כבוד

עוד לפרשת בלק
(כתבתי כבר פוסט לפרשת בלק, אך אז נזכרתי בדבר זה ורציתי לכתוב גם עליו, ואף שפרשה זו תגיע רק עוד שבועיים, אפרסם פוסט זה כבר עכשיו).

בלק אומר לבלעם –

וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ וְהִנֵּה מְנָעֲךָ יְהוָה מִכָּבוֹד.
במדבר כד, יא.

מהו הכבוד שהוא מזכיר?
ראשית, המילה כבוד באה מהמילה כבד, כשם שהמילה קלון באה מהמילה קל. שתיהן מופיעות למשל בפסוק –

לָכֵן נְאֻם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר אָמַרְתִּי בֵּיתְךָ וּבֵית אָבִיךָ יִתְהַלְּכוּ לְפָנַי עַד עוֹלָם וְעַתָּה נְאֻם יְהוָה חָלִילָה לִּי כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ.
שמואל א, ב, ל.

ובמה האדם כבד? ברכוש שלו, המכונה גם 'כבודה'. וכך למשל נאמר על אברהם –

וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב.
בראשית יג, ב.

ובמזמור התהילים הראשון יש משל יפה לצדיק המכובד, המשורש בביתו, לעומת הרשע הנד ברוח –

תהילים א –
א אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. ב כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה. ג וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ. ד לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמֹּץ אֲ‍שֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ. ה עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים. ו כִּי יוֹדֵעַ יְהוָה דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד.

הווה אומר, הצדיק הוא הכבד והמכובד, והרשע הוא הקל והנקלה.

*

וגם חז"ל החשיבו את הכבוד. למשל באומרם –

איזהו מכובד? המכבד את הבריות, שנאמר: (שמואל א ב ל): "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו".
אבות ד, א.

אכן, יחס גורר יחס (אף כי לא תמיד).
או –

רבי אליעזר אומר, יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך.
אבות ב, י.

*

ושמעתי בפודקאסט של הרב נבון, שאומר בשם פיטר ברגר, פילוסוף משנות השישים – כי בחברה המודרנית יש מעבר מ-honor, הכבוד בעולם העתיק, שהוא שבטי ומשפחתי, ל-dignity, הכבוד הסגולי, האישי. רעיון זה קראתי גם בספרה של ההוגה הפמיניסטית אורית קמיר, ולאחרונה הוא תואר בהרחבה בספרו של פרסיקו, שאני מרבה להתייחס אליו. אכן, רעיון מוכר.

אך הרב נבון מוסיף שם, או שבן שיחו אומר זאת – שבחברה של ימינו יש מעבר נוסף – לקורבניות. ומי שפוגע בכבוד הקורבני הזה – מוקע מחוץ למחנה.
טוב, זה הכיוון של המחשבה השמרנית העכשווית, וזה אולי הקו המפריד בינה ובין המחשבה הליברלית שתוארה קודם. אם כך ואם כך, יש לנו כבר כמה סוגים של כבוד.
ולזה אוכל להוסיף, כי ההגות הפופולרית היום, בחוגי השמאל בעיקר, היא פוליטיקת הזהויות, בה אדם מוגדר לפי הקבוצה אליה הוא שייך, אם להט"ב, אם שחור-עור וכיוב', ולפי השתייכותו הוא דורש כבוד. אך נראה שזה מתקרב יותר לכבוד במתכונתו המקורית, כ-honor, שהרי הוא קיבוצי ולא אישי, כאותו dignity, שאותו דרשה תנועת הנאורות. לכן, נראה, גם להוגים מהשמאל הקלסי, או לומר השמרני, קשה לקבל שינוי מונחים זה, ואולי בצדק.