בהמשך לפוסט הקודם, קיבלתי את התגובה הבאה, מגאולה –
הדיון שלך מרתק, חגי. ראשית כל אפלטון בפוליטאה נותן זכויות יתר לבעלי תבונה יתרה, הלא הם הפילוסופים שאמורים להנהיג את המדינה. שנית, אם התבונה היא צלם אלוהים באדם, מה על זכויותיהם של אנשים חסרי תבונה, פגועי נפש ולוקים בפיגור. האם הם נידונו לחיים חסרי זכויות? וכמובן שגם הילדים שתבונתם לא הבשילה, האם זכויותיהם כבני אדם לא מוכרות במלואן עד שיתבגרו ושכלם ישלים את התפתחותו? זהו נושא שהייתי שמחה בהזדמנות להתעמק בו מאוד ולקרוא מקורות עליו. לטעמי, לא התבונה היא צלם אלוהים באדם, כי הנאצים לא היו חסרי תבונה, נהפוך הוא, וכולנו יודעים איך השחיתו את צלם אלוהים. לטעמי, האנושיות, היא צלם אלוהים באדם. נושאים שכתבת עליהם בפוסטים אחרים, לוינאס ובובר בתור דוגמא.
*
עד כאן התגובה המנומקת והמצוינת, ועתה ארחיב.
למעשה, לכיוון זה חתרתי, וגם זה חלק מהביקורת הפוסט-מודרנית על 'פרויקט התבונה' של הנאורות. אבל עדיין לתבונה יש כמה קווי הגנה.
הראשי שבהם הוא שההגדרה האריסטוטלית של האדם כחי חושב, תבוני, היא רק הגדרה שלו כמין. כמובן שאחר-כך בתוך המין יכולות להיות חסרונות מסוימים, כגון נכויות, אבל זה עדיין לא מוציא את הפרט מתוך המין. ואולי אפשר לטעון שאדרבא, בגלל הסיווג הראשוני של יחוד מין האדם הכללי, אנו יכולים להכיל בתוכנו גם את החסרים את כל השלמויות. אולי אפשר לטעון כך. ובכל אופן, לפי אריסטו אדם החסר שלמות עדיין הוא ממין האדם, והוא פשוט, כאמור, חסר שלמות אחת. ולכן גם הנכים והילדים נחשבים בני אדם לכל דבר.
שנית, מחשבה שעלתה אצלי עוד קודם – המצב בפועל הוא שאכן האנשים החכמים יותר הם גם המצליחים יותר, ולכן למעשה יש להם יותר זכויות. כך למשל מוכח בכל המדינות, שככל שעולה רמת ההשכלה, כך עולה רמת השכר. כמובן שיש יוצאים מן הכלל, וכן מובן גם שתארים אינם אינדיקציה לחוכמה, אבל הכיוון הוא כזה. זאת למרות שבעל קהלת אמר 'לא לחכמים לחם'. (וגם קהלת, נזכיר, כנראה הושפע מהחוכמה היוונית).
כך שבפועל אכן החכמים יותר נהנים מיותר זכויות, אף כי כמובן שמבחינה רשמית 'כולם שווים בפני החוק'. וכאן אנו נכנסים גם למתחם של התיאוריות הכלכליות, שאין עניינן בפוסט זה, ואולי ארחיב עליהן בפוסט נפרד.
וכן הילדים – ודאי שהם בני אדם, אך ודאי גם שאינם נהנים מאותן זכויות. למשל, הם אינם יכולים להצביע עד גיל 18. והם גם באחריות הוריהם עד גיל זה, על כל המשתמע מכך. כלומר, כאן אנו נכנסים לסוגיות חינוך, שגם הן אינן מענייננו כאן.
כך שלתבונה יש קווי הגנה רציניים.
אבל עדיין אפשר להתקיפה מהכיוון שאני הצעתי בפוסט הקודם. שהרי הראתי שזיהוי צלם אלוהים עם התבונה בא להוגים הנוצרים, וגם היהודים, מהחשיבה הפילוסופית-אריסטוטלית, שהחלה להגיע למערב, והם רק תלו אותה ברעיון המקראי, שאינו בולט במקרא עצמו. וכן, אוסיף עכשיו, עיקר פריצת רעיון שוויון הזכויות, עם כל הכבוד למגנה כרטה, בא רק בהמשך, עם החוקה האמריקאית והחוקה הצרפתית, והן במובהק הושפעו מהפילוסופים של התקופה, בעיקר מלוק. אם כך, אם צריך להעניק את הכבוד ואת ההוקרה כאן, הרי הם לפילוסופיה, ובה אכן התבונה היא העיקר.
אבל ניתן להציב לה חלופה תנ"כית. ובתנ"ך אמנם מופיע רעיון צלם אלוהים, אבל, כאמור, הוא אינו מרכזי, ומופיע רק בתחילת בראשית, כנראה כהתפלמסות עם מיתוסים מהאזור. ואם מופיע בהמשך בקהלת הביטוי 'מותר האדם מן הבהמה', הרי שנאמר בו בדיוק ההפך – 'מותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל'!
אם כך, מה שיש עלינו לעשות הוא למצוא את רוח התנ"ך הכוללת, או מה שנקרא בימינו 'מוסר הנביאים'. וזאת עשו כבר רבים ועשיתי גם אני.
ברור שעיקר מוסר הנביאים הוא, פשוט – מוסר, והוא כולל בעיקר את המצוות המוסריות שבתורה. ובצידן גם כן מובלטת המלחמה בעבודת האלילים.
והנה, בנביאים אכן גם אפשר למצוא את הרעיון האוניברסליסטי בפסוקים שונים, כגון – 'כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים' ודומיו.
פרסיקו התייחס גם לזאת בהרצאתו, ואמר כי נראה שהנצרות לקחה את החזון האוניברסליסטי של התנ"ך, בעוד היהדות הרבנית באותו הזמן התגדרה דווקא בצד הפרטיקולרי, המבדיל ומייחד את היהדות. הדברים נראים מאוד, ולמעשה הם כמעט ברורים מאליהם.
אבל לא חובה שכך יהיה. אפשר לשוב ולהתחבר גם לחזון האוניברסלי של הנביאים, גם בתוך היהדות. וחזון זה הוא אכן, כפי שכתבה גאולה, חזון של אנושיות.
אלה הדברים שנראה לי להוסיף לעת עתה, ואולי יהיה להם המשך.
אעיר עוד, שכאן אני בעצם הולך בדרך אחרת מהדרך שהתווית בשני ספריי על צלם אלוהים שבאדם. לא שנסוגתי לחלוטין מרעיון זה, אבל צריך להודות שיש בו בעיות, כגון אלה שהזכרתי כאן, ויש עוד אחרות.
*
אוסיף לדיון זה עוד חלק, עם דיון בשיר.
אך תחילה אומר, כי לפני שנים, כשכתבתי את ספרי על צלם אלוהים, שמעתי ברחוב את השיר של בוב דילן 'התשובה נישאת ברוח', וחשבתי שאולי טמון כאן מסר בשבילי, שלא ה'צלם' של האדם הוא העיקר, אלא רוחו. אך לא הצלחתי לפרט מחשבה זו, וגם עכשיו היא לא לגמרי נהירה לי. כי אמנם גם הרוח חשובה מאוד, אבל האמנם היא העיקר? איני בטוח.
ועוד בהקשר זה יש לדון בשיר 'אני מאמין' (שחקי שחקי) שיובא מיד. רק אעיר שציינתי אותו פעם בפני מישהו, והוא מחה על מילות השיר, ובמיוחד על המילים 'כי באדם אאמין', כי אמר – לא באדם יש להאמין, אלא באלוהים.
להלן אביא את השיר עם הערות פרשניות.
(1974)אני מאמין
אריק לביא
מילים: שאול טשרניחובסקי
לחן: טוביה שלונסקי
קיימים 2 ביצועים נוספים לשיר זה
שחקי שחקי על החלומות,
זו אני החולם שח.
שחקי כי באדם אאמין,
כי עודני מאמין בך.
(טשרניקובסקי מאמין באדם, בניגוד לאמונה באלוהים, כחלק מהרוח הציונית הראשונית. גם הציונות קמה כחלק מהחזון האוניברסליסטי של 'עם ככל העמים', עם עליית הרעיון הלאומי בכל העולם. אך היו בה גם שורשים דתיים של ערגה לציון, כרעיון דתי)
כי עוד נפשי דרור שואפת,
לא מכרתיה לעגל פז,
כי עוד אאמין באדם,
גם ברוחו, רוח עז.
(עוד נדבכים נוספים כאן – א. דרור, הוא החופש. ב. לא מכרתיה לעגל פז – הוא לדעתי אי התמכרות לכסף ולהתעשרות, ולא מעניין עבודת האלילים, אף שגם רדיפת הכסף היא סוג של עבודת אלילים. ואכן, הציונות בראשיתה הייתה סוציאליסטית. ג. רוח, והוא רוח עז. בניגוד לרוחו הצנועה והמסתופפת של היהודי הגלותי)
רוחו ישליך כבלי-הבל,
ירוממנו במתי-על:
לא ברעב ימות עובד,
דרור לנפש, פת-לדל.
(רעיון העבודה, ומכאן – תנועת העבודה)
שחקי כי גם ברעות אאמין,
אאמין, כי עוד אמצא לב,
לב תקוותי גם תקוותיו,
יחוש אושר, יבין כאב.
(נכונות לסבול צרות – גם כן מאפיין של הציונות בראשיתה. והתקווה, כשם המנוננו, שהעמל ישתלם. גם תקוותיו – נראה שהוא מזדהה כאן גם עם תקוותיו של האחר. או שמדובר בתקוותיו של הלב שהוזכר. והתקווה היא לאושר, אבל גם 'להבין כאב')
אאמינה גם בעתיד,
אף אם ירחק זה היום,
אך בוא יבוא – ישאו שלום,
אז וברכה לאום מלאום.
(התקווה לשלום – ליוותה את הציונות לכל אורכה. למשל 'שיר לשלום', שגם בו מילים חילוניות – 'מוטב תשירו שיר לשלום, אל תלחשו תפילה', וכן בהרבה שירים ציוניים)
ישוב יפרח אז גם עמי,
ובארץ יקום דור,
ברזל- כבליו יוסר מנו,
עין-בעין יראה אור.
(עוד מתקוות העתיד)
יחיה, יאהב, יפעל, יעש,
דור בארץ אמנם חי,
לא בעתיד, בשמים –
חיי רוח לו אין די.
(עוד מתקוות העתיד, למרות שהוא כותב 'לא בעתיד'. ואולי כוונתו שחיים אלה כבר נחיים בארץ בדורו. ולא בשמים – הציונות לקחה את גורל היהודים בידיים. אין הכוונה כאן לסיפור 'תנורו של עכנאי', אף כי גם שם החכמים לקחן את גורל ההלכה בידיהם, ולא חיכו לאלוהים)
אז שיר חדש ישיר משורר,
ליפי ונשגב לבו ער
לו, לצעיר, מעל קברי
פרחים ילקטו לזר.
(שיר חדש – הוא ביטוי תנ"כי ומסימני הגאולה, אך גם חוזר כאן למשורר השיר עצמו – טשרניחובסקי. ולבסוף מוזכר הקבר – הוא סוף כל אדם, אך לאחריו קם דור חדש, עם משורר חדש. ויש לציין כי גם הקברים הם מסמן חזק, כידוע, בהווי הציוני.
*
ועתה אחזור לדבריו של האדם שפגשתי, שהתרעם על שיר זה. ביקורת דומה לזו אנו מוצאים בפסוק מישעיה, שכבר כתבתי עליו פעם בעבר, שעכשיו אביא אותו בתוך הקשרו, ורק אדגיש אותו –
ישעיה ב –
יב כִּי יוֹם לַיהוָה צְבָאוֹת עַל כָּל גֵּאֶה וָרָם וְעַל כָּל נִשָּׂא וְשָׁפֵל. יג וְעַל כָּל אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים וְעַל כָּל אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן. יד וְעַל כָּל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל כָּל הַגְּבָעוֹת הַנִּשָּׂאוֹת. טו וְעַל כָּל מִגְדָּל גָּבֹהַ וְעַל כָּל חוֹמָה בְצוּרָה. טז וְעַל כָּל אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ וְעַל כָּל שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה. יז וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב יְהוָה לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. יח וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף. יט וּבָאוּ בִּמְעָרוֹת צֻרִים וּבִמְחִלּוֹת עָפָר מִפְּנֵי פַּחַד יְהוָה וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ. כ בַּיּוֹם הַהוּא יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ אֲשֶׁר עָשׂוּ לוֹ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַחְפֹּר פֵּרוֹת וְלָעֲטַלֵּפִים. כא לָבוֹא בְּנִקְרוֹת הַצֻּרִים וּבִסְעִפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד יְהוָה וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ. כב חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא.
המילים ברורות. זה חלק מנבואת אחרית הימים של ישעיה, מיד אחרי המילים הידועות, שהבאתי לפני כמה ימים, על 'הר בית ה", וכאן החזון אומר כי תושפל גאוות האדם, ונשגב ה' לבדו. והמילים החריפות בסוף – האדם לא נחשב!
אך צריך להודות שמושג האדם והצלם מראש הכיל דבר והיפוכו, ואף ציינתי זאת. וכך מול פסוקים אלה אנו מוצאים גם פסוקים אחרים, כגון –
אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז וְאָדָם מִכֶּתֶם אוֹפִיר.
ישעיה יג, יב.
או – מזמור המזכיר הן את הדבר והן את היפוכו, והן את מעלת האדם והן את רוממות האל –
תהילים ח –
א לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית מִזְמוֹר לְדָוִד.
ב יְהוָה אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם.
(כאן רוממות האל)
ג מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם.
ד כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה. ה מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ.
(כאן הקטנה של האדם, מול גודל העולם)
ו וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ.
(ומיד תמונת כבוד האדם, שכאן הוא מעט פחות מאלוהים, או המלאכים)
ז תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו.
(ומעלתו – שליטתו בטבע, בדיוק כפי שמתואר בבראשית א' לאחר תיאור הבריאה בצלם – 'ורדו בדגת הים וגו")
ח צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי. ט צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים.
(פירוט הבריאה)
י יְהוָה אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ.
(ושוב רוממות האל).
עד כאן, בינתיים.
הפסוק היומי 