שלושה מאמרי תשתית
עלה בדעתי לקבץ יחדיו שלושה מאמרים קצרים שלי, שמשקפים חלק חשוב מדעתי, ובצורה לא רעה, אם אפשר לומר. שניים מהם – שני הראשונים כאן – כתבתי השבוע, ואת השלישי – האחרון – כתבתי לפני שלושה שבועות. אפשר לראות בשלישיית מאמרים זו, אולי, את המניפסט החדש שלי, לאחר זה שכתבתי לפני מספר שנים – 'הבריאה בצלם כפרוגרמה חברתית'.
א.
עם התקדמות ההיסטוריה נערמו ראיות רבות לקיום אלוהים, בחלקן עסקתי היום – וראו בבלוג המאמרים. אך נראה שכולם כמעט לא מחזיקים מים. למשל הטיעון הקוסמולוגי, של הסיבה הראשונה, שבו החזיקו הרמב"ם ואקווינס, למשל – קאנט כבר הפריך אותו, והראה שהוא אנטינומיה, כלומר דבר שאין להכריע בו הכרעה לוגית-רציונלית, כמו כל השאלות המטאפיזיות.
כזו היא גם הטענה שקיימת בחירה חופשית, ולא מציאות דטרמניסטית – למעשה, אין לנו כל אפשרות לדעת זאת או להכריע בזאת.
או הטיעון מן המוסר, שהוא טיעון שאפילו קאנט קיבל, ובולגקוב צחק עליו על כך בספרו 'השטן במוסקבה', על שדחה את חמשת ההוכחות של אקווינס רק בשביל לקבל הוכחה שישית – גם הוא חסר תוקף. לפי טיעון זה יש מוסר אובייקטיבי, שמקורו באלוהים, הרי כולנו מסכימים שאסור לרצוח. אך מנגד, שום דבר לא מורה על כך שהמוסר הוא לא התפתחות טבעית לגמרי, ומלבד זאת הרי אין מוסר אובייקטיבי, אלא בכל חברה יש מוסר שונה, למרות שבכל זאת יש ערכים בסיסיים המשותפים לרוב החברות.
ולבסוף, יש טיעון חדש מקרוב בא – הכיוונון העדין. העולם נראה מותאם בדיוק לחיים, מבחינות פיזיקליות וביולוגיות שונות. אך מבחינה הסתברותית זו טענה כוזבת, הרי אין לנו באמת למה להשוות. ומלבד זאת, עד המאה העשרים טענה זו כלל לא הייתה מוכרת, והמאמינים הסתדרו טוב מאוד בלעדיה.
נראה, אם כך, שאנו עומדים מול שוקת שבורה.
*
אלא שבדברים האחרונים נגעתי במה שלדעתי חורג מתמונה זו, והוא – אינטואיציית הקדמונים.
אלה לא הכירו את כל הטענות שסקרתי כאן, אלא טענה אחת בלבד, והיא שנקראת היום – הראית הטלאולוגית, או הטיעון מן התכנון, או מן המורכבות, או מן היופי. או צורה אחרת שלה – טיעון השען. כלומר – המורכבות העצומה של הטבע מעידה על בורא ומתכנן.
הנה כמה פסוקים בתנ"ך המעבירים מחשבה זו ורגש זה –
שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר.
ישעיה מ, כו.
כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה.
תהילים ח, ד.
הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ.
תהילים יט, ב.
*
ומה התשובה המודרנית לטיעון זה? לרוב מבטלים אותו כלא רציני, ותשובת הנגד הנפוצה ביותר היא – תורת האבולוציה. ואף כי פילוסופים נטו לדחות טיעון זה עוד הרבה לפני שנודעה תורת האבולוציה.
אבל, כפי שכתבתי כמה פעמים, תורת האבולוציה כלל לא מפריכה טיעון זה! ואני רוצה לדייק – אין אני דוחה את תורת האבולוציה, שהוכחה בראיות מדעיות רבות, והיא מקובלת היום על כל הביולוגים. אלא שהיא לא באמת נותנת מענה להתפתחות המורכבות הקיימת – ובמסגרת זו לא אוכל לתאר את כל שורת הנימוקים לכך.
כך שהטיעון האחרון שנשאר הוא גם הטיעון הראשון שעלה, הרגש האנושי הבסיסי, שבגללו הגיעו למושג האלוהים מראש.
זו, על כל פנים, גישתי.
ב.
שומע איזו דרשה משיחית, שוב ושוב הם חוזרים על אותו דבר, כמו תקליט שרוט.
אז מה הרעיון שלהם בקצרה? בתנ"ך בני ישראל הצטוו להקריב קורבנות, ושחטו כבשים במקדש כדי להשיג כפרה לעוונותיהם. אך משהגיע ישוע יש דרך חדשה לכפרה – הוא הוקרב לקורבן עבור האנושות כולה, ונשא על כתפיו את חטאותינו. פשוט נפלא! לא? זהו שלא ממש.
כי מראש הרעיון הזה של הקרבת קורבנות של בעלי חיים הוא לא הגיוני במיוחד. למעשה, הוא אווילי, אך יותר מזה – הוא רצחני. ואמנם כך נהגו אז בכל האזור, אך זה עדיין לא מוריד מהאווילות והרצחנות שבדבר.
אז מה עשתה הנצרות? לקחה את הרעיון הזה, האווילי והרצחני כאמור, והעבירה אותו לאדם, לישוע. אבל הקרבת אדם היא לא פחות גרועה מהקרבת בעלי חיים, ולמעשה היא יותר גרועה. הרי זה מנהג האצטקים, או עמים פגניים אחרים (אף שגם בישראל, מסתבר, הקריבו ילדים למולך, אבל לפחות יש מגמה לאסור זאת).
ואם חושבים על זה, זה די מסביר את הרצחנות הנוצרית לאורך ההיסטוריה. מה הפלא שהיא מילאה את העולם בדם, אם זה המיתוס המכונן שלה?
ומה שיוצא מדברים אלה הוא, שכל הדתות המוכרות לנו הן רצחניות. היהדות – בהרג בעלי חיים במקדש, ובדורות האחרונים – גם בהרג פלסטינים (יפה כתב יהודה הלוי בכוזרי, שאמר מלך כוזר – אינכם הורגים כי אתם מדוכאים, אך אם תהיה לכם ממשלה תהרגו, ולכך ענה החכם – מצאת מקום חרפתי, מלך כוזר!), אף כי עדיין יש להודות כי היא הפחות רצחנית מבין הדתות. ואילו הנצרות והאסלאם – תקצר היריעה מתיאור רצחנותן.
מנגד טוענים הם, שהמשטרים הרצחניים במאה העשרים היו כולם אתאיסטים – היטלר, סטלין, מאו. זה נכון מאוד, אך לא טענתי כי האתיאיזם הוא טוב יותר מבחינה זו, אלא שהדתות רעות, ולא היו פחות רצחניות בהתחשב בטכנולוגיה שהייתה קיימת לאורך ההיסטוריה בזמן שליטתן.
אם כך, מה עושים? נראה ששוב אנו עומדים בפני שוקת שבורה.
*
אלא שלא ממש כך. שהרי למעשה היו בעבר אנשי אמונה, שהחזיקו בתפיסות שונות לגמרי אודות אלוהים, ואלו הנביאים. יש מסר אחד שחוזר בכל דבריהם והוא החסד. ומסר מחודד יותר שחוזר אף הוא כמה פעמים, בדבר דחיית פולחן הקורבנות. ויפה ניסח זאת הושע בפסוק המפורסם שלו –
כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת.
הושע ו, ו.
אם כך, לא קורבנות במקדש אנו צריכים, ולא תחליפיהם – אדם מוקרב בנצרות, או תפילות כתחליף לזבח ביהדות הרבנית. אלא – חסד. ואיתו – דעת אלוהים.
האם יכול להיות שהתשובה כל-כך פשוטה? מסתבר שכן.
ג.
הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה.
יחזקאל טז, מט.
המשנה באבות אומרת –
אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם. הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, עַם הָאָרֶץ. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, חָסִיד. שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, רָשָׁע:
אבות ה, י.
ופעם ראיתי פרשנות המקבילה זאת לשיטות כלכליות –
האומר שלי שלי ושלך שלך – זה הקפיטליזם, שבו המושג המרכזי הוא הקניין הפרטי. זוהי מידה בינונית, אך 'יש אומרים שזוהי מידת סדום'. מדוע? שהרי לפי יחזקאל 'אך זה היה עוון סדום – יד עני ואביון לא החזיקה'. ואכן, חברה שלא דואגת לעניים שבה היא חברה אכזרית וסדומית.
שלי שלך ושלך שלי – זה הקומוניזם, המבטל את הקניין הפרטי לכל, ולפי המשנה הוא 'עם הארץ'. ומעניין שמונח זה מתאים בדיוק למונח המרקסיסטי 'הפרולטריון', שאינו אלא עם הארץ, כלומר העובדים הפשוטים.
שלי שלך ושלך שלך – זו היא מידת הצדקה, ובלשון המשנה – חסידות. כיום, המתן לעניים מסודר בתוך המדינה, והשיטה שמקדמת זו היא מדינת הרווחה, כלומר השיטה הסוציאל-דמוקרטית.
שלי שלי ושלך שלי – זו הגזלנות, ובלשון המשנה – רשעות. ניתן אולי לומר שלמצב כזה מגיעים באנרכיה, כפי שאומרת משנה אחרת – 'הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו'. אך למעשה כל חברה שלא מגבילה את החזק והעשיר, למשל על-ידי קביעת שכר-מינימום הוגן, הרי היא עושקת את החלש.
*
עד כאן יפה. והנה נתקלתי בסרטון קצר של הרב אורי שרקי, המביא את דברי בעל הסולם על התפתחות הנפש, ואלה דבריו –
ארבעה שלבים בנפש –
הרוצה רק לקבל – זה התינוק.
הרוצה לתת על מנת לקבל – זה הילד, שעושה דברים כדי לקבל פרס.
הרוצה רק לתת – זה המתבגר, משעת התבגרותו המינית.
הרוצה לקבל על מנת לתת – זה המבוגר, וזו הדרך החיובית.
(ולכאורה דומים השני והרביעי, והשני ציני כלפי הרביעי – 'בטח יוצא לך מזה משהו').
עד כאן דבריו.
אז אולי ניתן להקביל בין הדברים –
הרוצה רק לקבל – זה האומר שלי שלי ושלך שלי. הוא התינוק והוא הרשע, וזוהי שיטת הבריונות העושקת.
הרוצה לתת על-מנת לקבל – זה הילד וזה הקפיטליסט המצוי. הוא מוכן לתת מכוח העבודה שלו, למשל, תמורת השכר, שהוא העיקר. וכאמור, זו מידה בינונית, ואכן היא מצויה מאוד, אך זוהי גם מידת סדום.
הרוצה רק לתת – זה הקומוניסט, שהוא כמתבגר המתלהב. וכבר אמר ברנרד שו – 'מי שלא היה קומוניסט/סוציאליסט בשנות העשרים שלו – אין לו לב, אך מי שנשאר כך בשנות השלושים שלו – אין לו שכל'. ואכן, זהו עם הארץ.
והרוצה לקבל על מנת לתת – זה המבוגר והדרך החיובית, וזו השיטה הסוציאל-דמורטית, שמודע לזה שבוודאי שהוא זקוק להכנסות לצורכי הקיום, אך עיקר מעייניו הוא לא הכנסותיו, אלא תרומה לחברה, ולכן הוא דואג לעניים שבה.
אני חושב שזו גם דרך הנביאים.
הסרטון המדובר –
https://youtu.be/4Gs2tzdB9qg
הפסוק היומי 