לקט מדברי הפרשנים על ירמיה ב, שיצא ארוך למדי – 2,350 מילים.
אנו קוראים עכשיו בספר במדבר, ואיני זוכר כרגע אם פרק זה הוא חלק מההפטרות שלו, אבל ראוי הוא שיהיה, ועל כן נקרא אותו. כאן ירמיה זוכר את חסד ישראל במדבר, כפי שיבואר.
ומקדים ומבאר מלבי"ם –
ויהי אחר שהקדים איכות תחלת נבואתו וענין נבואתו בכלל, הקדים הקדמה כוללת לדברי פורעניות אשר ינבא בכל הספר על ישראל יודיע כי בכל העונשים והיסורים שיביא ה׳ על ישראל, עוד אהבתו אליהם ועוד לא שכח בריתו מימי קדם, וכל אוכליהם ענוש יענשו, כאב שקצף על בנו ומוסרו לשלוחים אכזרים להכותו מכה רבה, שבכ״ז לבו דואב ומלא רחמים על בנו המוכה, וקוצף על האכזר המכה וסופו ליטול את שלו מתחת ידו.
כלומר, ישראל מלאו דין קשה, אך בכל זאת ה' זוכר להם את החסד.
(א) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר.
(ב) הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.
של מי החסד, של ה' או של ישראל?
לפי רש"י, גם וגם –
זכרתי לך – אם הייתם שבים אלי תאוותי לרחם עליכם כי זכרת חסד נעוריך ואהבת כלילת חופתך שהכללתיך לחופה ולשון הכנסה הוא, כלולותיך נוצי״ש בלעז, ומה הוא חסד נעוריך לכתך אחר שלוחי משה ואהרן מארץ נושבת יצאתם למדבר ואין צדה לדרך כי האמנתם בי.
וכך גם במדרש ילקוט שמעוני –
כה אמר ה׳ זכרתי לך חסד נעוריך – אחרים אומרים כדאי הוא האמנה שהאמינו בי שאקרע להם את הים, שלא אמרו למשה היאך אנו יוצאים למדבר ואין בידינו מחיה לדרך אלא האמינו ויצאו אחרי משה, עליהם מפורש בקבלה הלוך וקראת וגו׳, ומה שכר נטלו על כך קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה.
ושד"ל מפרש שזה החסד שעשה ה' עם ישראל, ולא ישראל עם ה' –
זכרתי לך חסד נעוריך – החסד הוא באוהב, והחן הוא בנאהב (עיין פירושי בבראשית ל״ט:כ״א ובירמיהו ט״ז:י״ג). וכאן הכוונה: זכרתי לך החסד והדבקות שהייתי דבק בך בימי נעוריך ואהבתי אותך בימי כלולותיך, ולפיכך אף אם אענישך, הנה חסדי מאתך לא ימוש, וקדש ישראל לה׳ וגו׳ {ירמיהו ב׳:ג׳}. ומכל מקום הנני מוכרח להוכיח אתכם על פניכם ולומר לכם: מה מצאו אבותיכם בי עול וגו׳.
ויונתן ורש״י (וגעזעניוס ואחרים) פירשו: חסד נעוריך – דבקותך בי בימי נעוריך.
ולי נראה: כי דבקות האדם באל לא תקרא חסד. ואף על פי שהאוהב את ה׳ נקרא חסידו (לאיש חסידך {דברים ל״ג:ח׳}, אספו לי חסידי {תהלים נ׳:ה׳}, כי טוב נגד חסידיך {תהלים נ״ב:י״א}, וזולתם), מכל מקום לשון חֶסֶד לא נמצא רק בין אדם לאדם, או מהאל לאדם, ורק בדורות האחרונים (בנחמיה ובדברי הימים) אולי נקראו מעשי חסידות שבין אדם למקום בשם חסדים. וגעזעניוס הביא: כי חסד חפצתי (הושע ו׳:ו׳) להוראת החסידות, והוא שבוש, והנכון כפירוש רד״ק.
והנה הנביאים היו מלמדים את העם כי חסד יחפץ האל ולא זבח, ושדעת אלהים אינה אלא לדעת כי הוא עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ ושבאלה הוא חפץ, כי דרך ה׳ (בראשית י״א:י״ט) אינה אלא לעשות צדקה ומשפט. ונראה כי כשבטלו הנביאים נפלו המון ישראל בטעות גדולה, וקראו חסד וחסידות למעשים שבין אדם למקום.
והנה קודם שיתחיל להוכיחם ולאַיֵים עליהם, רצה להודיעם, שאם יענישם, לא יהיה זה משנאתו אותם, כי עדיין חביבים הם בעיניו.
לכתך – זכרתי לך לכתך אחרי במדבר – כלומר: זכרתי מה שאהבתיך כשהוצאתיך ממצרים. וגם מה שֶאַתְ היית דבקה בי והולכת אחרי במדבר. ולדעת תלמידי מוהר״ר אליעזר אליה איגל מלבוב גם זה חסד האל עם ישראל, כלומר: זכרתי מה שהייתי מוליך אותך במדבר, באופן שהיית הולכת אחרי במדבר.
(ג) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם יְהוָה.
ושוב שד"ל –
קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתו – ישראל הם לה׳ כקדש וכתרומה שאוכליה חייבים עליה מיתה. כאלו ה׳ הוא בעל השדה, וכל הגוים הם תבואת שדהו, וישראל הם התרומה וראשית התבואה. ואם יבא אדם ויאכל משאר תבואתו, יש לו תשלומין, ואם יאכל מן התרומה, הוא חייב מיתה.
יאשמו – עיין בראשית מ״ב:כ״א.
וראזנמילר פירש הפסוק הזה לשעבר. קדש היה ישראל לה׳ – בדור המדבר.
אך באומרו בסוף הפסוק נאום ה׳ – משמע כי גם עתה הדבר כן הוא. וכל זה לא יתנגד למה שהוא עתיד להוכיחם ולאיים עליהם, כי הכוונה שלא יָרַע להם אדם מבלעדי גזרת האל, ורק בשיעור אשר תגזור מדת דינו, ולא ימאסם ולא יגעלם לכלותם.
*
ואחרי הקדמה אוהבת זו, מתחילה התוכחה הנוקבת –
(ד) שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה בֵּית יַעֲקֹב וְכָל מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל.
(ה) כֹּה אָמַר יְהוָה מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ.
שד"ל –
מה מצאו – כאן תחלת התוכחה. ותלה הקלקלה באבותם הקדמונים שהתחילו לזנות מאחרי ה׳, ומהם נמשך אחר כך להוכיח את בני דורו.
עול – הפך אמונה, כמו: אל אמונה ואין עול {דברים ל״ב:ד׳}, וכן: לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה {ויקרא י״ט:ל״ה}.
וילכו אחרי ההבל – זו רעה אחרת. ולמטה מפרש: כי שתים רעות עשה עמי {ירמיהו ב׳:י״ג}.
(ו) וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְהוָה הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם.
שוחה – מסביר שד"ל –
בארץ ערבה ושוחה – ראזנמילר פירש: שיש בה שוחות וגומות. ואם כן היה לו לומר בלשון רבים.
ולי נראה: ארץ שוחה – ארץ קבר, שאול. ארץ שהיושב בה כאלו הוא בקבר, ובמקום אשר לא יחיה אדם שם. והנה הזכיר תחלה ערבה שהוא כמשמעו, ואחר כך שוחה שהוא לשון מושאל. וכן אחר כך הזכיר תחלה ארץ ציה כמשמעו ואחר כך צלמות שהוא לשון מושאל, שענינו חושך גדול, והושאל על כל מקום נורא ומפחיד.
(ז) וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה.
(ח) הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְהוָה וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ.
אחרי לא יועילו – האלילים.
(ט) לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם יְהוָה וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב.
(י) כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ וְקֵדָר שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד וּרְאוּ הֵן הָיְתָה כָּזֹאת.
שד"ל –
איי כתיים – אי קִפְרוֹס ושאר האיים אשר למערב ארץ ישראל.
וקדר – שם משפחה ממשפחות הערביים למזרח ארץ ישראל.
(יא) הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל.
מצודות –
ההימיר – וכי גוי מהם החליף אלהיו באחר.
והמה – ואף כי גם אלהיהם לא אלהים המה עכ״ז כיון שהחזיקו בהם לא החליפום.
ועמי – אבל עמי החליף כבוד המקום בעכו״ם דבר שאין בו תועלת.
(יב) שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם יְהוָה.
מצודות –
שומו שמים – ר״ל ראו שיהיה בעולם שממון ושערה וחורבן גדול בעבור התועבה הזאת.
ורש"י –
שמו שמים – לשון תמהון כמו השתוממו והוא לשון צווי כמו אם כה יאמרו אלינו דומו (שמואל א י״ד:ט׳).
(יג) כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם.
שתי רעות – א. עזבו את ה'. ב. פנו לאלילים, הנמשלים לבורות – או בארות – יבשים.
(יד) הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל אִם יְלִיד בַּיִת הוּא מַדּוּעַ הָיָה לָבַז.
רש"י –
יליד בית – בן האמה.
(טו) עָלָיו יִשְׁאֲגוּ כְפִרִים נָתְנוּ קוֹלָם וַיָּשִׁיתוּ אַרְצוֹ לְשַׁמָּה עָרָיו נצתה [נִצְּתוּ] מִבְּלִי יֹשֵׁב.
מצודות –
עליו – על ישראל ישאגו הכפירים לאיים עליו והם גבורי האומות.
(טז) גַּם בְּנֵי נֹף ותחפנס [וְתַחְפַּנְחֵס] יִרְעוּךְ קָדְקֹד.
מצודות –
גם בני נוף ותחפנחס – שהם מארץ מצרים אשר אתה בוטח בהם ותשאל מהם עזר גם המה ישברו אותך.
(יז) הֲלוֹא זֹאת תַּעֲשֶׂה לָּךְ עָזְבֵךְ אֶת יְהוָה אֱלֹהַיִךְ בְּעֵת מוֹלִיכֵךְ בַּדָּרֶךְ.
שד"ל –
בעת מוליכך בדרך – בעת שהוא מוליך אותך תמיד בדרך הטובה והישרה, ואת עזבת אותו ללכת בדרכים אחרים, למצרים ולאשור, כמו שמפרש.
ואוסיף אני –
לדעתי יש כאן חזרה לעניין דור יוצאי מצרים, שכשם שהוליך אותם, כך המשיך להוליך ולהדריך את ישראל.
(יח) וְעַתָּה מַה לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מֵי שִׁחוֹר וּמַה לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר.
מצודות –
שיחור – זהו הנילס.
נהר – ר״ל נהר פרת.
(יט) תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ וּדְעִי וּרְאִי כִּי רַע וָמָר עָזְבֵךְ אֶת יְהוָה אֱלֹהָיִךְ וְלֹא פַחְדָּתִי אֵלַיִךְ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת.
רש"י –
תיסרך רעתך – סוף שרעתך תביא עליך יסורין.
(כ) כִּי מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ נִתַּקְתִּי מוֹסְרֹתַיִךְ וַתֹּאמְרִי לֹא אעבד [אֶעֱבוֹר] כִּי עַל כָּל גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן אַתְּ צֹעָה זֹנָה.
שד"ל –
כי מעולם שברתי עלך – כשהוצאתיך ממצרים כדי שתהיו עבדים לי, כמו שנאמר: כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים {ויקרא כ״ה:מ״ב}. ועם כל זה לא אבית לשמוע לי, ותאמרי לא אעבור – כלומר: אחר שנגאלתי משעבוד מצרים, אין רצוני לעבור משעבוד זה לשעבוד אחר, רק אהיה חפשי. וכתיב: לא אעבוד, והענין אחד.
והמפרשים פירשו: לא אעבור עוד על דבריך, אך אשמע בקולך, אמנם אין זה נקשר יפה עם סוף הפסוק.
…
את צֹעה זונה – יפה פירש שרש צעה N.G. Schröder על פי לשון ערבי, שענינו נטייה, כריעה, וכפיפת הגוף. וכאן אמר לשון כריעה במשל על הזנות, ובנמשל על עבודת האלילים.
ומצודות –
כי מעולם – הלא מימות עולם הייתי לך לעזרה ושברתי העול אשר הכבידו עליך האומות.
נתקתי – העתקתי מעל צוארך קשרי רצועות עולם.
ותאמרי – ואז אמרת לא אעבור עוד על דבר ה׳.
כי על כל גבעה – כאומר והנה לא קיימת כי על כל וכו׳ את זונה הולכת ונוסעת ממקום למקום ר״ל כמו הזונה אין דרכה לשבת במקום אחד וכמ״ש בה בביתה לא ישכנו רגליה וכו׳ (משלי ז׳:י״א) כן הלכת אתה מבית עכו״ם זו לבית עכו״ם זו.
צועה – ענין טלטול ונוע ממקום למקום וכן ושלחתי לו צועים וצעהו (ירמיהו מ״ח:י״ב).
(כא) וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה.
מצודות –
ואנכי נטעתיך שורק – מתחילה נטעתיך מענפי גפן משובח וחוזר ומפרש הכל מזרע אמת הם אברהם יצחק ויעקב וא״כ ראוי היית להיות כמוהם ואיך נהפכת למולי להיות בדים רעים המוסרים מן הגפן אשר כל אחת נכריה וזרה מן הנטיעה ולא תשוה עליה.
שורק – זמורות משובחים וכן ויטעהו שורק (ישעיהו ה׳:ב׳).
סורי – מלשון הסרה והפלה.
(כב) כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה.
(כג) אֵיךְ תֹּאמְרִי לֹא נִטְמֵאתִי אַחֲרֵי הַבְּעָלִים לֹא הָלַכְתִּי רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא דְּעִי מֶה עָשִׂית בִּכְרָה קַלָּה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ.
מצודות –
בכרה קלה – והרי אתה כגמלה נקבה בחורה הקלה לרוץ יותר מהזכר אשר נתקשר עמה דרכה ומנהגה עד שכל ימיה תתמיד במנהג ההוא לרדוף ולרוץ בכל עת וכן אתה כאשר התחלת בעבודת בעל פעור נדבקת בעבודת הבעלים עד היום הזה ולא תעזבם.
(כד) פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר בְּאַוַּת נפשו [נַפְשָׁהּ] שָׁאֲפָה רוּחַ תַּאֲנָתָהּ מִי יְשִׁיבֶנָּה כָּל מְבַקְשֶׁיהָ לֹא יִיעָפוּ בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ.
שד"ל –
פרה למוד מדבר – אחר שהמשיל ישראל לבכרה קלה המשרכת דרכיה ותועה כה וכה. המשילם לפרא הוא חמור הבר וכאן הכוונה על הנקבה.
והנה הפרא הוא רגיל לשכון רחוק מן היישוב, כמו שכתוב: פרא בודד (הושע ח׳:ט׳). אבל כשיגיע החדש שהוא עת יַחֵם שלו הוא יוצא ממצפוניו לבקש בת זוגו, וכן תצא הנקבה לבקש בן זוגה. וכעין מה ששורר Virgilius (Georgica III. 270) על נקבות הסוס בעת יחם: Superant montes et flumina tranant, בתרגום: ״הם מטפסים על ההרים, שוחים את הנהרות״. זה טעם: כל מבקשיה לא ייעפו בחדשה ימצאונה – כי באותו חדש תצא ממצפוניה, ותתעה כה וכה, ואז נקל ללכדה.
באות נפשה – בעת תאותה למשגל.
שאפה רוח – לקרר החמימות שבקרבה.
וכיוצא בזה אמר וירגיל: Ore omnes versae in Zephyrum, stant rupibus altis, Exceptantque leves auras. בתרגום: ״פיותיהם מופנים אל הזפיר, עומדים על סלעים גבוהים, ותופסים את הגלים העדינים.״
תאנתה – לשון חמימות, משרש אַנַי בערבי (N.G. Schröder).
(כה) מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף וגורנך [וּגְרוֹנֵךְ] מִצִּמְאָה וַתֹּאמְרִי נוֹאָשׁ לוֹא כִּי אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ.
(כו) כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי יִמָּצֵא כֵּן הֹבִישׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם וְכֹהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם.
(כז) אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְלָאֶבֶן אַתְּ ילדתני [יְלִדְתָּנוּ] כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ.
(כח) וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ יָקוּמוּ אִם יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה.
רש"י –
מספר עריך היו אלהיך – בכל עיר ועיר אלוה אחר.
*
וממשיך –
(כט) לָמָּה תָרִיבוּ אֵלָי כֻּלְּכֶם פְּשַׁעְתֶּם בִּי נְאֻם יְהוָה.
(ל) לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת בְּנֵיכֶם מוּסָר לֹא לָקָחוּ אָכְלָה חַרְבְּכֶם נְבִיאֵיכֶם כְּאַרְיֵה מַשְׁחִית.
(לא) הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ דְבַר יְהוָה הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי רַדְנוּ לוֹא נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ.
כאן חוזר לעניין המדבר, אך בצורה אחרת, שלילית.
שד"ל –
הדור אתם ראו דבר ה׳ – מדבר עם כל בני העולם אשר באותו דור, וקורא להם להתבונן במה שהוא בא לומר בדבר ה׳.
המדבר הייתי לישראל – וכי לא היטבתי ולא הועלתי להם, כאלו הייתי להם ארץ מדבר.
מאפליה – לשון אפלה, ושם האל בסוף המלה, כמו: שלהבתיה {שיר השירים ח׳:ו׳} הררי אל {תהלים ל״ו:ז׳}.
רדנו – רד״ק ודון יצחק פירשו: לשון ממשלה, יש לנו מלכים ושרים.
ורש״י פירש: נבדלנו ממך, לשון: הרודה פת מן התנור.
ויונתן תרגם: איטלטלנא, וכן פירש N.G. Schröder, ואחריו ראזנמילר וגעזעניוס על פי לשון ערבי: ראד – הליכה כה וכה ונופל על הבהמות והחיות הרועות בשדה ומתפזרות הנה והנה.
ומנחם פירש: לשון ירידה, כמו: והיום רד מאד (שופטים י״ט:י״א), וכן תרגם עקילס: התרחקנו, וכן היירונימוס: recessimus, וכן נראה לי. כי אחר שאמר המדבר הייתי אם ארץ מאפליה, אמר: מדוע אמרו לי עמי: סוף סוף הלא יצאנו מתוכך ארץ מדבר ומאפליה (כדרך שאדם אומר בשעה שהוא נמלט מסכנה גדולה), וכל כך אנחנו שמחים על זה שלא נשוב עוד לבוא אליך.
ולפירוש Schröder נראה שהיה ראוי שתהיה המלה בלשון עתיד – נָרוּד, מלבד שלא מצאנו לשון זה בכל המקרא.
(לב) הֲתִשְׁכַּח בְּתוּלָה עֶדְיָהּ כַּלָּה קִשֻּׁרֶיהָ וְעַמִּי שְׁכֵחוּנִי יָמִים אֵין מִסְפָּר.
חוזר למוטיב הכלולות במדבר.
(לג) מַה תֵּיטִבִי דַּרְכֵּךְ לְבַקֵּשׁ אַהֲבָה לָכֵן גַּם אֶת הָרָעוֹת למדתי [לִמַּדְתְּ] אֶת דְּרָכָיִךְ.
שד"ל –
מה תיטיבי דרכך – לְפָנַי, לבקש אהבתי, וכמו שהוא אומר למטה: ותאמרי כי נקיתי אך שב אפו ממני {ירמיהו ב׳:ל״ה} (Lud. de Dieu).
לכן – אם יועילך זה, הנה אז גם את הרעות למדת את דרכיך – תלמדי את כל הנשים הרעות לעשות כמעשיך, ולהיטיב דרכן למראה עינים כדי לפתות את בעליהן. המשיל ישראל לאשה, ואמר הרעות – על הנשים הרעות הנואפות מתחת בעליהן. והטעם: הלא אם אֶתְפַתֶה לחלקלקותיך, נמצאתי מחזיק ידי עוברי עבירה.
(לד) גַּם בִּכְנָפַיִךְ נִמְצְאוּ דַּם נַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים נְקִיִּים לֹא בַמַּחְתֶּרֶת מְצָאתִים כִּי עַל כָּל אֵלֶּה.
כאן עובר לעוון עושק או הרג.
(לה) וַתֹּאמְרִי כִּי נִקֵּיתִי אַךְ שָׁב אַפּוֹ מִמֶּנִּי הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ עַל אָמְרֵךְ לֹא חָטָאתִי.
(לו) מַה תֵּזְלִי מְאֹד לְשַׁנּוֹת אֶת דַּרְכֵּךְ גַּם מִמִּצְרַיִם תֵּבוֹשִׁי כַּאֲשֶׁר בֹּשְׁתְּ מֵאַשּׁוּר.
רש"י –
תזלי – לשון זלזול.
לשנות את דרכך – לעזוב אותי ולסמוך על מצרים לעזרה בימי יהויקים וצדקיהו.
לשנות – לשון שינוי.
כאשר בושת מאשור – שסמך אחז עליו ויצר לו ולא חזקו (דברי הימים ב כ״ח:כ׳) כמה שנאמר בדברי הימים.
(לז) גַּם מֵאֵת זֶה תֵּצְאִי וְיָדַיִךְ עַל רֹאשֵׁךְ כִּי מָאַס יְהֹוָה בְּמִבְטַחַיִךְ וְלֹא תַצְלִיחִי לָהֶם.
הפסוק היומי 