הפוסל במומו פוסל

מכל מקום שומעים קריאות בגידה, ומנגד אנשים שיוצאים נגד קריאות הבגידה, אבל אז מתברר שגם אותם אנשים קראו אותן קריאות ממש. וכבר ראיתי שמביאים את הפסוק, שאף אני הבאתי בעבר (חוץ מפסוק דומה לו, שגם הבאתי) –

מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק וָאֹמַר רָזִי לִי רָזִי לִי אוֹי לִי בֹּגְדִים בָּגָדוּ וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ.
ישעיה כד, טז.

וביחס לתופעה זו אפשר להביא מספר פסוקים –

לָמָּה תָרִיבוּ אֵלָי כֻּלְּכֶם פְּשַׁעְתֶּם בִּי נְאֻם יְהוָה.
ירמיה ב, כט.

כֻּלָּם סָרֵי סוֹרְרִים הֹלְכֵי רָכִיל נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל כֻּלָּם מַשְׁחִיתִים הֵמָּה.
ירמיה ו, כח.

הַכֹּל סָר יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ אֵין עֹשֵׂה טוֹב אֵין גַּם אֶחָד.
תהילים יד, ג

אכן, נראה שצדקו הנוצרים, שטענו שזה טבע האדם הבלתי נמנע, ואולי בכל זאת יבוא ישוע להושיע את העם הזה… למרות שבעיוני התיאורטי הגעתי למסקנות שונות. אך מי אני ומה כוחי ומה דעתי מול כוח האל והבריאה…

אבל שוב, באופן תיאורטי – אני מסרב להכיר במציאות כזאת. כן יש אנשים טובים, וכן ישראל הייתה מקום טוב לחיות בו עד לא מזמן. אנשים עזרו אחד לשני, עשו מעשי חסד, הייתה ערבות הדדית וגאווה לאומית. וכן, אני יודע שיש גם עכשיו אנשים טובים, שמנסים לעשות טוב, בדרך כלל בצינעה, ולפעמים גם ברבים. לא הכול רע, לא הכול מקולקל. רק הרוחות הרעות נושבות ועושות הרבה רעש.

ועל כן אני נזכר בעוד פסוק –
רְאוּ בַגּוֹיִם וְהַבִּיטוּ וְהִתַּמְּהוּ תְּמָהוּ כִּי פֹעַל פֹּעֵל בִּימֵיכֶם לֹא תַאֲמִינוּ כִּי יְסֻפָּר.
חבקוק א, ה.

חבקוק דיבר על הכשדים, אבל גם היום פועל פועל אלוהים מוזר, שאיני יודע מהו. האם אלו פעמי משיח? אולי. יש הסוברים כך. אך כפי שאמרתי לפני כמה ימים בשיחה אישית – כבר היו לעם ישראל צרות גדולות יותר, למשל פרעות חמילצקי, ובאמת בדרך כלל בעיתות משבר עולה העניין המשיחי, כמו במקרה של שבתאי צבי. ואף כי המצב היום בכל זאת מיוחד מכמה בחינות, ובראשן – שיש לנו מדינה, שהיא כבר ראשית של גאולה, כידוע.
אז אינני יודע מה יהיה, ואולי אני גם מגזים במחשבות, אבל בכל מקרה זאת התוצאה של הניתוח שלי את המצב. וגם בלי העניין המשיחי – הרעיון הנוצרי של 'טול קורה מבין עיניך', שתורגם לרעיון היהודי של 'הפוסל במומו פוסל', מוכיח את עצמו מאוד, בהיבט הלאומי והאישי.

אחרית הימים בברית החדשה

אחרית הימים בברית החדשה
בברית החדשה יש כמה נבואות לאחרית הימים. כמובן, המפורסמת שבהם היא 'ההתגלות', או 'חזון יוחנן', הספר האחרון בברית החדשה, אך בו דווקא לא אעסוק, הן בגלל אורכו, והן בגלל שהוא ספר מוזר בעיניי. בכל אופן שם הדמות הרעה היא 'החיה' ולה 'מספר החיה' – 666 המפורסם. ההסבר המתקבל ביותר על הדעת ששמעתי למספר זה הוא, שבתחילה היה כתוב 616, וזה הגימטריה של שמו של נירון, הקיסר שרדף את הנוצרים, ובערך בתקופתו נכתב ספר זה. ועוד הסבר יפה ששמעתי מופיע בסרט 'עירום' של מייק לי, שם הגיבור, פילוסוף תמהוני נודד, מסביר לשומר בניין, שבכל ברקוד יש שלושה קווים עבים, שערך כל אחד מהם 6, וביחד – 666. ואכן נאמר שאיש לא יוכל למכור או לקנות ללא 'מספר החיה', הוא השיטה הכלכלית.
אבל, כאמור, לא בזה אעסוק, אלא בשני פרקים אחרים העוסקים בכך. הראשון הוא בבשורות והוא מדברי ישוע עצמו, והשני באיגרות.
זה המקור הראשון –

מתי כד –

ישוע מנבא חורבן וצרות
א בְּצֵאתוֹ ‮¹מִבֵּית הַמִּקְדָשׁ לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ נִגְּשׁוּ תַּלְמִידָיו לְהַרְאוֹת לוֹ אֶת בִּנְיְנֵי הַמִּקְדָּשׁ. ב הֵגִיב יֵשׁוּעַ וְאָמַר לָהֶם: "רוֹאִים אַתֶּם אֶת כָּל אֵלֶּה? אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, ‮¹לֹא תִּשָּׁאֵר פֺּה אֶבֶן עַל אֶבֶן אֲשֶׁר לֹא תֻּפַּל אַרְצָה."

זה אכן התקיים ארבעים שנה אחרי מותו, כידוע.

ג כַּאֲשֶׁר יָשַׁב עַל ‮¹הַר הַזֵּיתִים נִגְּשׁוּ אֵלָיו הַתַּלְמִידִים לְבַדָּם וְאָמְרוּ: "הַגֵּד נָא לָנוּ מָתַי יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה וּמָה הוּא ‮²אוֹת בּוֹאֲךָ ‮³וְקֵץ הָעוֹלָם?" ד הֵשִׁיב יֵשׁוּעַ וְאָמַר לָהֶם: "הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא ‮¹יַתְעֶה אֶתְכֶם אִישׁ, ה כִּי רַבִּים יָבוֹאוּ בִּשְׁמִי ‮¹וְיֺאמְרוּ 'אֲנִי הַמָּשִׁיחַ' וְיַתְעוּ רַבִּים. ו וְאַתֶּם עֲתִידִים לִשְׁמֺעַ ‮¹מִלְחָמוֹת וּשְׁמוּעוֹת מִלְחָמָה. שִׂימוּ לֵב, אַל תִּבָּהֲלוּ; כִּי צָרִיךְ לִהְיוֹת הַדָּבָר הַזֶּה, וּבְכָל זֺאת עוֹד לֹא בָּא הַקֵּץ. ז עַם יָקוּם עַל עַם ‮¹וּמַמְלָכָה עַל מַמְלָכָה, וְיִהְיוּ רָעָב וּרְעִידוֹת אֲדָמָה בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים, ח אַךְ כָּל אֵלֶּה הֵם רֵאשִׁית הַצָּרוֹת. ט אָז ‮¹יִמְסְרוּ אֶתְכֶם לְצָרָה ‮²וְיַהַרְגוּ אֶתְכֶם וְתִהְיוּ ‮³שְׂנוּאִים עַל כָּל הָעַמִּים בִּגְלַל שְׁמִי. י רַבִּים ‮¹יִכָּשְׁלוּ בְּאוֹתָהּ עֵת וְיַסְגִּירוּ זֶה אֶת זֶה וְיִשְׂנְאוּ זֶה אֶת זֶה. יא ‮¹נְבִיאֵי שֶׁקֶר יָקוּמוּ וְיַתְעוּ רַבִּים, יב וּמֵאַחַר ‮¹שֶׁתִּרְבֶּה הַהֶפְקֵרוּת ‮²תִתְקָרֵר אַהֲבַת רַבִּים. יג אֲבָל ‮¹הַמַּחֲזִיק מַעֲמָד עַד קֵץ הוּא יִוָּשַׁע. יד ‮¹וּבְשׂוֹרָה זוֹ ‮²שֶׁל הַמַּלְכוּת תֻּכְרַז בְּכָל הָעוֹלָם לְעֵדוּת לְכָל הָעַמִּים, וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא ‮³הַקֵּץ."

צרה גדולה
טו "לָכֵן כַּאֲשֶׁר תִּרְאוּ אֶת ‮¹הַשִּׁקּוּץ הַמְּשֺׁמֵם, כַּנֶּאֱמַר בְּפִי דָּנִיאֵל הַנָּבִיא, עוֹמֵד ‮²בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ – עַל הַקּוֹרֵא לְהָבִין –

זו דמות האנטי-כריסט.

טז יִהְיֶה עַל הַנִּמְצָאִים בִּיהוּדָה לָנוּס אֶל הֶהָרִים; יז ‮¹מִי שֶׁעַל הַגַּג אַל יֵרֵד לָקַחַת חֲפָצִים מִבֵּיתוֹ, יח וּמִי שֶׁבַּשָּׂדֶה אַל יַחֲזֺר לָקַחַת אֶת בִּגְדוֹ. יט ‮¹וְאוֹי לֶהָרוֹת וְלַמֵּינִיקוֹת בַּיָּמִים הָהֵם. כ הִתְפַּלְּלוּ שֶׁלֹּא תִּהְיֶה מְנוּסַתְכֶם בַּחֺרֶף אַף לֹא בְּשַׁבָּת, כא כִּי אָז תִּהְיֶה ‮¹צָרָה גְּדוֹלָה אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה כָּמוֹהָ מֵרֵאשִׁית הָעוֹלָם וְעַד עַתָּה, אַף לֹא תִּהְיֶה כָּמוֹהָ.

כנאמר – עת צרה היא ליעקב, וממנה יוושע.

כב וְאִלּוּלֵא קֻצְּרוּ הַיָּמִים הָהֵם לֹא הָיָה נִצָּל כָּל בָּשָׂר, אַךְ לְמַעַן ‮¹הַבְּחִירִים יְקֻצְּרוּ הַיָּמִים הָהֵם.

כנאמר – בעיתה אחישנה.

כג אִם יֺאמַר לָכֶם אִישׁ בָּעֵת הַהִיא, ‮¹'הִנֵּה פֺּה הַמָּשִׁיחַ' אוֹ 'הִנֵּהוּ שָׁם', אַל תַּאֲמִינוּ, כד כִּי ‮¹יָקוּמוּ מְשִׁיחֵי שֶׁקֶר ‮²וּנְבִיאֵי שֶׁקֶר וְיִתְּנוּ ‮³אוֹתוֹת גְּדוֹלִים וּמוֹפְתִים כְּדֵי ‮⁴לְהַתְעוֹת, אִם אֶפְשָׁר, גַּם אֶת הַבְּחִירִים. כה הִנֵּה אָמַרְתִּי לָכֶם זֹאת ‮¹מֵרֺאשׁ. כו לָכֵן אִם ‮¹יֺאמְרוּ לָכֶם 'הִנֵהוּ בַּמִּדְבָּר', אַל תֵּצְאוּ; 'הִנֵּהוּ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים', אַל תַּאֲמִינוּ; כז כִּי כַּבָּרָק הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח וּמֵאִיר עַד מַעֲרָב כֵּן יִהְיֶה ‮¹בּוֹאוֹ שֶׁל בֶּן־הָאָדָם. כח ‮¹בַּמָּקוֹם שֶׁהַגְּוִיָּה נִמְצֵאת, ‮²שָׁם יִקָּבְצוּ הַנְּשָׁרִים."

פתגם שאיני מבינו.

בואו של בן־האדם
כט "מִיָּד אַחֲרֵי ‮¹צָרַת הַיָּמִים הָהֵם ‮²תֶּחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ לֹא יַגִּיהַּ אוֹרוֹ, הַכּוֹכָבִים יִפְּלוּ מִן הַשָּׁמַיִם וְכֺחוֹת הַשָּׁמַיִם יִזְדַּעְזְעוּ.

יש פסוקים המתארים זאת.

ל אָז יֵרָאֶה ‮¹אוֹת בֶּן־הָאָדָם בַּשָּׁמַיִם, וְאָז ‮²יִסְפְּדוּ כָּל מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ וְיִרְאוּ אֶת ‮³בֶּן־הָאָדָם ‮⁴בָּא עִם עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם בִּגְבוּרָה וּבְכָבוֹד רַב.

גם כאן יש פסוקים מתאימים.

לא וְהוּא ‮¹יִשְׁלַח אֶת מַלְאָכָיו ‮²בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וִיקַבְּצוּ אֶת בְּחִירָיו ‮³מֵאַרְבַּע הָרוּחוֹת, ‮⁴מִקְצוֹת הַשָּׁמַיִם עַד קְצוֹתָם.

נבואת קיבוץ גלויות, שכבר התגשמה.

לב ‮¹לִמְדוּ אֶת הַמָּשָׁל מִן הַתְּאֵנָה: ‮²כַּאֲשֶׁר עֲנָפֶיהָ מִתְרַכְּכִים וְהֶעָלִים צָצִים יוֹדְעִים אַתֶּם שֶׁהַקַּיִץ קָרוֹב. לג כֵּן גַם אַתֶּם, כַּאֲשֶׁר תִּרְאוּ אֶת כָּל אֵלֶּה דְּעוּ כִּי קָרוֹב הוּא, ‮¹בַּפֶּתַח. לד אָמֵן. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם שֶׁלֹּא יַעֲבֺר ‮¹הַדּוֹר הַזֶּה עַד אֲשֶׁר יִקְרוּ כָּל אֵלֶּה.

כאן משפט מפתח – לא יעבור הדור הזה – משמע לדעתו זה עתיד קרוב, עוד בזמן ההוא – וזה לא התקיים. או שמא התכוון הדור ההוא, אותו דור עתידי?

לה ‮¹הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ יַעַבְרוּ וּדְבָרַי לֹא יַעַבְרוּ. לו אֲבָל אֶת הַיּוֹם הַהוּא וְהַשָּׁעָה אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ, גַּם לֹא מַלְאֲכֵי הַשָּׁמַיִם וְגַם לֹא הַבֵּן, אֶלָּא ‮¹הָאָב לְבַדּוֹ.

גם ביהדות רעיון דומה, ואין לחשב את הקץ.

לז ‮¹כִּימֵי נֺחַ כֵּן יִהְיֶה בּוֹאוֹ שֶׁל ‮²בֶּן־הָאָדָם. לח כְּמוֹ שֶׁבַּיָּמִים קֺדֶם ‮¹לַמַּבּוּל הָיוּ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים ‮²מִתְחַתְּנִים וּמְחַתְּנִים עַד הַיּוֹם שֶׁנִּכְנַס נֺחַ לַתֵּבָה, לט וְלֹא יָדְעוּ עַד שֶׁבָּא הַמַּבּוּל וְסָחַף אֶת כֻּלָּם, כָּךְ יִהְיֶה גַּם בּוֹאוֹ שֶׁל ‮¹בֶּן־הָאָדָם. מ אוֹתָהּ עֵת יִהְיוּ שְׁנַיִם בַּשָּׂדֶה, אֶחָד יִלָּקַח וְאֶחָד יֵעָזֵב; מא שְׁתַּיִם טוֹחֲנוֹת בָּרֵחַיִם – אַחַת תִּלָּקַח וְאַחַת תֵּעָזֵב. מב עַל כֵּן ‮¹עִמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר, כִּי אֵינְכֶם יוֹדְעִים בְּאֵיזֶה יוֹם יָבוֹא אֲדוֹנְכֶם. מג וְזֺאת דְּעוּ: ‮¹אִלּוּ יָדַע בַּעַל הַבַּיִת בְּאֵיזוֹ אַשְׁמוּרָה יָבוֹא ‮²הַגַּנָּב, הָיָה שׁוֹקֵד וְלֹא מַנִּיחַ לוֹ לַחְדֺּר לְבֵיתוֹ. מד לָכֵן הֱיוּ מוּכָנִים גַּם אַתֶּם, כִּי בְּשָׁעָה שֶׁלֹּא תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּכֶם ‮¹יָבוֹא בֶּן־הָאָדָם."

וביהדות – משיח בא בהסח דעת. וכן – 'פתאום יבוא אל היכלו'.

העבד הנאמן או הבלתי נאמן
מה "מִי הוּא אֵפוֹא ‮¹הָעֶבֶד הַנֶּאֱמָן וְהַנָּבוֹן שֶׁהִפְקִידוֹ הָאָדוֹן עַל בְּנֵי בֵּיתוֹ לָתֵת לָהֶם אֶת ‮²מְזוֹנָם בְּעִתּוֹ? מו אַשְׁרֵי הָעֶבֶד שֶׁיָּבוֹא אֲדוֹנָיו וְיִמְצָא אוֹתוֹ עוֹשֶׂה כֵּן. מז אָמֵן. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, הוּא ‮¹יַפְקִיד אוֹתוֹ עַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ. מח אֲבָל אִם הָעֶבֶד הָרַע הַזֶּה יֺאמַר בְּלִבּוֹ 'אֲדוֹנִי מִתְמַהְמֵהַּ' מט וְיַתְחִיל לְהַכּוֹת אֶת חֲבֵרָיו ‮¹הָעֲבָדִים וְיֺאכַל וְיִשְׁתֶּה עִם הַשִּׁכּוֹרִים, נ בּוֹא יָבוֹא אֲדוֹנָיו שֶׁל הָעֶבֶד הַהוּא בְּיוֹם שֶׁאֵינוֹ מְצַפֶּה לוֹ וּבְשָׁעָה שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ, נא יְשַׁסֵּף אוֹתוֹ וְיָשִׂים חֶלְקוֹ עִם ‮¹הַצְּבוּעִים; שָׁם יִהְיוּ ‮²הַיְלָלָה וַחֲרִיקַת הַשִּׁנַּיִם."

וזה המקור השני –

תסלוניקים ב, ב –

התגלות איש הרשע
א אֲשֶׁר ‮¹לְבוֹא אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ ‮²וַאֲסִיפָתֵנוּ אֵלָיו, אָנוּ מְבַקְּשִׁים מִכֶּם, אַחַי: ב אַל תְּמַהֲרוּ לְאַבֵּד אֶת עֶשְׁתּוֹנוֹתֵיכֶם וְאַל תִּבָּהֲלוּ, ‮¹לֹא בִּגְלַל אֵיזוֹ רוּחַ, לֹא בִּגְלַל אֵיזֶה דִּבּוּר, וְלֹא בִּגְלַל אֵיזוֹ אִגֶּרֶת אֲשֶׁר כִּבְיָכוֹל נִשְׁלְחָה מֵאִתָּנוּ, כְּאִלּוּ הִגִּיעַ יוֹם יהוה. ג אַל ‮¹יַטְעֶה אֶתְכֶם אִישׁ בְּאֵיזֶה אֺפֶן שֶׁהוּא, שֶׁכֵּן לֹא יַגִּיעַ אִם לֹא תִּהְיֶה בָּרִאשׁוֹנָה הָעֲזִיבָה‮¹  וְיִתְגַּלֶּה ‮²אִישׁ הָרֶשַׁע, ‮³בֶּן הָאֲבַדּוֹן, ד הַמִּתְקוֹמֵם ‮¹וּמְרוֹמֵם עַצְמוֹ עַל כָּל הַנִּקְרָא אֱלוֹהַּ אוֹ קֺדֶשׁ, עַד כִּי יֵשֵׁב בְּהֵיכַל הָאֱלֹהִים‮¹  בְּהַצְהִירוֹ עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא אֱלֹהִים.

כאן הוא חוזר על דברי ישוע.

ה הַאִם אֵינְכֶם זוֹכְרִים כִּי עוֹד בֶּהֱיוֹתִי אֶצְלְכֶם אָמַרְתִּי לָכֶם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה? ו אַתֶּם יוֹדְעִים מָה מְעַכֵּב אוֹתוֹ כָּעֵת כְּדֵי שֶׁיִּתְגַּלֶּה בְּעִתּוֹ. ז הֵן ‮¹סוֹד הָרֶשַׁע כְּבָר פּוֹעֵל; אֶלָא שֶׁכָּעֵת הַמְּעַכֵּב נִמְצָא עַד שֶׁיּוּצָא מִן הַתָּוֶךְ, ח וְאָז יִתְגַּלֶּה הָרָשָׁע אֲשֶׁר הָאָדוֹן [יֵשׁוּעַ] ‮¹יָמִית אוֹתוֹ ‮²בְּרוּחַ פִּיו וִיכַלֵּהוּ ‮³בְּהוֹפָעַת בּוֹאוֹ –

כאמור – ברוח שפתיו ימית רשע. אבל הפסוק מציין רשע כשם כולל לרשעים, ולא מתייחס לרשע מסוים.

ט אֶת הָרָשָׁע אֲשֶׁר בִּיאָתוֹ הִיא בְּהֶתְאֵם לִפְעֻלַּת הַשָּׂטָן, ‮¹מְלֻוָּה בְּכָל גְּבוּרָה, בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתֵי שֶׁקֶר, י וּבְכָל תַּרְמִית רֶשַׁע הַמְיֻעָדִים לִבְנֵי הָאֲבַדּוֹן, וְזֺאת מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קִבְּלוּ אֶת אַהֲבַת הָאֱמֶת אֲשֶׁר יָכְלוּ ‮¹לְהִוָּשַׁע בָּהּ. יא עַל כֵּן אֱלֹהִים שׁוֹלֵחַ לָהֶם פֹּעַל רְמִיָּה ‮¹לְהַטְעוֹתָם לְהַאֲמִין לַשֶּׁקֶר, יב לְמַעַן יִדּוֹנוּ כָּל אֲשֶׁר ‮¹לֹא הֶאֱמִינוּ לָאֱמֶת אֶלָּא ‮²חָפְצוּ בָּעַוְלָה.

ויש לשאול – גם ישוע בא בגבורה ובאותות, אם כך איך נבחין?

קנאות, פנחס ואליהו

קנאות, לפרשת פנחס
שני קנאים דתיים ראשיים בתנ"ך – פנחס ואליהו. לכן כנראה בקבלה נאמר שאליהו הוא פנחס. גם הפטרת פרשת פנחס מספרת על אליהו, אם כי בפרק אחר מזה שאביא אני. ודבר מוזר הוא שפנחס מקבל את 'בריתי שלום' על מעשה קנאותו. מעולם לא הבנתי זאת, ובעיניי זה מצייר את המקרא באור לא חיובי.
ואולם, כאמור, גם אליהו קנאי. אלא שבמסורת היהודית הוא נהפך למעין סבא טוב, שמגיע לליל הסדר ולבריתות. והוא גם זה שאמור לבשר את ביאתו של המשיח, כפי שמובא כבר במלאכי. הנה כי כן, גם הוא מקבל מעין 'ברית שלום' משל עצמו. יש פרשנים הסבורים שזו מעין כפרה על קנאותו. והם גם סבורים שהוא 'פוטר' בגין כך, וכבר דנתי בזה.
להלן אביא את סיפור פנחס מפרשתו, ללא פירוש, ועוד פסוק אחד ממעמד הר הכרמל של אליהו.

במדבר כה

(א) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב.

(ב) וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לֵאלֹהֵיהֶן.

(ג) וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל.

(ד) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף יְהוָה מִיִּשְׂרָאֵל.

(ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר.

(ו) וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

(ז) וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ.

(ח) וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

(ט) וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף.

(י) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

(יא) פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי.

(יב) לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם.

(יג) וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

(יד) וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי.

(טו) וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא.

(טז) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

(יז) צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם.

(יח) כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר.

*

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם.
מלכים א, יח, מ.

וכל הפרק.

בין איש לאשתו, בין אב לבתו

לפני כמה ימים הקשבתי לעדותה של הזמרת בריטני ספירס, שמבקשת להשתחרר מהאפוטרופוסות של אביה, שאינה מטיבה איתה. העדות הייתה מצמררת וגם מכעיסה. ניכר שמנצלים אותה בגלל כספה, והם נתלים על הנימוק הפסיכיאטרי.
היום בית המשפט החליט לדחות את בקשתה – הזדעזעתי לשמוע. עד כמה אטומים אפשר להיות?
כאן יש שני היבטים –
הראשון הוא ניצול פסיכיאטרי, שלו קורבנות רבים, ולא אפרט עליו עתה.
השני הוא ניצול הורי, ובפרט – ביחס אבות לבנותיהן.
כאן, אין הדבר חדש – מימי קדם ועד היום נשים היו בחסות אביהן, ולאחר מכן בחסות בעליהן. מעולם הן לא זכו לעצמאות. וגם אם האב מת, הן עברו לחסות האח הבכור.
כמובן שהיו יוצאות מן הכלל הזה, בעיקר בקרב האצולה, אך הכלל הזה נהג כמעט תמיד.
אלא שבתקופה המודרנית, בסמוך לצמיחת תרבות ההשכלה, העולם הפך לפמיניסטי יותר ויותר, ונשים דרשו וקיבלו את עצמאותן.
אך מתברר שעדיין יש חורים אפלים, כמו המקרה הזה, ואולי הוא מסמן, כפי שטענתי בסעיף הראשון, תחום כללי יותר – קיפוח נשים, וגם גברים, על רקע פסיכיאטרי.

*

באותו האופן, בשבוע הבא תיקרא פרשת מטות, ובה פירוט אסרי ונדרי האישה, היכולים להיות מופרים על ידי אביה, או בעלה. וכך אומר הפסוק המסכם –

אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָב לְבִתּוֹ בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ.
במדבר ל, יז.

מהם החוקים? כפיפות ושעבוד. אפילו לידור נדר 'על נפשה' היא אינה יכולה.

אלה חוקי השעבוד והמרות שהיו נהוגים מאז ומעולם, ובחלק מהמקרים – עד לימינו.