העימות בעזה גובה מחירים גבוהים בשני הצדדים, מה התועלת בו? רוצים להשיג תמונת ניצחון? אבל האם לא זרענו כבר די הרס? נראה שאין זאת אלא אהבת קרבות, כפי שכותב ישעיה –

ישעיה נז –
כ וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט. כא אֵין שָׁלוֹם אָמַר אֱלֹהַי לָרְשָׁעִים.

מלבי"ם –
והרשעים הבלתי שבים בתשובה הם דומים כים נגרש אשר השקט לא יוכל – כי הרוח הוא מעלה ציורים הרעים אשר השתרשו בנפשם לכל עון ולכל חטאת על לבם, והרוח הזה סוער בקרבם עד שיגרש מימיו רפש וטיט, כי יעכר שכלם ומדותיהם בעכירות התאוות והתכונות הרעות עד שבלתי אפשר שישיגו שלום הנפש, להשקיטה מזעפה, ולכן –

אין שלום אמר אלהי לרשעים – כמו שאין שלום ברוחם כן אין שלום לכל אשר להם.

כי השקט לא יוכל – או כמו שאומרים היום – שקט הוא רפש.

לינץ' אתמול בבת-ים, גינויים מקיר לקיר. מאידך, יש אנשים שמבקשים לראות את ההקשר הכולל, ואת האלימות בשני הצדדים.
זה נכון, יש אלימות בשני הצדדים, אבל זה לא מצדיק מעשים נפשעים.
אין לי מה להאריך בנושא זה כאן, ורק אביא פסוק המתאר דבר דומה, מתוך נבואת התוכחה של הושע –

וּכְחַכֵּי אִישׁ גְּדוּדִים חֶבֶר כֹּהֲנִים דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ־שֶׁכְמָה כִּי זִמָּה עָשׂוּ׃
הושע ו, ט.

שטיינזלץ מפרש –
וּכְְְחַכֵּי אִישׁ גְְּדוּדִים, כמו שגדודי שודדים מחכים ואורבים לאיש להתנפל עליו, כך חֶבֶר ה כֹּהֲנִים דֶּרֶךְְְ יְְרַצְְּחוּ, יבואו לרצוח שֶׁכְְְמָה, לשכם, כִּי מ זִמָּה עָשׂוּ, חרשו, תכננו תכניות זדוניות. 

אבל לדעתי הגמרא כאן מדייקת יותר, כשהיא מסבירה את הופעת 'חבר הכוהנים' כאן רק כמשל להתחברות –

מכות י׳ א:ג׳
אמר אביי בשכם נמי שכיחי [בשכם גם מצויים] רוצחים, דכתיב (הושע ו, ט) וכחכי איש גדודים חבר כהנים דרך ירצחו שכמה וגו'. מאי חבר כהנים? א"ר אלעזר שהיו מתחברין להרוג נפשות, ככהנים הללו שמתחברין לחלוק תרומות בבית הגרנות.

ורק ששכמה כנראה אינו העיר שכם, אלא כפירוש רש"י – "שכמה – לשון כת אחת".
כלומר – שכם אחד.

המצב – גרוע. ערבים פורעים ביהודים, והיום גם יהודים פורעים בערבים. השלטון משותק והרגשות השליליים עולים.
אבל גם אנשי שלום נסחפים בזרם. אתמול תומר פרסיקו אמר שיש להגיע לרגיעה, אבל קודם כל להנחית מכה קשה על עזה – ואכזב רבים. והיום הרב דוד מנחם כתב שהוא משבית את כל פעולות השלום שלו, ועכשיו הוא תומך בהכרעה כוחנית – וגם אכזב רבים.
הדבר אחרון הזכיר לי, גם בדרך האסוציאציה לפי השם וגם מבחינה מהותית יותר, את הפסוק מאיכה –

עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים כִּי גָבַר אוֹיֵב.
איכה א, טז.

אכן, מי ינחמנו? מי ישיב נפשנו? ואכן גם – כי גבר אויב.
גבר האויב העזתי ומשולי החברה – יש לקוות שרק משוליה – גם מתושבי הארץ. וגבר האויב הגדול – החושך, השנאה, המהומה.
על אלה אני בוכייה, עיני עיני יורדה מים.

ר"י קרא מתאר יפה את גודל הכאב המתואר כאן –
על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים כי רחק ממני מנחם משיב נפשי – כאילו אומר: כל התוכחות למעלה אילו היה אדם שהיה יכול לנחמני כדי להשיב את נפשי הייתי מתנחמת, אבל על אלה אני בוכייה כי רחק ממני מנחם משיב נפשי – שכל כך גדל כאבי שאין אדם יכול לנחמני להשיב נפשי. כשם שהוא אומר בעיניין: מה אעידך ומה אדמה לך הבת ירושלם מה אשוה לך ואנחמך כי גדול כים שברך מי ירפא לך (איכה ב׳:י״ג).

אך אסיים בנימת תקווה, המצויה גם בתוך החושך הגדול, והיא מופיעה בגמרא שבסנהדרין צח ב –
כי רחק ממני מנחם – מה שמו של משיח, יש אומרים מנחם שמו, שנאמר כי רחק ממני מנחם משיב נפשי.

חלק מהחזון העתידי המקובל ביהדות הוא בניית בית המקדש השלישי על הר הבית. לפי הרמב"ם למשיח יהיו שלושה תפקידים – קיבוץ גלויות, מלחמה בעמלק, ובניית בית המקדש.
בינתיים, הגלויות כבר קובצו גם ללא המשיח, זהות עם עמלק אינה ידועה, ובית המקדש – לא ברור איזה צורך בימינו אלה.
כך לפחות לפי הראיה שלי, ושל רבים אחרים. אבל יהודים דתיים מתפללים לבניית המקדש שלוש פעמים ביום, ויש מהם שגם מקווים לזה ומקדמים את זה בפועל.
אלא שכידוע במקום הר הבית נמצא מסגד אל אקצה, המקום השלישי בחשיבותו באסלאם.
(למרות שלפי ד"ר קידר 'אל אקצה' הוא המקדש הרחוק, והכוונה למסגד שהיה בתחומי פעולתו של מוחמד, באזור ערב הסעודית של ימינו, ולא במקדש שבירושלים, שכלל לא מוזכרת בקוראן. כל זה יפה מאוד, אלא שלמוסלמים יש גם תורה שבעל-פה, החדית', ושם המסגד מתואר כזה שבירושלים. כלומר, זה הנרטיב שלהם. ולפי המסורת שלהם זה המקום ממנו עלה מוחמד לשמיים על הסוס המכונף אל-בוראק).
והנה אנו רואים, כי כל איום על מסגד זה מבעיר את השטח. כתבתי על כך בבלוג השני. אם כך, איך יפתר עניין זה?
ובכן, אינני יודע. אך כדאי לקרוא את הפסוקים המפורסמים ביותר בנוגע למקדש זה – בישעיה ב', וכן בדומה לכך במיכה ד – והרי זה חזון של שלום והפסקת המלחמות.
אעיר עוד, כי עוד נהוג לומר, שהמקדש המתואר בסוף ספר יחזקאל, בפרקים מ-מח, הוא המקדש העתידי, אלא שאין כל ראיה לכך, לדעתי.
ובכן, הבה נקרא את החזון המרומם של ישעיה –

ישעיה ב –
א הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‍ִם. ב וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. ג וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהוָה אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְהוָה מִירוּשָׁלָ‍ִם. ד וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.

מבאר זאת בפשטות פניני הלכה, העם והארץ ה׳:א׳:ב׳ –

החזון הגדול של עם ישראל בארצו, שהארץ תהיה מיושבת על ידי עם ישראל, ובהר הבית בירושלים יעמוד בית המקדש, וכל מערכות החיים הלאומיים יתנהלו על פי הדרכות התורה במוסר וקדושה, ועם ישראל יהיה אור לגוים, שיבואו לבקר בארץ ולקבל השראה לתיקון העמים והעולם. וכדברי הנביא (ישעיהו ב, ב-ד): "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל  הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלוֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".

ואברבנאל כאן כותב באריכות דברים יפים, שאביאם במלואם למרות אריכותם, לחפץ לקרוא אותם –
והיה באחרית הימים וגו'. ראוי שתדע שהנבואה הזאת באה גם כן בדברי מיכה המורשתי, שנאמר שם (ד, א) והיה באחרית הימים יהיה הר בית ה' נכון בראש ההרים ונשא הוא מגבעות ונהרו אליו עמים והלכו גוים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תורה ודבר ה' מירושלם ושפט בין עמים רבים והוכיח לגוים עצומים עד רחוק וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ולא ישא גוי אל גוי ולא ילמדו עוד מלחמה וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד כי פי ה' צבאות דבר כי כל העמים ילכו איש בשם אלקיו ואנחנו נלך בשם ה' אלקינו לעולם ועד ביום ההוא נאם ה' אספה הצולעה והנדחה אקבצה וגומר, הנה התבאר ששתי הנבואות אחת ושאין ביניהם הפרש כי אם בשינוי המלות ותוספת ביאור. והנה חז"ל קבלו שסגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין שני נביאים מנבאים בסגנון אחד, רוצה לומר שאיפשר שיהיה הענין המושג שוה בהם אבל שלא יהיו הדברים שוים כ"א מתחלפים, וכאשר ראיתי שישעיהו ומיכה שניהם נבאו בסגנון אחד, אמרתי שהנבואה הזאת ישעיהו נבא אותה בראשונה, וזהו מה שנאמר כאן הדבר אשר חזה ישעיהו בן אמוץ, כי הוא היה באמת החוזה אותה, ואמנם מיכה כשראה ענינה וכללותה בנבואתו מאת השם, ספרה באותם הדברים עצמם שספרה אותה ישעיהו, ולפי זה ענין הנבואה השיג מיכה מהשם יתברך וסגנון הדברים לקח מדברי ישעיהו, ולכן לא נאמר בה במיכה כה אמר ה' ולא דבר ה', אשר היה אל מיכה, כמו שנאמר בשאר נבואותיו, לפי שהדבור הזה בראשונה בא אל ישעיהו מאת השם ולא למיכה, כי הוא לקח אותו מדברי ישעיהו, ולכן עשה בה בלבד תוספ' ביאור, ובזה עצמו תמצ' שאמ' משה אדוננו עצמו בשירת האזינו (דברים ל"ב לו) כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם כי ראה כי אזלת יד וגומר, ודוד במזמור קל"ה אמר זה הפסוק עצמו כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם עצבי הגוים וגומר, ואין ספק שלא היה דוד מנבא אעפ"י שנודה שהיה נביא, באותו סגנון שהיה מנבא אדון הנבאים ע"ה, אבל לקח הפסו' ההוא מדברי רבו, וכזה נמצא פעמים רבות בדברי הנביאים שיאמר אחד מהם דברים שכבר אמרם נביא אחר באותם המלות כמו שכתבתי, ואמנם אמרו והיה באחרית הימים, פרש"י לאחר שיכלו הפושעים בגלות, כמ"ש למעלה ועוזבי ה' יכלו, אז ייטב להם, ואין ספק שיכוין לימו' המשיח, כי הם אחרית ימי הצער והגלות לישראל, כי לא יצטערו עוד בגלות אחר אבל יהיו נושעים תשועת עולמים, וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפרשת ויחי יעקב שכל מקום שנאמר בו אחרית הימים הוא לימות המשיח, וכבר גלה זה הנביא מיכה במ"ש אחרי זכרון הנבואה הזאת (א, ז) ביום ההוא נאם ה' אספה הצולע' והנדח' אקבצ' ואשר הרעותי ושמתי את הצולעה לשארית והנהלאה לגוי עצום ומלך ה' עליהם בהר ציון מעתה ועד עולם, והוא המורה שאחרית הימים אשר זכר הוא בקבוץ הגליות, ואמר שיהיה נכון הר בית ה' בראש ההרים, לפי שהאומות היו עובדים לאלוהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות הנשאות, ולכן ייעד שבזמן ההוא יהיה הר בית ה' והוא הר המוריה והר הבית, נכון וקיים עדי עד, ויהיה ראש ההרים כלם ונשא מכל הגבעות, ואין זה בלבד ברוממות מקומי ולא לבד בגובה בנין בית המקדש העתיד להיות, כי אם בענין הקדושה והאלהות שיכירו וידעו כל יושבי תבל ושוכני ארץ כי ה' הוא האלקים ושבהר ה' יראה הכבוד האלקי וששקר נחלו אבותם הבל ואין בם מועיל, וזהו מה שפי' מיד ונהרו אליו כל הגוים, ר"ל שירוצו נגדו, ולא איש אחד בלבד ילך, (ג) אבל שילכו עמים רבים בקבוץ אחד ויאמרו לכו ונעלה אל הר ה', שהוא הר הבית, לא מפאת ההר ההוא בלבד כי אם בעבור בית אלקי יעקב אשר שמה, כי לא ירצו עוד ללכת לעבוד אלהים אחרים תחת ההרים כאשר היו עושים בראשונה כי אם בלבד אל הר ה' ואל בית אלקי יעקב, והוא אמרו ויורנו מדרכיו, רוצה לומר שילמדו אותם לעבוד את השם הנכבד, ושלא יהיו כבני ישראל שהיו יודעים דרך ה' ולא היו הולכים באורחותיו, אבל המה לא יעשו כן, כי ילכו בדרך השם וזהו ונלכה בארחותיו. והתבונן אמרו לכו ונעלה אל הר ה', שייעד הנביא בזה שבימים ההם האומות כלם יקראו בשם ה' ויכנו אותו בשם הנכבד, וכמו שאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד מעבר לנהרי כוש וגומר, ועל כן אמר כאן שיאמרו העמים לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלקי יעקב, שיתן ה' בפיהם לקרא כלם בשם ה' ולדעת שמו הנכבד והנורא בכנויו, וזכר שיתנו הגוים והעמים ההם סבה בהליכתם אל בית ה', באמרם כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם, ר"ל הנה נעשה זה לפי שידענו שמציון תצא תורה לכל באי עולם, ודבר ה' שהיא הנבואה תצא מירושלם, כי בימים ההם ירבו הנביאים שמה, כמו שייעד הנביא באמרו אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם וגו', ואחרים פי' בראש ההרים, על ההרים הנכבדים והקדושים כהר סיני והר הכרמל וזולתם, ומפסיקתא הוא, ופי' ונשא מגבעות, הגבעות שעבדו שם את ה' כגבעת הערלו' שנמולו בזמן יהושע וזולת', ואמרו כי מציון תצא תורה, הם דברי הנביא שנתן טעם למה יאמרו העמים לעלות אל בית ה', ואין ראוי שנשעה בדברי שקר בתת הסבה למה אמר על הגוים ונהרו אליו ועל העמים אמר לכו ונעלה, כי הנה מיכה אמר ונהרו אליו עמים והלכו גוים רבים, והוא המורה שגוים ועמים הם שמות נרדפים, ויאמרו על כלל האומות, וכן נהרו והלכו ענינם אחד, והנה תלה התורה בציון, לפי שהי' המקום ההוא מכוון לשער השמים לרדת שמה השפע העליון, עד שהמקום ההוא חייב השלימות לעם היושב עליו והעם לא היה משלים אותו, וכבר הפליגו ז"ל בביאור הדבר הזה, אמרו בויקרא רבה (כ"ד ד) כל פעולות טובות ונחמות שעתיד הקב"ה ליתן לישראל אינן אלא מציון, עוז מציון שנא' (תהלים קי, ב) מטה עוזך ישלח ה' מציון, ישועה מציון שנא' (שם יד, ז) מי יתן מציון ישוע' ישרא', שופר מציון שנא' (יואל ב, א) תקעו שופר בציון, ברכה מציון שנא' (תהלים קכח, ה) יברכך ה' מציון, טל וחיים מציון שנא' (שם קלג, ג) כטל חרמון שיורד על הררי ציון, סיוע מציון שנא' (שם כ, ג) ומציון יסעדך, תורה מציון שנא' כי מציון תצא תור', העירו בזה ששלימות המקום ההוא יהיה מביא כל הטובות והנחמות האלה על האומה והוא יהיה מקור התורה, ולכן נהרו אליו כל הגוים, (ד) ואמרו ושפט בין הגוים, חשבו המפ' שהשופט והמוכיח יהיה מלך המשיח, אבל מאשר לא נזכר בנבואה הזאת מלך המשיח, ראוי שנאמר, שלא אמר ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים כ"א על הר בית ה' אשר זכר, וכן כתב רש"י ושפט אותו ההר, והכוונ' בזה היא שהבית הזה יהיה עליון למלכי ארץ ושמה ישבו כסאות למשפט, והבית ההוא ר"ל בקדושתו ונבואתו ישפוט בין הגוים ויוכיח לעמי' רבים על עניני מלחמותם אלו עם אלו, או יהיה כנוי ושפט בין הגוים והוכיח, לדבר ה' מירושלם אשר זכר, כי דברו ונבאותו ישפוט ויוכיח בין הגוים וישים שלום בארץ, לפי שהנבואה אשר תתחדש אז בעולם תעשה זה מה שלא היה קודם לכן, והותרה עם זה השאלה השנית: וספר שיהיה השלום מתווך ביניהם באופן שיכתתו חרבותם לעשות מהם אתים, והם הכלים שחופרין בהן את האדמה, נקרא בלשון רז"ל מרא, וכמוהו (שמואל – א יג, כא) את מחרשתו ואת אתו, ויונתן תרגם סכים ר"ל סכינין, וכן יעשו מחניתותיהם מזמרות, והם כלי הברזל שכורתין בהם הגפנים, כמו (ויקרא כ"ה ד) וכרמך לא תזמור, וכל כך שלום יהי' בארץ שלא יצטרכו עוד לכלי מלחמה, וזהו לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, ומיכה הוסיף עוד ביאור באמרו (מיכה ד, ד) וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד כי פי ה' דבר, וענינו שנתן הסבה למה יתבטלו המלחמות מבין העמים, ואמר שהסיבה הגדולה במלחמות הוא שינוי הדתות בין העמים, כמלחמת אדום וישמעאל, ובהיותם כלם קוראים בשם ה' ונכנעים למצותו בהסכמה אחת, ישבו בטח בדד מבלי גזל וחמס ואין מחריד, כי פי ה' דבר, ר"ל שבמצותו אשר יקבלו בעלותם לבית המקדש יהיו כלם מתאחדים ומסכימים ולא ישמע עוד חמס בארצם שוד ושבר בגבולם, אבל כלם ישמחו ויעלצו איש איש עם אשר לו גפנו ותאנתו, ולא יבקש להחריד אחר ולקחת את כל אשר לו, וכל זה בעברו שצוה עליו השם יתברך, והנה רש"י ז"ל בפרושיו עשה הייעוד הזה דבר קטן בעניינו, כי הוא כתב שכאשר יתאמצו הגוים בדברי ריבות יאמרו זה לזה לכו לחכמי ירושלם ונביאיו ויגידו לנו דבר המשפט, ואם כך יהיה מה להם עוד לכלי מלחמה, ותמהתי מכבוד תורתו איך חשב בזה, שהרי הכתוב אומר בשם העמים שכולם בערבוביא יאמרו לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלקי יעקב ויורנו מדכיו ונלכה בארחותיו, ולא אמר זה על דיני ממונות כי אם על ההתגיירות וקבלת האלהות על עצמם, ולכן אמר אח"ז שישליכו אלקי כספם ואלקי זהבם שתסור הגאוה והמלכות מקרב הארץ, וכל זה מורה שבאחרית הימים העולם כלו בארצותם לגויהם ישובו להדבק בש"י ולקבל עליהם תורתו, והיא בלא ספק הגדולה שבפליאות. ואמנם איך יהיה זה שהאומות והעמים כלם יתעוררו מעצמם לבקש את דבר ה' ולעזוב דתיהם שונות מכל עם ומשפטי אלהיהם ולהעביר גלולי המלחמות מן הארץ, עם כל חילופי המזגים וטבעי האנשים המשתנים והמתגברים זה על זה, הנה יבא ביאורו בסוף הנבואה הזאת, וחז"ל אמרו בפסיקתא אל בית אלקי יעקב, משל למלך שהיו לו ג' אוהבים ובקש לבנות פלטין, הביא לראשון, אמר זכור אני אותו הר מתחילה, הביא לשני אמר זכור אני אותו שדה מתחלה, הביא לשלישי אמר לו זכור אני אותו בית, אמר לו חייך שאני בונה אותו פלטין וקורא אותו על שמך, כך אברהם אמר בהר ה' יראה, יצחק אמר לשוח בשדה, יעקב אמר אין זה כי אם בית אלקים, לכך נאמר אל בית אלקי יעקב, וכן הוא אומר הנני שב את שבות אהלי יעקב ע"כ, כוונו לדעתי במאמר הזה לבאר ענין אלקי, והוא ששלשת הבתים בית ראשון ובית שני והבית העתידה להבנות, היו כנגד שלשת האבות אברהם יצחק ויעקב, כי כמו שנמצא באברהם הגדולה והגבורה והעושר והכבוד והקדושה האלקית ככה נמצא כל זה בבית ראשון, וכמו שנמרוד מלך בבל הצר לאברהם ככה נבוכדנצר מלך בבל הצר לבית ראשון, ולפי שמזרע אברהם מבני קטורה יצאו האשורים שהחרי' בית המקדש, לכן אמרו שאברהם ראה בית המקדש הר, כלומר שנמשך מזרעו מי שעשה אותו הר חרב, ושעליו התפלל אברהם באמרו ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה, כלומר השם יראה וישגיח בייעודים אשר הוא מיעד אותי היום הזה, שהמה יהיו נזכרים לפניו ית' בהיות בית המקדש הר חרב, וישראל בגלות בבל, כי אז יצטרכו לזכור הייעודים ההם, וזהו אמרו בהר ה' יראה, והיה יצחק כנגד בית שני, ולכן כהו עיניו מראות, כי בבית שני לא היה ליהודי' אור הנבוא', לא ארון ולא כרובים ולא רוח הקדש, ולפי שמזר' עשו בן יצחק באו הרומיי' בני אדום שהחריבו בית שני, לכן אמרו שראה יצחק את הבית שדה, כי כן אמר הנביא על חרבנה (ירמי' כו, יח) ציון שדה תחרש, ושעליו נאמר (בראשית כד, סג) ויצא יצחק לשוח בשדה, רוצה לומר שיצא להתפלל על בית המקדש כשתהיה שדה נחרב, והיה יעקב מורה על השלישית העתידה, ולכן היה מטתו שלימה ולא נמצא ממנו פסול, לא כישמעאל ולא כעשו, כי כל בניו היו זרע ברך ה', ויעקב נלחם עם שרו של עשו, וישר על מלאך, ובאו לרמוז שבזמן הגאולה והישועה יעלו מושיעים מהר ציון לשפוט את הר עשו ויהיה נקמה ליי' באדום, ולפי שהיו ליעקב י"ב בנים שבטי יה, היה שבבנין הבית השלישית העתידה יתקבצו שמה כל הי"ב שבטים, ולהיות הדבר קונה השם מהחלק היותר נבחר ומפאת התכלית, לכן היה שלא נקראו עם ה' בשם אברהם ולא בשם יצחק כי אם בשם יעקב ובשם ישראל יכנה, ולפי שהבית הג' לא יחרב עוד כל ימי הארץ, וכמו שאמר מיכה (ד, ז) ומלך ה' עליהם בהר ציון מעתה ועד עולם, לכן אמרו שיעקב לא ראה הבית הר ולא שדה כי אם בית מיושב ודבק באלהיו, ושזהו אמרו (בראשית כח, י) אין זה כי אם בית אלקים, זה נקרא הבית עתידה בית אלקי יעקב להיותו מורה עליו:

תהילים לז –

יום קרבות, ואני מעדיף לא לומר דבר. אבל עדיין, הציוץ הזה של ריקלין מחייב תגובה. זה שהוא נורא, מבחינת זה שהוא מכליל את כל הערבים כאויבים, גם את בת ה-16 ואביה שנהרגו בהפצצות – על זה הייתי מבליג. אבל ריקלין גם נאחז בתנ"ך, ומצטט פסוק. וכאן זה בלוג תנ"ך, לא בלוג מדיני, לא בלוג פוליטי, אבל בראש ובראשונה בלוג של תנ"ך.
אז פניתי לראות את ההקשר של הפסוק שריקלין מצטט – פרק תהילים לז. והנה, תשפטו אתם – האם מדובר בפרק המדגיש רדיפת שלום, או שזהו פרק של נקמה וחרחור ריב. אני לא אוסיף אף מילה, שכן הדברים מובנים, וכן מדברים בעד עצמם.
ורק אומר דבר אחד – אנשים כמו ריקלין אמנם חושבים שהם מייצגים את היהדות, אבל הם רחוקים ממנה כרחוק מזרח ממערב.

תהילים לז –

א לְדָוִד אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה. ב כִּי כֶחָצִיר מְהֵרָה יִמָּלוּ וּכְיֶרֶק דֶּשֶׁא יִבּוֹלוּן. ג בְּטַח בַּיהוָה וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה. ד וְהִתְעַנַּג עַל יְהוָה וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ. ה גּוֹל עַל יְהוָה דַּרְכֶּךָ וּבְטַח עָלָיו וְהוּא יַעֲשֶׂה. ו וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ וּמִשְׁפָּטֶךָ כַּצָּהֳרָיִם. ז דּוֹם לַיהוָה וְהִתְחוֹלֵל לוֹ אַל תִּתְחַר בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ בְּאִישׁ עֹשֶׂה מְזִמּוֹת. ח הֶרֶף מֵאַף וַעֲזֹב חֵמָה אַל תִּתְחַר אַךְ לְהָרֵעַ. ט כִּי מְרֵעִים יִכָּרֵתוּן וְקֹוֵי יְהוָה הֵמָּה יִירְשׁוּ אָרֶץ. י וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ. יא וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְהִתְעַנְּגוּ עַל רֹב שָׁלוֹם. יב זֹמֵם רָשָׁע לַצַּדִּיק וְחֹרֵק עָלָיו שִׁנָּיו. יג אֲדֹנָי יִשְׂחַק לוֹ כִּי רָאָה כִּי יָבֹא יוֹמוֹ. יד חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים וְדָרְכוּ קַשְׁתָּם לְהַפִּיל עָנִי וְאֶבְיוֹן לִטְבוֹחַ יִשְׁרֵי דָרֶךְ. טו חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה. טז טוֹב מְעַט לַצַּדִּיק מֵהֲמוֹן רְשָׁעִים רַבִּים. יז כִּי זְרוֹעוֹת רְשָׁעִים תִּשָּׁבַרְנָה וְסוֹמֵךְ צַדִּיקִים יְהוָה. יח יוֹדֵעַ יְהוָה יְמֵי תְמִימִם וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה. יט לֹא יֵבֹשׁוּ בְּעֵת רָעָה וּבִימֵי רְעָבוֹן יִשְׂבָּעוּ. כ כִּי רְשָׁעִים יֹאבֵדוּ וְאֹיְבֵי יְהוָה כִּיקַר כָּרִים כָּלוּ בֶעָשָׁן כָּלוּ. כא לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן. כב כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָיו יִכָּרֵתוּ. כג מֵיְהוָה מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ. כד כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל כִּי יְהוָה סוֹמֵךְ יָדוֹ. כה נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם. כו כָּל הַיּוֹם חוֹנֵן וּמַלְוֶה וְזַרְעוֹ לִבְרָכָה. כז סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב וּשְׁכֹן לְעוֹלָם. כח כִּי יְהוָה אֹהֵב מִשְׁפָּט וְלֹא יַעֲזֹב אֶת חֲסִידָיו לְעוֹלָם נִשְׁמָרוּ וְזֶרַע רְשָׁעִים נִכְרָת. כט צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ. ל פִּי צַדִּיק יֶהְגֶּה חָכְמָה וּלְשׁוֹנוֹ תְּדַבֵּר מִשְׁפָּט. לא תּוֹרַת אֱלֹהָיו בְּלִבּוֹ לֹא תִמְעַד אֲשֻׁרָיו. לב צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ. לג יְהוָה לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ וְלֹא יַרְשִׁיעֶנּוּ בְּהִשָּׁפְטוֹ. לד קַוֵּה אֶל יְהוָה וּשְׁמֹר דַּרְכּוֹ וִירוֹמִמְךָ לָרֶשֶׁת אָרֶץ בְּהִכָּרֵת רְשָׁעִים תִּרְאֶה. לה רָאִיתִי רָשָׁע עָרִיץ וּמִתְעָרֶה כְּאֶזְרָח רַעֲנָן. לו וַיַּעֲבֹר וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ וָאֲבַקְשֵׁהוּ וְלֹא נִמְצָא. לז שְׁמָר תָּם וּרְאֵה יָשָׁר כִּי אַחֲרִית לְאִישׁ שָׁלוֹם. לח וּפֹשְׁעִים נִשְׁמְדוּ יַחְדָּו אַחֲרִית רְשָׁעִים נִכְרָתָה. לט וּתְשׁוּעַת צַדִּיקִים מֵיְהוָה מָעוּזָּם בְּעֵת צָרָה. מ וַיַּעְזְרֵם יְהוָה וַיְפַלְּטֵם יְפַלְּטֵם מֵרְשָׁעִים וְיוֹשִׁיעֵם כִּי חָסוּ בוֹ.

שם המבצע בעזה – שומר החומות.
ובדיוק אתמול עבר מצעד-דגלים נחמד מתחת לביתי, מצעד שכונתי של ילדי בית ספר, לא משהו פרובוקטיבי, ובראשו נסע רכב שהשמיע מוזיקה בקולי-קולות, משירי ירושלים. והנה, השיר הראשון שהגיע לאוזניי הוא השיר 'שומר החומות' הידוע, ואני מודה שהתרגשתי לשמוע אותו. יש בו משהו מהציונות הישנה והטובה עליה התחנכתי, וגם מהתגשמות נבואות התנ"ך. הנה המילים –

שומר החומות
להקת פיקוד מרכז
מילים: דן אלמגור
לחן: בני נגרי

אני עומד על החומה
עומד בגשם לבדי וכל העיר העתיקה
מונחת לי על כף ידי אני מביט בה מאוהב
אני עולה לכאן תמיד סתם להביט
אבל עכשיו אני נמצא כאן בתפקיד
אבל עכשיו אני נמצא כאן בתפקיד.

כן, כן, מי חלם אז בכיתה
כשלמדנו לדקלם על חומותייך ירושלים
הפקדתי שומרים
שיום יגיע ואהיה אחד מהם
שיום יגיע ואהיה אחד מהם
שיום יגיע ואהיה אחד מהם.

אני עומד על החומה
עומד מקשיב אל הקולות
קולות השוק והמהומה
קריאות רוכלים ועגלות
הנה הוא קול המואזין
הנה דינדון הפעמון אבל עלי להאזין
אם אין שום נפץ של רימון
אם אין שום נפץ של רימון.

כן, כן, מי חלם…

אני עומד על החומה
רועד מקור ומסתכל הנה שקעה כבר החמה
שומר מלילה מה מליל אור הירח במלואו
שוטף חומות ושערים מתי יבוא היום שבו
לא נזדקק עוד לשומרים
לא נזדקק עוד לשומרים.

כן, כן, מי חלם…

*

כמה יופי, כמה תמימות, יש בשיר הזה, ולבסוף גם תקווה לשלום.
ובאשר לציטוט התנ"כי, זו הזדמנות להכיר את המילים בהקשרן המלא, בפרק סב של ישעיה, בנבואה מרוממת על עתידה המשגשג של ירושלים –

ישעיהו סב –

(א) לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלַ‍ִם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר.
(לא אשתוק עד שירושלים תיוושע)

(ב) וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר פִּי יְהוָה יִקֳּבֶנּוּ.
(השם החדש יתבאר בהמשך)

(ג) וְהָיִיתְ עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד יְהוָה וצנוף [וּצְנִיף] מְלוּכָה בְּכַף אֱלֹהָיִךְ.
(משל במלבושי כבוד)

(ד) לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה כִּי חָפֵץ יְהוָה בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל.
(ובכן, השם החדש הוא חפצי-בה, שמשמעותו – חפץ ה' בה. היום יש קיבוץ בצפון בשם זה. בעולה – שיש לה בעלים. אבל גם רומז לביטוי 'אדמת בעל', שהיא אדמה פוריה).

(ה) כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ.
(כאן ממש דימוי מיני, והוא לא דבר נדיר בספרות המזרח, אך לא אאריך בכך).

(ו) עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלַ‍ִם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּרִים אֶת יְהוָה אַל דֳּמִי לָכֶם.
(והנה פסוקנו. אך צריך לשים לב כי 'השומרים' המצוינים כאן הם המקווים והמתפללים לישועת העיר, כפי שמתפרש מחלקו השני של הפסוק. אל דמי לכם – אל תשתקו, אל תפסיקו להתפלל).

(ז) וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ עַד יְכוֹנֵן וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ.
(אל תתנו דמי לו – כביכול, אל תניחו לו, לה').

(ח) נִשְׁבַּע יְהוָה בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ וְאִם יִשְׁתּוּ בְנֵי נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ.
(כלומר, לא אתם תזרעו – ואחרים יאכלו, כפי שמצוין בקללות שבתורה).

(ט) כִּי מְאַסְפָיו יֹאכְלֻהוּ וְהִלְלוּ אֶת יְהוָה וּמְקַבְּצָיו יִשְׁתֻּהוּ בְּחַצְרוֹת קָדְשִׁי.
(אלא אתם תאכלו את תבואתכם שיגעתם בה).

(י) עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן הָרִימוּ נֵס עַל הָעַמִּים.
(פנו דרך לשיבה לארץ)

(יא) הִנֵּה יְהוָה הִשְׁמִיעַ אֶל קְצֵה הָאָרֶץ אִמְרוּ לְבַת צִיּוֹן הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו.
(ישעך בא – תבוא גאולתך)

(יב) וְקָרְאוּ לָהֶם עַם הַקֹּדֶשׁ גְּאוּלֵי יְהוָה וְלָךְ יִקָּרֵא דְרוּשָׁה עִיר לֹא נֶעֱזָבָה.
(עוד שם לירושלים – דרושה, מכיוון שרבים ידרשו אליה).

*

ואם אינכם מאמינים לי שה'שומרים' המוזכרים הם המתפללים והמייחלים, ראו את דבר אבן עזרא, שרגיל לפרש את הכתובים כפשטם –

"על וגו׳ – אלה השומרים כנוי על אבלי ציון, שאין להם עסק כי אם בכי, ולא ישנו בלילה, כשומרי החומות".

ורד"ק מאריך קצת יותר, ומביא מגוון דעות –

על חומותיך – דרך הדרוש בזה ידוע שהשומרים הם המלאכים והם מתפללים לאל על ירושלים שישיבנה לישובה [כך נאמר בגמרא]. ויש מפרשים כי השומרים הם אבלי ציון שמתפללים ביום ובלילה על ירושלם. וגם יש לפרש על כל ישראל בגלותם שהם שומרים וצופים תמיד בנין ירושלם ומזכירין בונה ירושלים ביום ובלילה בתפלותיהם ובברכותיהם, על עובדי אהבתך צדיקיא קרתא ירושלים וגו׳. וכן תרגם יונתן אל תתנו דמי לו ולא יפסוק דכרנהון מן קדמוהי עד דיתקן ועד דישווי ית ירושלים תושבחתא בארעא. ויש לפרש הפסוק [וזו דעתו של רד"ק עצמו] כן על חומותיך ירושלים – אמר האל לירושלם, אחר שיבנו חומותיך אל תפחדי שיפלו עוד לעולם כי אני הפקדתי עליהם שומרים כל היום וכל הלילה תמיד.

*

הנה, מה יפים פסוקים אלה מישעיה, ומה יפה השיר שהובא קודם, אך מדוע לתת שם זה למבצע צבאי של הרג ודם?

*

תוספת מאוחרת –

גדי אידלהייט שיתף בקבוצת 'לא סופרים – מועדון הקוראים של הארץ' את הדברים הבאים, ביחס לתמונה שאשתף כאן –

דן אלמגור (התמונה באדיבותו) חיבר בית חדש לשומר החומות לאחר החוויות שלו. נאחל לו יום הולדת שמח (בשבוע הבא)
ונאחל לכולנו שיגיע היום שלא נזדקק עוד לשומרים כפי שמסתיים השיר המקורי

שומע פרק פודקאסט עם מכרי הרב מנחם נאבת על הביטוי 'אור לגויים', וזה מדרבן אותי להביא מדברי המפרשים עליו. הביטוי הזה מופיע פעמיים בפרקי הנחמה של ישעיה (ועוד פעם כ'והלכו גויים לאורך'), בחלקים הנקראים פרקי עבד ה'. הנוצרים כמובן מפרשים אותם על ישוע, והיהודים על עם ישראל. ובאמת יש חוסר בהירות מסוים בפרקים האלה לגבי זהותו של 'עבד ה" הזה, האם הוא עם ישראל, או המשיח המיועד והמקווה. אך לא אכנס כרגע למחלוקת זאת, ואתייחס לפירוש כעם ישראל.
והנה, באמת שאלה היא – במה עם ישראל הוא, או יהיה, אור לגויים? האם במצוותיו, שהן מיועדות רק ליהודים, וכן יש הרבה ביקורת עליהן? לא בטוח. האם בהתנהגותו המוסרית? גם כאן לא בטוח, והרי ישראל בעיקר זוכה לביקורת מאת עמי העולם, חלקה בצדק. אז מה כן?
כאן המפרשים הקלסיים בכל זאת מציעים כמה תשובות, שיכולות להיות טובות גם היום. נקרא.
הפסוק הראשון הוא –

אֲנִי יְהוָה קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם.
ישעיה מב, ו.

מפרש רד"ק –
לברית עם – לקיום כל עם ועם כי בעבורך מתקיים כל העולם וכל ברית הוא ענין קיום וכן תהיה גם כן לאור גוים, כמו שאמר והלכו גוים לאורך, והאור הוא התורה שתצא להם מציון, וישראל יהיו קיום האומות על שני פנים האחד שיהיה שלום בעבורם בכל הגוים כמו שאמר על המשיח ודבר שלום לגוים, ואמר והוכיח לעמים רבים, וכתתו חרבותם לאתים וגו׳, השנית כי בסבת ישראל יהיו הגוים שומרים שבע מצות וילכו בדרך טובה כמו ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו וגו׳.

כלומר, רד"ק מזכיר שלושה דברים – אור התורה, שלום לעמים, ושמירת שבע מצוות בני נח, בהן מחויבים העמים כולם.

ומלבי"ם מפרש על האמונה באחדות ה' –
לאור גוים אלו עובדי כוכבים, שתאיר להם האמונה לבל ילכו באפל ויכירו אחדות ה׳, ומפרש נגד לאור גוים.

*

והפסוק השני הוא –

וַיֹּאמֶר נָקֵל מִהְיוֹתְךָ לִי עֶבֶד לְהָקִים אֶת שִׁבְטֵי יַעֲקֹב ונצירי [וּנְצוּרֵי] יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ.
ישעיה מט, ו.

ר"א מבלגנצי –
אלא עדיין ונתתיך לאור גוים – שתהיה ניכר ונודע ונסבר יותר מכל עם להיות ישועתי – לך נשמעת עד קצה הארץ. וזה לעתיד יהיה.

כלומר, לשיטתו עצם הישועה שתהיה לישראל תהיה ניכרת, ותאיר לעולם.

ורד"ק מפרש גם כאן –
ונתתיך לאור גוים – פי׳ כי נבואותיך יהיו לעתיד לאור גוים שיראו שיתקיימו נבואותיך ישובו לדרך טוב ויאירו בך להיות ישועתי עד קצה הארץ, כי בתשועת ישראל יהיו נושעים גם כן הגוים אחר מלחמות גוג ומגוג, כמו שאמר יבאו כל בשר להשתחוות לפני, ואמר והלכו גוים לאורך ומלכים לנוגה זרחך.

והנוצרים שמפרשים פסוקים אלה על אלהיהם שאומרים שהוא היה לאור גוים שהאיר עיני העמים עד קצה הארץ, אמור להם: כי אם הוא אלוה אינו עבד. ועוד שאמר: ואלהי היה עוזי, ולא היה לו מעצמו, אם כן אינו אלוה. ואיך האיר עיני הגוים באמונתו עד קצה הארץ, והם אינם באמונתו רוב הגוים כי ישראלים וישמעאלים אינם באמונתו.

כלומר, גם רד"ק מציין את עצם ישועת ישראל כדבר המאיר, ומוסיף שהגויים יחזרו לדרך הטוב. לחלק השני של דבריו לא אתייחס כאן.

ואברבנאל אומר דברים דומים –
ונתתיך לאור גוים רוצה לומר גם נתתי לך מעלה אחרת והיא שתהיה אור לגוים ליעד שובם אל ה׳ וקבלתם אמונתו להיות ישועתי עד קצה הארץ וכמ״ש יבא כל בשר להשתחוות לפני (שם סו, כג), ובזה גילה ישעי׳ שנבואתו זאת היתה תכלית בריאתו והיתה כוללת לכל השבטים אשר הגלה סנחריב ונפוצות יהודה, וכל זה לאמת נבואתו אמרו, והותרה בזה השאלה הראשונה.

ולבסוף, הרב קוק, בספרו לנבוכי הדור י׳:י״ח –

וכלל החוקים הם המצות שאי אפשר למצא להן תעודה בהוה כי אם הן זריעה והכנה על העתיד, כי רק בבא המועד המאושר אז יורגש כמה גדולה היא התועלת שקנו בני האומה הנפלאה הכנה להדרכה מעולה כזאת. ושופטינו ויועצינו בדרשם את התורה וימצאו עמנו מוכשר להוציא אל הפועל אלו הנצנים, אז תצא האורה לכל העם. והעם המתעלה לזאת ההנהגה הנפלאה בהרגש פנימי טבעי של רחמנות, ביישנות, גמילות חסדים שיצאו אל הפועל במלא מובנן, מוכרח הוא שיהיה לאור גויים. וכל העמים בשומעם את החוקים האלה יאמרו ״רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה״.

כלומר, הוא שוב מציין את המצוות והחוקים, אך מוסיף גם את תכונתם של ישראל לפי המדרש – רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים.
(ואולם, ניתן לשאול עד כמה תכונות אלה נשארו היום, ובעיקר שתי הראשונות).

*

מכל זה הדבר שהכי קולע לדעתי, הוא הנס של חזרת ישראל לארצו. ואכן, בשנותיה הראשונות של המדינה העולם לא חדל להתפעל מכך.
ואולם, עלינו לדאוג לא לשרוף את הקרדיט שקיבלנו. כי מה שהתחיל בפליאה עבר מהר מאוד לכעס, ואף שנאה.

אוסיף, כי יש עוד דבר שעם ישראל מצטיין בו, והוא המצוינות. הרבה דובר על הגניוס היהודי, ובאמת, בלי עין הרע, יהודים מצליחים יפה.
אבל האם זו הכוונה של אור לגויים? עם כל הכבוד – אני מתקשה להאמין בכך. קשה לי להאמין שכשרון וגאונות שכלית, או התקדמות והצלחה כלכלית, הן מה שישעיה התכוון אליו. אולי זה בא בנוסף, אך אינו העיקר. אלא העיקר צריך להיות בהתנהלות ובהתנהגות המוסרית, כפי שישעיה עצמו אומר בשאר דבריו, וכפי שאמרו כל הנביאים.

אלה רסיסי המחשבות שלי בנושא זה.

יום ירושלים, ומתיחות בעיר. נישא תפילה לשלום –

תהילים קכב –
א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית יְהוָה נֵלֵךְ. ב עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָ‍ִם. ג יְרוּשָׁלַ‍ִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו. ד שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם יְהוָה. (זה מקום עלייה לרגל) ה כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִיד. (וזה מקום המשפט) ו שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָ‍ִם יִשְׁלָיוּ (יהיו שלווים) אֹהֲבָיִךְ. ז יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ. ח לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ. ט לְמַעַן בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ.

ועל הנאמר 'עיר שחוברה לה יחדיו', שהוא אחד משמותיה של ירושלים, רבו הדרשות –

רש"י –
כעיר שחוברה לה – כשילה שדימה הכתוב זו לזו, שנאמר: אל המנוחה ואל הנחלה (דברים י״ב:ט׳), מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלם, ורבותינו אמרו יש ירושלם הבנויה בשמים ועתידה ירושלם של מטה להיות כמותה.

מיוחס לרשב"ם –
כעיר שחברה לה יחדו – היא חברון, שהיתה עיר המלוכה שמלך בה דוד שבע שנים, שנאמר: בחברון מלך שבע שנים (מלכים א ב׳:י״א), ואחר כך בא לירושלים ולכדה, ובנאה לשם מלכותו, וחברה לחברון לעשותה עיר מלוכה כמותה. ומצינו שמזכיר שם ערים שהיו ערי הממלכה, תחילה {ו}של עכשיו, כדכתיב: יפה את רעיתי כתרצה נאוה כירושלים (שיר השירים ו׳:ד׳), ותרצה היתה מתחילה עיר מלוכה, שנאמר במלכים (מלכים א ט״ו:ל״ג).

אבן עזרא –
ירושלם – היתה דומה בשלש רגלים למדינה שהתחברו אליה כל בנותיה מסביב בעת הפחד.

מלבי"ם –
ירושלים היא הבנויה כעיר שחברה לה יחדו – שאליה ובעבורה יתחברו האברים הפרטים של הגוף הכולל יחדיו להיות גוף אחד.

ילקוט שמעוני (לפי הגמרא) –
כעיר שחברה לה יחדו – א״ר יהושע בן לוי עיר (עה) שהיא עושה כל ישראל חברים מעתה אפילו בשאר ימות השנה. א״ר זעירה ובלבד ששם עלו שבטים.

*

ואולם היום, כידוע, העיר 'חוברה לה יחדיו' מבחינות אחרות – יש בה שני חלקים, ירושלים המערבית, היהודית, וירושלים המזרחית, הערבית. ושני חלקים אלה הם כשתי ישויות נפרדות בפועל.
אמנם דוברים פוליטיים מדברים השכם והערב על ירושלים המאוחדת, אך למעשה אין היא מאוחדת. אני, למשל, תושב העיר, אך איני זוכר מתי בפעם האחרונה הסתובבתי במזרח העיר. אולי רק בבית המשפט המחוזי הנמצא שם.
בשוק הערבי בעיר העתיקה, לעומת זאת, בעבר דווקא כן הסתובבתי, בחופשיות רבה. אבל מאז האינתיפאדה השנייה – כמעט שלא, נהייה מסוכן.
וגם מבחינת מעמד – תושבי מזרח העיר הערבים אמנם יכולים להצביע לעירייה (אף שהם ממעטים לעשות זאת בפועל), אך לבחירות הכלליות לכנסת אין הם יכולים להצביע. הם תושבי העיר, אך לא נחשבים תושבי המדינה.
זהו מצב מעוות מיסודו, והוא צריך להשתנות, אם על-ידי מתן להם זכויות מלאות, ואם על-ידי הפרדת העיר, שבמילא מפורדת בפועל.

בהמשך לפוסט על הומוסקסואליות בתנ"ך –
https://dailyverses.news.blog/2021/05/07/%d7%94%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%a1%d7%a7%d7%a1%d7%95%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%aa%d7%a0%d7%9a/

אתייחס לשני מקרים ידועים המובאים בקשר לזה. האחד הוא אהבת דוד יהונתן, הנחשדת כהומוסקסואלית, והשני הוא תכונת אנשי סדום, הנחשדים גם הם בהומוסקסואליות. בשני המקרים אין הדבר נאמר במפורש.

1.
ובכן, דוד ויהונתן – זה עניין ידוע ומוכר, וכבר עורר שערוריות גם מעל במת הכנסת. ברור שהגישה האורתודוכסית המחמירה תידחה כל פרשנות כזו, של יחסים הומוסקסואליים, או הומואירוטיים. אולם אנו ננסה להתחקות אחר פשט הכתובים.

הראשון –
וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן וְדָוִד בְּרִית בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כְּנַפְשׁוֹ.
שמואל א, יח, ג.

כאן אין כל עדות ליחסים הומוסקסואליים. המילה 'כנפשו' רומזת לכתוב הידוע 'ואהבת לרעך כמוך'. ובכן דוד ויהונתן הם פשוט רעים.

השני –
צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים.
שמואל ב, א, כו.

כאן כבר יש רמיזה ליחסים מיניים, 'אהבת נשים', אבל היא לא מכריעה. שכן אפשר בקלות לטעון שדוד אומר, שאהבת-הרעים בינו ובין יהונתן הייתה גדולה אף מהאהבה האירוטית בינו ובין נשותיו.

השלישי –
וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לוֹ בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ.
שמואל א, כ, ל.

נראה שזה הכתוב המכריע. כאן שאול זועם על בנו יהונתן ועל הקשר שלו עם דוד, והוא משתמש בהקשר זה במילים מיניות ברורות – 'בושת ערוות אמך'! נראה שאין לפרש מילים אלו בצורה שונה, אם נהיה כנים עם עצמנו. ואכן, יהונתן 'לוקח קשה' את דברי אביו, כנאמר שם. מה גם שהכתוב הזה מתחבר עתה לפסוק הקודם שהובא, ומפרש אותו באור אחר.

מאידך נוכל לומר, ששאול לשווא האשימו בזאת – ולכן גם יהונתן 'לקח את זה קשה', כאמור קודם. אבל גם אם נקבל הסבר זה, נצטרך להודות שחשדות בכיוון זה עלו כבר אצל שאול.

אם כן, המסקנה המתבקשת היא שאכן נרמזו יחסים הומוסקסואליים, או הומואירוטיים, בין דוד ובין יהונתן, גם אם לא קל לקבל מציאות כזאת.

*

ובעבר כתבתי – במאמר 'אפלטון והתנ"ך – ידידות' – על הדברים מזווית שונה, ואביא רק את חלקם, החלק הרלוונטי לנו –

שמואל א יח א: "ויהי ככלתו לדבר אל שאול ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבו יהונתן כנפשו".

אפלטון בדיאלוג "ליסיס" מגיע למסקנה האחרונה בקשר לידידות – לפני שהוא דוחה גם אותה ונשאר כהרגלו עם כלום ביד – כי "אם ידידים הנכם, איפוא, זה לזה, משתייכים אתם איש לרעהו באיזה אופן שהוא מטבע בריאתכם" (כל כתבי אפלטון, כרך א', עמ'204).

מהו הצד השווה בין דוד ויהונתן? זה כמו זה הצילו את ישראל לבדם – יהונתן מול מצב פלישתים ודוד מול גוליית מייצגם. זאת כנראה הסיבה מדוע נקשרה נפש יהונתן בדוד. לכן גם נאמר "כנפשו", אולי גם כפרפרזה על הכתוב – "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, יט', 18).

עד כאן דבריי שם. ועתה אוסיף, כי אכן ידועה לנו עד היום הרעות המיוחדת בין החיילים, אך ידועה לנו גם המשיכה ההומואירוטית בצבא. ובצבא היווני העתיק אף היו פלוגות של זוגות-לוחמים. בכל אופן, כאן הסבר אחר ל'משיכה' בין דוד ויהונתן.

2.

הסיפור השני הוא סיפור סדום, שממנו נגזר הביטוי 'מעשה סדום', לציין יחסי מין שלא בצורה הרגילה.
כאן הפסוק הוא ברור למדי –

וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם.
בראשית יט, ה.

ונדעה אותם – אמנם 'לדעת' בעברית היא מילה דו-משמעית, אשר מצד אחד מציינת היכרות, או ידיעה שכלית, ומצד שני מציינת יחסי מין, ככתוב – 'והאדם ידע את חווה אשתו'. אבל אין להניח שאנשי סדום כאן פשוט רצו להכיר את אורחיו לוט, דבר שאין להזדעזע בגינו ואין סיבה למנוע אותו, אלא שהכוונה היא במשמעות השנייה.
גם בסיפור המקביל לזה, הריהו סיפור 'פילגש בגבעה', כידוע, האנשים אונסים את האישה, עד מוות – ומשם אפשר להבין שזו הייתה מטרת אנשי סדום גם כאן.

ובכל זאת, באופן מפתיע למדי, הפרשנות של מעשיהם כיחסים הומוסקסואליים היא מאוחרת מאוד.
יחזקאל, למשל, כשהוא מזכיר את חטאי סדום, מציין רק שלא דאגה לעניים –

הִנֵּה זֶה הָיָה עֲו‍ֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה.
יחזקאל טז, מט.

וגם חז"ל דורשים דרשות רבות על אנשי סדום ועל רשעם, על נערה אחת שעזרה לעני והומתה, על מיטת סדום שהוכנסו אליה אורחים לא קרואים, על חוסר בסדרי משפט – אבל לא מציינים הומוסקסואליות, עד כמה שידיעתי מגעת.

בערך להט"ב ונצרות קראתי, כי הראשונים שמציינים הומוסקסואליות ביחס לסדום הם פילון האלכסנדרוני ויוספוס פלביוס, שניהם יהודים, אך כאלו שאומצו בעיקר על-ידי הכנסייה הנוצרית, ולא ביהדות.
לנצרות, כפי שנכתב שם, העניין הזה נכנס די מהר. אך צריך עוד לבדוק – אם טרם בדקו – מתי ועל-ידי מי נכנס עניין זה ליהדות.

בכל אופן, לדעתי רמז לכך ניתן למצוא כבר בברית החדשה, למשל בכתוב הזה –

כְּשֵׁם‮ שֶׁסְּדוֹם וַעֲמֺרָה וְהֶעָרִים הַקְּרוֹבוֹת, אֲשֶׁר בְּדֶרֶךְ דּוֹמָה לָהֶם הִתְמַכְּרוּ לִזְנוּת וְהָלְכוּ אַחַר תַּאֲווֹת סוֹטוֹת‮ , מֻצָּגוֹת לְדֻגְמָה בְּסָבְלָן דִּין‮ אֵשׁ עוֹלָם.
יהודה א, ז.

*

לסיכום, משני המקורות האלה אנו למדים, כי למרות שיחסים הומוסקסואליים נאסרו בתורה, במקור הכוהני, הרי שבמציאות הם כנראה התקיימו. והרי גם לא אוסרים דבר שלא מתקיים בפועל, אלא החוק מתייחס למציאות מוכרת. וכמו כן, מסיפור סדום ברור שהיחס ליחסים הומוסקסואליים בכפייה היה חמור מאוד.
מכך אולי אפשר למצוא חיזוק כפול לדעה שהובאה בפוסט הקודם, שהיחסים שנאסרו הם אונס של משכב-זכר (וכן משכב-זכר פולחני), ולא משכב-זכר שנעשה בהסכמה.
אך כאמור בפוסט הקודם – איני בטוח שזה המצב לאשורו, אלא שסיפורים אלה מחזקים את הסברה הזו.

עוד לפרשות בהר-בחוקותיי
חבר כתב פוסט יפה על השמיטה והיובל –
https://dvarim-ktuvim.blogspot.com/2021/05/blog-post.html?m=1

והגבתי לו כדברים האלה –

יפה מאוד, נהניתי לקרוא. כמה הערות –
אחת הסיבות המופיעות בתנ"ך לגלות בבל היא שלא שמרו את השמיטות. גם בתיאור השמיטה עצמה נאמר, כי אם לא ישמרוה תבוא גלות. גם לפי המחקר המודרני, עד כמה שאני זוכר, מעמידים בספק האם מצווה זו נשמרה אי-פעם. קשה לשער חברה חקלאית ששובתת שנה שלמה. וביובל – שנתיים! (כתבת שהוא מתרחש כל 49 שנים, אך נאמר בשנה החמישים, ונראה לי שדווקא כך מפרשים המפרשים). כאן נותנת התורה תיאור ניסי, לפיו התבואה של השנה השישית תספיק לשלוש שנים! אך קשה להאמין שנס כזה התרחש.
באותו האופן, התורה מצווה על עלייה לרגל, ואומרת שבזמן זה לא יעלה האויב עלייך, באופן ניסי. אך קשה להאמין שהתושבים הפקירו את בתיהם ומשפחותיהם ללא מגן. סביר יותר להניח שמהמקומות הרחוקים לא עלו כלל, או לפחות לא כל שנה. רק לעשות את הדרך לוקח כמה שבועות. ואכן, ירבעם הרי בנה מקומות פולחן אלטרנטיביים, וגם הבמות לא סרו.
טוב, כאן חרגתי מהנושא, אבל אם לחזור לשמיטה – אתה הרי חי באזור חקלאי של הארץ, ולכן יכולה להיות לך פרספקטיבה טובה יותר משלי על הנושא, אז מה דעתך על מה שהעליתי כאן? האם שביתה מעבודת האדמה למשך שנה שלמה, ולעיתים שנתיים, בחברה חקלאית קדומה, בכלל תיתכן?

(אך במאמר המצורף שם של בלידשטיין, הוא אומר כי יש ראיות שהשמיטה נשמרה בימי בית שני – עיינו שם).