מדרש-שיר – נשל הנחש

במקום לרטון הרבה, כמאמר הפסוק –

גַּם כָּל יָמָיו בַּחֹשֶׁךְ יֹאכֵל וְכָעַס הַרְבֵּה וְחָלְיוֹ וָקָצֶף.
קהלת ה, טז.

שהוא אגב פסוק שבו נזכר חוליו איגלסיאס…
אז במקום זה, ולמרות שהרטינה במקום, אביא מדרש-שיר –

מאיר אריאל שר בשירו הידוע כך –

נשל הנחש, מאיר אריאל –

שוב אני מוצץ גבעול
תחת גשר מט ליפול
כשמעלי העגלות בתנועה מתמדת
שוב אני מתחיל לשאול
מה לרצות מה לאכול
כשהנמלה העניינית אותי מודדת.

אחת לאיזה זמן מוגבל
אני נשמט אביון ודל
ממירוץ הכרכרה המשתקשקת
נפלט משצף מעגל
וכמו שוקע תחת גל
כשההמולה הסחרחרה אט מתרחקת.

ואבא תמיד אומר
תעזבנו יום יעזבך יומיים
העגלה נוסעת אין עצור.
קפצת ממנה היום
חלפו שנתיים
והנה נשארת מאחור.

*

בבלוג השפה העברית נכתב –

ובכן, הביטוי המקורי הוא יום תעזבִינִי ימים אעזבֵךְ, ומקורו בתלמוד הירושלמי (ברכות יד ד). רבי שמעון בן לקיש מצטט את הביטוי הזה מתוך המדרש "מגילת חסידים", ומפרש שאם אתה עוזב משהו ומתרחק ממנו, אל לך לצפות שישאר במקומו ויחכה לך: ההתרחקות תהיה גם מצידו, והחזרה אחר כך תהייה קשה כפליים.

התלמוד מביא שתי דוגמאות להתרחקות כזאת:

א. שנים שיצאו אחד מטבריא ואחד מציפורין ופגעו זה בזה בחדא משכנא (בבית אחד) לא הספיקו לפרוש זה מזה עד שהלך זה מיל וזה מיל נמצאו רחוקין זה מזה שני מילין.
ב. אשה שהיתה יושבת וממתנת לאיש. כל זמן שהיתה בדעתו להינשא לה היתה יושבת וממתנת לו. כיון שהפליג דעתו ממנה היא היתה הולכת ונישאת לאחר.
במקורות, הביטוי הזה משמש כאמירה בשבח שמירת התורה. בימינו, משתמשים בו גם כדי להדגיש את חשיבות השמירה על הקשרים החברתיים וההתמדה בפעילות החברתית: אם מתרחקים קשה יותר לשוב ולהתקרב.

ובאתר אחר מוסבר –
הקשרה של האגדה הוא לדברי רבי אלעזר בסוגיה 'מה התינוק הזה צריך לינק בכל שעה שביום, כך כל אדם מישראל צריך ליגע בתורה בכל שעות שביום'.

ריש לקיש מצא במגילת חסידים את האמירה 'יום תעזביני ימים אעזבך'; היא נאמרת כביכול על ידי התורה לאדם, ויש מה משום אזהרה. אם הוא יעזוב אותה יום, היינו לא ילמד יום אחד, היא תעזבנו לימים רבים. ניתן להבין את המימרה כפשוטה, אדם המפסיק את לימודו, החזרה קשה עליו, והוא חייב להשקיע הרבה יותר כדי להגיע למצב טרם שפסק.

ובאתר אחר נכתב –
שניה לפני שאתם בוחרים לקחת חופשה או אבטלה- תחשבו פעמיים. יש השלכות ליציאה ממעגל העבודה, וקשה מאוד לחזור אליו.

"תעזבנו יום יעזבך יומיים" ובמילים תלמודיות: יום תעזבִינִי ימים אעזבֵךְ

*

כן, זהו מרוץ החיים. כביכול.
אבל למעשה הגישה התנ"כית לכך שונה, ובכמה מקומות, כולם אצל ירמיה, מדברים נגד ה'מרוצה' הרעה. למשל –

הִקְשַׁבְתִּי וָאֶשְׁמָע לוֹא כֵן יְדַבֵּרוּ אֵין אִישׁ נִחָם עַל רָעָתוֹ לֵאמֹר מֶה עָשִׂיתִי כֻּלֹּה שָׁב במרצותם [בִּמְרוּצָתָם] כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה.
ירמיה ח, ו.

שד"ל –
לא כן – הפך הנכונה, כלומר: עַוְלָה ומרמה.

ולדעת תלמידי מוהר״ר אהוד לאלי: אומרים: אין הדבר כן, אין אנו חוטאים, אין אנו מחזיקים בתרמית, אך דרכנו טובה וישרה.

מצודות –
הקשבתי – אני מקשיב ושומע אשר לא ידברו כן לומר שממאנים לשוב בעבור כי חושבים שאין תשובה מועלת אבל גם אין איש מהם מתחרט על הרעה שעשה לאמר מה עשיתי הלא פגמתי בנפשי.

כלה שב – ר״ל לא די שאין מי מתחרט אלא אפילו כולם כאיש אחד שב לרוץ במרוצתם שרצו מאז כמו שהיו רודפים מאז אחר הרעות כן הם רודפים גם עתה.

כסוס – כמו הסוס הרודף במלחמה כנחל שוטף ועם כי הוא בנפשו כן הם רודפים אחר הרעות עם כי מאבדים נפשם בזה.

ופסוק דומה לו –
כִּי מְנָאֲפִים מָלְאָה הָאָרֶץ כִּי מִפְּנֵי אָלָה אָבְלָה הָאָרֶץ יָבְשׁוּ נְאוֹת מִדְבָּר וַתְּהִי מְרוּצָתָם רָעָה וּגְבוּרָתָם לֹא כֵן.
ירמיה כג, יג.

ומילה זו באה גם במשמעות אחרת, גם היא שלילית, לא משורש רו"ץ אלא מרצ"ץ –
כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ כִּי אִם עַל בִּצְעֶךָ וְעַל דַּם הַנָּקִי לִשְׁפּוֹךְ וְעַל הָעֹשֶׁק וְעַל הַמְּרוּצָה לַעֲשׂוֹת.
ירמיה כב, יז.

מפרש רש"י –
"המרוצה" – ריצוץ דלים ועושק יוכיח עליו כי עשוק ורצוץ תמיד סמוכין בלשון מקרא וכן את מי עשקתי ואת מי רצותי (שמואל א יב).

לכן נאמר, כשהמרוצה וההתרוצצות היא מרוצה ורציצה, כאשר היא לא מרצה את הנדכאים, כי אז אין הדבר לרצון.