שלושה מקורות דומים –

א.
קהלת ד –
א וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם. ב וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה. ג וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר עֲדֶן לֹא הָיָה אֲשֶׁר לֹא רָאָה אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

ב.
"תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו". (ערובין יג ע"ב)

ג.
ציטוט מ"זאוס פרומתאוס ואלוהים" –

"הנה אחד מסיפורי המיתולוגיה שניטשה מביא בספרו:  

אגדת קדומים מספרת כי המלך מידאס רדף ימים רבים ביערות אחר סילנוס הנבון, בן לווייתו של דיוניסוס, ולא הצליח לצודו. לכשתפסו לבסוף שאלו, מה טוב לו לאדם ומה הרצוי מכל. ניצב הדימון דומם וקופא, עד אשר השיב כפוי על ידי המלך, כשמליו פורצות מתוך צחוק חותך: הוי בני אדם עלובים וקצרי ימים, ילדי המקרה והתלאה – למה תאלץ אותי לאמר לך את הדבר אשר אין טוב לך מאשר כי לא תשמענו לעולם? הטוב ביותר בשבילך הוא הדבר אשר אינו בגדר השגך כלל. טוב שלא נוצרת, שלא תהיה, שתהיה לא כלום. אך משנה לטוב לך – שתמות, בקרוב. 

אם נדמה שסילנוס הנבון חמד לצון, אביא סיפור נוסף: הרודוטוס, ראשון ההיסטוריונים הידועים (יווני, אלא מה?), מספר על פגישתו של סולון החכם (מאבות הדמוקרטיה האתונאית) עם קרויסוס מלך לידיה. קרויסוס שאל את סולון מיהו האדם המאושר באמת? סולון הגיב בכמה סיפורים, המתארים לדעתו את תכלית האושר האנושי. באחד מסיפוריו סיפר סולון על שני אחים מארגוס שעשו מעשה רב של כיבוד אם, וכל נשות ארגוס היללו את האם שיש לה בנים כאלה. הנה המשך הסיפור, כפי שמספרו נתן שפיגל (מהחשובים בחוקרי יוון בישראל):  

האם המאושרת שמחה מאד למעשה בניה ולדברי השבח, והתפללה לפני פסל הרה כי האלה תעניק לבניה אשר כיבדוה מאוד, את שטוב ביותר לאדם. אחרי התפילה, לאחר שהקריבו וסעדו, שכבו הנערים לישון בתוך אותו המקדש, ולא קמו עוד. זה היה קצם. בזה הראתה האלה כי טוב לאדם המוות מן החיים."

– זאוס פרומתאוס ואלוהים מאת ברוך כהנא

הרב מנחם נאבת כתב מאמר יפה על איסור לשון הרע, עם הרחבה לכלל פני השיח בימינו –
https://iyun.org.il/sedersheni/the-publics-right-to-know-and-the-culture-of-defamation/

אחד הדברים שהוא מתייחס אליהם הוא הכפשת אנשים, גם אם חטאו, ופרסום פשעיהם ברבים. נראה שאנשים ממש נהנים לעשות זאת, כי זה נותן להם עצמם להרגיש נקיים יותר. זה נקרא להיות מתכבד בקלון האחר.
מצד שני, פשעים אכן יש לחשוף, ואור השמש מחטא. וצר לומר, אבל במיוחד בחברה החרדית נפוץ דבר זה של הסתרה וכיבוס הכביסה המלוכלכת בבית, אבל כך גודלים גידולי פרא, וכן אנו נחשפים לפשעים שונים, בין היתר בשטח המיני.
אז מה עושים?
החפץ חיים בספרו על שמירת הלשון אומר, כי אפשר לספר דברים על האחר אם זה 'לתועלת'. אבל בצדק אומר מנחם, שקל מאוד להצדיק את עצמך בטיעון זה ולומר כמעט כל דבר.
נראה אם כך שאין הדבר נתון אלא לאדם עצמו, לפעול לפי שיקול דעתו. אך מעבר לכך, לי נראה שחשיפת פשעים היא רק חלק אחד מהבעיה, והחלק הקטן. החלק האחר, הגדול יותר, הוא ההשתלחויות המילוליות של איש ברעהו, שגם זה בעיניי נקרא לשון הרע. החוסר בשיח מכבד – זו בעיניי הרעה החולה העיקרית בימינו.
וכפי שכתבתי בעבר – זַכּוּת הדיבור חשובה מזְכוּת הדיבור.

*

ולמעשה, די לנו בדברים הקצרים והיפים המובאים בפסוקים המוכרים מאוד, שאף הולחנו –

תהילים לד –
יב לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת יְהוָה אֲלַמֶּדְכֶם. יג מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. יד נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. טו סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

וכן בפירושים המסורתיים –

רד"ק –
נצר לשונך מרע – באלה שני הפסוקים, מי האיש ונצור, כלל מצות עשה ומצות לא תעשה בדיבור ובמחשבה ובמעשה.

נצר לשונך מרע – שלא תדבר רע בבני אדם; ובכלל זה עדות שקר וקללת אב ואם, וקללת הדין והמלך, וכל שכן ברכת השם.

ושפתיך מדבר מרמה – שלא תדבר אחד בפה ואחד בלב. ואלו הן שפתי מרמה – שמרמה את חברו, שמדבר לו טובות, וחשב בלבו רעתו, כמו שאמר הכתוב: בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו (ירמיהו ט׳:ז׳). וזהו מצות לא תעשה שבלב, כמו: לא תשנא את אחיך בלבבך (ויקרא י״ט:י״ז). ואמר: אל תחרש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך (משלי ג׳:כ״ט).

ילקוט שמעוני, רמז תשכא –

נצור לשונך מרע ושפתיך וגו׳ – קשה לשון הרע שהוא קשה מעבודה זרה, כשעשו ישראל את העגל לא נחתם גזר דינם עליהם, אלא כשחטאו בפיהם שנאמר וישמע ה׳ את קול דבריהם, ואומר חי אני נאם ה׳ אם לא כאשר דברתם באזני, כאשר עשיתם אינו אומר אלא כאשר דברתם, ואומר הוגעתם ה׳ בדבריכם במעשיכם לא נאמר אלא בדבריכם, וכה״א כי כשלה ירושלם ויהודה למה כי לשונם ומעלליהם אל ה׳ למרות, ואומר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, וכי בקולה שנאה והלא בקולה אהבה דכתיב השמעיני את קולך כי קולך ערב, אלא בקולה שנאה ובקולה אהבה, אמור מעתה מות וחיים ביד הלשון אמר דוד אשמרה דרכי מחטאו בלשוני.

וממשיך בסיפור ידוע –
מעשה היה במלך פרס שחלה, א״ל הרופאים אין לך רפואה עד שיביאו לך חלב לביאה ונעשה לך רפואה, ענה אחד ואמר אני אביא לך חללב לביאה אם רצונך ותנו לי עשר עזים, אמר לעבדיו שיתנו לו, נתנו לו הלך לגוב אריות היה שם לביאה אחת מינקת גוריה, יום אחד עמד מרחוק והשליך לה עז אחד ואכלה, יום שני נתקרב לה מעט והשליך אחרת לה, עשה כן עד שהיה משחק עמה ולקח מחלבה וחזר לו, כשהיה בחצי הדרך ראה בחלום והיו אברים מתרסין זה עם זה, הרגלים אומרים אין בכל האברים דומים לנו אם לא הלכנו אנו לא היה יכול ליקח החלב, הידים אומירם אין כמותנו אם לא היינו עושין אין הדבר כלום, אומר הלב אם לא נתתי העצה מה הועלתם כלכם, ענתה הלשון אם לא אמרתי הדבר מה היה עושה, השיבו לה כל האברים איך לא יראת להדמות אלינו ואת במקום חשך ואין בך עצה כבשאר האברים, א״ל היום תאמרו שאני שולט עליכם, שמע האיש את הדברים הלך אל המלך א״ל אדני המלך הילך חלב כלבתא. קצף המלך וצוה המלך לתלותו, כשהלך התחילו האברים לבכות א״ל הלשון לא אמרתי אליכם שאין בכם ממש אם אני מצלת אתכם תדעו שאני עליכם, א״ל הן, אמר לתולים אותו השיבוני אל המלך אולי אנצל השיבוהו אליו, א״ל למה צוית לתלותי א״ל הבאת לי חלב כלבתא. אמר ליה מה איכפת לך ותהיה לך רפואה ועד לביאה כלבא קורין לה. לקחו ממנה ונסו אותה ומצאוה חלב לביאה, אמרו לו האברים הרי אנו מודים לך הוי מות וחיים ביד הלשון. ראה הלשון היא גדולה מן הקרבנות שנאמר אהללה שם אלהים בשיר ואגדלנו בתודה ותיטב לה׳ משור פר.

ועוד סיפור ידוע –
אורחות צדיקים כ״ה –

עבור אשר הרבה דברים תלויים בלשון, צריך לשמור לשונו מאוד. ועל כן אמר דוד (תהלים לד יד): "נצור לשונך מרע". ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה (ויקרא רבה טז ב): מעשה באדם אחד שקרא ברחוב: "מי רוצה לקנות סם חיים?" באו כל העולם לקנות, והוציא ספר תהלים והראה להם מה שכתוב בו: "מי האיש החפץ חיים, אהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע". וכשראה זה רבי ינאי הכניסו בביתו, והאכילהו והשקהו ונתן לו מעות. באו תלמידיו ואמרו לו: "עד עתה לא ידעת זה הפסוק?" אמר להם: "ידעתי, אבל לא שמתי על לבי להיזהר בדבר זה. וכשהייתי קורא זה הפסוק עברתי עליו ולא חשתי, ובא זה וקיימו בידי, ומעתה אזהר יותר בלשוני".

ישעיה מ –
ז יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ יְהוָה נָשְׁבָה בּוֹ אָכֵן חָצִיר הָעָם. ח יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם. 

באחת הקבוצות פרסמו –

לא להאמין, נמצאה תרופה שמסוגלת לעכב או לחסל את חלבון הספייק המהונדס שמתפשט בדם עקב החיסון, למתחסנים או לנדבקים בחלבון ספייק יש תקווה בע״ה לניקוי הרעלן מהגוף, בשורה משמחת מאוד,

סוארמין הוא תרופה מחוטי עץ אורן,
צפו ושתפו, זהו מידע מציל חיים אהובים, מד״ר גודי מיקוביץ.
לא תעמוד על דם רעך!! צפו בסרטון, בהצלחה. בע״ה נעשה ונצליח.

*

הלכתי אם כך לקטוף מחטי אורן, והנה – הכול יבש!

עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ.
ירמיה ח, כ.

צילמתי, אבל לא עולה.

מיניות בנצרות
במקום לחטט בכתובים, ולכבוד מצעד הגאווה שהתקיים בתל-אביב באותו היום, שאלתי בווטסאפ של המשיחיים על מיניות מבחינתם, להלן אביא את ההתכתבות הקצרה והמעניינת, ושוב – אני מקווה שאיני מפר שום קוד בהבאת הדברים לטובת כלל.

שאלתי –
בוקר טוב. קראתי את המאמרים, ויש לי תגובה, אבל אשמור אותה לעצמי, כדי לא להרגיז.
במקום זה אשאל שאלה נוספת – מה יחס המשיחיות להומוסקסואליות? בתנ"ך זה נאסר, אבל היום אנחנו יודעים שזו נטייה טבעית. מה המשיחיות יכולה להציע להומוסקסואלים? והאם בכוחה לשנות נטייה זו?
כמו כן, מה היחס הכללי למין? אצלי מתקבל הרושם שהיחס הוא שלילי. ישוע אמר שאין להסתכל באישה בתאווה, והכמרים לא מתחתנים. אבל יצר המין הוא בסיסי באדם.
אמנם מותר להתחתן, אבל אני מדבר על היחס הכללי למין.
אשמח למענה והבהרות.

ונעניתי –
בוקר טוב חגי 🙂
מצד אחד, אלוהים אמר בדברו שכל התנהגות מינית שהינה מחוץ למסגרת הנישואין היא חטא (זה כולל את הקהילה הגאה אך גם חטאים מיניים אחרים) ומצד השני אנחנו אוהבים את אלוהים ואוהבים את כל האנושות שנבראה בצלמו.
דרך אחרת להציג את המתח הזה הוא להגיד: אנחנו שונאים את החטא אך אוהבים את החוטא.
כמו שאלוהים שונא חטא (לא רק פריצות מינית אלא כל חטא אחר גם כן) כך גם אנחנו. אך באותה העת אלוהים כל כך אהב את אותנו עד כדי כך שהוא היה מוכן לשלוח את בנו יחידו כדי להציל אותנו מעונש החטא. באותו אופן שהוא אוהב את כל האנושות, כך גם אנחנו אוהבים את הקהילה הגאה וחפצים שהם יחזרו מדרכם ויקבלו את אהבתו הגדולה על ידי אמונה בבנו ישוע.
זה הוא מתח שבלתי אפשרי לחיות אותו, אך בעזרתו כוחו ואהבתו של אלוהים ששטפה אותנו, זה אפשרי!

לאלוהים אכפת עם מי נהיה במערכת יחסים אינטימית משום שהוא רוצה שנהנה ממתנת יחסי המין שהוא נתן לנו באהבה (חשוב להדגיש, אלוהים הוא זה שהגה ונתן לנו את מתנת המין. זאת לא המצאה שלנו אלא שלו). הוא יסד מבראשית את מוסד הנישואין וקבע שמתנת המין תהיה לברכה לאלו שמשתמשים בה רק במסגרת הנישואין (גבר ואישה)

“… עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזָב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד׃ וַיִּֽהְי֤וּ שְׁנֵיהֶם֙ עֲרוּמִּ֔ים הָֽאָדָ֖ם וְאִשְׁתּ֑וֹ וְלֹ֖א יִתְבֹּשָֽׁשׁוּ …” (בראשית ב’ פס’ כד-כה)

כל אדם אשר סוטה מהגדרת אלוהים לנישואין ומין מחטיא את מטרת וגבולות הבורא ולכן זה נחשב לו לחטא (זה כולל את הקהילה הגאה, אך זה כולל הרבה מאוד חטאים מיניים אחרים כמו: אוננות [עינוג אישי, אנוכי ולא משותף. מעבר לזה, בדר”כ באוננות מעורבת צפייה בפורנוגרפיה או פנטזיה מינית שמחפיצה את בן/בת אדם אחר], יחסי מין עם מישהו שאינו בעלי/אישתי, אורגיות רבות משתתפים וכדומה).
אלוהים לא חוסך מאיתנו את מתנת המין על ידי הגבולות שהוא שם, אלא להיפך, הוא מוודא שנהנה מהמתנה כי רק בדרכו נוכל להתברך ממנה.

מה המשיחיות יכולה להציע להומוסקסואל? האם בכוחה לשנות נטייה זו? המשיחיות לא, אבל ישוע יכול לעשות את הכל. לא בהכרח שישוע ישנה את נטייתו (לפעמים הוא עושה זאת אך לא בכל המקרים). אדם שמאמין בישוע ונאבק בתאוות חד מינית יכול להישאר רווק כל חייו ואלוהים יספק לו את כל צרכיו. הוא גם יכול להיאבק עדיין עם התאווה אך אלוהים יתן לו אהבה מיוחדת רק לאישה אחת איתה הוא ינשא. אלוהים גם יכול לשנות את נטייתו לגמרי. נשגבות דרכי האל! אני בטוח שיש עוד אופציות שלא עולות על דעתי. מה שכן בטוח הוא – אלוהים אוהב אותך והוא אמר את רצונו בכתבי הקודש. ובאהבתו הרבה הוא ידאג לכל צרכיהם (גם המיניים) של אלו אשר יראים אותו ואת דבריו. זה אולי לא היה בקצב נרצה, ובצורה שדמיינו, אך אלוהים נאמן והוא יפעל על פי דכרו הטובה והנעלה! 

השבתי –
תודה. תשובה יפה מצד אחד, ומצד שני היא מזכירה את ההגבלות על המין גם בדת היהודית. דבר אלוהים הוא דבר אחד, אך יצר המין הוא דבר שני, והוא כוח חזק. אם רוח אלוהים לא מצליחה להתגבר על יצר המין אצל הפרט, אין מה לבוא נגדו בטענות.
אבל אני מבין את תשובתכם, שהולכת לפי הדוגמה והמודל המשיחי.

והתגובה –
אתה צודק שהיצר המיני הוא כוח חזק, אך גם הוא תחת אלוהים אשר ברא אותו. אם היצר המיני חזק יותר מאלוהים, אנחנו נמצאים בבעיה (אלוהים הוא לא אלוהים כי יש מישהו חזק ממנו וכנראה מין הוא אלוהים).
בעזרת גבורת אלוהים, אפשר לנצח את התאוות המיניות האסורות, ולהנות ממתנת המין כפי שאלוהים יסד ויצר אותה מראשית.

ולכך הגבתי –
לגבי החלק הראשון, אפשר פשוט לטעון שהמיניות אינה מנוגדת לאלוהים, על צורותיה השונות. כמו שאתם אומרים – הרי הוא יצר אותה.
לגבי החלק השני – אולי זה באמת נכון.
בכל מקרה, גם זו כרגע רק שאלה תיאורטית, אם כי הייתי שמח לראות סרטון שלכם גם על זה…

*

ואחתום מקטע מספר על הנצרות שקראתי שלשום, עליו כתבתי בבלוג הספרים –

בפרק על מיסטיציזם נוצרי נאמר (תרגום משמיעה) –
(לפי המיסטיציזם הרומנטי) אלוהים צריך להימצא בתוך התשוקות העמוקות ביותר, החוויות והתחושות של חיי בני האדם, כולל אלה הקשורות למין.
בניגוד לזאת, רוב המיסטיקנים שצוטטו קודם, סברו שבני אדם צריכים לחסל את התשוקות הפרטיות שלהם […], כדי שאלוהים ייכנס לתוך חייהם ויקח שליטה עליהם. כך שהאלוהי נשאר בדרך מיוחדת חיצוני לטבע האנושי, ומנוגד לו.

רטינה לשבת רוטינית

כתבתי בתגובה בפייסבוק –
שבת הייתה יכולה להיות יום יפה מאוד, והיא הייתה כזאת בעבר, אבל לא עוד. באופן הפשוט ביותר – יום משמים, לא עושים כלום, וגם בפייסבוק שובתים, גם החילוניים, שמקבלים על עצמם עול תורה בבלי דעת, ולא שבשאר השבוע מעניין פה במיוחד, אבל מעט יותר. ובאופן עמוק יותר – יום בו אנשים דתיים מרגישים טהורים ונעלים, בעוד הם לא, יום שאמור להיות יום מנוחה, כלומר יום סוציאלי, אבל במדינה בה אין ממש רווחה סוציאלית היום הזה מאבד את משמעותו. יום שבו משפחות מתכנסות לעשות חשבון נפש על השבוע שהיה ועל מה שיבוא, אבל בעצם לא מתקנים דבר, רק מעמיקים את השסע, הרשע והשנאה, ומתגודדים כל אחד איש במחנהו. כבר כתבתי על השבת כמה פעמים, מזוויות שונות, אך זו הזווית שמתאימה כרגע. והייתי מצטט את דבר הנביא, אך לא אביא לדפי הפייסבוק המטונפים דברים אלו.
אבל שתהיה שבת שלום!

ומהו דבר הנביא?

כמובן, ישעיה א –

יג לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. יד חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. 

ויש עוד.

ואינני מתנבא, רק מתוסכל מהשבתות.

מַשָּׂא בַּהֲמוֹת נֶגֶב.
ישעיה ל, ו.

לא משנה מה הפירוש האמיתי של פסוק זה, אני קורא אותו כמשא על בהמות-אדם. ואני רואה את המציאות הישראלית היום כמציאות בהמית.
במה להתחיל?
אין שום אפשרות לדיון רציני היום. הכול הופך מהר מאוד לאישי, מגזרי וכיוב', כלומר צבוע. כל אחד כבר מסודר במעמד החברתי שניתן לו והוא מדבר מתוכו. מה שנוצר הוא מערכת של מאבקי כוח, אך ללא תבונה. וגם ללא צדק.
זה הנדבך השני של הבהמיות. יותר מדי זמן שדה השיח התנהל במנותק מהמציאות בשטח. עמד מחנה מול מחנה, אך מי שעמד בתווך נמעך. ואת המוכיח בשער לא רק שלא שמעו, אלא הפכו אותו למושא ללעג, הוציאו אותו אל מחוץ למחנה, וסקלוהו. בכל מקרה אין לו חשיבות בפני השיח השוררים היום.
מה עוד? שבתות. כל השבוע דוהר איש איש לענייניו ולתעסוקתו, מה שהוא בסך הכול בסדר ותקין, ובשבת נחים, גם הדתיים וגם החילוניים. אבל לא מנצלים את ההדזמנות כדי לתקן את הראוי תיקון, אלא כל אחד ממשיך עם האינטרסים שלו.
תאמרו שאני מוציא דיבה, ועל כן כסיל, אבל זה בדיוק העניין, שכל מי שמצביע על בעייתיות השיח נתפס ככזה.
למשל, מדוע לא מתייחסים לנפגעי החיסונים? ומדוע לא מתייחסים לפלסטינים? שנים רבות הייתה התעלמות, ועתה ההתעלמות נמשכת.
טוב, נמאס לי לכתוב.

ישעיה מתאר את העם הנסמכים על שקר, ולועגים כאילו עשו חוזה עם המוות שלא יבואם. וכך הוא כותב –

ישעיה כח –
(יד) לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה אַנְשֵׁי לָצוֹן מֹשְׁלֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָ‍ִם.

(טו) כִּי אֲמַרְתֶּם כָּרַתְנוּ בְרִית אֶת מָוֶת וְעִם שְׁאוֹל עָשִׂינוּ חֹזֶה שיט [שׁוֹט] שׁוֹטֵף כִּי עבר [יַעֲבֹר] לֹא יְבוֹאֵנוּ כִּי שַׂמְנוּ כָזָב מַחְסֵנוּ וּבַשֶּׁקֶר נִסְתָּרְנוּ.

והמשכו שלא אפרש עתה –
(טז) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן אֶבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד מוּסָּד הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ.

(יז) וְשַׂמְתִּי מִשְׁפָּט לְקָו וּצְדָקָה לְמִשְׁקָלֶת וְיָעָה בָרָד מַחְסֵה כָזָב וְסֵתֶר מַיִם יִשְׁטֹפוּ.

(יח) וְכֻפַּר בְּרִיתְכֶם אֶת מָוֶת וְחָזוּתְכֶם אֶת שְׁאוֹל לֹא תָקוּם שׁוֹט שׁוֹטֵף כִּי יַעֲבֹר וִהְיִיתֶם לוֹ לְמִרְמָס.

(יט) מִדֵּי עָבְרוֹ יִקַּח אֶתְכֶם כִּי בַבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יַעֲבֹר בַּיּוֹם וּבַלָּיְלָה וְהָיָה רַק זְוָעָה הָבִין שְׁמוּעָה.

(כ) כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס.

(כא) כִּי כְהַר פְּרָצִים יָקוּם יְהוָה כְּעֵמֶק בְּגִבְעוֹן יִרְגָּז לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂהוּ זָר מַעֲשֵׂהוּ וְלַעֲבֹד עֲבֹדָתוֹ נָכְרִיָּה עֲבֹדָתוֹ.

(כב) וְעַתָּה אַל תִּתְלוֹצָצוּ פֶּן יֶחְזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם כִּי כָלָה וְנֶחֱרָצָה שָׁמַעְתִּי מֵאֵת אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת עַל כָּל הָאָרֶץ.

שד"ל –
כי שמנו כזב מחסנו ובשקר נסתרנו – לא יתכן שיהיו הם אומרים ששמו כזב מחסם ובשקר נסתרו, אך ישעיה הכניס בתוך מאמרם מלות כזב ושקר, ואולי הם היו אומרים במשל שלהם מלות אחרות המורות על חוזק משגבם, והנביא שנה אותן ללעג, ואולי היו אומרים כי שמנו נשגב מחסנו ובסלע נסתרנו.

*

וגם יוחנן בברית החדשה מתאר הסתתרות בשקר, ואני רואה דמיון מסוים בין הכתובים, וכך הוא כותב בתיאורו המפורסם –

התגלות יג –
יא ‮רָאִיתִי חַיָּה אַחֶרֶת עוֹלָה מִן הָאָרֶץ. הָיוּ לָהּ שְׁתֵּי קַרְנַיִם ‮¹‮דּוֹמוֹת לְקַרְנֵי שֶׂה וְהִיא דִִּבְּרָה כְּתַנִּין. יב ‮אֶת סַמְכוּת הַחַיָּה הָרִאשׁוֹנָה הִיא מוֹצִיאָה אֶל הַפֺּעַל לְפָנֶיהָ, וּמְאַלֶּצֶת אֶת הָאָרֶץ וְיוֹשְׁבֶיהָ ‮¹‮לְהִשְׁתַּחֲווֹת לַחַיָּה הָרִאשׁוֹנָה, אֲשֶׁר ‮²‮מַכַּת הַמָּוֶת שֶׁלָּהּ נִרְפְּאָה. יג ‮הִיא עוֹשָׂה אוֹתוֹת גְּדוֹלִים, אֲפִלּוּ עַד כְּדֵי ‮¹‮הוֹרָדַת אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם אַרְצָה לְעֵינֵי בְּנֵי אָדָם, יד ‮‮¹‮וּמַתְעָה אֶת יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ עַל־יְדֵי הָאוֹתוֹת אֲשֶׁר נִתַּן לָהּ לַעֲשׂוֹת לְנֺכַח הַחַיָּה, בְּאָמְרָהּ לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ לַעֲשׂוֹת צֶלֶם לַחַיָּה אֲשֶׁר הֻכְּתָה מַכַּת חֶרֶב וְחָיְתָה. טו ‮גַּם הֻתַּר לָהּ לָתֵת רוּחַ לְצֶלֶם הַחַיָּה בְּאֺפֶן שֶׁצֶּלֶם הַחַיָּה גַּם יְדַבֵּר, וְאַף יִגְרֺם לְכָךְ ‮¹‮שֶׁיּוּמְתוּ כָּל אֲשֶׁר אֵינָם מִשְׁתַּחֲוִים לְצֶלֶם הַחַיָּה. טז ‮וְהִיא גּוֹרֶמֶת לְכָךְ שֶׁהַכֺּל, הַקְּטַנִּים וְהַגְּדוֹלִים, הָעֲשִׁירִים וְהָעֲנִיִּים, הַחָפְשִׁיִּים וְהָעֲבָדִים, יָשִׂימוּ לָהֶם ‮¹‮תָּו עַל יַד יְמִינָם אוֹ עַל מִצְחָם, יז ‮כְּדֵי שֶׁלֹּא יוּכַל אִישׁ לִקְנוֹת אוֹ לִמְכֺּר, אֶלָּא מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַתָּו, שֵׁם הַחַיָּה אוֹ מִסְפַּר שְׁמָהּ. יח ‮בָּזֺאת הַחָכְמָה. מִי שֶׁבִּינָה לוֹ, יְחַשֵּׁב נָא אֶת ‮¹‮מִסְפַּר הַחַיָּה, כִּי מִסְפַּר אָדָם הוּא וּמִסְפָּרוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ.

זדון
כתבתי פוסט ומחקתי בטעות, אז אכתוב שוב בקיצור.

א.
הנביאים מדברים לפעמים על חטאים בזדון, למשל –

ישעיה ג –
ח כִּי כָשְׁלָה יְרוּשָׁלַ‍ִם וִיהוּדָה נָפָל כִּי לְשׁוֹנָם וּמַעַלְלֵיהֶם אֶל יְהוָה לַמְרוֹת עֵנֵי כְבוֹדוֹ. ט הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם וְחַטָּאתָם כִּסְדֹם הִגִּידוּ לֹא כִחֵדוּ אוֹי לְנַפְשָׁם כִּי גָמְלוּ לָהֶם רָעָה.

רש"י –
כי לשונם ומעלליהם אל י״י – לנגדו להכעיסו.

למרות עיני כבודו – להקניט לפני כבודו.

[דבר אחר: עניני כבודו.]

הכרת פניהם – עון שהן מכירים פנים בדין היא ענתה בם לפני.

לשון אחר: הכרת פניהם – נִכרים הם בעזות פניהם.

כסדום הגידו – בפרהסיא עשו.

*

ב.
ישוע, לעומת זאת, סבר שהחוטאים עושים זאת בשוגג –

אָמַר יֵשׁוּעַ: ‮"אָבִי, ‮סְלַח לָהֶם, כִּי ‮אֵינָם יוֹדְעִים מָה הֵם עוֹשִׂים." וְהֵם ‮חִלְּקוּ אֶת בְּגָדָיו לְאַחַר שֶׁהִפִּילוּ גּוֹרָלוֹת.
לוקס כג, לד.

זאת אמר בהיותו על הצלב.

*

ג.
דרך ליישב זאת היא אולי דרך הפילוסופיה –
אפלטון סבר שמי שיודע את הטוב, בהכרח גם עושה אותו.
אריסטו, לעומת זאת חלק עליו, וטען שאפשר לדעת מהו הטוב, ובכל זאת לעשות את הרע. הוא הסביר זאת על ידי כך שחילק את הידיעה לשני חלקים (ולמעשה ליותר) – ידיעה עיונית וידיעה מעשית. כך, אדם יכול לדעת בידיעה העיונית מהו הטוב, אבל בתבונה המעשית לא ידע, ולכן לא יעשה את הטוב.

*

ד.
ובעצם שאול השליח אמר אותו הדבר בתיאולוגיית החטא שלו –

כִּי אֵינֶנִּי עוֹשֶׂה אֶת הַטּוֹב שֶׁאֲנִי חָפֵץ בּוֹ, אֶלָּא אֶת הָרַע שֶׁאֵינֶנִּי חָפֵץ בּוֹ – אוֹתוֹ אֲנִי עוֹשֶׂה.
רומים ז, יט.

*

ה.
אבל הרמב"ם חולק על עמדה זו, וסבור שלאדם יש בחירה חופשית. כך הוא כותב בהלכות תשובה –

"רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך הטובה ולהיות צדיק – הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע – הרשות בידו; שהוא מעצמו ומדעתו וממחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע".

*

אז מה המסקנה מכל זה? כבר איני זוכר מה כתבתי, אך בכל אופן נראית לי מהותית ההבחנה בין חטאים בזדון ובכוונה להרע, ובין כאלה שבשגגה, או כתוצאה מחולשת היצר.

חבר הזכיר לי בתגובה בפייסבוק פסוק מהפרק הזה, אז זו הזדמנות לקרוא אותו.
כאן זכריה מנבא על שיקום ירושלים, ועל החזרת הכהונה על ידי יהושע כהן גדול. כאן 'שטן עומד על ימינו', כמו שנזכר בתהילים, וכבר אמרתי בעבר שדמות השטן מופיעה רק בכתובים של אחרי גלות בבל, וכנראה דמותו נוצרה מתוך התפלמסות עם התפיסה הזרטוסטרית, המאמינה בשני כוחות שמימיים, טוב ורע.

זכריה ג –

(א) וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ יְהוָה וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ.

(ב) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר יְהוָה בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר יְהוָה בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלָ‍ִם הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ.

יהושע הוא שריד של שושלת המלוכה, כאוד מוצל. הבוחר בירושלים – כך מכונה כאן ה'.
יגער ה' בך השטן – מובא במדרשים כצורה הנכונה לגעור בשטן, ולא ישירות, כהוא שאמר 'חץ בעיניי השטן' – ושילם על כך.

(ג) וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ.

בגדים צואים כסמל לחטא, ועתה הוא עובר תהליך היטהרות שמיימי. זה דומה מבחינות מסוימות לנבואות ההסמכה של הנביאים, כישעיה ו וירמיה א.

(ד) וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲו‍ֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת.

(ה) וָאֹמַר יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים וּמַלְאַךְ יְהוָה עֹמֵד.

(ו) וַיָּעַד מַלְאַךְ יְהוָה בִּיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר.

(ז) כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אִם בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר וְגַם אַתָּה תָּדִין אֶת בֵּיתִי וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת חֲצֵרָי וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה.

ביתי – בית המקדש. העומדים – הם המלאכים. יהושע יוכל להתהלך כאחד מהם, ויוכל גם לשפוט.

(ח) שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה כִּי הִנְנִי מֵבִיא אֶת עַבְדִּי צֶמַח.

צמח – הוא זרובבל, ובמסורת היהודית, על פי כתובים שונים בתנ"ך, גם כינוי למשיח.

(ט) כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּחָהּ נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת וּמַשְׁתִּי אֶת עֲו‍ֹן הָאָרֶץ הַהִיא בְּיוֹם אֶחָד.

תהיה כפרת עוונות לעם. שבעה עיניים – שבעה גוונים, לפי שטיינזלץ.

(י) בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת תִּקְרְאוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ אֶל תַּחַת גֶּפֶן וְאֶל תַּחַת תְּאֵנָה.

תבואו אל המנוחה ואל הנחלה.

סתם בא לי לקרוא פרק תהילים. זה פרק טיפוסי בו המשורר סובל מאוד ורבים אויביו, אך הוא מצפה לישועה –

תהילים סט –
המשורר כמו טובע בצרות –
א לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוֹשַׁנִּים לְדָוִד. ב הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ. ג טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי. ד יָגַעְתִּי בְקָרְאִי נִחַר גְּרוֹנִי כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל לֵאלֹהָי. 

ורבו שונאיו –
ה רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי שֹׂנְאַי חִנָּם עָצְמוּ מַצְמִיתַי אֹיְבַי שֶׁקֶר אֲשֶׁר לֹא גָזַלְתִּי אָז אָשִׁיב. 

הוא מתוודה על חטאותו –
ו אֱ‍לֹהִים אַתָּה יָדַעְתָּ לְאִוַּלְתִּי וְאַשְׁמוֹתַי מִמְּךָ לֹא נִכְחָדוּ. 

וממשיך, היחס הרע לו הוא זוכה –
ז אַל יֵבֹשׁוּ בִי קֹוֶיךָ אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת אַל יִכָּלְמוּ בִי מְבַקְשֶׁיךָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. ח כִּי עָלֶיךָ נָשָׂאתִי חֶרְפָּה כִּסְּתָה כְלִמָּה פָנָי. ט מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי. י כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי וְחֶרְפּוֹת חוֹרְפֶיךָ נָפְלוּ עָלָי. יא וָאֶבְכֶּה בַצּוֹם נַפְשִׁי וַתְּהִי לַחֲרָפוֹת לִי. יב וָאֶתְּנָה לְבוּשִׁי שָׂק וָאֱהִי לָהֶם לְמָשָׁל. יג יָשִׂיחוּ בִי יֹשְׁבֵי שָׁעַר וּנְגִינוֹת שׁוֹתֵי שֵׁכָר. 

ושוב משליך יהבו באל –
יד וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְהוָה עֵת רָצוֹן אֱלֹהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ. טו הַצִּילֵנִי מִטִּיט וְאַל אֶטְבָּעָה אִנָּצְלָה מִשֹּׂנְאַי וּמִמַּעֲמַקֵּי מָיִם. טז אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וְאַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ. יז עֲנֵנִי יְהוָה כִּי טוֹב חַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ פְּנֵה אֵלָי. יח וְאַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵעַבְדֶּךָ כִּי צַר לִי מַהֵר עֲנֵנִי. יט קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ לְמַעַן אֹיְבַי פְּדֵנִי. 

ושוב מתאר חרפתו –
כ אַתָּה יָדַעְתָּ חֶרְפָּתִי וּבָשְׁתִּי וּכְלִמָּתִי נֶגְדְּךָ כָּל צוֹרְרָי. כא חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי וָאָנוּשָׁה וָאֲקַוֶּה לָנוּד וָאַיִן וְלַמְנַחֲמִים וְלֹא מָצָאתִי. כב וַיִּתְּנוּ בְּבָרוּתִי רֹאשׁ וְלִצְמָאִי יַשְׁקוּנִי חֹמֶץ. 

ומקלל אויביו –
כג יְהִי שֻׁלְחָנָם לִפְנֵיהֶם לְפָח וְלִשְׁלוֹמִים לְמוֹקֵשׁ. כד תֶּחְשַׁכְנָה עֵינֵיהֶם מֵרְאוֹת וּמָתְנֵיהֶם תָּמִיד הַמְעַד. כה שְׁפָךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִּׂיגֵם. כו תְּהִי טִירָתָם נְשַׁמָּה בְּאָהֳלֵיהֶם אַל יְהִי יֹשֵׁב. כז כִּי אַתָּה אֲשֶׁר הִכִּיתָ רָדָפוּ וְאֶל מַכְאוֹב חֲלָלֶיךָ יְסַפֵּרוּ. כח תְּנָה עָוֹן עַל עֲו‍ֹנָם וְאַל יָבֹאוּ בְּצִדְקָתֶךָ. כט יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים וְעִם צַדִּיקִים אַל יִכָּתֵבוּ. 

ושוב מבקש ישועה לעצמו –
ל וַאֲנִי עָנִי וְכוֹאֵב יְשׁוּעָתְךָ אֱלֹהִים תְּשַׂגְּבֵנִי. לא אֲהַלְלָה שֵׁם אֱלֹהִים בְּשִׁיר וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה. לב וְתִיטַב לַיהוָה מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס. לג רָאוּ עֲנָוִים יִשְׂמָחוּ דֹּרְשֵׁי אֱלֹהִים וִיחִי לְבַבְכֶם. לד כִּי שֹׁמֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים יְהוָה וְאֶת אֲסִירָיו לֹא בָזָה. לה יְהַלְלוּהוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ יַמִּים וְכָל רֹמֵשׂ בָּם. 

ולבסוף מדבר על ישועת ארצו –
לו כִּי אֱלֹהִים יוֹשִׁיעַ צִיּוֹן וְיִבְנֶה עָרֵי יְהוּדָה וְיָשְׁבוּ שָׁם וִירֵשׁוּהָ. לז וְזֶרַע עֲבָדָיו יִנְחָלוּהָ וְאֹהֲבֵי שְׁמוֹ יִשְׁכְּנוּ בָהּ.