צלם האדם ואתיקה קולנועית

חבר העלה בפייסבוק את השאלה המוסרית של צילום אדם בשעת מצוקה, ונזכרתי בפרק הזה, מתוך מאמרי 'צל וצלם בצלמנע', שפירסמתי בספרי 'יסודות הבניין'. בינתיים הפנו שם גם לספרה של אריאלה אזולאי 'האמנה החברתית של הצילום', ואחרי שאקרא אותו, אם אקרא, אולי יהיה לי מה להוסיף, או לתקן.

צלם האדם ואתיקה קולנועית

האתיקה הקולנועית נובעת מהמטאפיזיקה הקולנועית. אחרי שהבנו שעבודת הצילום מתעסקת ב'צלם', צלם האלוהים שבאדם, עשיית קולנוע מתבררת כעבודת-קודש ממש. לצלם אדם – אין זה דבר של מה בכך. אם תלך במאה שערים, למשל – אחוז נכבד מהאוכלוסייה יסרב שתצלמו, מטעמי דת. אך גם בלי ציווי הדת, לרוב האנשים ישנם קווים אדומים ביחס לצילום והעדפות שונות – אם להצטלם, הם רוצים להראות במיטבם, על פי רוב. וכאן נכנסת השאלה מהם גבולות האסור והמותר בצילום. מהו צילום הוגן ומהו צילום שאינו הוגן?

נקודת-קיצון אחת – צלמי פפרצ'י הם אלה שגרמו, אולי, לתאונתה של הנסיכה דיאנה. מסקנה – גם לאנשי ציבור, הרגילים בצילום, יש חיים פרטיים, שהם זכאים אליהם. דוגמא אחרת – האם נכון להראות אנשים במצבם השפל, בתור לבית התמחוי, למשל. נקודת השלילה – זה מבייש את המצולמים. נקודת החיוב – זה דבר שיש להראותו – אי-אפשר להתעלם מזה. דוגמא אחרת, ידועה – עד כמה אפשר להראות מאירועי זוועה? לכך נוצרו קריטריונים טלוויזיוניים, על מנת לא להפכם לפורנוגראפיה, שמטרתה רק לזעזע. ובכל אופן – תמונות מזעזעות הרי משודרות תדיר. ואגב, ביחס לחיים הפרטיים יש חוק – שאוסר צילום במקום פרטי ומאפשר זאת במקום ציבורי – אך חוק זה אינו מספיק, כמובן. ובחוף נודיסטים, מה הדין? והאם יש לכבד בקשת אדם לא להיות מצולם? והאם יש תמיד לכבד את הסכמתו להצטלם? ומה בנוגע לצילום ילדים? גם לכך יש חוק, האוסר את פרסומם, על-פי קריטריונים קבועים. אלה הדוגמאות המיידיות.

כדי לקבוע כללים עלינו להבין במה מדובר וביחס אליו לקבוע את מידת ההגינות. צלם האדם – ואני עוקב כאן אחר הכתובים – הוא משכון שניתן לו מידי אלוהים בעולם זה ועליו עליו לשמור. ומכיוון שכולנו בני אדם ולכולנו אותו משכון אנו רואים את עצמנו, צלמנו-אנו, גם בשאר בני האדם – ומכאן אחריותנו כלפיהם. עמנואל לוינס מדבר על כך נרחבות. צא ולמד מעתה הלכות היהדות – 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך' וכן הלאה. אך בזה לא די. פעולת הצילום היא כפעולת הראייה ומכאן ניתן ללמוד – 'ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו' – נאמר ב'פרקי אבות', ומנגד, שוב – 'לא תוכל להתעלם' (דברים, כב', ג'). נחוץ, אם כך, לימוד מוסר.

אך כבר ניתן לומר – השאיפה צריכה להיות לא להראות את האדם בשעת קלקלתו, חרפתו, ביוש צלמו. באותה מידה בראייה יש להימנע מכך. כך גם נעיצת 'המבט החודר', ההופכת את האדם לחפץ, מפקיעה ממנו, בעצם, את צלמו. מנגד, אינך יכול להתעלם. כשאתה רואה אדם מחטט בזבל – אם מוסרי אתה – אינך יכול להתעלם. כאן ניצבות בפניך שתי פעולות שעליך לעשות – האחת היא לסייע לאדם זה ככל שתוכל, אך מבלי להתנשא מעליו. השנייה היא לחשוב על השיטה הכלכלית שגרמה לכך. בפועל יוצא שבזמן עזרתך לו אינך מביט בפניו באמת, כדי לא לביישו. וכאן לא נותרת אפשרות אחרת, אלא להאמין – ולהציב בין שניכם – את התקווה לעתיד טוב יותר ואת אלוהים. סך-הכול, שניכם בני אדם באותו עולם. ובצילום – דבר זה יתבטא בצילום התור לבית התמחוי, אך תוך טשטוש הפרצופים וביצירת תחקיר בנוגע לפעולות הממשלה בנושא זה. אלא שעדיין זה לא הכול. כי אדם זה – בעצם לקחת ממנו את מה שכל-כך חסר לו, את מה שהחברה ברגיל לוקחת ממנו, את המצגת של צלמו – את פניו. וזו אכן בעיה טרגית. דרך אחת היא לצלם את אותו אדם במצבים שונים בחייו, או-אז חוזר הנופך המלא של האדם ולא רק נקודת איסוף-המזון שלו. אך מעל הכול עליך לראותו בתמונה הכוללת ביותר – ולנסות להשיב לו את פניו!

וברחוב? צלם האדם הוא גם זכותו להחליט. אם ברשות הפרט ברור שיש לכבדו, כי אז ברשות הרבים – אמנם יש רשות לצלם, אך כשאתה שומע סירוב לכך – עליך לכבדו. וזאת בנוסף לסעיף כיבוד האדם גם כאשר אינו מודע לצילומו על ידך. במקרה שצילומו אינו נאות חובה עליך לא לצלם, אפילו אין צורך לשאול אותו בנידון. רק במצבים לא ברורים – תוכל לשאול את דעתו ולפעול על-פי הסכמתו. ובמקרה שנמצא הוא בתוך המון? תלוי במצב – ומורכבויות יש לאין-ספור. על-פי-רוב – הזכות לצלם את ההמון קובעת וביכולתו לפנות למקום אחר. במקרה קיצוני – נאמר, אדם עירום בהמון – הפרט גובר על הכלל. זוהי, על כל פנים, הצעתי.

אך האתיקה נרחבת אף מזה והיא כוללת גם מה ראוי להיות מצולם ומה לא גם מבחינה תוכנית ובאופן כללי. כך, למשל, בישראל של היום, ההימנעות מצילום מצב הפלשתינאים – שלדידנו הריהם בני אדם בעלי צלם, כמובן – הינה בלתי-מוסרית. מצב ה'צלם' וסבלו – אם ניתן להתבטא בצורה זו – מצריך הפניית צלולואיד – או פילם – רבה לכיוונו. אינך יכול להתעלם. הזווית האידיאולוגית שמקבלים הצילומים אף היא בלתי-מוסרית, כי ה'צלם' מתייחס לאדם ולא לאידיאולוגיה, וכך מנוצל חומר-הגלם הפילמאי למטרות לא-לו. מה שצריך להראות הוא את סבל האוכלוסייה ולא את כלי המשחית וראשים מדברים. כך שניתן לומר שהפשע הכללי מקבל ביטוי גם בפשיעה קולנועית. ואם תאמר – נעשו כמה סרטים – תצטרך להעמידם מול החומר הטלוויזיוני וכבר הם בטלים בשישים. ותחת זאת, ברובד השני, יש להראות את כשל המערכות ודבר לא מבלעדי זה. הזווית האידיאולוגית חוטאת בדיוק בסכנה הגדולה של הצילום, כפי שמתבטא בכתוב – "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שמות, כ', ג'). צילום הצלם בכבוד – אפשרי. אך ניצולו למניפולציה אידיאולוגית – וזה רק הסבר אחד של הכתוב – פסול.

הדוגמא הבולטת ביותר לניצולו הרע הזה של הצלולואיד – ושל הצלם, כמובן – נעשה בסרטי הפרופגנדה הנאציים. "ניצחון הרצון", למי שלא זוכר, והתמונה ההיסטרית של פרצי הדם העצומים היוצאים מצווארה של הפרה השחוטה. הצלם הוא קדוש? באו הגרמנים והראו לנו שניתן לשחוט פרות קדושות. האמפתיה עוברת לחיה, אך גם נלקח כבודה האחרון, באקט פורנוגראפי לא-יאמן זה. וצילומי ה'אולימפיאדה' של לני ריפשטנטל – האם אין עניינם הוא מקסימציה שקרית של צלם האדם? ביכולתו הגופנית-החייתית ולא זו התבונית-האלוהית. וכך גם בסרטי ההרים – כיבוש הפסגות, וכמטאפורה – פסגות רוחניות, אמנם, עד לשיא השלמתו של הצלם, 'האדם'. אך עם כל כוונתם ה'רוחנית' – שוב מדובר פה בעניין פיזי. ועוד שעם כל הגרנדיוזיות – הרעיון לא מצליח לצאת ממעגל צפיותו והסרט אינו מצליח לחרוג מגבולות המסך. אלו סרטים גרועים, וזאת על אף שהשפעתם הייתה רבה, אך זו אינה השפעה אמנותית אלא פוליטית-לאומית, לא תבונית, אלא רגשית ומתלהמת. ומנגד? מנגד יש את צילומי האנשים במחנות עצמם. אין צילומים אנושיים מאלה. ולמרות שגם כאן – בעיקר כאן – מדובר בהפקעת הצלם (עד שלא נותר אלא צל בלבד) ובאופן המתקרב לפורנוגראפי, במשמעות הרחבה. וכביכול, צריכה לעלות פה השאלה של צילום אנשים בשעת חרפתם, אך דומה שאין איש מפקפק בנחיצות התמונות שצולמו – ולו רק למטרות הצלה בו בזמן – ורק על נסיבות ונמעני הצגתן יש לחשוב. כאן – המעשה שחוללו הוא כה נורא וכה מחלל את צלם האדם, שהנימוקים לאי-צילום לגמרי מאבדים תוקף. ושוב – ולו בשביל תקוות השינוי, ולו לשם העדות עצמה.

אלו, אם כן, קווי היסוד של האתיקה הקולנועית, כפי שאני רואה אותם, כשמושג המפתח לתורה זו כולה הוא – ה'צלם'. הדוגמא ההפוכה לדוגמת-שיא זו תהיה – הבאת צלם האדם באמת לשיאו – וכאן עלינו לדבר על מושג ה'הילה' – אך זהו כבר פרק נוסף.