קראתי את ספרו של אורי אשי 'התקווה' – הפתרון המאויר לסכסוך הישראלי פלסטיני, ואף כתבתי עליו ביקורת. ספר יפה מאוד, שמציע את פתרון שתי המדינות, ומגיב לטענות הנגד נגדו. עד כאן יפה מאוד, וגם אני תומך בפתרון זה.
אלא שיש בעיה אחת – זהו פתרון חילוני, רציונלי, פרגמטי – דברים מצוינים! אלא שהסכסוך כאן הוא גם דתי, וכאן לכל צד יש שאיפות דתיות שונות. סלע המחלוקת העיקרי הוא מתחם הר הבית, שם בנוי מסגד אלאקצה, המקודש למוסלמים, ואילו היהודים שואפים להקים שם יום אחד את בית המקדש.
אך כאן יש להבחין – בעוד כל היהודים הדתיים שואפים למקדש כחזון עתידי, נראה שאצל החרדים זה לא חזון שיש לפעול להגשמתו בזמן זה, ולכן לפחות בעבר הם לא השתייכו באופן מובהק לימין. ש"ס הייתה חלק ממשלת רבין, נזכיר.
לעומת זאת, הדתיים הלאומיים רובם הגדול ימנים, ואף כי לא רובם שואפים להקמת המקדש היום, הרי שהם תומכים ביישוב כל חלקי ארץ ישראל, באופן המונע כינון שלום.
כמו כן, רבים מאנשי הימין החילוניים מקבלים את ההשראה ואת ההצדקה שלהם מתוך ההבטחה ליישוב הארץ המופיעה בתנ"ך. 'התנ"ך הוא הקושאן שלנו', הם אומרים.
לכן סכסוך זה חורג מגבולות הדיון החילוני-רציונלי, אף כי לא הכרח שכך יהיה, ואף כי אשי מתייחס אף להיבט הדתי. אלא שקטנים הסיכויים שישכנע שם.
עד כאן יפה, אלא שיש כאן צד נוסף.
אשי סוקר את תולדות מעגל הדמים כאן, ומילת המפתח בו היא 'כתגובה'. ערבים פורעים, היהודים מגיבים, הערבים מגיבים לתגובה, וחוזר חלילה. והרי זהו בדיוק הדבר שעליו מצביעים הנוצרים בדברם על שבירת 'מעגל הקסמים' של עקרוו 'עין תחת עין'.
הנה כך זה מנוסח אצלם, בדרשת ההר של ישוע –
מידה כנגד מידה¹
לח "שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר ¹'עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן'. לט וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם ¹שֶׁלֹּא לְהִתְקוֹמֵם עַל עוֹשֵׂה הָרַע. אַדְּרַבָּא, הַסּוֹטֵר לְךָ עַל הַלְּחִי הַיְמָנִית, הַפְנֵה אֵלָיו גַּם אֶת הָאַחֶרֶת. מ מִי שֶׁרוֹצֶה לִתְבֺּעַ אוֹתְךָ לְדִין כְּדֵי לָקַחַת אֶת כֻּתָּנְתְּךָ, ¹הַנַּח לוֹ גַּם אֶת מְעִילְךָ. מא וּמִי שֶׁמְּאַלֵּץ אוֹתְךָ לָלֶכֶת אִתּוֹ מֶרְחַק מָה אֶחָד¹ , לֵךְ אִתּוֹ שְׁנַיִם. מב ¹תֵּן לַמְבַקֵּשׁ מִמְּךָ, וְאַל תִּפְנֶה מִן הָרוֹצֶה לִלְווֹת מִמְּךָ."
אז אמנם נכון, שרבים אינם מקבלים את רעיון 'הפניית הלחי השנייה', ובעצם גם הנוצרים אינם נוקטים בו בפועל, עד שנוכל לומר שזה נראה רעיון שגוי שלא מומלץ לנקוט בו. אבל החלק הראשון של המשוואה דווקא נכון – עקרון 'עין תחת עין' הוא הרסני, כפי שאנו רואים. אלא שהפתרון הוא לא להגיש את הלחי השנייה, אלא לנסות להשכין שלום.
ודבר שני שאשי מתייחס אליו הוא הצורך בביטחון. זה תמיד יגבר על כל שאיפה אחרת, כפי שידע מאסלו, שהציב אותו בתחתית פירמידת הצרכים שלו. אשי מראה יפה, שראשי מערכת הביטחון דווקא ממליצים על השכנת שלום, השאלה אם אפשר יהיה לשכנע בזה את הציבור.
גם לזאת יש קטע מתאים, נבואי, בברית החדשה –
תסלוניקים א, ה –
וְעַל־דְּבַר ¹הָעִתִּים וְהַזְּמַנִּים, אַחַי, אֵין צֺרֶךְ לִכְתֺּב לָכֶם. ב הֲרֵי אַתֶּם יוֹדְעִים הֵיטֵב ¹שֶׁיּוֹם יהוה יָבוֹא ²כְּגַנָּב בַּלַּיְלָה. ג כַּאֲשֶׁר יֺאמְרוּ: ¹"שָׁלוֹם וּבִטָּחוֹן!", אָז יָבוֹא עֲלֵיהֶם שֶׁבֶר ²פִּתְאוֹם, ³כְּצִירֵי לֵדָה עַל אִשָּׁה הָרָה, וְלֹא יוּכְלוּ לְהִמָּלֵט. ד אֲבָל אַתֶּם, אַחַי, אֵינְכֶם בַּחֺשֶׁךְ בְּאֺפֶן שֶׁיַּפְתִּיעַ אֶתְכֶם הַיּוֹם ¹כְּגַנָּב. ה אַתֶּם כֻּלְּכֶם ¹בְּנֵי ²הָאוֹר וּבְנֵי הַיּוֹם. ³לֹא בְּנֵי הַלַּיְלָה אֲנַחְנוּ וְלֹא בְּנֵי הַחֺשֶׁךְ. ו לָכֵן ¹אַל נָא נִישַׁן כַּאֲחֵרִים, אֶלָּא נִהְיֶה ²עֵרִים וּמְפֻכָּחִים. ז הֵן הַיְשֵׁנִים יְשֵׁנִים בַּלַּיְלָה, ¹וְהַמִּשְׁתַּכְּרִים מִשְׁתַּכְּרִים בַּלַּיְלָה. ח אֲבָל אָנוּ, אֲשֶׁר בְּנֵי הַיּוֹם אֲנַחְנוּ, נִהְיֶה נָא ¹מְפֻכָּחִים, נִלְבַּשׁ אֶת ²שִׁרְיוֹן הָאֱמוּנָה וְהָאַהֲבָה וְנַחֲבֺשׁ ³כַּכּוֹבַע אֶת ⁴תִּקְוַת הַיְשׁוּעָה; ט כִּי אֱלֹהִים ¹לֹא יָעַד אוֹתָנוּ לְזַעַם, אֶלָּא לִנְחֺל ²יְשׁוּעָה עַל־יְדֵי אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ י אֲשֶׁר ¹מֵת בַּעֲדֵנוּ לְמַעַן נִחְיֶה יַחַד אִתּוֹ, בֵּין שֶׁאָנוּ עֵרִים בֵּין שֶׁאָנוּ יְשֵׁנִים. יא עַל כֵּן ¹עוֹדְדוּ זֶה אֶת זֶה ²וּבְנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו, כְּפִי שֶׁאַתֶּם גַּם עוֹשִׂים.
למעשה, הכתוב הזה התקיים. בעבר אכן שררה פה הססמה 'שלום וביטחון', ובעקבותיה באה האינתיפאדה השנייה, שהייתה צרה גדולה. מה ניתן ללמוד מכך – עדיין לא ברור לי.
לבסוף, שאלתי את המשיחים מה הגישה הפוליטית העדיפה בעיניהם, והם ענו לי שיש בהם אנשים עם דעות שונות. אך לי נראה שהגישה המשיחית מחייבת רדיפת שלום וצדק, גם בלי לחכות לביאתו השנייה של ישוע.
אבל בברית החדשה יש גם קטע שמדבר ישירות על מלחמות –
יעקב ד –
ידידות עם העולם
א מֵאַיִן ¹הַסִּכְסוּכִים וְהַמְּרִיבוֹת אֲשֶׁר בֵּינֵיכֶם? הַאִם לֹא מִתַּאֲווֹתֵיכֶם ²הַמִּתְגּוֹשְׁשוֹת בְּתוֹךְ אֵיבְרֵיכֶם? ב אַתֶּם מִתְאַוִּים וְאֵין לָכֶם. ¹אַתֶּם הוֹרְגִים ²וּמְקַנְּאִים וְאֵינְכֶם יְכוֹלִים לְהַשִּׂיג. אַתֶּם רָבִים וְנִלְחָמִים וְאֵין לָכֶם מִפְּנֵי שֶׁאֵינְכֶם ³מְבַקְּשִׁים. ג אַתֶּם מְבַקְּשִׁים וְאֵינְכֶם מְקַבְּלִים ¹מִפְּנֵי שֶׁאַתֶּם מְבַקְּשִׁים מִתּוֹךְ כַּוָּנָה רָעָה, כְּדֵי לְבַזְבֵּז בְּתַאֲווֹתֵיכֶם. ד ¹מְפִירֵי נֶאֱמָנוּת¹ , הַאֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי ²יְדִידוּת עִם הָעוֹלָם הִיא אֵיבָה לֶאֱלֹהִים? לְפִיכָךְ, מִי שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת ³יָדִיד לָעוֹלָם הוֹפֵךְ ⁴לְאוֹיֵב אֱלֹהִים. ה הַחוֹשְׁבִים אַתֶּם כִּי ¹לַשָּׁוְא אוֹמֵר הַכָּתוּב: "בְּקִנְאָה מִשְׁתּוֹקֵק אֱלֹהִים ²לָרוּחַ אֲשֶׁר הִשְׁכִּין בָּנוּ"?¹ ו וְאוּלָם הוּא מַעֲנִיק חֵן גָּדוֹל יוֹתֵר. לָכֵן הַכָּתוּב אוֹמֵר, ¹"אֱלֹהִים לַלֵּצִים הוּא־יָלִיץ¹ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן־חֵן." ז עַל כֵּן הִכָּנְעוּ לִפְנֵי אֱלֹהִים. ¹הִתְיַצְּבוּ נֶגֶד הַשָּׂטָן וְיִבְרַח מִפְּנֵיכֶם. ח ¹קִרְבוּ לֶאֱלֹהִים וְיִקְרַב אֲלֵיכֶם. הַחוֹטְאִים, ²רַחֲצוּ יְדֵיכֶם! ³טַהֲרוּ אֶת לְבַבְכֶם, הֲפַכְפַּכֵּי הַלֵּב! ט הִתְעַנּוּ וְהִתְאַבְּלוּ וּבְכוּ; ¹יֵהָפֵךְ נָא שְׂחוֹקְכֶם לְאֵבֶל וְשִׂמְחַתְכֶם לְיָגוֹן. י הַשְׁפִּילוּ עַצְמְכֶם לִפְנֵי יהוה ¹וְהוּא יְרוֹמֵם אֶתְכֶם.
כאן יעקב אומר שהמלחמות באות בגלל התאוות. כך ענה גם פרויד לאיינשטיין, כשזה שאל אותו מה מקור המלחמות. וזה מתקשר לרובד נוסף בספרו של אשי, ובמצב כאן בכלל – השנאה ההדדית בין העמים, והשנאה הפנימית בתוך ישראל בין ימין ושמאל.
אכן, כאן אנו מדברים על רגשות, או יותר נכון על יצרים, וזה בדיוק מה שמדבר עליו יעקב.
הנה, אם כן, יש לנו מתמודד נוסף – הנצרות. להם אמנם אין שאיפות להר הבית, וגם אינם חלק בולט מהמרקם האנושי בארץ, אבל נראה שיש לגישתם מה להציע בנידון.
אלא שמי שנותנים את הטון מהצד הנוצרי הם דווקא האוונגליסטים, שתומכים בימין דווקא. ולפי התחזית שלהם, תתחולל כאן מלחמת ארמגדון, שבה יושמדו שני שלישים מהעם היהודי, והנותרים יתנצרו.
שיהיה לנו בהצלחה!
הפסוק היומי 