תומר פרסיקו כתב מאמר בהארץ על אתיאיזם, ופרופ' אבשלום אליצור העיר אצלו שאתיאיסטים נמצאו כבר בזמן התנ"ך, כפי שאומר הפסוק (שחוזר גם בתהילים נג, ב) –

לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים הִשְׁחִיתוּ הִתְעִיבוּ עֲלִילָה אֵין עֹשֵׂה טוֹב.
תהילים יד, א.

כאן יש דבר ותיק שיש להעיר, שהמילה נבל תורגמה בתרגום המלך ג'יימס לאנגלית כ-fool, טיפש, וכן יש המתרגמים עד היום, למשל בתרגום זה שמצאתי –

For praise; in the spirit of prophecy through David. The fool said in his heart,

“There is no rule of God on the earth.” They corrupted their deeds, they despised goodness and found iniquity. There is none who does good.

אבל אנחנו יודעים היום, שנבל הוא לא הטיפש, אלא הרשע ובעל המידות המקולקלות. וכך מפרש למשל מצודת ציון –
נבל – אדם פחות ושפל.

ואולם, הופתעתי עתה לראות שאבן עזרא מפרש בדיוק כך –
למנצח – אמר נבל – הפך חכם, בעבור שידמה שאין אלהים בעבור זה השחיתו דרכם והתעיבו מעלליהם, כמו: ובעלילותיך אשיחה (תהלים ע״ז:י״ג), אין עושה טובה.

אולם בכל מקום אחר בתנ"ך הנבל הוא הרשע, כמו שאמרנו.
בכל אופן, עולה מדבריו של אבן עזרא, וכן מתרגום המלך ג'יימס, שאנשי הדת חשבו שמי שלא מאמין באלוהים הוא פשוט טיפש. כמובן, הוא גם רשע, אבל קודם כל טיפש.
לעומת זאת, ממאמרו של פרסיקו עולה תמונה הפוכה – שהאתיאיסטים הראשונים, וגם האחרונים, חושבים שדווקא מי שמאמין באלוהים הוא טיפש, שאינו מסתמך על התבונה. וגם כאן – הוא גם רשע הרבה פעמים, אבל קודם כל טיפש.
כאמור, תמונת עולם הפוכה.

שריפה היום בסביבות ירושלים, וכל העיר התמלאה עשן. אולי זו שריפה טבעית כתוצאה מהחום הרב, כפי שקורה כל שנה, ואולי הצתה מכוונת, כפי שחושדת המשטרה, איני יודע. אך כשחשבתי על פסוק מתאים הגעתי לפסוקים אלה מישעיה, המדברים על רשעת העם ומדמים אותה לאש בוערת ומכלה –

ישעיה ט –
(יז) כִּי בָעֲרָה כָאֵשׁ רִשְׁעָה שָׁמִיר וָשַׁיִת תֹּאכֵל וַתִּצַּת בְּסִבְכֵי הַיַּעַר וַיִּתְאַבְּכוּ גֵּאוּת עָשָׁן.

(יח) בְּעֶבְרַת יְהוָה צְבָאוֹת נֶעְתַּם אָרֶץ וַיְהִי הָעָם כְּמַאֲכֹלֶת אֵשׁ אִישׁ אֶל אָחִיו לֹא יַחְמֹלוּ.

הפסוקים האלה הם קצת קשים, ויש בהם מילים יחידאיות, על כן אביא כאן פירוש מלא –

מצודות –
כי בערה – הרשעה שעושים תבער כמו אש ובתחלה תשרוף הפחותים שבעם ואח״ז בהגדולים שבהם ר״ל העון עצמו יקטרג עליהם ויפרע מהם.

ויתאבכו – בעבור מרבית התבערה יתרוממו גאות העשן כי תנשא למעלה למעלה ר״ל הפורעניות תגדל מאד.

שמיר ושית – מיני קוצים.

ותצת – מלשון הצתה והבערה.

בסבכי היער – הענפים המסובכים ונאחזים זה בזה כמו עד סירים סבוכים (נחום א׳:י׳).

ויתאבכו – הוא ענין התרוממות ואין לו דומה.

גאות – מלשון גאוה.

בעברת ה׳ – בחמת ה׳ תתחרך ותשרף ארץ.

כמאכלת אש – כמו הדבר הנאכל באש שהעץ שנאחז בו האש מדליק את העץ האחר כן העם הזה איש אל אחיו לא יחמולו ולא יהיה די להם הרע שעשה האויב.

בעברת – מלשון עברה וחמה.

נעתם ארץ – ת״י חרוכת ארעא.

אל אחיו – על אחיו.

*

ובעבר כתבתי על המצב הזה, ותוך שימוש בפסוק מכאן, את השיר 'איכה', שאף פורסם בכתב העת עתון 77 –

אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה
אֵיכָה פַּסּוּ בָּהּ אַנְשֵׁי אֱמוּנָה
אֵיכָה קָמְלָה הָאַהֲבָה וּבָעֲרָה כָּאֵשׁ שִׂנְאָה
אֵיכָה אֶשָּׂא מַשַּׂאֲכֶם וְחָזוּתְכֶם הַנּוֹרָאָה.

רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם
רָחַצְתִּי בְּנִקְיוֹן יָדַי עַל חֲמַתְכֶם וְעַל אַפְּכֶם
וַאֲרַדֵּם בִּמְעִי הַדָּגָה וְאֶסְתַּגֵּר בַּתֵּבָה
כִּי בָּעֲרָה כָּאֵשׁ שִׂנְאָה וְקָמְלָה הָאַהֲבָה.

אלא שעתה נדמה שאי אפשר להסתתר עוד, או לתפוס מחסה.

(וצר לי שעליי לקטרג)

אתמול כתבתי פוסט פילוסופי, ובעקבותיו עוד שני פוסטים, אחד הבוקר, בעקבות שאלה שקיבלתי. הדיון היה על מושג האמת, אבל הגעתי מכך לשאלת הצדק, שהרי 'צודק' הוא גם מה שאמיתי ונכון.
אבל אני מוצא שהדיון הפילוסופי הוא חסר, ובאמת לפני כמה ימים שיתפתי זיכרון של פייסבוק – תמונה עם שלושה ספרי פילוסופיה – וכתבתי – הפילוסופיה שהכזיבה. לעומת זאת, אני מוצא שהדיון התנ"כי הוא מלא יותר, ובאמת אין דבר שאמרתי על הצדק שלא נאמר כבר במסורת היהודית, ולו רק נדע ללכת לאורה!

המילים צדק, צדקה, צדיק ונגזרותיהן מופיעות פעמים רבות בתנ"ך. הנה פסוק אחד, מהיותר ידועים –

צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.
דברים טז, כ.

רש"י, וכן מפרשים רבים, וכן המדרשים, הולכים בדרך קורקטית מצומצמת –
צדק צדק תרדוף – אחר בית דין יפה.

אבל יש מפרשים שהרחיבו את התמונה. למשל –

רבנו בחיי –
צדק צדק תרדוף – ע״ד הפשט יזהיר שיצדק האדם במעשיו ובדבריו, כי אלה הם הדברים שאפשר לו לאדם להרע לעצמו ולאחרים, ועל כן בא כפל הלשון, וכל הצודק בדבריו אות ומופת על צדקת מעשיו, ועל כן ראוי לכל אחד ואחד מישראל שיצדק בדבור ובמעשה, כענין שכתוב (צפניה ג׳:י״ג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. או ידבר הכתוב עם האנשים אשר להם הריב ויזהיר אותן לרדוף אחרי הצדק הן לריוח הן להפסד, וזהו כפל הלשון.

והרי זה בדיוק מה שכתבתי בפוסט ה'פילוסופי' שלי, כאמור.

ומוסיף רש"ר הירש –
הגע בעצמך, שגם כאן, כאשר ברור שמדובר על הזמן שישראל כבר השלים את כיבוש הארץ, עדיין משתמש הכתוב בלשון ״וירשת״ (״ותתפוס בעלות״, מלשון ״ירושה״), בהתייחסות לביטחון המדיני שיהיה לישראל אם יכבד ויקדם את הצדק. מכאן אנו למדים אמת גדולה: ירושת הארץ של ישראל עלולה להיות מוטלת בספק בכל רגע, והמדינה היהודית צריכה לרשת את הארץ תמיד מחדש על ידי קיומו המלא של הצדק.

*

וצדק הוא גם שוויון. אצרף כאן מה שכתבתי הבוקר בפייסבוק לפני שאמחק את הדברים משם –

הגיג הבוקר. תומר פרסיקו העלה פוסט לכבוד שבוע הספר, בו הוא ממליץ לקנות את הספר שלו 'אדם בצלם אלוהים'. עד כאן יפה מאוד. אבל אם היה אפשר הייתי שואל – האם הרעיון הזה, של הבריאה בצלם, כולל גם את הפלסטינים? אך איני יכול לשאול, כי אז אזכה למטר של קללות.
ובאמת, זה עוד דבר שחסר בספר של פרסיקו – הבריאה בצלם היא רעיון יפה מאוד, אבל זה לא הרעיון הדומיננטי ביהדות. הרעיון הדומיננטי הוא בדיוק הפוך – יתרון היהודי. אולי כל בני האדם נולדו בצלם (נניח, גם לזה לא כולם מסכימים), אבל היהודי שווה יותר. כמו שמנוסח ב'חוות החיות' של אורוול – 'כל החיות שוות, אך יש חיות ששוות יותר'.
מילא, כבר אין לדבר חשיבות.

ואוסיף עכשיו – אין לדבר חשיבות, כי אין איש שומע. אבל בבלוג זה יש לדברים חשיבות רבה.

מדור חדש! פסוק-תמונה. ובו אציג תמונות שאני מוצא ברשת, ואצרף להן פסוק מתאים. הנה הראשון –

מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים.
ירמיה ט, א.

אתמול התחלתי לראות סדרה שעלתה בנטפליקס על גוף האדם, האדם – מבט מבפנים. הפרק הראשון עסק במוח, ותחילה בניירונים. שם אמרו שהם מפתחים מסלולים לפי מה שאנחנו עושים, לכן דברים שאנו מורגלים בהם נעשים יותר בקלות, ולהישתנות קשה מאוד. זה גם משפיע על מה שאנו זוכרים, ועל עוד דברים.
אכן, קשה מאוד לשנות הרגלים, ועוד יותר מזה – להיגמל מהתמכרויות. ולי נראה שהחברה הישראלית נמצאת במצב התמכרות קשה, הן של התמכרות לכיבוש, לשיעבוד, לשנאת האחר, והן התמכרות של שנאה פנימית בתוך העם. כיצד אפשר לצאת ממצב זה? שאלו מומחים להתמכרויות.

*

בתנ"ך יש מכור אחד – אחאב –

רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ.
מלכים א, כא, כה.

מלבי"ם –
רק ר"ל בכל המלכים הרשעים לא היה אחד כאחאב, כי כולם עשו הרע מדעת עצמם, והוא התמכר לרצון אחרים יען שהסתה אותו איזבל.

כלומר, לפי מלבי"ם, התמכר הוא מלשון מי שנמכר ועושה רצון אחרים, בשונה מהצורה בה אנו מבינים את המילה היום. ואף כי המשמעות זהה, כי המכור בעצם כמו שייך לדבר אליו הוא מכור.
ואין צורך לציין, כי שוב מואשמת פה האישה – דבר חוזר בתנ"ך, למן חווה, דרך נשות שלמה, ועד כאן.

ואילו מפרש אחר אומר – מלשון התנכרות.

וגם צריך לציין – כאן מופיע ההתכרות בסמוך להסתה. איזבל אכן הסיתה את אחאב גם במקרה של כרם נבות, וגם בנושא של עבודת האלילים.

*

וכן אומר לו אליהו –

וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל אֵלִיָּהוּ הַמְצָאתַנִי אֹיְבִי וַיֹּאמֶר מָצָאתִי יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וגו'
מלכים א, כא, כ.

לדעת פרופ' רחל אליאור, אנשי כת מדבר יהודה, שלהם המגילות הגנוזות של קומראן, אינם אנשי כת האיסיים, כפי שהיה מקובל שנים רבות, אלא כהנים לבית צדוק.
היא אומרת שפרופ' סוקניק, הראשון שבחן את המגילות, נתקל במשפט זה באחת המגילות –

"להיבדל מעדת אנשי העוול, להיות ליחד בתורה ובהון",

ומיד הוא הסיק שמדובר באיסיים, שכן זה היה מנהגם. אבל מיד אחר-כך מוזכרים בני צדוק הכוהנים, וכן כל המגילות מלאות אזכורים לבני צדוק אלה. לכן אין ללמוד ממשפט אחד ולעשות הכללה גורפת, ופרופ' סוקניק טעה.
האמת היא שמה שפרופ' אליאור אומרת נשמע הגיוני מאוד, אבל עדיין מקובל, הן במחקר והן בציבור הרחב, לזהות את כותבי המגילות עם האיסיים. כמו שנאמר בגמרא – 'שבשבתא כיוון דעל על' – טעות, משעה שהיא קורית, קשה להיפטר ממנה.

*

ואולם, בנפרד משאלת זיהוי אומרי הדברים, אני מוצא בהם יופי רב. הנה כאן מתכונת לחיים שיתופים, שהייתה נהוגה בישראל בימים ההם, במאה השנייה לפני הספירה ובסביבותיה. זו מחשבה קומוניסטית-עברית מקורית, שקדמה הן למרקס והן לקיבוצים.

*

אך גם בלי לפרוש מהציבור, האחדות והיחד יש בהם מעלה גדולה, כמו שנכתב –

וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.
דברים לג, ה.

ומובא במדרש ילקוט שמעוני, רמז תתקנג –

״וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ״, כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל שָׁוִין בְּעֵצָה אַחַת מִלְּמַטָּה שְׁמוֹ הַגָּדוֹל מִשְׁתַּבֵּחַ מִלְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ״ אֵימָתַי בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, (אֵין וְאֲסִיפָה אֶלָּא רָאשֵׁי עָם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י״א:ט״ז) ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִי״). דָּבָר אַחֵר כְּשֶׁהַנָּבִיא מוֹשִׁיב זְקֵנִים בִּישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה שְׁמוֹ הַגָּדוֹל מִשְׁתַּבֵּחַ לְמַעְלָה שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם״ וְאֵין אֲסִיפָה אֶלָּא זְקֵנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) ״אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל״. יַחַד שִׁבְטֵי יֵשְׂרָאֵל כְּשֶׁהֵם עֲשׂוּיִין אֲגֻדָּה אַחַת וְלֹא כְּשֶׁהֵם עֲשׂוּיִין אֲגֻדּוֹת אֲגֻדּוֹת.

לדברי אליאור ראו כאן –
https://youtu.be/o9rTSQBWz6E

רואה הרצאה על ברדיצ'בסקי, מאבות החילוניות הישראלית, ובה הוא אומר את משפטו הידוע –

"עברים אנו, ואת ליבנו נעבוד".

בעיניי המשפט הזה לוכד את כל מהות החילוניות – הליכה אחר נטיות הלב, הן בענייני מחשבה, הן בענייני יצר, והן בכל מישורי החיים. זו האוטונומיה של הסובייקט, שנראה שהתחילה להתכונן עם עליית תנועת הנאורות באירופה, למשל אצל קאנט. ונאורות זו, כידוע, הדגישה את התבונה, וסברה שהיא מה שמעניק לפרט את האוטונומיות שלו.
מצד שני, הגישה הדתית היא בדיוק להפך מכך. הרי בדיוק קראנו בפרשת השבוע שלח, בתיאור מצוות ציצית – 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים אחריהם'. וראו מה כתבתי על כך בפוסט לפרשה, בין היתר השוויתי למשפטים מנוגדים בקהלת. הגישה הדתית, המסורתית לפחות, גם לא דיברה על אוטונומיה אישית, אלא על שעבוד למצוות ה', וכמו כן על קהילה.
וכן נאמר במקומות רבים, למשל בפסוק מקריאת שמע –

וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. (דברים ו, ה)

או פסוק אחר מהתפילה –
וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת.

וכן עוד הרבה.

*

ויש מדרש ידוע, שנראה כמתאר את שתי הגישות האלה, אמנם מהפריזמה הדתית, המחלקת לרשעים וצדיקים. וזה המדרש, לקחתי מתוך דפי נחמה –

"וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי…"
בראשית כז, מא.

בראשית רבה ל"ד:

(בראשית ח' כ"א) "ויאמר ה' אל לבו"
הרשעים, הם ברשות לבם: (תהלים י"ד) "אמר נבל בלבו אין אלוהים"; (בראשית כ"ז) "ויאמר עשו בלבו: יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי"; (מלכים א' י"ב כ"ו) "ויאמר ירבעם בלבו: עתה תשוב הממלכה לבית דוד, אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלם… ויעש שני עגלי זהב"; (אסתר ו') "ויאמר המן בלבו…".
אבל הצדיקים, לבם ברשותם (שמואל א' א') "וחנה היא מדברת על לבה"; (שמואל ב' כ"ז) "ויאמר דוד אל לבו"; (דניאל א') "ויאמר דניאל אל לבו" – דומין לבוראם (בראשית ח' כ"א) "ויאמר ה' אל לבו".

וכן מופיע במדרש אסתר רבה, על דברי המן.

*

אבל הנביאים מדגישים את מרכזיות הלב באמונה. למשל בפסוק –

וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה.
יואל ב, יג.

או בפסוקים הידועים מירמיה, שהם יסוד לאמונת הנוצרים, וכבר התייחסתי אליהם בעבר –

כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם יְהוָה נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם.
ירמיה לא, לב.

ועוד הרבה.

*

וגם חז"ל הודו בזה, כשאמרו – רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי – אלוהים רוצה את הלב. (וגם לימודי ליבה…).

תגובה לסרטון של igod – האלוהים הוא אהבה –
https://youtu.be/L-cyhIAVulE

וזו התגובה שהשארתי בערוץ היוטיוב –

סרטון יפה, ואהבה היא באמת דבר חשוב מאוד, אבל –
ראשית, היא לא חזות הכול, יש עוד נדבכים בחיים שצריך לטפח – פרנסה, מגורים וכו'.
שנית, היא לא ייחודית לנצרות, גם רבי עקיבא אמר 'ואהבת לרעך כמות – זה כלל גדול בתורה', והרבה לפני הלל הזקן אמר – 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך – זו כל התורה, והשאר הוא פירושה, צא ולמד'.
שלישית, אלוהים באמת גם אוהב, אבל גם שונא כשצריך, כמו שכתוב במלאכי – 'ואוהב את יעקב, ואת עשיו שנאתי'. פסוק זה, אגב, מופיע גם בברית החדשה, בפרק בו שאול מדבר על תיאולוגיית החלופה, ושם הוא מזדהה את הנוצרים עם יעקב, ואת ישראל עם עשיו. וחז"ל כמובן הבינו ההפך, וזיהו את עשיו עם הנצרות, ויעקב הוא ישראל.
רביעית, גם אם נאמר שאלוהים אוהב, וגם שונא, וגם עוד מנעד רגשות, הרי שלא נכון לומר שהוא אהבה. איננו יודעים מהו בדיוק אלוהים. כך לפחות סובר הרמב"ם ב'מורה נבוכים'. והוא גם מסביר שכל הרגשות שנאמרו ביחס לאלוהים נאמרו בהשאלה, לסבר אוזן השומע. אז לזהות את אלוהים האחד, המופשט, הנעלם, רק עם רגש אנושי אחד המוכר לנו, הרי זו טעות, וכן אלילות. כך לפחות לפי ההסבר שלו.
אבל ללא ספק דבר חיובי הוא להרבות אהבה בעולם.

השבוע רוצים לעשות מצעד דגלים בירושלים, אף כי יודעים שזה עשוי להצית את השטח שוב. למה זה טוב?
בהקשר הזה עולות לי כמה אמרות-כנף, למשל – לפעמים עדיף להיות חכם מלהיות צודק.
גם איני מבין מה עניין המצעד הזה, שהרי יום ירושלים עבר כבר. וגם סיסמתו אינה ברורה לי – לאחד את ירושלים לעד. וכי היא אינה מאוחדת כבר, לפחות על הנייר? עולה חשד כבד שכל המצעד הזה אורגן משיקולים פוליטיים, בהקשר של הקמת הממשלה.
מאידך, אומרים, הרי יש עוד מצעד – מצעד הגאווה, וגם הוא מצעד נפיץ מאוד, ובכל זאת אנו מתעקשים על קיומו.
אך, ראשית, לכך יש אמרה אחרת – לא חרבה ירושלים, אלא על שדנו דנה דין תורה. כלומר, הלכו לפי החוק היבש. ושנית, אין הדברים דומים. כאן הצועדים מסכנים את עצמם, וכאן הצועדים מסכנים אחרים, ובסיכון שהוא חמור בהרבה.
אבל גם אם בכל זאת רוצים לקיימו, מדוע לא בתווי נוח יותר, כזה שלא עושה דווקא ולהכעיס? וביחס לכך אביא פסוק –

משלי י יב: "שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים, וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה."

תרגום מצודות: השנאה שיש לאדם על מי, היא מעוררת מדנים לעשות מריבה ולהקפיד על דבר קל; אבל אהבת אדם לחבירו תכסה על כל דבר פשע, לבל יקפיד אף על דבר קשה.

אז בואו לא נעורר מדנים סתם.

קורא בספר 'תולדות האנושות – היסטוריה מאוירת', שהוא עיבוד לספרו הפופולרי 'קיצור תולדות האנושות', ושם מופיע הרעיון שבתמונה המצורפת.
בקצרה, הררי אומר שהיתרון האנושי נעוץ בשיתוף הפעולה בין בני אדם, והוא תוצאה של השפה. ולפי תיאוריה אחת, הכישור הלשוני הבולט ביותר שהוביל לשיתוף פעולה ולהתפתחות החברה, היא הרכילות.
כלומר, מכאן יוצא שהרכילות דווקא מקדמת את החברה. ואכן, עד היום אנשים נמשכים מאוד לרכילות, ולא מצליחים להימנע ממנה, גם אם הם רוצים. ובאמת מידע חברתי – שם אחר לרכילות – הוא מועיל מאוד, ויכול לסייע בחיים הרבה.
לעומת זאת, מצוות התורה, כידוע, היא להימנע מרכילות –

לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ
ויקרא יט, טז.

הכיצד?
אין לי תשובה טובה לכך. אבל כדאי אולי שנתחיל להבחין בין רכילות טובה לרכילות רעה.
רכילות טובה היא, כאמור, מידע חברתי על הסביבה הקרובה והרחוקה, שהוא מועיל לחיים. גם החפץ חיים, בספרו 'שמירת הלשון', אומר שמידע שהוא 'לתועלת' – זה המינוח שלו – אפשר ואף רצוי להעביר.
אבל רכילות רעה היא פשוט לשון הרע, השמצה, הוצאת דיבה, שבאה מתוך רוע, ולא כדי להועיל, אלא כדי להזיק – וממנה כדאי להימנע.