עיונים בברית החדשה – הניסים
חלק גדול מארבע הבשורות בברית החדשה מספרים על מעשי ניסים למיניהם – ריפוי עיוורים, גירוש שדים, האכלת המונים, הקמת המת, הליכה על המים, והנס הגדול מכולם שעליו מושתת כל האמונה – קימת ישוע מהמתים ביום השלישי לקבורתו.
אין טעם להיכנס לפרטיו של כל נס ונס, ומוטב תחת זאת להתייחס למושג הנס בכללותו, ולאמונה המתבססת על הנס.
למעשה, גם ביהדות ובתנ"ך יש ניסים רבים, כשהעיקרים שבהם, שיש המבססים עליהם את הדת כולה, הם יציאת מצרים ומעמד הר סיני, המתוארים בתחילת ספר שמות. ואולם, נראה שביהדות הנס הוא פחות מרכזי, כפי שכותב דוד פלוסר במאמרו 'הנס בישראל ואצל האומות', וזו לפחות דעתו –
"אם כן, קיים הבדל גדול בעניין הניסים בין הדת החדשה הזאת [הנצרות] לבין תורת ישראל: בשעה שהניסים וביחוד סיפור על הנס אודות האיש מהווים קוטב של הדת החדשה, תורת ישראל אמנם יודעת לספר אף היא על ניסים, אולם ניסים אלו אינם מרכז אמונתנו: הניסים הבודדים מתאשרים על ידי אמיתות תורת ישראל. הנס הגדול במרכזו של היהדות, היא בחירת ישראל וקיום הבטחותיו של הקדוש ברוך הוא, במשך תולדות העם, ספק אם אפשר לקרוא לו נס במובן המצומצם של המלה, כי הרי פרטי תהליך קיום עמנו ניתן להבנה על פי החוקים הקיימים בהיסטוריה בכלל; אם מותר לומר, ההשגחה משתמשת בדרך כלל בקיום הבטחותיה כלפי ישראל בדרכים רגילות של התפתחות היסטורית".
ראו –
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/hanes.htm
וזו גם גישתו של הרמב"ם, הקוטב הרציונליסטי ביהדות –
"משה רבנו – לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות, יש בליבו דופי, שאפשר שייעשה האות בלט וכישוף, אלא כל האותות שעשה במדבר, לפי הצורך עשאן – לא להביא ראיה על הנבואה. צרך להשקיע את המצריים, קרע את הים והצלילן בו. צרכנו למזון, הוריד לנו את המן. צמאו, בקע להן את האבן. כפרו בו עדת קורח, בלעה אותן הארץ. וכן, שאר כל האותות: ובמה האמינו בו, במעמד הר סיני, שעינינו ראו, ולא זר; ואוזנינו שמעו, ולא אחר, האש והקולות והלפידים. והוא ניגש אל הערפל, והקול מדבר אליו; ואנו שומעים, משה, משה, לך אמור להן כך וכך. וכן הוא אומר "פנים בפנים דיבר ה' עימכם" (דברים ה, ד), ונאמר "לא את אבותינו, כרת ה' את הברית הזאת" (דברים ה, ג):
ומניין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו, שהיא אמת שאין בו דופי, שנאמר "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עימך וגם בך יאמינו לעולם" (שמות יט, ט) – מכלל שקודם דבר זה, לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה":
— רמב"ם, הלכות יסודי התורה פרק ח.
ולהרחבה ראו –
קליין, על הנס בהגות היהודית –
http://www.daat.ac.il/he-il/kitveyet/bisde_hemed/ness.htm
ואת ההשקפה הזו לקח עד הקצה שפינוזה, בפרק על הניסים, בספרו 'מאמר תיאולוגי-מדיני', שם הוא כותב –
"אבל משום שחוקי הטבע (כפי שכבר הראינו) מתפשטים לאין סוף והם מושגים על ידינו מבחינה מסוימת של הנצח, ולפיהם מתנהג הטבע בסדר קבוע ובלתי משתנה, לכן הם מראים לנו במידת מה את אינסופיותו, נצחיותו ואי השתנותו של אלוהים. לפיכך אנו מסיקים, כי אין בידינו להכיר על פי הנסים את אלוהים ואת מציאותו והשגחתו, אבל כל אלה אפשר להסיק בטוב יותר מן הסדר הקבוע והבלתי משתנה של הטבע. מסקנה זו אמורה בנס ככל שאין מובנו אלא מעשה הנעלה, או הנחשב כנעלה, מעל השגת אדם; כי ככל שנניח, כי הנס הורס או מפר את סדר הטבע, או סותר את חוקיו, כן (כפי שהראינו זה עתה) לא זו בלבד שאין הוא עשוי לתת לנו שום הכרת אלוהים, אלא אדרבה, הוא ישלול ממנו את ההכרה שיש לנו כדרך הטבע, ויביאנו שנטיל ספק באלוהים ובכל".
*
לעומת זאת, כאמור הנס, ובייחוד נס תחיית המתים, הוא יסוד מוסד, כאמור –
קורינתים א, טו –
יב וּבְכֵן, אִם מֻכְרָז כִּי הַמָּשִׁיחַ¹ קָם מִן הַמֵּתִים, אֵיךְ אוֹמְרִים כַּמָּה מִכֶּם² שֶׁאֵין תְּחִיַּת מֵתִים? יג אִם אֵין תְּחִיַּת מֵתִים, גַּם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם. יד¹ וְאִם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם, הַכְרָזָתֵנוּ² הֶבֶל וְגַם אֱמוּנַתְכֶם הֶבֶל. טו וְאָז גַּם נִמָּצֵא עֵדֵי שֶׁקֶר לֶאֱלֹהִים, שֶׁכֵּן¹ הֵעַדְנוּ עַל אֱלֹהִים כִּי² הֵקִים אֶת הַמָּשִׁיחַ לִתְחִיָּה – וְהוּא לֹא הֱקִימוֹ אִם אָמְנָם אֵין הַמֵּתִים קָמִים לִתְחִיָּה; טז וְאִם אֵין הַמֵּתִים קָמִים לִתְחִיָּה, גַּם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם לִתְחִיָּה. יז וְאִם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם לִתְחִיָּה,¹ לַשָּׁוְא אֱמוּנַתְכֶם² וַעֲדַיִן שְׁרוּיִים אַתֶּם בַּחֲטָאֵיכֶם. יח וְאָז גַּם הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר¹ מֵתוּ בִּהְיוֹתָם שַׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ – אֲבוּדִים הֵם. יט אִם אֲנַחְנוּ תּוֹלִים תִּקְוָה בַּמָּשִׁיחַ אַךְ וְרַק לְמַעַן חַיִּים אֵלֶּה, אֲזַי אֻמְלָלִים אָנוּ מִכָּל אָדָם.
הפסוק היומי 