יחס כללי ידוע כלפי הערבים מסתמך על הפסוק שנאמר בברכת המלאך לישמעאל, שנתפס כאבי האומה ערבית –
וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן.
בראשית טז, יב.
הנה, אומרים הם, כתוב פה במפורש שהוא יהיה 'פרא אדם', מה יש להתווכח?
אבל עיון בדבריי הפרשנים המסורתיים, ובמיוחד בדקדקנים שבהם, ההולכים אחר הפשט מגלה תמונה שונה.
תחילה ניתן את הכבוד לרש"י, הפרשן הידוע ביותר –
פרא אדם – אוהב מדברות לצוד חיות, כמו שכתוב: וישב במדבר ויהי רבה קשת (בראשית כ״א:כ׳).
ידו בכל – ליסטס.
ויד כל בו – הכל שונאין ומתגרין בו.
על פני כל אחיו ישכן – שיהא זרעו גדול.
כלומר, גם רש"י מבין פרא אדם בצורה שונה – אוהב מדברות, אף כי בהמשך הוא מפרש – ליסטים, כלומר שודד, על דרך השלילה, ונתייחס לזה בהמשך.
רשב"ם הוא פרשן ההולך לפי הפשט, והוא כותב –
פרא אדם – סוחר ותגר שילך לסחורה למרחוק, כדרך סוחרים שהולכים למרחוק בסחורה, ובמקומות שילך יהיה שם כאיש פרא. שלויין בלעז. כי הוא לא יכיר באיש ובלשונו, וגם לא יכירוהו. ופרא אדם נקרא איש נכרי, כמו: ועיר פרא אדם יולד (איוב י״א:י״ב). וישמעאלים הם בעלי סחורה יותר מכל אדם, וכתיב: והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד (בראשית ל״ז:כ״ה).
ידו בכל – שיש עמו כל מיני סחורה, ויקנה מכל העולם סחורה.
ויד כל בו – גם כל אדם יקנה ממנו, כדרך תגרים שנושאים ונותנין עם כל אדם.
כשתפרש פסוק זה, נמצאת למד שכולו נאמר ברכה על ישמעאלים. וזה המפרשו לקללה טועה בו, כי המלאך לא בא לקללו, לכך צריך לפרשו כן.
על פני כל אחיו ישכון – שילך עם סחורתו עם כל אחיו ויקיפם בסחורה, ויהיה עשיר מהם יותר.
כלומר, לפי רשב"ם, מדובר בברכה מוחלטת. ואכן כך מסתבר אם נקרא את הדברים בהקשרם, את הברכה הכוללת –
י וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב. יא וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע יְהוָה אֶל עָנְיֵךְ. יב וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן. יג וַתִּקְרָא שֵׁם יְהוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי.
בראשית טז.
וכן אבן עזרא –
פרא אדם – חפשי בין האדם, כטעם: מי שלח פרא חפשי (איוב ל״ט:ה׳), והטעם: שלא ימשול בו זר ממשפחתו.
וכן רש"ר הירש, המדקדק הייחודי –
בנה של הגר לא יהיה ״אדם פרא״; הוא יהיה ״פרא אדם״, ה״פרא״ שבין בני האדם. (״פרח״, ״פרע״, ״פרא״, ״פרה״, וכן ״ברא״, ברה״, ״ברח״ – כל אלה הבדלי משמעויות דקות של רעיון בסיסי אחד: לזכות בחירות ולהיות לאדם חפשי. ״פרא״, בייחוד, מציין – היות חפשי מעול אדם וממגבלות העיר. מכאן: ״פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר״ [ירמיהו ב, כד] – חית בר, שאיננה מסוגלת לסבול את מגבלות העיר.) צאצאיך יהיו בני חורין, אשר לא יסבלו את עול האדם או מגבלות העיר. מילה אחת זו, ״פרא״, מתארת את האופי החברתי של הישמעאלים.
ואביא גם את דברי הכתב והקבלה, שמפרש פרא מלשון פרי, כלומר יפרא וירבה –
פרא אדם – להמפרשים היה זה בשורה רעה אליה, מחסרון ישמעאל והיותו לסטי משחית ומושחת, ואיני נכון, כי איך יגיד העתידות האלה המלאך להגר, ובזה אין בשורה מוצאת, ואיך יתיחס זה לענין תשובתה לבית אברהם, ולכן נ״ל כי המלאך הוכיחה מפאת הצריך לולדה. למה זה יצאת מבית אברהם ובחרת להיות במדבר שמם, כאמרו והוא יהיה פרא אדם שהוא דרך שאלה ותמיה, כלומור והבן אשר תוליד, האם יהיה פרא אדם? רצה לומר אדם מדברי כמו הפרא שאינו נכנס בישוב אדם, וכמו שכתוב פרא למוד מדבר באות נפשה שאפה רוח, האם יחיה בנך פרא אדם באמת לא יהיה כן (רי״א). והוא דחוק לחסרון ה״א התימה, ועוד היה ליה לומר אדם פרא, כי כל תואר יבא אחר שם העצם, איש טוב, אדם גדול, לכן נראה לי פרא הוא מענין ותשברנה פראותיו (יחזקאל ל״א), בין אחים יפריא (הושע י״ג), שהוא לשון פרי, כלומר יפרה ויתרבה (ומצאתי כדברי במכדרשב״י (זהר בלק קצ״ב ב׳) ברכתא דמיא נטילנא ברכתא דנוני ימא דכתיב פרו ורבו וגו׳ וכתיב והפרתי אתו והרביתי אתו וגו׳ וכתיב והוא יהיה פרא אדם), והודיע לה המלאך מה שהודיע הוא יתברך לאברהם לאמר, ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו וגו׳ והפריתי אותו במאד מאד ונתתיו לגוי גדול, כל זה נכלל בשם פרא חדם, כלו׳ מרובה באוכלסין, ובמכדרשב״י (זהר יתרו פ״ו א׳) פרא אדם משום דאתגזר ושירותא דאדם הוה ביה ע״ש ואמר ידו בכל ויד כל בו, כלומר שיהיה איש מדיני בעל חברה, נושא ונותן עם כל אדם, וכת״א הוא יהא צריך לכולא ואף כל בני אנשא יהון צריכין לי׳.
*
אם כך, אנו רואים, שכל פרשני הפשט מבינים את הפסוק אחרת. אז מאיפה השתררה הדעה הרואה בכך קללה?
כאן יש להודות, כי אכן קיימת גם מסורת כזו, אך היא פרשנות-דרש מוחלטת. ובמקום להביא אותה, דבר שאין לי חפץ בו, אביא רק ביטוי מוקדם של עצם המחלוקת –
מדרש רבה –
וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם – רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר שֶׁהַכֹּל יִהְיוּ גְדֵלִים בַּיִּשׁוּב וְהוּא יִהְיֶה גָדֵל בַּמִּדְבָּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר פֶּרֶא אָדָם, וַדַּאי שֶׁהַכֹּל בּוֹזְזִים מָמוֹן וְהוּא בּוֹזֵז נְפָשׁוֹת.
כלומר, שתי גישות מנוגדות בתכלית. אחת לפי הפשט, הרואה בכך כברכה, ואחת לפי הדרש, הרואה בכך קללה.
אך אנו צריכים להיות נאמנים קודם כל לפשט.
הפסוק היומי 