שכותבת שולמית עוזיאל בספר "מוציאה לשון" –

"המילה "מַצְפּוּן" מופיעה במקרא במשמעות "מחבוא" או "דבר חבוי, מטמון" — למשל "אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו" (עובדיה א, ו). המילה הערבית המציינת את רגש המוסר היא כאמור דָמִיר (או בתעתיק מדויק יותר — צ'מיר), הנגזרת מהשורש דמ"ר. שורש זה בערבית מורה על דברים נסתרים, חבויים, צפונים. כאשר התעורר הצורך לתרגם מילה זו לעברית, היה נוח לפיכך לבחור במילה "מַצְפּוּן", שפירושה הבסיסי דומה, ולהעניק לה גם את המשמעות המופשטת יותר של רגשות כמוסים — ובפרט רגש המוּסר."

למעשה, המילה הזו לא באה 'למשל' בפסוק הנזכר, אלא רק בו, לפחות בצורתה זו.
ועוד אומרת עוזיאל –

"אך למרות הדמיון באותיות, בצלילים ובמשמעות, אין קשר בין המילים "מַצְפּוּן" ו"מַצְפֵּן": "מצפן" נגזרת כמובן מ"צָפוֹן" (הכיוון), ואילו "מַצְפּוּן" נגזרת מן השורש צפ"ן, ופירושה המקורי "מקום מחבוא" או "משהו חבוי" (אם כי עשוי להיות ביניהן קשר עקיף: אבן־שושן מעלה כמה השערות על מקור המילה "צָפוֹן", ואחת מהן היא שהשמש בכיוון זה "צפוּנה" ואורהּ מועט. ייתכן אפוא ששתי המילים מקורן בשורש צפ"ן, הקשור למשמעות "חבוי, נסתר"; אך אין ביניהן קשר ישיר יותר)."

– מוציאה לשון מאת שלומית עוזיאל