בנוגע לאסלאם – קראתי בשבת ספר עליו בהוצאת מאגנס, וכתבתי על כך בקצרה בפייסבוק. בגדול, הספר די שעמם אותי, אבל גם גרם לי לחשוב כמה צרות יש בעולם בגלל הדתות. האם לא מספיק להאמין באדם, כפי שכתב טשרניחוסקי? – הוספתי. ועל טשרניחוסבקי כתבתי לפני כמה ימים, מעמדה קצת שוללת האמת, אף כי מצד שני זה משתלב יפה עם 'פרויקט צלם האדם'.
ועוד הוספתי בפוסט, שזו נראית לי דת טובה למאמיניה ומועילה להם, חוץ מהעניין של המלחמה בכופרים, כמובן, כלומר הג'יהאד.
עוד הוספתי את דברי הרמב"ם בנושא, שמיד אצרף גם כאן.
כאן התגלעה מחלוקת, כי אחד מחבריי הגיב ואמר, שמה שהרמב"ם אמר אולי היה נכון לתקופתו, זמן פריחת המדעים בארצות האסלאם, אך לא היום, שהיום היא דת מזיקה ולא מועילה. ועוד הוסיף מילים חריפות מכך, שלא אחזור עליהן.
עניתי ואמרתי שאני מבין לרגשותיו בעת הזו, אלא דומני שהרמב"ם דיבר על המונותיאיזם הצרוף שלהם.
חברי אמר – נכון, אך אז הפנה למאמר שסוקר את דברי הרב קוק על האסלאם, והוא למשל מכנה אותו 'המונותיאיזם השומם והמדברי'. אלא שבמאמר זה עצמו הכותב אומר, שגישת הרב קוק לאסלאם בעצם חיובית יותר אפילו משל הרמב"ם.
אלא שכאן כיביתי את הפוסט, משום שלא רציתי להמשיך ולדון בדברים אלה בשעת סערת הרוחות.

אך באמת נשאלת השאלה, כיצד יש להתייחס לאסלאם ולאלוהיו – אללה? האם 'אללה' הוא בעצם שם אחר לאלוהים, אלוהים האחד (שהוא אגב נגזר מ'אל' – האל הכנעני), או שהוא נחשב לשם של 'אלוהים אחרים'?
זאת איני יודע, אך כאמור הרמב"ם כבר התווה לנו את הדרך, ואמר שאמונתם היא ייחוד צרוף. וביחס לצורת ההתייחסות אל האסלאם עצמו, גישתו הייתה מעורבת – מצד אחד הוא כמובן שולל אותו, אך מצד שני רואה בו ערך ותועלת כמיישר דרך למשיח. ואלה דבריו –

רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק יא –

אף ישוע הנצרי, שדמה שיהיה משיח ונהרג בבית דין, כבר נתנבא בו דניאל, שנאמר: "ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו" (דניאל יא יד). וכי יש מכשול גדול מזה? שכל הנביאים דיברו שמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוָתן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי יי.

אבל מחשבות בורא העולם – אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו, אינן אלא לישר דרך למלך המשיח, ולתקן העולם כולו לעבוד את יי ביחד, שנאמר: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם יי לעבדו שכם אחד" (צפניה ג ט).

כיצד? כבר נתמלא העולם מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב, והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה. אלו אומרים: מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים: דברים נסתרים יש בהן ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח וגילה נסתריהם. וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום וינשא, מיד הם כולם חוזרים ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.

*

עתה, האם גישה כזו היא תנ"כית? לדעתי כן. ואין לי אלא להביא שוב, בהקשר זה, את דבריו של מיכה –

כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד.
מיכה ד, ה.

אמנם, המפרשים המסורתיים מפרשים – בשם אליליהם, שקרם וכיוב', ויכול להיות שבאמת כך הוא, אך לפחות נימה של סובלנות דתית בכל זאת אפשר למצוא פה – הם ילכו בשם אלוהיהם, ולא נמחה בידם.

*

ועוד בעניין זה – ניסיתי לברר היכן לראשונה נכתב משפט הסובלנות – 'איש באמונתו יחיה', ולא המשפט של חבקוק, בעל המשמעות השונה לגמרי – 'צדיק באמונתו יחיה' – ולא מצאתי. בכל אופן, ואף שהפסוק אינו תנ"כי, וכן משמעותו אינה עולה עם רוח התנ"ך בדרך כלל – הוא חביב עליי מאוד. ובמצב העולם היום הוא אף נצרך מאוד, אם רוצים אנו להימנע ממלחמת דתות.

ובהקשר זה ראוי לציין את משל שלוש הטבעות, שמופיע אצל לסינג, שעליו כתבתי בעבר בסקירת ספר, וכבר הבאתי אותו בעבר, ועתה אביא שוב –

"מנדלסון נישא על גבי התהילה בזמנו. נראה שאחד משיאיה הוא ספרו של ידידו לסינג "נתן החכם", שהיה ברור לכולם שמבוסס על דמותו של מנדלסון. במחזה זה מצוי משל שלוש הטבעות, שאב נתן לבניו ורק אחת מהן אמיתית ושתי האחרות מזויפות, אך לא ניתן לדעת איזוהי האמיתית. וזהו משל לשלוש הדתות, היהדות, הנצרות והאסלאם, שכל אחת טוענת שהיא דת האמת. אך לא ניתן לדעת זאת בוודאות ועל כן עליהן לנהוג בכבוד ובסובלנות זו בזו".

דבר קטן ששמתי לב אליו –
תומר פרסיקו מעלה פוסט פוליטי או דתי – מאות תגובות, שעל טיבן אעמוד בפוסט אחר.
אבל אתמול הוא שיתף ביקורת שמישהו כתב על ספרו – אפס תגובות, שום דבר.
אכן, לכל אחד יש דעה על דברים שעל סדר היום, לרוב מתוך הפוזיציה שלו, אבל להעמיק בדברים ולחקור את היסודות – לזה לאף אחד אין כוח.
וזה לא רק אצל פרסיקו. ניכר חוסר עניין כולל בספרי העיון, אף על פי שכן יש דיון פה ושם. גם הבלוג שלי, שעסק בספרי עיון, גרר מעט מאוד דיון.
וזה הזכיר לי את הפסוקים הידועים מחזון ההסמכה של ישעיה השני, מילים שצוטטו גם בשירו של ביאליק –

ישעיה מ –
(ו) קוֹל אֹמֵר קְרָא וְאָמַר מָה אֶקְרָא כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה.

(ז) יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ יְהוָה נָשְׁבָה בּוֹ אָכֵן חָצִיר הָעָם.

כלומר, דיבורו של העם אינו בעל חשיבות רבה, שכן, כפי שישעיה ממשיך –

(ח) יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם.

וכן אומר פסוק ידוע –

רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת יְהוָה הִיא תָקוּם.
משלי יט, כא.

וכן אומרים עוד פסוקים ידועים, ומצוטטים הרבה, של ישעיה –

ישעיה נה –
. ח כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם יְהוָה. ט כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם. 

אבל אולי אני מגזים. כן יש דיונים פורים מאוד בפייסבוק. ורק חרה לי שאין דיון מעמיק סביב הספר.

בהמשך הפוסט על ייחוד האל ביהדות, שברור מאליו, אמשיך בפוסט על ייחוד האל בברית החדשה, שזה פחות מובן מאליו.
הנוצרים הרי טוענים שישוע הוא אלוהים, לא פחות, אבל הוא עצמו מעולם לא טען זאת. הביטוי הקרוב ביותר לכך הוא מאמרו 'אני והאב אחד', אבל זה ביטוי מופשט שיכול להיות מובן בדרכים שונות, ולמעשה הוא הבסיס למה שבמחקר מכונה 'אוניו-מיסטיקה', כלומר חוויית ההתאחדות של המאמין הדבק עם האל. למשל, הדרווישים הסופים מאמינים שבריקודם הם מתאחדים עם האל, ואצלנו דיבר על כך המקובל אברהם אבולפיה.
דבר שני שהם אומרים הוא, שישוע סלח חטאים, וזה יכול לעשות רק האל. ואכן נכון שבתנ"ך שורש סל"ח בא רק ביחס לאל. ואולי אפשר לדייק ולומר שמה שישוע אמר הוא 'נסלחו לך חטאייך', בלשון סביל, ולא 'אני סולח לך על חטאייך' בלשון פעיל, כך שהוא רק הצינור. ובכל אופן אין בידי הסבר טוב יותר לדבר זה.
אבל זה מובילנו לטענה השלישית – שחכמי היהודים סברו שהוא מעמיד עצמו כאלוהים, או כבן האלוהים. ובכן, גם את זה אין בידי לבאר, אך ניתן לטעון שטעו, ואולי יסוד טעותם הייתה מה שאמרתי בסעיף הקודם.
מכל מקום, בשום מקום הדבר לא נאמר במישרין, והרי היינו מצפים לאמירה ברורה על דבר כה חשוב. ואכן, בהיסטוריה של הנצרות קמו הרבה כיתות שכפרו בכך שישוע הוא אלוהים, והרבה דם נשפך על עניין זה.
אבל, כאמור, אני חושב שישוע הבחין עצמו יפה מאלוהים, ולא חשב את עצמו ככזה, וסיפור אחד שמופיע בשלוש הבשורות מראה זאת בבירור. נקרא –

מתי יט –
ז ‮¹נִגַּשׁ אֵלָיו אִישׁ אֶחָד וְשָׁאַל: "רַבִּי‮¹ , ‮²אֵיזֶה טוֹב עָלַי לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לְהַשִּׂיג ‮³חַיֵּי עוֹלָם?" יז אָמַר אֵלָיו: "מַדּוּעַ אַתָּה שׁוֹאֵל אוֹתִי בְּנוֹגֵעַ לַטּוֹב? ‮¹אֶחָד הוּא הַטּוֹב, אֲבָל אִם רְצוֹנְךָ לָבוֹא ‮²לַחַיִּים, שְׁמֺר אֶת הַמִּצְווֹת." יח שָׁאַל הָאִישׁ: "אֵילוּ?" הֵשִׁיב יֵשׁוּעַ: ‮¹"'לֹא תִּרְצַח, לֹא תִּנְאַף, לֹא תִּגְנֺב, לֹא־תַעֲנֶה בְּרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר, יט ‮¹כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ', ‮²'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ'."

וכאן יותר ברור –
מרקוס י –
ז בְּצֵאתוֹ לַדֶּרֶךְ רָץ אֵלָיו אִישׁ אֶחָד, ‮¹כָּרַע לְפָנָיו וְשָׁאַל אוֹתוֹ: ‮²"רַבִּי הַטּוֹב, ‮³מָה עָלַי לַעֲשׂוֹת כְּדֵי ‮⁴לָרֶשֶׁת ‮⁵חַיֵּי עוֹלָם?" יח אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "מַדּוּעַ אַתָּה קוֹרֵא לִי 'טוֹב'? אֵין ‮¹טוֹב כִּי אִם אֶחָד וְהוּא הָאֱלֹהִים. יט אֶת ‮¹הַמִּצְווֹת אַתָּה יוֹדֵעַ: 'לֹא תִרְצַח, לֹא תִנְאַף, לֹא תִגְנֺב, לֹא תַעֲנֶה‮¹  בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר, לֹא תַּעֲשֺׁק, כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ'." כ הֵשִׁיב לוֹ: ‮¹"רַבִּי, אֶת כָּל אֵלֶּה שָׁמַרְתִּי מִנְּעוּרַי." כא הִבִּיט בּוֹ יֵשׁוּעַ ‮¹וְרָחַשׁ לוֹ אַהֲבָה. אָמַר אֵלָיו: "דָּבָר אֶחָד חָסֵר לְךָ. לֵךְ ‮²מְכֺר מָה שֶּׁיֵשׁ לְךָ וְתֵן לָעֲנִיִּים, וְיִהְיֶה לְךָ ‮³אוֹצָר ‮⁴בַּשָּׁמַיִם; אַחַר כָּךְ בּוֹא‮¹  ‮⁵וְלֵךְ אַחֲרַי."

כלומר – אלוהים אחד והוא הטוב, וישוע עצמו מסרב שיקראו לו טוב.

ושוב –
לוקס יח –
ח ‮¹נִכְבָּד אֶחָד פָּנָה אֵלָיו וְשָׁאַל: "רַבִּי הַטּוֹב, ‮²מָה עָלַי לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לָרֶשֶׁת ‮³חַיֵּי עוֹלָם?" יט אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "מַדּוּעַ אַתָּה אוֹמֵר לִי 'טוֹב'? אֵין ‮¹טוֹב כִּי אִם אֶחָד וְהוּא הָאֱלֹהִים. כ אֶת ‮¹הַמִּצְווֹת אַתָּה יוֹדֵעַ: 'לֹא תִנְאַף, לֹא תִרְצַח, לֹא תִגְנֺב, לֹא תַעֲנֶה‮¹  בְרֵעֲךָ עֵד‮²  שָׁקֶר, כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ'." כא הֵשִׁיב הָאִישׁ: "אֶת כָּל אֵלֶּה שָׁמַרְתִּי מִנְּעוּרַי." כב שָׁמַע יֵשׁוּעַ וְאָמַר: "עוֹד דָּבָר אֶחָד חָסֵר לְךָ. ‮¹מְכֺר אֶת כָּל אֲשֶׁר לְךָ וְחַלֵּק לָעֲנִיִּים, וְיִהְיֶה לְךָ ‮²אוֹצָר בַּשָּׁמַיִם; אַחַר כָּךְ בּוֹא ‮³וְלֵךְ אַחֲרַי."

ונקרא הפעם גם את ההמשך –
" כג אַךְ כְּשֶׁשָׁמַע זֹאת הָאִישׁ, הִתְעַצֵּב עֶצֶב רַב, כִּי עָשִׁיר הָיָה עַד מְאֺד. כד כְּשֶׁרָאָה יֵשׁוּעַ כִּי הִתְעַצֵּב, אָמַר: "כַּמָּה קָשֶׁה ‮¹לְבַעֲלֵי נְכָסִים ‮²לְהִכָּנֵס לְמַלְכוּת הָאֱלֹהִים! כה קַל יוֹתֵר לְגָמָל לַעֲבֺר דֶּרֶךְ נֶקֶב מַחַט מֵאֲשֶׁר לְעָשִׁיר לְהִכָּנֵס אֶל מַלְכוּת הָאֱלֹהִים." כו שָׁאֲלוּ הַשּׁוֹמְעִים: "וּמִי יָכוֹל לְהִוָּשַׁע?" כז עָנָה יֵשׁוּעַ וְאָמַר: "מָה שֶׁנִּבְצָר מִבְּנֵי אָדָם הוּא ‮¹לֹא יִבָּצֵר מֵאֱלֹהִים." כח אָמַר כֵּיפָא: "הֵן אֲנַחְנוּ ‮¹עָזַבְנוּ אֶת אֲשֶׁר לָנוּ ‮²וְהָלַכְנוּ אַחֲרֶיךָ." כט הֵשִׁיב לָהֶם יֵשׁוּעַ: "אָמֵן. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אֵין אִישׁ אֲשֶׁר עָזַב בַּיִת אוֹ אִשָּׁה אוֹ אַחִים אוֹ הוֹרִים אוֹ יְלָדִים לְמַעַן מַלְכוּת הָאֱלֹהִים – ל שֶׁלֹּא יְקַבֵּל כֶּפֶל כִּפְלַיִם בַּזְּמַן הַזֶּה, ‮¹וְחַיֵּי נֶצַח בָּעוֹלָם הַבָּא."

ביוחנן לא נמצא הסיפור הזה, ובאמת יוחנן הוא זה שיותר מאחרים מדבר על אלוהות ישוע כביכול, כפי שניכר מפתיחת ספרו המפורסמת.

נראה שהטענה הנוצרית שהכי בלתי מתקבלת על דעת היהודים היא טענת 'אלוהותו של המשיח'. הרוצה את הוכחותיהם – יעיין אצלם. אני רק אומר שכל ההוכחות-כביכול האלה הם שברי פסוקים, היכולים להתפרש לכאן ולכאן, ואכן תשובתם בצידם. מנגד, הכתובים על אחדות האל בתנ"ך רבים ומרכזיים.
להלן אביא את העיקריים שבהם, עם מעט מאוד הערות. זה אמנם קצת עמוס, אבל נחוץ.

ראשית, סיסמת האמונה שעל פי כל יהודי – 'שמע ישראל' –

דברים ו

(א) וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

(ב) לְמַעַן תִּירָא אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל חֻקֹּתָיו וּמִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּלְמַעַן יַאֲרִכֻן יָמֶיךָ.

(ג) וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

וכאן הברכה –
(ד) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד.

(ה) וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ.

(ו) וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ.

(ז) וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.

(ח) וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ.

(ט) וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.

ומכאן ההמשך –
(י) וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ.

(יא) וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ.

(יב) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

(יג) אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ.

(יד) לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם.

(טו) כִּי אֵל קַנָּא יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ פֶּן יֶחֱרֶה אַף יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּךְ וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
(אל קנא בא ביחס לייחוד האל)

(טז) לֹא תְנַסּוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה.

(יז) שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְעֵדֹתָיו וְחֻקָּיו אֲשֶׁר צִוָּךְ.

(יח) וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי יְהוָה לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ.

(יט) לַהֲדֹף אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה.

וזה בהגדה של פסח –
(כ) כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם.

(כא) וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה.

(כב) וַיִּתֵּן יְהוָה אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ.

(כג) וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ.

(כד) וַיְצַוֵּנוּ יְהוָה לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה.

(כה) וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ.

*

מקור שני הוא עשרת הדיברות, שתי הדיברות הראשונות, שלפי חז"ל רק אותן שמע כל העם, והרמב"ם מפרש זאת ואומר שאלה מושכלות ראשונים ועיקר הדת –

 שמות כ

(א) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר.

(ב) אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי.

(ג) לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.

(ד) לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי.
(שוב – אל קנא בא ביחס לייחוד האל)

(ה) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי.

*

מקור שלישי הוא האזהרה מפני הנביא שקורא לעבוד אלוהים אחרים, וכבר התייחסתי למקור זה בעבר, אך אביאו שוב –

דברים יג

(א) אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ.

(ב) כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת.

(ג) וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם.

(ד) לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.

(ה) אַחֲרֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן.

(ו) וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.

מקרה שני –
(ז) כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ.

(ח) מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם הַקְּרֹבִים אֵלֶיךָ אוֹ הָרְחֹקִים מִמֶּךָּ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ.

(ט) לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו.

(י) כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה.

(יא) וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת כִּי בִקֵּשׁ לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

(יב) וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ.

מקרה שלישי –
(יג) כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר.

(יד) יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם.

(טו) וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ.

(טז) הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר ההוא [הַהִיא] לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב.

(יז) וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד.

(יח) וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב יְהוָה מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ.

(יט) כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

*

מקור רביעי, גם כן בספר דברים, שמקפיד על ייחוד האל –

דברים ד

(א) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם.

(ב) לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם.

(ג) עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ.

(ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם.

(ה) רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

(ו) וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה.

(ז) כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו.

(ח) וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם.

(ט) רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ.

מזכיר את מעמד הר סיני כהוכחה, ממש כריה"ל בספר הכוזרי –
(י) יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר יְהוָה אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן.

(יא) וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל.

(יב) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל.

(יג) וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים.

(יד) וְאֹתִי צִוָּה יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

(טו) וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.
(ונשמרתם – בהקשר זה נאמר. ועל תמונה דיברתי בפוסט קודם)

(טז) פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה.

(יז) תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם.

(יח) תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.

(יט) וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם.
(כאן ובשאר המקומות הכתוב מתייחס לעבודת האלילים שנהגה בזמן ההוא)

(כ) וְאֶתְכֶם לָקַח יְהוָה וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה.

(כא) וַיהוָה הִתְאַנַּף בִּי עַל דִּבְרֵיכֶם וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה.

(כב) כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן וְאַתֶּם עֹבְרִים וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת.

(כג) הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן תִּשְׁכְּחוּ אֶת בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

(כד) כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא.
(שוב, אל קנא – ביחס לייחוד האל)

ואזהרה –
(כה) כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ.

(כו) הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן.

(כז) וְהֵפִיץ יְהוָה אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג יְהוָה אֶתְכֶם שָׁמָּה.

(כח) וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן.

(כט) וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

(ל) בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ.

(לא) כִּי אֵל רַחוּם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם.
(כאן בא 'אל רחום' – ביחס לגאולה העתידית)

הוכחות –
(לב) כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ.

(לג) הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי.
(א. מעמד הר סיני)

(לד) אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ.
(ב. יציאת מצרים. והיא חוזרת כמעט בכל הקטעים כאן)

(לה) אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ.

(לו) מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

(לז) וְתַחַת כִּי אָהַב אֶת אֲבֹתֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל מִמִּצְרָיִם.

(לח) לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ לַהֲבִיאֲךָ לָתֶת לְךָ אֶת אַרְצָם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה.

(לט) וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד.

(מ) וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִים.

*

מקור חמישי – מישעיה 'השני', שאף הוא מרוכז מאוד בייחוד האל, וכתבתי על כך בעבר –

ישעיה מ –

(יב) מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם.

(יג) מִי תִכֵּן אֶת רוּחַ יְהוָה וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ.

(יד) אֶת מִי נוֹעָץ וַיְבִינֵהוּ וַיְלַמְּדֵהוּ בְּאֹרַח מִשְׁפָּט וַיְלַמְּדֵהוּ דַעַת וְדֶרֶךְ תְּבוּנוֹת יוֹדִיעֶנּוּ.

(טו) הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל.
(מר מדלי – טיפה מדלי, דבר לא נחשב)

(טז) וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה.

(יז) כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ.

(יח) וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ.
(אין לו דמות)

ומתאר את עבודת האלילים –
(יט) הַפֶּסֶל נָסַךְ חָרָשׁ וְצֹרֵף בַּזָּהָב יְרַקְּעֶנּוּ וּרְתֻקוֹת כֶּסֶף צוֹרֵף.

(כ) הַמְסֻכָּן תְּרוּמָה עֵץ לֹא יִרְקַב יִבְחָר חָרָשׁ חָכָם יְבַקֶּשׁ לוֹ לְהָכִין פֶּסֶל לֹא יִמּוֹט.

(כא) הֲלוֹא תֵדְעוּ הֲלוֹא תִשְׁמָעוּ הֲלוֹא הֻגַּד מֵרֹאשׁ לָכֶם הֲלוֹא הֲבִינֹתֶם מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ.

(כב) הַיֹּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת.

(כג) הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן שֹׁפְטֵי אֶרֶץ כַּתֹּהוּ עָשָׂה.

(כד) אַף בַּל נִטָּעוּ אַף בַּל זֹרָעוּ אַף בַּל שֹׁרֵשׁ בָּאָרֶץ גִּזְעָם וְגַם נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ וּסְעָרָה כַּקַּשׁ תִּשָּׂאֵם.

(כה) וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ.
(שוב – אין דמות ודמיון)

(כו) שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר.
(הוכחה מעצמות הבריאה)

(כז) לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵיְהוָה וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר.

(כח) הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם יְהוָה בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ.

(כט) נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה.

(ל) וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ.

(לא) וְקוֹיֵ יְהוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ.

*

ומקור שישי ואחרון, אף הוא מישעיה –

ישעיהו מד

(א) וְעַתָּה שְׁמַע יַעֲקֹב עַבְדִּי וְיִשְׂרָאֵל בָּחַרְתִּי בוֹ.

(ב) כֹּה אָמַר יְהוָה עֹשֶׂךָ וְיֹצֶרְךָ מִבֶּטֶן יַעְזְרֶךָּ אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ.

(ג) כִּי אֶצָּק מַיִם עַל צָמֵא וְנֹזְלִים עַל יַבָּשָׁה אֶצֹּק רוּחִי עַל זַרְעֶךָ וּבִרְכָתִי עַל צֶאֱצָאֶיךָ.

(ד) וְצָמְחוּ בְּבֵין חָצִיר כַּעֲרָבִים עַל יִבְלֵי מָיִם.

(ה) זֶה יֹאמַר לַיהוָה אָנִי וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם יַעֲקֹב וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַיהוָה וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה.

(ו) כֹּה אָמַר יְהוָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְהוָה צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים.

(ז) וּמִי כָמוֹנִי יִקְרָא וְיַגִּידֶהָ וְיַעְרְכֶהָ לִי מִשּׂוּמִי עַם עוֹלָם וְאֹתִיּוֹת וַאֲשֶׁר תָּבֹאנָה יַגִּידוּ לָמוֹ.
(מי יוכל להגיד האותות, כלומר העתיד)

(ח) אַל תִּפְחֲדוּ וְאַל תִּרְהוּ הֲלֹא מֵאָז הִשְׁמַעְתִּיךָ וְהִגַּדְתִּי וְאַתֶּם עֵדָי הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי וְאֵין צוּר בַּל יָדָעְתִּי.

ונגד האלילים –
(ט) יֹצְרֵי פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל יוֹעִילוּ וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה בַּל יִרְאוּ וּבַל יֵדְעוּ לְמַעַן יֵבֹשׁוּ.

(י) מִי יָצַר אֵל וּפֶסֶל נָסָךְ לְבִלְתִּי הוֹעִיל.

(יא) הֵן כָּל חֲבֵרָיו יֵבֹשׁוּ וְחָרָשִׁים הֵמָּה מֵאָדָם יִתְקַבְּצוּ כֻלָּם יַעֲמֹדוּ יִפְחֲדוּ יֵבֹשׁוּ יָחַד.

(יב) חָרַשׁ בַּרְזֶל מַעֲצָד וּפָעַל בַּפֶּחָם וּבַמַּקָּבוֹת יִצְּרֵהוּ וַיִּפְעָלֵהוּ בִּזְרוֹעַ כֹּחוֹ גַּם רָעֵב וְאֵין כֹּחַ לֹא שָׁתָה מַיִם וַיִּיעָף.

(יג) חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִישׁ כְּתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת.

(יד) לִכְרָת לוֹ אֲרָזִים וַיִּקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן וַיְאַמֶּץ לוֹ בַּעֲצֵי יָעַר נָטַע אֹרֶן וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל.

(טו) וְהָיָה לְאָדָם לְבָעֵר וַיִּקַּח מֵהֶם וַיָּחָם אַף יַשִּׂיק וְאָפָה לָחֶם אַף יִפְעַל אֵל וַיִּשְׁתָּחוּ עָשָׂהוּ פֶסֶל וַיִּסְגָּד לָמוֹ.

(טז) חֶצְיוֹ שָׂרַף בְּמוֹ אֵשׁ עַל חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכֵל יִצְלֶה צָלִי וְיִשְׂבָּע אַף יָחֹם וְיֹאמַר הֶאָח חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר.

(יז) וּשְׁאֵרִיתוֹ לְאֵל עָשָׂה לְפִסְלוֹ יסגוד [יִסְגָּד] לוֹ וְיִשְׁתַּחוּ וְיִתְפַּלֵּל אֵלָיו וְיֹאמַר הַצִּילֵנִי כִּי אֵלִי אָתָּה.

(יח) לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם.

(יט) וְלֹא יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ וְלֹא דַעַת וְלֹא תְבוּנָה לֵאמֹר חֶצְיוֹ שָׂרַפְתִּי בְמוֹ אֵשׁ וְאַף אָפִיתִי עַל גֶּחָלָיו לֶחֶם אֶצְלֶה בָשָׂר וְאֹכֵל וְיִתְרוֹ לְתוֹעֵבָה אֶעֱשֶׂה לְבוּל עֵץ אֶסְגּוֹד.

(כ) רֹעֶה אֵפֶר לֵב הוּתַל הִטָּהוּ וְלֹא יַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יֹאמַר הֲלוֹא שֶׁקֶר בִּימִינִי.

ושוב פונה לישראל –
(כא) זְכָר אֵלֶּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל כִּי עַבְדִּי אָתָּה יְצַרְתִּיךָ עֶבֶד לִי אַתָּה יִשְׂרָאֵל לֹא תִנָּשֵׁנִי.

(כב) מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ.

(כג) רָנּוּ שָׁמַיִם כִּי עָשָׂה יְהוָה הָרִיעוּ תַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ פִּצְחוּ הָרִים רִנָּה יַעַר וְכָל עֵץ בּוֹ כִּי גָאַל יְהוָה יַעֲקֹב וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר.

(כד) כֹּה אָמַר יְהוָה גֹּאֲלֶךָ וְיֹצֶרְךָ מִבָּטֶן אָנֹכִי יְהוָה עֹשֶׂה כֹּל נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי רֹקַע הָאָרֶץ מי אתי [מֵאִתִּי].

(כה) מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל.

(כו) מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים הָאֹמֵר לִירוּשָׁלַ‍ִם תּוּשָׁב וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה וְחָרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵם.

(כז) הָאֹמֵר לַצּוּלָה חֳרָבִי וְנַהֲרֹתַיִךְ אוֹבִישׁ.

(כח) הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ רֹעִי וְכָל חֶפְצִי יַשְׁלִם וְלֵאמֹר לִירוּשָׁלַ‍ִם תִּבָּנֶה וְהֵיכָל תִּוָּסֵד.

עד כאן.

*

ובדיוק קיבלתי מענה יפה בהרצאה של פרופ' קנוהל, על פי ספרו 'מחלוקת המשיח', שקראתי וסקרתי. לפי קנוהל יש שתי מסורות בתנ"ך – האחת דבקה בייחוד מוחלט, והשנייה מעניקה למשיח תארים אלוהיים. אפשר שזה נכון, אך אז זה אומר שהטקסט התנ"כי אינו אחדותי – מה שידוע לנו ממילא, וזאת בניגוד לסברה הנוצרית. כאן –

https://youtu.be/xwBGJq6xwHc
.

הביקורת כאן –

https://hagaibooks.wordpress.com/2019/09/02/%d7%a2%d7%9c-%d7%9e%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%a7%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%99%d7%97-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%a4-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%a7%d7%a0%d7%95%d7%94%d7%9c/

לפרשת בהעלותך
בפרשה מסופר על המנורה – שעליה גם בהפטרה מזכריה – ועל עשיית החצוצרות, על העם המתאוננים ועל האצלת הרוח לשבעים הזקנים, ועל אלדד ומידד שהתנבאו גם כן, ופה המשפט – 'המקנא אתה לי? מי יתן וכל עם ה' נביאים', שאמר משה ליהושע, ועוד – על מרים ואהרון שדיברו רעה באישה הכושית שלקח משה – נושא שכתבתי עליו כאן בעבר, ועל צרעת מרים. ופה המשפטים – 'והאיש משה עניו מאוד', ותפילתו הקצרה – 'אל נא רפא נא לה'. ועוד כאן תיאור נבואתו של משה, ובה – 'ותמונת ה' יביט' – משפט שדנתי בו לפני כמה ימים.
הרבה נושאים, אבל דומה שכבר נאמר עליהם כל מה שאפשר לומר, לאורך הדורות.
אז אולי רק אוסיף את ההבט האקטואלי – כאמור, העם 'מתאוננים' הרבה, פעם אין להם מים (דרישה מובנת סך הכול), ופעם הם מואסים במן ורוצים בשר, ואף מתגעגעים למצרים (כאן זה קצת פחות מובן). כלומר, גם הדור ההוא היו, בעצם – 'חמוצים':)

והנה חלק מטענותיהם –

במדבר יא –
   א וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה וַיִּשְׁמַע יְהוָה וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְהוָה וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. ב וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל יְהוָה וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. ג וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ יְהוָה. ד וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. ה זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. ו וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ. ז וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח. ח שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן. ט וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו. י וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף יְהוָה מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע. יא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. יב הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. יג מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. יד לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. טו וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי.

(ברעתי – לפי רש"י הוא לשון נקייה ל'ברעתם', והוא תיקון סופרים).

עמיתי מ'עובדות לא חשובות בתנ"ך' כתב על שחין איוב, וזה אולי המקום לציין, כי בתנ"ך מוזכרות מחלות רבות, אך דומה כי נתח גדול מהן תופסות מחלות העור. כמו למשל –

אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים.
ויקרא יג, ב.

לאלה יש להוסיף עוד את הגרב ואת הילפת, ועוד כהנה וכהנה.

התשובה לשאלה מדוע ההתרכזות הרבה הזו במחלות העור נראית פשוטה – כי מחלות אלה נראות לעין, ועל-כן קל להבחין בהן, כך לאדם המודרני, ועוד יותר מכך לאדם הקדום, שנעדר מכשור וידע רפואי מספיק, ועוד שבתקופה זו ניתוחי גופות היו אסורים.

המקום השני ברשימת המחלות, כך נראה, אלו מחלות המין, וגם בהן אפשר להבחין בקלות יחסית, ויש להן גם חשיבות מיוחדת מבחינה רפואית וגם דתית. והנה היום שני סוגי מחלות אלה כלולות תחת תחום רפואי אחד – מחלות עור ומין.

בימים ההם, הכוהנים היו אחראיים על המחלות, כפי שמובא בפרק בוויקרא שצירפתי קודם, ואף כי מוזכרים גם רופאים. אבל היום, כמובן, המחלות הן בתחום הרפואה בלבד, אם קונוונציונלית ואם אלטרנטיבית. לכן איני רואה צורך מיוחד להתעמק בכל נגע ונגע המוזכר בתנ"ך.

אבל נגע אחד הפך למרכזי מאוד – הצרעת. היא נתפסה כעונש אלוהי, למשל במקרה של צרעת מרים. אולי אפשר להשוות אותה למחלה אחרת הנפוצה היום – הסרטן! שבחוגים דתיים נקראת פשוט 'המחלה', או 'המחלה הארורה', ונראה שגם היא נתפסת לעיתים כעונש אלוהי, או מנומקת באופן התנהלות לא נכון של הלוקה בה.
אבל כשם שידוע לנו היום בבירור, שהצרעת אינה אלא מחלת עור רגילה, כך גם הסרטן אינו אלא מחלה ארצית לגמרי, אף כי יתכן וכן תזונה נכונה, והתנהגות בריאה באופן כללי, יכולות להשפיע על קיום המחלה. והרי דבר זה מוכר על-ידי הרופאים.

ד"ר מיכל הרן, הפועלת ללא לאות להנכחת פגעי החיסון, שיתפה את הפרק הזה מירמיה, ללא הוספת דברים, לכן גם אני אשתף אותו, אבל אוסיף פה ושם ביאור –

ירמיהו ז

(א) הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר.

(ב) עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית יְהוָה וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה כָּל יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לַיהוָה.

(ג) כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה.

(ד) אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל יְהוָה הֵיכַל יְהוָה הֵיכַל יְהוָה הֵמָּה.

זו קריאתו הגדולה של ירמיה. העם בטח בהיכל ה', במקדש, וכמו האליל אותו. צריך להבין את גודל הביטחון שנתנו היהודים בזמן ההוא במקדש. לא יתכן מבחינתם שהמקדש יוחרב, כי הוא היכל ה', וה' הוא האלוהים האמיתי שאין לנצחו. ואז בא ירמיה ואומר דברי כפירה נוראיים מבחינתם – אל תבטחו על היכל ה'! לא זה מה שחשוב! היום אנחנו כבר מכירים קריאה זו, אך צריך לנסות להבין את מי ששומע אותה בזמן ההוא. הוא נחרד! וירמיה נתפס בעיניו כמנאץ. עד כדי כך.

(ה) כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ.

אלא – הטיבו דרכיכם.

(ו) גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם.

(ז) וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם.

(ח) הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל.

ושוב, מה הם דברי השקר? ה' יהיה איתנו, כי כאן היכלו ואנו עמו הנבחר וכיוב'.

(ט) הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם.

חמישה מהדיברות מופיעים בפסוק זה.

(י) וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה.

(יא) הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם יְהוָה.

המערת פריצים – מילים חריפות ביותר. ושוב – היום הן מזעזעות אותנו, לא כל שכן את אנשי הזמן ההוא.

(יב) כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל.

משכן שילה עמד תקופה ארוכה.

(יג) וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם יְהוָה וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם.

(יד) וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ.

(טו) וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת כָּל אֲחֵיכֶם אֵת כָּל זֶרַע אֶפְרָיִם.

כלומר, הוא מדבר על גלות ישראל, שקדמה לגלות יהודה.

(טז) וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֹתָךְ.

האל אומר לירמיה – אל תתפלל בעד העם הזה. זו פנייה חריפה.

(יז) הַאֵינְךָ רֹאֶה מָה הֵמָּה עֹשִׂים בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם.

(יח) הַבָּנִים מְלַקְּטִים עֵצִים וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת הָאֵשׁ וְהַנָּשִׁים לָשׁוֹת בָּצֵק לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִסֵנִי.

(יט) הַאֹתִי הֵם מַכְעִסִים נְאֻם יְהוָה הֲלוֹא אֹתָם לְמַעַן בֹּשֶׁת פְּנֵיהֶם.

(כ) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה הִנֵּה אַפִּי וַחֲמָתִי נִתֶּכֶת אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל עֵץ הַשָּׂדֶה וְעַל פְּרִי הָאֲדָמָה וּבָעֲרָה וְלֹא תִכְבֶּה.

ועתה הוא מדבר גם נגד הקורבנות –

(כא) כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר.

(כב) כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא [הוֹצִיאִי] אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח.

בעוד בתורה כן מצוין שציוום על הקורבנות. והרבה נכתב על כך, אך מוטב להתרכז במה כן צוו לפי ירמיה, כלומר מה העיקר –

(כג) כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם.

(כד) וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים.

(כה) לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִיאִים יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ.

(כו) וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם.

(כז) וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ וְקָרָאתָ אֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲנוּכָה.

התעלמו מכל הנביאים, וכך גם מירמיה.

(כח) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהָיו וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם.

(כט) גָּזִּי נִזְרֵךְ וְהַשְׁלִיכִי וּשְׂאִי עַל שְׁפָיִם קִינָה כִּי מָאַס יְהוָה וַיִּטֹּשׁ אֶת דּוֹר עֶבְרָתוֹ.

השליכי כתרך, כי נטשנה' את הדור שהכעיסו.

(ל) כִּי עָשׂוּ בְנֵי יְהוּדָה הָרַע בְּעֵינַי נְאֻום יְהוָה שָׂמוּ שִׁקּוּצֵיהֶם בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו לְטַמְּאוֹ.

(לא) וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי.

הנה, גם מנהג המולך נהג.

(לב) לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן הִנֹּם כִּי אִם גֵּיא הַהֲרֵגָה וְקָבְרוּ בְתֹפֶת מֵאֵין מָקוֹם.

(לג) וְהָיְתָה נִבְלַת הָעָם הַזֶּה לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד.

(לד) וְהִשְׁבַּתִּי מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמֵחֻצוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה כִּי לְחָרְבָּה תִּהְיֶה הָאָרֶץ.

על הפסוק האחרון כבר כתבתי בעבר. הוא מופיע ארבע פעמים כחזון פורענות, אך עוד פעם אחת בחזון הנחמה.

לוד
העיר לוד עכשיו מדוברת הרבה. אבל אני שומע דוברים שונים מכנים אותה פעם לוֹד ועם לוּד. מה נכון? השם הרשמי הוא לוֹד, וכך ראוי. שהרי לוד היא עיר שמופיעה כבר בתנ"ך, והיא מופיעה בצורה זו. אבל גם לצורה לוּד יש יסוד תנ"כי – אלא שבניקוד זה לוד הוא שם עם המופיע בתנ"ך, ולא שם עיר.

שם העם מופיע בפסוקים הבאים –

בראשית י, כב
בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר וְאַרְפַּכְשַׁד וְלוּד וַאֲרָם

ישעיהו סו, יט
וְשַׂמְתִּי בָהֶם אוֹת וְשִׁלַּחְתִּי מֵהֶם פְּלֵיטִים אֶל הַגּוֹיִם תַּרְשִׁישׁ פּוּל וְלוּד מֹשְׁכֵי קֶשֶׁת תֻּבַל וְיָוָן הָאִיִּים הָרְחֹקִים אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעִי וְלֹא רָאוּ אֶת כְּבוֹדִי וְהִגִּידוּ אֶת כְּבוֹדִי בַּגּוֹיִם

יחזקאל כז, י
פָּרַס וְלוּד וּפוּט הָיוּ בְחֵילֵךְ אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֵּךְ מָגֵן וְכוֹבַע תִּלּוּ בָךְ הֵמָּה נָתְנוּ הֲדָרֵךְ

יחזקאל ל, ה
כּוּשׁ וּפוּט וְלוּד וְכׇל הָעֶרֶב וְכוּב וּבְנֵי אֶרֶץ הַבְּרִית אִתָּם בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ

דברי הימים א א, יז
בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר וְאַרְפַּכְשַׁד וְלוּד וַאֲרָם וְעוּץ וְחוּל וְגֶתֶר וָמֶשֶׁךְ

וכן מופיע –
דברי הימים א א, יא
וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת (לודיים) [לוּדִים] וְאֶת עֲנָמִים וְאֶת לְהָבִים וְאֶת נַפְתֻּחִים

ושם העיר מופיע בפסוקים הבאים –

עזרא ב, לג
בְּנֵי לֹד חָדִיד וְאוֹנוֹ שְׁבַע מֵאוֹת עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה

נחמיה ז, לז
בְּנֵי לֹד חָדִיד וְאוֹנוֹ שְׁבַע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים וְאֶחָד

נחמיה יא, לה
לֹד וְאוֹנוֹ גֵּי הַחֲרָשִׁים

דברי הימים א ח, יב
וּבְנֵי אֶלְפַּעַל עֵבֶר וּמִשְׁעָם וָשָׁמֶד הוּא בָּנָה אֶת אוֹנוֹ וְאֶת לֹד וּבְנֹתֶיהָ

*

לעומת זאת, בערך הוויקיפדיה של לוד, בהערה, מופיע –

השם לוד מנוקד בחולם חסר: לֹד . שם הייחוס: לֻדִּי (בלי ניקוד: לודי). הניקוד לֹד הוא על פי צורת השם כניקודו במקרא. הצורה בחולם היא שנקבעה בוועדת השמות הממשלתית כצורה התקנית, והיא משמשת בפרסומים רשמיים. לצד צורה זו העברית מקיימת מסורת הגייה רבת שנים בשורוק – לוּד, וההוגה כן אינו טועה (דוגמה: במסכת תענית יט, א, 'לוד' מנוקדת בשורוק על ידי הרב יוסף עמר על פי מסורת תימן). החלטת האקדמיה ללשון העברית, ישיבה שכח, רשומות, ילקוט הפרסומים 6709 05-12-2013 [1]

איך מוכיחים – מדריך לנביא המתחיל

דבר אחד הוא שתהיה לך תוכחה נוכחת, ודבר שני הוא לדאוג שיקשיבו לך. האמת לא מספיקה, צריך לדעת גם רטוריקה.
אולי הדוגמה הטובה ביותר לכך היא האסטרטגיה שנוקט בה עמוס בראשית נבואתו. הוא פותח בשורת נבואות שליליות על העמים מסביב, ששומעיו הישראלים ודאי שמחו לשמוע. וכך הוא אומר –

כֹּה אָמַר יְהוָה עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ…
עמוס א, ג.

כֹּה אָמַר יְהוָה עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ…
עמוס א, ו.

כֹּה אָמַר יְהוָה עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי צֹר וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ…
עמוס א, ט.

כֹּה אָמַר יְהוָה עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ…
עמוס א, יא.

כֹּה אָמַר יְהוָה עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי בְנֵי עַמּוֹן וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ…
עמוס א, יג.

כֹּה אָמַר יְהוָה עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי מוֹאָב וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ…
עמוס ב, א.

והנה הוא מגיע ליהודה. אבל עמוס היה נביא בממלכת ישראל, לכן סביר שגם הדברים על יהודה נראו רחוקים לשומעיו, ואולי אפילו שמחו אותם –

כֹּה אָמַר יְהוָה עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יְהוּדָה וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ…
עמוס ב, ד.

אבל אז הוא מנחית את המכה על שומעיו עצמם, על הישראלים –

כֹּה אָמַר יְהוָה עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם…
עמוס ב, ו.

כאן כבר לשומעים אין מנוס. עד עכשיו הם התמוגגו מדבריו ומחאו לו כפיים, כך שהם חייבים לשמוע עכשיו גם את התוכחה עליהם.

*

נזכרתי בזאת כשראיתי את העמוד הראשון של עיתון הארץ מהבוקר, שנידון בכל הרשתות החברתיות – תמונותיהם וסיפוריהם של 67 הילדים המתים בעזה במערכה האחרונה.
זה כמובן קורע לב, ולדעתי ישראל לא יכולה לצאת נקייה כאן, אבל דעת הקהל שונה. ובאמת, מיד עם עליית השער הזה קמו קולות ההגנה השונים – הם מתו מירי החמס עצמו, חמס מחזיק בהם כמגן אנושי, וכן הלאה.
עכשיו, איני יודע את כל העובדות. ממעט עובדות שראיתי, תמונת ההגנה המוצגת לא תמיד מדויקת. אבל אולי אני טועה. מה שברצוני לראות הוא דיון מעמיק בנושא וחקירה של ההתנהלות. גם כאן, וגם, להבדיל – באסון מירון.
אבל כל זה לא קורה, אלא מיד, כאמור, מופעל המנגנון האפולוגטי. ולמה? כי 'הארץ' מזמן נתפס כעיתון שמאל, על גבול הלגיטימי, בעיניי קהל גדול, ולכן לא מקשיבים לטענותיו, גם אם הן אמת.

לכן, אני אומר (גם לעמוס שוקן) – לימדו מעמוס.

ציון

כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם.
ישעיה ב, ג.

לא מזמן חבר העלה פוסט ובו דיבר על ציון, שהוא שמה של ירושלים, ואז הוסיף שמשם זה נגזרה המילה ציונות.
ניסחתי לו תשובה, אך לא שלחתי אותה לבסוף, ואכתוב אותה כעת –
אמנם, ציון שמה של ירושלים. אבל אחרי גלות בבל כך נקראה הארץ כולה, וכשהגו את השם 'ציונות' התכוונו למובן השני – ארץ ישראל כולה, ולא רק ירושלים.
זה הרי מובן לכל (פרט לעובדה שציון כשם הארץ נוצר רק לאחר גלות בבל – פרט שגם אני לא ידעתי עד שבדקתי במילונים).

והנה עתה, אני מבין שיש סערה-זוטא סביב העניין ששני זמרים, עומר אדם ונועה קירל, שרו את הימנון המדינה בצורה לא נכונה. במקום 'ארץ ציון וירושלים' הם שרו 'ארץ ציון ירושלים'. (על ענייני סגנון וקצב איני מתעכב).

זו כמובן טעות קטנה הנובעת מעילגות מסוימת. כך נראה. ובכל זאת אולי ניתן לראות פה סימן למשהו גדול יותר – לכל הסכסוך האחרון. כי מהמילים 'ארץ ציון וירושלים' ברור שציון היא לא ירושלים, אלא ארץ ישראל כולה, אחרת לא היינו צריכים את ו"ו החיבור. וזה הוא אכן החזון המקורי של הציונות. אבל אם משמיטים את ו"ו החיבור, כפי שאכן נעשה, מתקבלת המשמעות שציון היא ירושלים.
כלומר, כאן מושמת העיר השנויה במחלוקת הזו במרכז החזון הציוני, ששוב אינו החזון הציוני הקלסי, החילוני, אלא חזון ציוני דתי, שתולה עיניו בירושלים, שבה אמור להיבנות בית המקדש. כך שמה שהטעות הזו מסמלת לנו הוא את שינויו הפנימי של החזון הציוני כולו!

מצד שני, יכול להיות שזו רק טעות תמימה, כמובן…