הומוסקסואליות בתנ"ך
עד כה כתבתי למעלה מ-500 פוסטים בבלוג תנ"ך זה, ועדיין לא נגעתי בנושא איסור משכב הזכר – תפוח האדמה הלוהט. אמנם כן, את העיקרון הכללי כבר התוויתי – התנ"ך בעיניי הוא מקור השראה גדול, אך לא כל הדברים בו חיוביים וכדאיים לחיקוי, וגם לא כל הדברים בו צלחו את מבחן הזמן.
היחס להומוסקסואליות הוא אחד הדברים שלא צלחו את מבחן הזמן. שהרי היום מובן לכל, או לפחות למי שמקשיב לפסיכולוגים שאמונים על הנושא, שנטייה מינית אינה דבר נשלט, וכי יש אנשים שיש להם משיכה לבני מינם. נטייה זו כנראה מולדת, אך גם אם היא נרכשת אין זה משנה את התמונה – לא מוסרי ולא לגיטימי לדרוש מאנשים להתכחש ל'טבעם' – אותו מושג שבו מתנגדיהם מנופפים בו כנגדם, בטענתם שמעשיהם נוגדים את הטבע האנושי, ואת מגמת ההולדה.
ואמנם נכון, כי תובנה זו הגיעה לאנושות רק בזמן האחרון, עניין של כמה עשרות שנים. שהרי עד לא מזמן הומוסקסואליות נאסרה בחוק, ואף קוטלגה כהפרעה מינית ב-DSM, ספר ההפרעות הפסיכיאטריות המוסמך. אבל מה בכך? ברגע שהתגלתה הטעות ארוכת-השנים, המציאות החדשה היא כבר עובדה מוגמרת.
אלא שעדיין אנו נשארים עם הפסוקים (הבודדים) בתורה המתייחסים לכך, ואוסרים זאת, ויש אנשים, בעיקר הומוסקסואלים אורתודוכסים, שהדבר הזה הוא כאבן בנעליהם, כלומר מפריע להם מאוד.
יש, אגב, כמה ארגונים לקבוצות אלה, כגון הו"ד, חברותא וכמוך, ובהם חומר מעניין נוסף על מה שאביא כאן.
כאן כבר אומר – לא איש בשורה אני ביום הזה. אין בידי ידיעות חדשות, או תובנות מיוחדות, וגם לא חקרתי את הנושא לעומק. אבל אספתי כמה מקורות, אליהם הפנו אותי בעקבות שאלת מוחכוורת בפייסבוק, ואציג אותם להלן. כי פטור בלי כלום אי אפשר.
*
קודם כל, הבסיס, לפי ערך הוויקיפדיה –
עיקר איסורי עריות מובאים בספר ויקרא. בתוך רשימת האיסורים הנכללת בעריות האסורות מופיע איסור משכב זכר פעמיים, בפרק י"ח:
וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא.
— ספר ויקרא, פרק י"ח, פסוק כ"ב
ובפרק כ':
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם.
— ספר ויקרא, פרק כ', פסוק י"ג
דעה רווחת (בעולם היהודי-נוצרי) היא כי המעשים המתוארים בפרקים אלו "נחשבים כפסולים לא רק משום שכנענים פגאניים נהגו לבצעם, אלא משום שאלוהים דוחה אותם וקבע שהם פסולים". זוהי גם הפרשנות היהודית-דתית המקובלת המופיעה במשנה ובתלמוד, שאף הרחיבה לכלול גם איסור על יחסים חד-מיניים בין נשים, אם כי אין התייחסות מפורשת בתנ"ך לכך.
כנגד פרשנויות אלו הועלו טענות נגדיות שונות: התאולוג ד"ר לורן ל. ג'ונס כותב כי טקסטים אלו היו קודי התנהגות המקובלים באותה התקופה, שנועדו להבדיל בין הישראלים לבין הכנענים. כמו כן כתב כי ישו דחה את קודי התנהגות אלו, ועל כן הם כבר לא רלוונטיים. הכָּמְרָה ד"ר מונה ווסט, תאולוגית פמיניסטית אמריקאית, טוענת כי "הפסוקים הללו בשום אופן לא אוסרים ואף לא מדברים על מערכות יחסים סקסואליות של אהבה ואכפתיות בין בני-אדם מאותו המגדר", ומשערת כי חוקים אלה נועדו רק למנוע התעללות מינית.
(בנושא דחיית ישו את העקרונות האלה, כביכול – ראו דבריי בהמשך).
*
שנית,
על נושא זה כתב הרב סטיבן גרינברג את ספרו "עם אלוהים ועם אנשים", המספר את סיפורו האישי, כרב האורתודוכסי הראשון שהזדהה כהומוסקסואל, וגם כולל דיון הלכתי.
אדמיאל קוסמן כתב על הספר בהארץ, והוא מסכם –
"בכמה מלים אוכל רק לומר שהצעתו של גרינברג נחלקת לשני גורמים. בחלק הראשון הוא משתמש בהגדרה של מי שמכונה בהלכה "אנוס" – כלומר מי שנקלע למצב שבו איננו יכול לנהוג אחרת – כמי שהמעשה שאליו הוא נדחף גם הותר לו למעשה. ובחלקה השני, המשלים את הצעת הקריאה שלו, הוא טוען כי אפשר לקרוא את האיסור על חדירה מינית לגופו של גבר המוזכרת בספר ויקרא כאיסור על אונס אלים של גבר – המיועד להשפילו. לכן אפשר לטעון שהתורה אוסרת זאת רק על גברים הטרוסקסואלים, שכלי פאלי זה הוא ביטוי של אלימות גסה מצדם. לפי קריאה זו, התורה אינה אוסרת על הומוסקסואלים (קטגוריה שלא היתה מוכרת כלל בזמן המקרא, כמובן) את החיים ביחד בזוגיות בריאה שמטרתה לממש את אהבתם גם באמצעות האיחוד הגופני".
ראו כאן –
https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2036692
(לזאת יש להוסיף את ההבחנה ההלכתית הנפוצה, אך הבלתי-מספיקה, כי נאסר רק המעשה, ולא המשיכה עצמה).
*
שלישית,
גם אברם העברי בבלוג שלו 'ארץ העברים' דן בנושא, ועיקר טענתו היא שהאיסור בא בתוך הקשר של איסור זנות פולחנית, ולא מתייחס ליחסי אהבה. אביא את הסיכום שלו –
לסיכום –
"המונח תועבה משמש בתורה למגוון איסורים, ממשכב זכור, דרך זביחת בהמה בעלת מום ועד לרמאות במסחר – לכן השימוש בו כ'סדין אדום' הוא מוגזם, בלשון המעטה.
איסור משכב זכור בספר ויקרא מתייחס לתופעה שנעה בין מעשה סדום \ פילגש בגבעה לבין זנות פולחנית.
התורה לא התייחסה כלל למציאות של יחסי אהבה, או אפילו משיכה מינית ה"ס [הומוסקסואלית], בין שני גברים.
ויחד עם זאת…
'רוח התורה' דוגלת באהבה בין איש לאשה ומעדיפה חיי נישואים מונוגמיים 'רגילים'.
מצעד הגאווה התל-אביבי-ברברי-פגאני הוא הדוגמה האקטואלית ל'תועבה' אליה התכוונה התורה. (אין באמור משום הצדקה ו\או עידוד ו\או וכו' וכו'…)
נ"ב – שימו לב שבניגוד להרגלי לא טרחתי אפילו להיעזר בהשערת התעודות ולטעון שחוק משכב הזכור הוא של המקור הכהני \ ספר הקדושה, ולא עניין בכלל את E, J ו- D…".
(בעיניי, ההערה האחרונה, שאברם העברי מביא כהערת שוליים באותיות קטנות, היא דווקא רבת משמעות מאוד. התעלמות שאר המקורות ממעשה זה הלא דבר היא! וכמו כן, הדבר מחזק את השערתו שמדובר בנושא פולחני).
ראו כאן –
http://ivri.org.il/2015/09/homo-religiosus/
*
ועתה לנצרות. בניגוד למה שנאמר למעלה, בברית החדשה דווקא כן אנו מוצאים דחייה של ההומוסקסואליות, למשל בכתוב הזה מאגרתו המרכזית של שאול –
רומים א –
יח וְאָמְנָם זַעַם אֱלֹהִים נִגְלֶה מִן הַשָּׁמַיִם עַל כָּל עַוְלָתָם וְרִשְׁעָתָם שֶׁל בְּנֵי אָדָם הַמְעַכְּבִים בְּרִשְׁעָה אֶת הָאֱמֶת; יט כִּי מָה שֶּׁנּוֹדַע עַל אֱלֹהִים גָּלוּי בְּקִרְבָּם, שֶׁהֲרֵי אֱלֹהִים גִּלָּה לָהֶם. כ הֲלֹא מַהוּתוֹ הַבִּלְתִּי נִרְאֵית, הִיא כֺּחוֹ הַנִּצְחִי וֵאלֹהוּתוֹ, נִרְאֵית בְּבֵרוּר מֵאָז בְּרִיאַת הָעוֹלָם בֶּהֱיוֹתָהּ נִתְפֶּסֶת בַּשֵּׂכֶל בְּאֶמְצָעוּת הַדְּבָרִים שֶׁנִּבְרְאוּ. לָכֵן אֵין לָהֶם בְּמָה לְהִצְטַדֵּק, כא שֶׁהֲרֵי לַמְרוֹת שֶׁיּוֹדְעִים הֵם אֶת אֱלֹהִים לֹא כִּבְּדוּ אוֹתוֹ כָּרָאוּי לֶאֱלֹהִים, אַף לֹא הוֹדוּ לוֹ, אֶלָּא נִתְפְּסוּ לְמַחֲשֶׁבֶת הֶבֶל וְנִטַּמְטֵם לִבָּם הָאֱוִילִי. כב הֵם הִתְיַמְּרוּ לִהְיוֹת חֲכָמִים, אַךְ הָיוּ לִכְסִילִים כג וְהֵמִירוּ אֶת כְּבוֹדוֹ שֶׁל אֱלֹהִים בִּלְתִּי חוֹלֵף בִּדְמוּת צַלְמוֹ שֶׁל אָדָם בֶּן־חֲלוֹף וּבִדְמוּת צַלְמֵי עוֹפוֹת, חַיּוֹת וּרְמָשִׂים. כד לָכֵן מְסָרָם אֱלֹהִים לְטֻמְאָה בִּידֵי תַּאֲווֹת לִבָּם, לְחַלֵּל אֶת גּוּפָם בֵּינָם לְבֵין עַצְמָם – כה אֲנָשִׁים שֶׁהֵמִירוּ אֶת אֱמֶת הָאֱלֹהִים בַּשֶּׁקֶר וְכִבְּדוּ וְעָבְדוּ אֶת הַנִּבְרָא בִּמְקוֹם אֶת הַבּוֹרֵא הַמְּבֺרָךְ לְעוֹלָמִים. אָמֵן. כו מִשּׁוּם כָּךְ הִסְגִּירָם אֱלֹהִים לִתְשׁוּקוֹת בְּזוּיוֹת, שֶׁהֲרֵי נְשֵׁיהֶם הֶחֱלִיפוּ יְחָסִים טִבְעִיִּים בְּבִלְתִּי טִבְעִיִּים. כז וְכֵן גַּם הַגְּבָרִים נָטְשׁוּ אֶת הַיְּחָסִים הַטִּבְעִיִּים עִם הַנָּשִׁים וּבָעֲרוּ בְּתַאֲוָה זֶה אֶל זֶה; גְּבָרִים עָשׂוּ תּוֹעֵבָה בִּגְבָרִים וְקִבְּלוּ בְּגוּפָם הֵם אֶת הַגְּמוּל הָרָאוּי לַסְּטִיָּה שֶׁלָּהֶם. כח וְכֵיוָן שֶׁלֹּא חָשְׁבוּ לְנָכוֹן לְהַכִּיר בֶּאֱלֹהִים, הִסְגִּירָם אֱלֹהִים לַהֲלַךְ־רוּחַ מְגֻנֶּה, לַעֲשׂוֹת אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים.
הדברים די ברורים. ואכן, עד היום גישת הכנסייה די חד-משמעית בדחייתה יחסים אלו, למרות שהאפיפיור האחרון דווקא אמר כמה דברים מפייסים בנושא.
אז מה כן הם מציעים? כנראה, שתתפלל לאלוהים, או לישוע, שיעקור ממך תאווה זו וישנה אותה. האם זה מצליח? אינני יודע, וגם אין זה עניינו של בלוג זה, על כן אסתפק בדברים אלה.
ראו ערך מפורט בוויקיפדיה –
https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%94%D7%98%22%D7%91_%D7%95%D7%A0%D7%A6%D7%A8%D7%95%D7%AA
*
לסיכום – אחזור לראשית דבריי –
למרות התירוצים השונים והיצירתיים שהושמעו, אני חושש שהם נשמעים קצת מאולצים, וקשה להתחמק מהכתובים החד-משמעיים. לכן הדרך הטובה יותר בעיניי היא הדרך שהזכרתי קודם – להתייחס אל התנ"ך כמקור השראה גדול, אבל בלי חובה לאמץ כל מה שנכתב בו, לפני אלפי שנה.
ואם המשך המחקר שלי יגלה דברים נוספים – אעדכן.
הפסוק היומי 