בפוסט הקודם דיברתי על לקיחת האחריות של יהודה –
https://dailyverses.news.blog/2021/05/02/%d7%9c%d7%a7%d7%99%d7%97%d7%aa-%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%99%d7%95%d7%aa/

ומעשה אבות סימן לבנים.
כך הגיב דוד לאחר תוכחת נתן הנביא בעקבות מעשה בת-שבע –

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַיהוָה וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד גַּם יְהוָה הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת.
שמואל ב, יב, יג.

כלומר, הוא מיד מודה ונוטל אחריות. וכך גם מפרש מלבי"ם –

ויאמר נתן אל דוד – זה היה ההבדל בין דוד ובין שאול, ששאול נתן אמתלאות על חטאו ולכן נגזר עליו עונש כמ״ש ואון ותרפים הפצר, ודוד הודה תיכף, ולא השיב שעשה הכל בהיתר, והודיעו הנביא שהשם קבל תשובתו.

ואגב, כאן רואים שדוד מודה בחטאו, אם כך כיצד אומרים בגמרא כי 'כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה'? אלא שהם מתרצים – חטאתי לה', ולא לאוריה. וכן במזמור הרלוונטי הוא אומר – 'לך לבדך חטאתי' – לך לבדך, ולא לאוריה. לי כל זה לא נראה, אך אני מביא את דבריהם, והדברים ארוכים (סוגיית 'תורה בגובה העיניים' הוותיקה).

ועוד אגב – אם בוחנים את דברי שאול, נראה שגם הוא מיד מודה בחטאו –

כד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי יְהוָה וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם. כה וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַיהוָה. כו וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יְהוָה וַיִּמְאָסְךָ יְהוָה מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל.    
שמואל א, טו.

אם כך, מה ההבדל בין דוד ושאול? לא ברור. לי נראה שההבדל הוא רק בכך שהתנ"ך, וגם חז"ל, מעדיפים את דוד על פני שאול, כפי שהראתה יפה יוכי ברנדס בספרה 'מלכים ג".

אך נכון שקודם לכן ניסה לתת תירוצים שונים – וראו שם.

בעקבות האסון במירון, כולם מדברים על לקיחת אחריות. אמנם 'אחריות' היא מילה מודרנית (שמשמעה דאגה לאחר, כפי שמלמד עמנואל לוינס), אך לקיחת אחריות מופיעה גם מופיעה בתנ"ך.
הדוגמה המובהקת ביותר לכך אולי, היא הדוגמה של יהודה, שניצב מול יוסף, המשנה לפרעה, לאחר הניסיונות הרבים שהוא מעביר את האחים, בתחילת פרשת ויגש.
יהודה הוא זה שהציע למכור את יוסף, אמנם כדי להצילו ממוות, אך עדיין לא להצילו לגמרי. ובתורה מסופר לנו גם על מקרה תמר כלתו, שהרתה ממנו במרמה, אך לבסוף היה צריך להודות – 'צדקה ממני'. נראה שהוא עבר שיעור ולמד לקח.
ועתה הוא ניצב בפני יוסף, שמאיים לשים את בנימין בכלא, על גנבה שכביכול ביצע, בעוד יעקב, אביו של בנימין, ביקש במיוחד שישמרו עליו, כי רק הוא נשאר לו מרחל, לאחר שיוסף טוּרף.
ובכן, יהודה אוזר אומץ ופונה ליוסף –

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה.
בראשית מד, יח.

מהו 'בי אדוני', צירוף שמופיע רבות בתנ"ך? רש"י מפרשו כלשון בקשה (דרך הארמית – ביה), רמב"ן מפרשו כפנייה לאדון, אך דומני שאבן עזרא הוא הקולע ביותר.

וכך כותב אבן עזרא בפירושו על בראשית מג כ –
בי — לשון בקשה. ולפי דעתי שהוא דרך קצרה, כמו "בי אדני העון" (שמואל א כה, כד). והטעם "עון" במקום הזה, כטעם "גדול עוני מנשוא" (בראשית ד, יג). [כלומר – עוון במובן עונש]. והטעם, עשה בי מה שתרצה ותשמעני:

כלומר, לפי אבן עזרא 'בי אדוני' הוא קיצור של 'בי אדוני העוון' – כפי שמופיע אכן פעם אחת, בספר שמואל.
ואמנם, גם מבחינת התוכן, בהמשך דבריו יהודה מציע לשבת בכלא בעצמו במקום בנימין. כלומר – לוקח את מלוא האחריות, ומוכן לשלם את המחיר בשל כך.

אולי גם זו הסיבה שלו ולשבטו לבסוף מגיעה המלוכה.

כאמור, 'עוון' משמעותו כפולה – חטא ועונש, ואבן עזרא מכוון ללשון עונש. לכן, כשהשר אמיר אוחנה אומר, שהוא נושא באחריות, אך אינו אשם – אולי הוא צודק, אך הוא צריך גם לשלם מחיר בגין אחריות זו. כך לפחות לפי צורת הסתכלות זו.

כבר הבאתי בעבר פסוקים אלה, אך עתה, לאחר אסון מירון, אביאם שוב –

טו שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ אַל תִּגְבָּהוּ כִּי יְהוָה דִּבֵּר. טז תְּנוּ לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל הָרֵי נָשֶׁף וְקִוִּיתֶם לְאוֹר וְשָׂמָהּ לְצַלְמָוֶת ישית [וְשִׁית] לַעֲרָפֶל. יז וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר יְהוָה.
ירמיה יג.

מבחינת דברים הרמוזים כאן – אכן כשהחשיך, הרגליים התנגפו על הרי נשף, בתוך ההילולה. ואכן הדבר הביא לבכי ודמעות.
אך בעיניי העיקר הוא הסוף – 'כי נשבה עדר ה". אכן, גם במקרה הספציפי של האסון במירון אנשים נשבו ללא מפלט, אך לא זו כוונתי. אלא כוונתי שבשנה האחרונה נראה שכל עם ישראל נשבה בידי שלטון, שלכאורה רוצה בטובתו, אך לא בטוח שפועל כך.

וראו ביאור שטיינזלץ על חגיגה ה׳ ב:י׳ –

נאמר: "ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה" (ירמיהו יג, יז), אמר רב שמואל בר איניא משמיה [משמו] של רב: מקום יש לו להקדוש ברוך הוא ומסתרים שמו, ושם הוא בוכה. מאי [מה פירוש] "מפני גוה"? אמר רב שמואל בר יצחק: "גוה" משמע גאוה, כלומר, מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לגויים. ר' שמואל בר נחמני אמר: מפני גאוותה של מלכות שמים שניטלה.

(בכל זאת מעלה מחדש)

אני רואה שמומחי קורונה שונים מזהירים מפני ההתאספות ההמונית הצפויה היום בהר מירון, לחגיגת ל"ג בעומר בציון קברו של רבי שמעון בר יוחאי, שלשמו החגיגה (והציונים שינו זאת לחגיגת בר כוכבא). זה הזכיר לי הר אחד שחלו הגבלות לגביו, הרי הוא הר סיני. שכן, לפני מעמד הר סיני, חל איסור על העם לעלות בהר, ואף לגעת בו –

יב וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת. יג לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר. 
שמות יט.

(רש"י –
במשוך היובל – כשימשוך היובל קול ארוך, הוא סימן סילוק השכינה והפסקת הקול. וכיון שאסתלק, הן רשאין לעלות).

ועוד בהמשך –
כא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל יְהוָה לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב. כב וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל יְהוָה יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם יְהוָה. כג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ. כד וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל יְהוָה פֶּן יִפְרָץ בָּם. 
שמות יט.

והגבלת – מלשון גבול, והוא מה שמכונה היום הגבלות ומגבלות.

תרפיית מוזיקה

כיום קיים טיפול במוזיקה כשיטת טיפול פסיכולוגי מקובלת. בוויקיפדיה כותבים עליו למשל –

"לטיפול במוזיקה יש השפעה בהפחתת כאב המבוססת על קשר פסיכו-נוירולוגי בין מוזיקה וכאב. מחקרים מראים על יכולתה של המוזיקה לשכך כאבי ראש, כאבי שיניים, כאבי גב ובטן ואפילו כאבים בזמן הלידה".

ואולם, חוכמה זו אינה חדשה, והיא מופיעה כבר בתנ"ך. כך, למשל, לשאול הייתה 'רוח רעה' מאת ה', מה שהיום נקרא דיכאון, ואצל חכמי היוונים בזמן העתיק נקרא 'מרה שחורה' או 'מלנכוליה', (ובפריז של המאה ה-19 נקרא 'ספלין'). ודוד נשלח לנגן לו להסיר את רוחו הרעה –

וְהָיָה בִּהְיוֹת רוּחַ אֱלֹהִים אֶל שָׁאוּל וְלָקַח דָּוִד אֶת הַכִּנּוֹר וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה.
שמואל א, טז, כג.

והנגינה אף הסירה כעס, ויישרה דרך אל הנבואה, כפי שמסופר על אלישע –

וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד יְהוָה.
מלכים ב, ג, טו.

כל המפרשים המסורתיים אמרו שהנגינה הסירה את כעסו. כך למשל מצודות –
קחו לי מנגן – לשמחני בנגונו, כי בעבור שכעס על יהורם, לא חלה עליו הנבואה, כי אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה, והכעס בא היא עם העצבון.

ובכן, אלה דברים עתיקים כימי עולם, וצריך להודות שאף אינטואיטיביים מאוד, שהרי כל מי שנתקף בעצבות אוהב להנעים את זמנו עם מוזיקה טובה, לפי טעמו.

במוזיקה יש יתרון, שהיא פונה ישירות לרובד הרגשי של האדם, שמקורו במערכת הלימבית. מילים, לעומת זאת, מקושרות לרובד השכלי, הנמצא במעטפת המוח, ועל כן למרות תועלתן הרבה מבחינות אחרות, הרי שלשיכוך כאב נפשי הן פחות יעילות.

ובכן, הגיע הזמן להגיע למה שנחשב בעיניי הטיעון העמוק ביותר, ואולי גם המרכזי, של שאול השליח – ההסבר שלו על התורה והחטא. אמנם, טיעונו התיאולוגי על מות הצליבה המכפר הוא בכל זאת מרכזי יותר, אך כאן יש לנו את ההסבר האנתרופולוגי-פילוסופי לעצם הצורך בגאולה מהחטא, ולכן, כאמור, הסבר זה נראה לי המרכזי והחשוב ביותר. נקרא –

תחילה מעין הקדמה –

רומים ז –
דוגמה מדין הנישואים
⋅א אַחַי, הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים – וַהֲרֵי אֲנִי מְדַבֵּר אֶל יוֹדְעֵי תּוֹרָה – כִּי לַתּוֹרָה יֵשׁ מָרוּת עַל הָאָדָם כָּל זְמַן שֶׁהוּא חַי? ב הָאִשָּׁה הַנְּשׂוּאָה קְשׁוּרָה לְבַעֲלָהּ עַל-יְדֵי הַתּוֹרָה כָּל עוֹד הוּא חַי, אַךְ אִם יָמוּת בַּעֲלָהּ פְּטוּרָה הִיא מֵחֺק הַתּוֹרָה הַקּוֹשֵׁר אוֹתָהּ לְבַעֲלָהּ.
⋅ג לָכֵן אִם תִּנָּשֵׂא לְאִישׁ אַחֵר בְּעוֹד בַּעֲלָהּ חַי, הִיא תִּקָּרֵא נוֹאֶפֶת. אַךְ אִם יָמוּת בַּעֲלָהּ, פְּטוּרָה הִיא מֵאוֹתוֹ חֺק וּבְהִנָּשְׂאָהּ לְאִישׁ אַחֵר אֵין הִיא נוֹאֶפֶת. ⋅ד כֵּן גַּם אַתֶּם, אַחַי, מַתֶּם לְגַבֵּי הַתּוֹרָה בְּגוּפוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ, בְּאֺפֶן שֶׁנַּעֲשֵׂיתֶם שַׁיָּכִים לְאַחֵר, לָזֶה שֶׁהוּקַם מִן הַמֵּתִים, כְּדֵי שֶׁנַּעֲשֶׂה פְּרִי לֵאלֹהִים. ⋅ה הֲרֵי כַּאֲשֶׁר הָיִינוּ מְשֻׁעְבָּדִים לַבְּשָׂרִיּוּת, תַּאֲווֹת הַחֵטְא שֶׁנֵּעוֹרוּ עַל-יְדֵי הַתּוֹרָה פָּעֲלוּ בְּאֵיבָרֵינוּ לַעֲשׂוֹת פְּרִי הַגּוֹרֵם לְמָוֶת. ⋅ו אֲבָל כָּעֵת, לְאַחַר שֶׁמַּתְנוּ לְגַבֵּי מַה שֶּׁכָּבַל אוֹתָנוּ, שֻׁחְרַרְנוּ מִן הַתּוֹרָה כְּדֵי לַעֲבֺד אֶת אֱלֹהִים בְּחַדְשׁוּת הָרוּחַ וְלֹא בְּיֺשֶׁן שֶׁל אוֹת כְּתוּבָה.

כלומר, האמונה החדשה משחררת מהכבילות לחטא, שמאפיינת את הנמצאים תחת חוק התורה. והוא מדמה זאת לאישה שבעלה הראשון מת, והיא נישאת מחדש.
ועתה להסבר –

התורה והחטא
⋅ז אִם כֵּן, מַה נֺּאמַר? הַאִם הַתּוֹרָה הִיא בְּחֶזְקַת חֵטְא? חַס וְחָלִילָה! אַךְ לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ מַהוּ חֵטְא אִלּוּלֵי הַתּוֹרָה; הֲרֵי לֹא הָיִיתִי מַכִּיר אֶת הַתַּאֲוָה אִלּוּ לֹא אָמְרָה הַתּוֹרָה "לֹא-תַחְמֺד".

וכאן נשאל – האמנם? האמנם אנשים לא חמדו לפני מתן תורה? ודאי שחמדו! ואף התורה עצמה מספרת על חטאים שונים שנעשו עוד קודם מתן תורה. או שמא הוא מתייחס לתורה כחוק טבע? אך לא זה מה שהוא אומר! הוא לא אומר – טבע האדם הוא כזה, והחסד משחררו, אלא הוא תולה את החטא בתורה עצמה. והוא מפרט –

⋅ח הַחֵטְא נִצֵּל אֶת הָאִסּוּר שֶׁבַּדִּבֵּר כְּדֵי לְעוֹרֵר בְּקִרְבִּי כָּל מִינֵי תַּאֲווֹת, שֶׁכֵּן בְּלִי תּוֹרָה הַחֵטְא מֵת. ט בֶּעָבָר אֲנִי הָיִיתִי חַי בְּלִי תּוֹרָה, אַךְ כְּשֶׁהוֹפִיעַ הַדִּבֵּר נֵעוֹר הַחֵטְא לְחַיִּים
⋅י וַאֲנִי מַתִּי. וּמָצָאתִי כִּי הַדִּבֵּר, שֶׁהָיָה דֶּרֶךְ לְחַיִּים, גּוֹרֵם מָוֶת; יא שֶׁכֵּן הַחֵטְא, בְּנַצְּלוֹ אֶת הַדִּבֵּר, הִתְעָה אוֹתִי וּבְאֶמְצָעוּתוֹ הֵמִית אוֹתִי.

כאן הסבר מפורט – הדיבר גורם מוות. ואולי כוונתו היא לא שהדיבר יוצר את התאוות, אלא שהוא מגביר אותן? בחינת 'מים גנובים ימתקו, ולחם סתרים ינעם'. כלומר – יש דחף לעשות דווקא את הדבר האסור, שאלמלא האיסור, גם לא היה קיים הדחף. זה בהחלט דבר שקיים, ועל כן 'המלחמה ביצר' בחברה החרדית, למשל, לא יכולה באמת להועיל, אלא אפשר שהיא יוצרת אף את היפוכה – הגברת החטא. מה האופציה האחרת? להרבות טוב, כגישת הרב קוק הידועה.

⋅יב וּבְכֵן הַתּוֹרָה קְדוֹשָׁה, וְהַדִּבֵּר הוּא קָדוֹשׁ וְיָשָׁר וְטוֹב. יג הֲיִתָּכֵן, מִכָּאן, שֶׁדָּבָר טוֹב גָּרַם לִי מָוֶת? בְּשׁוּם פָּנִים לֹא! אוּלָם הַחֵטְא, לְמַעַן יֵרָאֶה שֶׁהוּא חֵטְא, גָּרַם לִי מָוֶת בְּאֶמְצָעוּת מַשֶּׁהוּ טוֹב כְּדֵי שֶׁעַל-יְדֵי הַדִּבֵּר יֻבְלַט הַחֵטְא בִּמְלֹא חֻמְרָתוֹ.

זה טיעון מוזר מאוד. הדיבר בא כדי להרבות את החטא ובכך להראות את חומרתו? זה לא נראה משהו שאלוהים טוב ומיטיב היה עושה. אלוהים קדוש כן היה עושה זאת אולי, אבל לא אלוהים טוב ומיטיב לברואיו החלשים.

⋅יד אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁהַתּוֹרָה הִיא רוּחָנִית, אַךְ אֲנִי הִנְנִי בָּשָׂר וָדָם וּמָכוּר לַחֵטְא. ⋅טו אָכֵן אֵינֶנִּי מֵבִין אֶת מַעֲשַׂי, כִּי לֹא אֶת מַה שֶּׁאֲנִי חָפֵץ אֲנִי עוֹשֶׂה, אֶלָּא דַּוְקָא אֶת מַה שֶּׁשָּׂנוּא עָלַי אֲנִי עוֹשֶׂה.

כאן הגדרה יפה של החטא, בעיקר המיני – הוא בא כנגד רצונו של האדם, האדם אינו יכול לשלוט בו. ואף כי נאמר לקין 'ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו', כלומר בחטא – זה נכון רק בחלק מהמקרים ולא בכולם.

⋅טז וְאִם אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת מַה שֶּׁאֵינֶנִּי חָפֵץ לַעֲשׂוֹת, אֲנִי מוֹדֶה שֶׁהַתּוֹרָה טוֹבָה.

כלומר, עצם זה שהמעשה הטבעי שלי נתפס בעיניי כרע – מראה שהאידיאל המוסרי של התורה הוא נכון וצודק. אחרת לא הייתה לי תחושה שמשהו לא בסדר.
ויהיו שיגידו שזה כוח החינוך, או האינדוקרינציה. כלומר, שהאדם השריש בתוכו בדרך של לימוד והרגל להימנע מהתנהגויות מסוימות. אך בתנאים מסוימים יוכל לשנות התניה זו.
דבר זה אנו רואים אצל חוזרים בשאלה, שבתחילה מרגישים שהם חוטאים בהפרת התורה, אך לאט לאט מפנימים שאין בהתנהגותם חטא, והם לא מרגישים עוד יסורי מצפון בהפרתם את התורה.

⋅יז מִכָּאן שֶׁלֹּא עוֹד אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת הַמַּעֲשֶׂה, אֶלָּא הַחֵטְא הַשּׁוֹכֵן בִּי,

כלומר, החטא הוא מעיין ישות עצמאית, המנותקת ממני. ומה שבפי חז"ל מכונה 'יצר הרע', ואף הוא מדומה לישות עצמאית. כמו באמרה – 'אם פגע בך מנוול זה – כלומר יצר הרע – משכהו לבית המדרש'. ולמותר לציין כי זו לא עצה מועילה במיוחד, לפי דעתי. לפחות לא תמיד.

יח שֶׁהֲרֵי אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי בִּי, כְּלוֹמַר בִּבְשָׂרִי, לֹא שׁוֹכֵן הַטּוֹב. אָמְנָם לִרְצוֹת אֲנִי יָכוֹל, אַךְ לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב אֵינֶנִּי יָכוֹל;

כאמור, החטא מנוגד לרצון. ובי לא שוכן הטוב – מקביל לאמור בתורה 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו'. והנוצרים מוסיפים גם את הפסוק 'כי בחטא יחמתני אימי' – כלומר, החטא טבוע בבשר כבר מלידה.

יט כִּי אֵינֶנִּי עוֹשֶׂה אֶת הַטּוֹב שֶׁאֲנִי חָפֵץ בּוֹ, אֶלָּא אֶת הָרַע שֶׁאֵינֶנִּי חָפֵץ בּוֹ – אוֹתוֹ אֲנִי עוֹשֶׂה.
כ וְאִם אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת מַה שֶּׁבְּנִגּוּד לִרְצוֹנִי, הֲרֵי שֶׁלֹּא עוֹד אֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתוֹ, אֶלָּא הַחֵטְא הַשּׁוֹכֵן בִּי.

זהו פירוט לאמור הקודם.

כא לְפִיכָךְ אֲנִי מוֹצֵא אֶת הַחֺק הַזֶּה: רְצוֹנִי לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב, אֶלָּא שֶׁהָרַע עוֹמֵד לְפָנַי.
⋅כב בָּאָדָם הַפְּנִימִי שֶׁבִּי אֲנִי שָׂמֵחַ בְּתוֹרַת אֱלֹהִים, ⋅כג אַךְ בְּאֵיבָרַי אֲנִי רוֹאֶה חֺק אַחֵר, וְהוּא נִלְחָם נֶגֶד הַחֺק שֶׁבְּשִׂכְלִי וּמְשַׁעְבֵּד אוֹתִי לְחֺק הַחֵטְא הַשּׂוֹרֵר בְּאֵיבָרַי.

כלומר, חוץ היצר הרע שבאדם, יש לו גם תפיסה רוחנית-שכלית טובה, או 'יצר טוב', אלא שהיא נחסמת.

כד אוֹי לִי, אָדָם אֻמְלָל שֶׁכְּמוֹתִי, מִי יַצִּילֵנִי מִגּוּף זֶה שֶׁהַמָּוֶת בּוֹ? ⋅כה תּוֹדָה לֵאלֹהִים עַל יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֲדוֹנֵנוּ! וּבְכֵן, בְּשִׂכְלִי אֲנִי עֶבֶד לְתוֹרַת אֱלֹהִים, אַךְ בִּבְשָׂרִי אֲנִי מְשֻׁעְבָּד לְחֺק הַחֵטְא.

ולבסוף הפתרון בישוע, לפי שאול, והוא בדרך ניסית.
ונראה שבעתיד אצטרך לדבר גם על הדבר המרכזי הזה, עיקר התיאולוגיה.

נמשיך בעיון בברית החדשה. והפעם, העיקרון הגדול שמנסח שאול השליח – הישועה באה מתוך אמונה (בישוע ובקורבנו, לפי שאול) ולא מתוך מעשים, כלומר מצוות ומעשים טובים. זאת לא אומרת שאין טעם במעשים טובים, והשליח יעקב אף אומר כי 'אמונה ללא מעשים מתה היא', אבל העיקר והדבר הראשון בחשיבות היא האמונה. כך לפחות לפי שאול.
והוא מנסח את דבריו באריכות באיגרת אל הרומים, הארוכה והמרכזית –

רומים ג –

כל בני האדם חטאו
⋅ט וּבְכֵן, הֲטוֹבִים אָנוּ מֵאֲחֵרִים? לֹא, כְּלָל וּכְלָל לֹא; שֶׁהֲרֵי כְּבָר הוֹכַחְנוּ לְעֵיל כִּי הַיְּהוּדִים וְהַגּוֹיִם כְּאֶחָד מְשֻׁעְבָּדִים כֻּלָּם לַחֵטְא, ⋅י כַּכָּתוּב:
"אֵין צַדִּיק, אֵין גַּם אֶחָד. יא אֵין מַשְׂכִּיל, אֵין דֺּרֵשׁ אֶת-אֱלֹהִים. יב הַכֺּל סָר, יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ; אֵין עֺשֵׂה-טוֹב, אֵין גַּם-אֶחָד. ⋅יג קֶבֶר-פָּתוּחַ גְּרֺנָם, לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן,  חֲמַת עַכְשׁוּב תַּחַת שְׂפָתֵימוֹ; ⋅יד אֲשֶׁר אָלָה פִּיהֶם מָלֵא וּמְרֺרוֹת. ⋅טו רַגְלֵיהֶם יְמַהֲרוּ לִשְׁפֺּךְ דָּם. טז שֺׁד וָשֶׁבֶר בִּמְסִלּוֹתָם, יז וְדֶרֶךְ שָׁלוֹם לֹא יָדָעוּ. ⋅יח אֵין-פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם."
⋅יט אָנוּ יוֹדְעִים כִּי כָּל מַה שֶּׁהַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת, הִיא אוֹמֶרֶת לַאֲנָשִׁים הַכְּפוּפִים לַתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה פִּתְחוֹן פֶּה לְאִישׁ וְכָל הָעוֹלָם יִמָּצֵא אָשֵׁם לִפְנֵי אֱלֹהִים. ⋅כ זֺאת מִפְּנֵי שֶׁבְּמַעֲשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יִצְדַּק לְפָנָיו כָּל בָּשָׂר, כִּי הַתּוֹרָה רַק מְבִיאָה לִידֵי הַכָּרַת חֵטְא.

אלוהים מצדיק את האדם על-ידי האמונה
⋅כא אַךְ כָּעֵת נִגְלְתָה צִדְקַת הָאֱלֹהִים בְּלִי תּוֹרָה, צְדָקָה שֶׁהַתּוֹרָה וְהַנְּבִיאִים מְעִידִים עָלֶיהָ. ⋅כב וְהִיא צְדָקָה שֶׁל הָאֱלֹהִים, בְּאֶמְצָעוּת אֱמוּנַת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, אֶל כָּל וְעַל כָּל הַמַּאֲמִינִים; שֶׁהֲרֵי אֵין הֶבְדֵּל, ⋅כג כִּי הַכֺּל חָטְאוּ וּמְחֻסְּרֵי כְּבוֹד אֱלֹהִים הֵמָּה. ⋅כד אַךְ הֵם מֻצְדָּקִים בְּחַסְדּוֹ, בְּחִנָּם, הוֹדוֹת לַפְּדוּת שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, ⋅כה אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים שָׂם אוֹתוֹ לְכַפָּרָה בְּדָמוֹ, כַּפָּרָה עַל-יְסוֹד אֱמוּנָה. כָּל זֶה כְּדֵי לְהַרְאוֹת אֶת הַצְּדָקָה שֶׁל אֱלֹהִים בְּכָךְ שֶׁבְּאֺרֶךְ רוּחוֹ פָּסַח עַל חֲטָאֵי הֶעָבָר, ⋅כו וּלְהַרְאוֹת אֶת צִדְקָתוֹ בַּזְּמַן הַזֶּה: שֶׁהוּא צַדִּיק וּמַצְדִּיק אֶת בֶּן אֱמוּנַת יֵשׁוּעַ.
⋅כז אִם כֵּן, הֲיֵשׁ מָקוֹם לְגַאֲוָה? לֹא, אֵין לָהּ מָקוֹם. הוֹדוֹת לְאֵיזוֹ תּוֹרָה? שֶׁל הַמַּעֲשִׂים? לֹא, הוֹדוֹת לְתוֹרָה שֶׁל אֱמוּנָה. ⋅כח וְאָמְנָם אָנוּ קוֹבְעִים שֶׁהָאָדָם מֻצְדָּק עַל-יְדֵי אֱמוּנָה לְלֹא תְּלוּת בְּמַעֲשֵׂי הַתּוֹרָה. ⋅כט אוֹ שֶׁמָּא הוּא אֱלֹהֵי הַיְּהוּדִים בִּלְבַד? הַאֵין הוּא גַּם אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם? כֵּן, גַּם אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הוּא, ⋅ל שֶׁכֵּן אֱלֹהִים אֶחָד הוּא הַמַּצְדִּיק אֶת הַנִּמּוֹלִים עַל-יְסוֹד אֱמוּנָה, וְאֶת הָעֲרֵלִים עַל-יְדֵי הָאֱמוּנָה. לא הַאִם אָנוּ מְבַטְּלִים אֵפוֹא אֶת הַתּוֹרָה עַל-יְדֵי הָאֱמוּנָה? חַס וְחָלִילָה! אַדְּרַבָּא, אָנוּ נוֹתְנִים תֺּקֶף לַתּוֹרָה.

על עניין ברית המילה כבר כתבתי בפוסט קודם. וכאן גם מודגשת אי-ההבחנה בין יהודים וגויים, בניגוד למסורת היהודית העושה הבחנה כזו בדרך-כלל, כידוע.
והוא ממשיך בפרק הבא –

רומים ד –

אברהם נצדק באמונה
⋅א וּבְכֵן, מַה נֺּאמַר עַל אַבְרָהָם אָבִינוּ, מַה הִשִּׂיג בִּזְכוּת מַעֲשָׂיו הוּא? ⋅ב אִם אָמְנָם הֻצְדַּק אַבְרָהָם בִּגְלַל מַעֲשִׂים, כִּי אָז יֵשׁ לוֹ בַּמֶּה לְהִתְפָּאֵר, אַךְ לֹא לִפְנֵי אֱלֹהִים. ⋅ג מָה אוֹמֵר הַכָּתוּב? "וְהֶאֱמִן אַבְרָהָם בַּיהוה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה."

כאן יש להעיר, כי למעשה הפסוק אינו ברור מספיק – האם אלוהים חשב זאת לאברהם לצדקה על שהאמין בו, או שאברהם חשב זאת לאלוהים לצדקה על שבירך אותו ועמד לימינו? כאמור, לא ברור. אך שאול לוקח דרך אחת – אלוהים חשב זאת לאברהם לצדקה על זה שהאמין.

ד וַהֲרֵי שְׂכָרוֹ שֶׁל עוֹבֵד אֵינוֹ נֶחְשָׁב לוֹ כְּחֶסֶד, אֶלָּא כְּחוֹב הַמַּגִּיעַ לוֹ.
⋅ה אֲבָל זֶה שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד, אֶלָּא מַאֲמִין בַּמַּצְדִּיק אֶת הַחוֹטֵא, אֱמוּנָתוֹ נֶחְשֶׁבֶת לוֹ לִצְדָקָה. ו כָּךְ גַּם דָּוִד מַבִּיעַ אֶת אָשְׁרוֹ שֶׁל הָאִישׁ אֲשֶׁר אֱלֹהִים יַחְשֺׁב לוֹ צְדָקָה בְּלִי תְּלוּת בְּמַעֲשִׂים:
⋅ז "אַשְׁרֵי נְשׂוּי-פֶּשַׁע, כְּסוּי חֲטָאָה. ח אַשְׁרֵי-אָדָם לֹא יַחְשֺׁב יהוה לוֹ עָוֹן."

אכן, גם בתהילים מביע המשורר תקווה שחטאיו יכוסו, שיוצדק בדין, וזאת עוד לפני בוא ישוע.
והוא ממשיך –

ט הַאִם הָאֺשֶׁר הַזֶּה רַק לַנִּמּוֹלִים, אוֹ גַּם לָעֲרֵלִים? וַהֲרֵי אָנוּ אוֹמְרִים כִּי אֱמוּנָתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם נֶחְשְׁבָה לוֹ צְדָקָה. י מָתַי נֶחְשְׁבָה לוֹ? כַּאֲשֶׁר הָיָה נִמּוֹל אוֹ כְּשֶׁהָיָה עָרֵל? – לֹא בִּהְיוֹתוֹ נִמּוֹל, כִּי אִם בִּהְיוֹתוֹ עָרֵל.
⋅יא הוּא קִבֵּל אֶת אוֹת הַמִּילָה כְּחוֹתָם לַצְּדָקָה שֶׁזָּכָה בָּהּ בִּגְלַל הָאֱמוּנָה בְּעוֹדֶנּוּ עָרֵל, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה אָב לְכָל הַמַּאֲמִינִים הַבִּלְתִּי נִמּוֹלִים, לְמַעַן תֵּחָשֵׁב גַּם לָהֶם צְדָקָה, ⋅יב וְאָב לַנִּמּוֹלִים, לְאוֹתָם שֶׁאֵינָם נִמּוֹלִים בִּלְבַד אֶלָּא גַּם הוֹלְכִים בְּעִקְּבוֹת הָאֱמוּנָה שֶׁהָיְתָה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בְּטֶרֶם נִמּוֹל.

שוב, עניין ביטול חשיבות המילה.

ההבטחה והאמונה
⋅יג הֲרֵי הַהַבְטָחָה כִּי יִירַשׁ אֶת הָעוֹלָם לֹא נִתְּנָה לְאַבְרָהָם אוֹ לְזַרְעוֹ עַל-סְמַךְ תּוֹרָה, אֶלָּא עַל-סְמַךְ צְדָקָה שֶׁהִשִּׂיג בֶּאֱמוּנָה, ⋅יד שֶׁכֵּן אִם מַחֲזִיקֵי הַתּוֹרָה הֵם הַיּוֹרְשִׁים, אֲזַי הָאֱמוּנָה הִיא לַשָּׁוְא וְהַהַבְטָחָה חַסְרַת תֺּקֶף. ⋅טו הַתּוֹרָה מְבִיאָה זַעַם, וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין תּוֹרָה אֵין עֲבֵרָה עַל הַתּוֹרָה.

הפסוק האחרון אף הוא עיקרון גדול אצל שאול, ואכתוב עליו אולי בפעם אחרת.

⋅טז לָכֵן עַל-יְדֵי אֱמוּנָה, כְּדֵי שֶׁכָּל זֶה יִהְיֶה בְּחֶסֶד וְהַהַבְטָחָה תָּחוּל עַל כָּל הַצֶּאֱצָאִים, לֹא רַק עַל בְּנֵי הַתּוֹרָה, אֶלָּא גַּם עַל בְּנֵי אֱמוּנַת אַבְרָהָם, שֶׁהוּא אָב לְכֻלָּנוּ – ⋅יז כְּפִי שֶׁכָּתוּב: "כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ" – לְעֵינֵי אֱלֹהִים אֲשֶׁר בּוֹ הֶאֱמִין, הָאֱלֹהִים הַמְחַיֶּה אֶת הַמֵּתִים וְהַקּוֹרֵא בְּשֵׁם דְּבָרִים בְּעוֹד אֵינָם בְּנִמְצָא. ⋅יח וּבְאֵין סִבָּה לְתִקְוָה הוּא הֶאֱמִין וְקִוָּה כִּי יִהְיֶה לְאַב-הֲמוֹן גּוֹיִם, כְּפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "כֺּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ." ⋅יט אֱמוּנָתוֹ לֹא נִתְרוֹפְפָה גַּם כַּאֲשֶׁר בִּהְיוֹתוֹ כְּבֶן מֵאָה שָׁנִים חָשַׁב עַל תְּשִׁישׁוּת גּוּפוֹ וְעַל עֲקָרוּת שָׂרָה. כ הוּא לֹא חָדַל מֵאֱמוּנָה וְלֹא פִּקְפֵּק בְּהַבְטָחַת אֱלֹהִים, אֶלָּא הִתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָתוֹ וְנָתַן כָּבוֹד לֵאלֹהִים,
⋅כא בִּהְיוֹתוֹ בָּטוּחַ לַחֲלוּטִין כִּי אֶת אֲשֶׁר הִבְטִיחַ יוּכַל גַּם לְקַיֵּם. כב לָכֵן נֶחְשְׁבָה לוֹ זֺאת לִצְדָקָה.

כלומר, אברהם האמין גם כנגד כל הסיכויים, וזו צדקתו.

⋅כג וְלֹא לְמַעֲנוֹ בִּלְבַד נִכְתַּב שֶׁנֶּחְשְׁבָה לוֹ, ⋅כד כִּי אִם גַּם לְמַעֲנֵנוּ; וְהִיא עֲתִידָה לְהֵחָשֵׁב לָנוּ – הַמַּאֲמִינִים בְּמִי שֶׁהֵקִים אֶת יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ מִן הַמֵּתִים, ⋅כה הוּא אֲשֶׁר נִמְסַר לַמָּוֶת מִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ וְהוּקַם לִתְחִיָּה מִפְּנֵי שֶׁהֻצְדַּקְנוּ.

כלומר, מעשה אבות סימן לבנים. או במילים אחרות, אברהם משמש כמודל-לחיקוי, או כפי שמכונה במחקר – זו פריפיגורציה – הצגה קודמת של דמות, המלמדת על העתיד. ובאמת, אם לא בשביל ללמוד מהם ומדרכם, למה לנו ללמוד את מעשי הקדמונים כלל ועיקר?

וכן הוא אומר דברים דומים באל האפסים –

אפסים ב –
⋅א גַּם אַתֶּם שֶׁהֱיִיתֶם מֵתִים בְּפִשְׁעֵיכֶם וַחֲטָאֵיכֶם, ⋅ב בֶּעָבָר הִתְהַלַּכְתֶּם בָּהֶם לְפִי עִדַּן הָעוֹלָם הַזֶּה, כִּרְצוֹן הַשַּׂר אֲשֶׁר לוֹ הַשִּׁלְטוֹן בִּסְפֵירַת הַבֵּינַיִם וְהוּא הָרוּחַ הַפּוֹעֶלֶת עַתָּה בִּבְנֵי הַמֶּרִי. ⋅ג וְגַם אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ הָיִינוּ מְעֺרָבִים עִמָּהֶם בֶּעָבָר; עָסַקְנוּ בְּתַאֲווֹתֵינוּ הַבְּשָׂרִיּוֹת, מִלֵּאנוּ אֶת תְּשׁוּקוֹת הַגּוּף וְאֶת דַּחַף הַמַּחֲשָׁבוֹת, וְהָיִינוּ מִטִּבְעֵנוּ בְּנֵי זַעַם כִּשְׁאָר בְּנֵי אָדָם.

אפשר אולי לומר שהזעם הוא גם איש כלפי רעהו, וגם זעם האל הניתך ממרומים.

⋅ד אֲבָל אֱלֹהִים הַמָּלֵא רַחֲמִים אָהַב אוֹתָנוּ, וּבְאַהֲבָתוֹ הָרַבָּה, ⋅ה אַף כִּי מֵתִים הָיִינוּ בִּפְשָׁעֵינוּ, הֶחֱיָנוּ עִם הַמָּשִׁיחַ – הֵן בַּחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם! – ⋅ו וְהֵקִים אוֹתָנוּ עִמּוֹ וְהוֹשִׁיבָנוּ עִמּוֹ בַּשָּׁמַיִם, בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, ⋅ז כְּדֵי לְהַרְאוֹת בָּעוֹלָמִים הַבָּאִים אֶת שֶׁפַע עֺשֶׁר חַסְדּוֹ בַּטּוֹבָה שֶׁגָּמַל עָלֵינוּ בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ. ⋅ח הֵן בַּחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם עַל-יְדֵי הָאֱמוּנָה; וְזֺאת לֹא מִיֶּדְכֶם, כִּי אִם מַתְּנַת אֱלֹהִים הִיא. ⋅ט אֵין זֶה נוֹבֵעַ מִמַּעֲשִׂים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגָּאֶה אִישׁ; ⋅י שֶׁהֲרֵי מַעֲשֵׂה יְדֵי אֱלֹהִים אֲנַחְנוּ, בְּרוּאִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ לְמַעֲשִׂים טוֹבִים אֲשֶׁר אֱלֹהִים הֵכִינָם מִקֶּדֶם לְמַעַן נִחְיֶה בָּהֶם.

כאמור, אותו הדבר במילים שונות.

*

אבל ישוע עצמו אומר בדרשת ההר שלו את המילים המפורסמות, שהפעם נתרכז בפסוק החותם שלהם –

⋅יז "אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁבָּאתִי לְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה אוֹ אֶת הַנְּבִיאִים; לֹא בָּאתִי לְבַטֵּל כִּי אִם לְקַיֵּם. ⋅יח אָמֵן. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, עַד אֲשֶׁר יַעַבְרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ אַף יוֹד אַחַת אוֹ תָּג אֶחָד לֹא יַעַבְרוּ מִן הַתּוֹרָה בְּטֶרֶם יִתְקַיֵּם הַכֺּל. ⋅יט לָכֵן כָּל הַמֵּפֵר אַחַת מִן הַמִּצְווֹת הַקְּטַנּוֹת הָאֵלֶּה וּמְלַמֵּד כָּךְ אֶת הַבְּרִיּוֹת, קָטוֹן יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם. אֲבָל כָּל הָעוֹשֶׂה וּמְלַמֵּד, הוּא גָּדוֹל יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם. ⋅כ אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אִם לֹא תִּהְיֶה צִדְקַתְכֶם מְרֻבָּה מִצִּדְקַת הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים לֹא תִּכָּנְסוּ לְמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם."

כלומר, ישוע דווקא כן דורש מעשים טובים, ואפילו רבים מאלה של הפרושים. וכמו כן הוא אומר שלא בא לבטל את המצוות, בעוד שאול ביטלן – אך זה דבר ידוע, ולנוצרים יש התירוצים שלהם לכך, טובים או לא. אך למעשה, ישוע לא הפר את התורה, ופעם כמדומני פירטתי זאת. אם תלמידיו קטפו מלילות בשבת, וכן הוא ריפא בשבת – הרי אלה בעצם דברים שבמחלוקת, ולא עבירות חד-משמעיות. חיקרו וראו.

ואמנם, ישוע גם אומר בכמה הזמנויות 'אמונתך הושיעה לך'. אך נראה שזה רק בהקשר של רפואותיו הניסיות. סוף דבר, ישוע דווקא כן דרש מעשים.

חבר העלה בפייסבוק פוסט על ברית המילה, ואמר שהוא שם לב שלאחרונה מדברים עליה יותר, על שאלת המוסריות שבה, ועד כמה היא מתאימה לדורנו – גם בחוגים דתיים. הוא עצמו תומך בגישה המסורתית, שרואה במילה דבר מובן מאליו.
בעבר כתבתי על המילה, וכתבתי לו בתגובה את עיקרי הדברים (ואחר-כך מחקתי) –

המדרש אומר שעבור שתי מצוות נגאלו – דם מילה ודם פסח. והרמב"ן אומר שבדור הגאולה תישאר בידם רק זכות מצוות המילה. לכך ניתן להוסיף גם את פסח, כלומר חגיגת ליל הסדר. שתי מצוות אלה אכן מקוימות, בצורה זו או אחרת, כמעט על-ידי כולם. ולדעתי דבר המסייע לזה הוא שאין שום חוק הכופה לעשות אותן, אלא זו יוזמה ורצון חופשי.

תגובות אחרות שם היו, שזה דבר שבטי, המסמן שיוך לשבט, ומקורו בכלל במצרים, וכן היה נהוג ברבים מעמי האזור. ועוד אחד שציין את הגמרא האומרת, שכל מצווה שקיימו בשמחה, כגון המילה, עדיין מקיימים אותה בשמחה.
לזאת אפשר להוסיף, שאפשר לראות בזה מנהג המבסס את הדומיננטיות הגברית. הרי רק גברים עוברים ברית מילה – ובאיבר המוצנע שלהם. וכך הם נכנסים למעגל החברתי של השבט, והנשים, מטבע הדברים, מודרות ממנו ונשארות בחוץ. בהמשך, כל מערכת המצוות פונה בעיקר אל הגברים. לפי חז"ל, נשים פטורות מ'מצוות עשה שהזמן גרמן', כלומר שתלויות בזמן. אבל למעשה רוב הפרטקטיקות הדתיות מקוימות על-ידי גברים בלבד. לאישה נשאר לשמור על כשרות המטבח, יחסי אישות תקינים, ושמירת שבת ומועד. גם מעט תפילות אפשר, ולכך הוציאו את הספר 'צאנה וראנה'. וכן נוספו, מלבד נידה – הפרשת חלה והדלקת הנר, נרות שבת.

*

אולם בהקשר היהודי נראה שהדברים מוכרים. מה עם ההקשר הנוצרי, שהתחלתי לכתוב עליו? ובכן, מתברר שעניין המילה הוא מאוד משמעותי בברית החדשה – כלומר שלילתה.
ההסבר פשוט – הנצרות פנתה אל העמים כולם, ולהם מצוות המילה הייתה קשה, כך שהיו צריכים לבטל אותה. אפשר להבין עמים אלו, שלא היו רגילים לזה ונרתעו מכך. מצד שני, לנוצרים היהודים היה קשה מאוד לוותר על מנהג מושרש זה. כך התקיימו להם שני זרמים – הקהילה הארץ-ישראלית, בהנהגת פטרוס, שנחשב לאפיפיור הראשון, וקהילת העולם, שמוביל עיקרי שלה היה שאול השליח. זה על-כל פנים מה שזכור לי מלימוד ההיסטוריה של ראשית הנצרות, ואולי אני טועה בנקודה זו או אחרת.
ובכן, נסקור את המקומות העיקריים בהם מופיע נושא המילה בברית החדשה –

רומים ב –
היהודים והתורה
⋅יז אֲבָל אִם אַתָּה נִקְרָא יְהוּדִי וְאַתָּה נִשְׁעָן עַל הַתּוֹרָה וּמִתְהַלֵּל בֵּאלֹהִים, ⋅יח וְאַתָּה יוֹדֵעַ אֶת רְצוֹנוֹ וּמַבְחִין בַּדְּבָרִים הַטּוֹבִים, מִהְיוֹתְךָ מְחֻנָּךְ בַּתּוֹרָה, ⋅יט וְאַתָּה סָמוּךְ וּבָטוּחַ כִּי אַתָּה מוֹרֵה דֶרֶךְ לָעִוְרִים, אוֹר לַשְּׁרוּיִים בַּחֺשֶׁךְ, כ מַדְרִיךְ לַפְּתָאִים וּמְלַמֵּד לָעוֹלָלִים, וּלְךָ בִּטּוּי הַדַּעַת וְהָאֱמֶת שֶׁבַּתּוֹרָה –
⋅כא הַאִם לֹא תְּלַמֵּד אֶת עַצְמְךָ, אַתָּה הַמְלַמֵּד אֲחֵרִים? אַתָּה הַמַּכְרִיז לֹא תִּגְנֺב, הֲתִגְנֺב אַתָּה? ⋅כב אַתָּה הָאוֹמֵר לֹא תִּנְאַף, הֲתִנְאַף אַתָּה? אַתָּה הַמְתַעֵב אֶת הָאֱלִילִים, הֲתִבְזֺז אֶת מִקְדְּשֵׁיהֶם? כג אַתָּה הַמִּתְגָּאֶה בַּתּוֹרָה, הַתְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱלֹהִים בַּהֲפִירְךָ אֶת הַתּוֹרָה?
⋅כד הֲרֵי, כְּפִי שֶׁכָּתוּב, שֵׁם אֱלֹהִים מְחֻלָּל בַּגּוֹיִם בִּגְלַלְכֶם.

כלומר, אין לנהוג בצביעות. והוא ממשיך –

כה אָמְנָם יֵשׁ עֵרֶךְ לַמִּילָה אִם אַתָּה מְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה, אַךְ אִם אַתָּה מֵפֵר אֶת הַתּוֹרָה, מִילָתְךָ נִהְיֵית לְעָרְלָה. כו לָכֵן אִם יִשְׁמֺר עָרֵל אֶת דִּינֵי הַתּוֹרָה, הַאִם לֹא תֵּחָשֵׁב לוֹ עָרְלָתוֹ לְמִילָה?
⋅כז וְהֶעָרֵל מִבְּחִינָה גּוּפָנִית, הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה, יַחֲרֺץ עָלֶיךָ מִשְׁפָּט, שֶׁהֲרֵי לְךָ הַכְּתוּבִים וְהַמִּילָה וְאַתָּה מֵפֵר אֶת הַתּוֹרָה. ⋅כח הֵן לֹא עַל-פִּי מַרְאִית עַיִן יְהוּדִי הוּא יְהוּדִי, וְלֹא מַה שֶּׁרוֹאִים בַּגּוּף הוּא מִילָה. ⋅כט יְהוּדִי הוּא זֶה שֶׁבְּתוֹךְ תּוֹכוֹ הוּא יְהוּדִי וּמִילָה הִיא זוֹ שֶׁבַּלֵּב, לְפִי הָרוּחַ וְלֹא לְפִי אוֹת כְּתוּבָה; שִׁבְחוֹ אֵינוֹ בָּא מִבְּנֵי אָדָם, כִּי אִם מֵאֱלֹהִים.

כלומר, לא המילה חשובה, אלא 'המילה שבלב', וקיום עקרונות התורה. על 'מילת הלב' המופיעה כבר בתנ"ך – כתבתי בעבר.
אך שאול ממשיך ואומר בפרק הבא –

רומים ג –
א אִם כֵּן, מַהוּ יִתְרוֹנוֹ שֶׁל הַיְּהוּדִי אוֹ מָה הַתּוֹעֶלֶת אֲשֶׁר בַּמִּילָה?
⋅ב הַרְבֵּה, מִכָּל הַבְּחִינוֹת; רֵאשִׁית כֺּל, בִּידֵיהֶם הֻפְקְדוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים. ⋅ג וְאִם יֵשׁ שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ, אֲזַי מָה? הַאִם יְבַטֵּל חֺסֶר אֱמוּנָתָם אֶת נֶאֱמָנוּתוֹ שֶׁל אֱלֹהִים? ⋅ד חָלִילָה! צָרִיךְ שֶׁיֻּכַּר כִּי הָאֱלֹהִים נֶאֱמָן וְכָל אָדָם כּוֹזֵב, כַּכָּתוּב: "לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ, תִּזְכֶּה בְשָׁפְטֶך".

כלומר, בכל זאת יש ערך למילה. ואולי זו מעין התפשרות עם הקהילה הארץ-ישראלית.

קורינתים א, ז –
יז כָּל אִישׁ יִחְיֶה אֶת חַיָּיו לְפִי מַה שֶּׁחָלַק לוֹ הָאָדוֹן, לְפִי מַצָּבוֹ כַּאֲשֶׁר קָרָא לוֹ הָאֱלֹהִים. כָּךְ אֲנִי מְצַוֶּה בְּכָל הַקְּהִלּוֹת. ⋅יח אִם נִקְרָא הָאִישׁ בְּעֵת הֱיוֹתוֹ נִמּוֹל, אַל יִמְשֺׁךְ לוֹ עָרְלָה. אִם נִקְרָא כְּשֶׁהוּא עָרֵל, אַל יִמּוֹל. ⋅יט לֹא הַמִּילָה חֲשׁוּבָה, אַף לֹא הָעָרְלָה, אֶלָּא שְׁמִירַת מִצְווֹת הָאֱלֹהִים.

כלומר, כאן אנחנו ממש רואים פשרה. שתי הדרכים טובות, אפשר להימול, ואפשר לא.
אבל באגרת אחרת הוא מדבר בקול תקיף יותר, ואולי הדברים מכוונים דווקא לאנשי קהילה זו, של הגלתים –

גלתים ה –
שירותו של המאמין במשיח
⋅א הַמָּשִׁיחַ שִׁחְרֵר אוֹתָנוּ אֱלֵי חֵרוּת, לָכֵן עִמְדוּ וְאַל תִּכָּנְעוּ שׁוּב לְעֺל הָעַבְדוּת. ⋅ב אֲנִי, שָׁאוּל, אוֹמֵר לָכֶם שֶׁאִם תִּמּוֹלוּ, לֹא יוֹעִיל לָכֶם הַמָּשִׁיחַ. ⋅ג אֲנִי חוֹזֵר וּמֵעִיד בְּכָל אִישׁ אֲשֶׁר יִמּוֹל, כִּי חוֹבָה עָלָיו לִשְׁמֺר אֶת כָּל הַתּוֹרָה. ⋅ד אַתֶּם הַמְבַקְשִׁים לְהִצָּדֵק בַּתּוֹרָה נֻתַּקְתֶּם מִן הַמָּשִׁיחַ, נִשְׁמַטְתֶּם מִן הַחֶסֶד. ⋅ה וַאֲנַחְנוּ, בְּרוּחַ, עַל-יְסוֹד אֱמוּנָה, מְיַחֲלִים לַתִּקְוָה, פְּרִי הַצְדָּקָתֵנוּ; ⋅ו שֶׁכֵּן בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֵין חֲשִׁיבוּת לֹא לַמִּילָה וְלֹא לָעָרְלָה, אֶלָּא לָאֱמוּנָה הַפּוֹעֶלֶת בְּדֶרֶךְ אַהֲבָה.

וכן –
גלתים ו, טו –
כִּי לֹא הַמִּילָה חֲשׁוּבָה אַף לֹא הָעָרְלָה, אֶלָּא בְּרִיאָה חֲדָשָׁה.

ובגישה זו הוא כותב גם אל הפיליפים –

פיליפים ג –
הצדקה האמתית
⋅א וּבְכֵן, אַחַי, שִׂמְחוּ בָּאָדוֹן. לִכְתֺּב לָכֶם שׁוּב אֶת אוֹתוֹ דָּבָר אֵינֶנּוּ לְטֺרַח עָלַי, אַךְ לָכֶם זֶה מוֹסִיף לְבִטָּחוֹן. ⋅ב הִזָּהֲרוּ מֵהַכְּלָבִים. הִזָּהֲרוּ מִפּוֹעֲלֵי הָרֶשַׁע. הִזָּהֲרוּ מִן הַחִתּוּךְ.

החיתוך הוא כנראה חיתוך הברית, וכאן אזהרה ממנו.
והוא ממשיך ומפרט –

⋅ג הֲרֵי אֲנַחְנוּ בְּנֵי הַמִּילָה – הָעוֹבְדִים אֶת אֱלֹהִים בְּרוּחַ וּמִתְגָּאִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ בְּלִי לִבְטֺחַ בַּבָּשָׂר, ⋅ד אַף שֶׁאֲנִי עַצְמִי יָכוֹל לִבְטֺחַ גַּם בַּבָּשָׂר. אִם מִישֶׁהוּ סָבוּר שֶׁיּוּכַל לִבְטֺחַ בַּבָּשָׂר, אֲזַי אֲנִי יוֹתֵר: ⋅ה נִמַּלְתִּי בִּהְיוֹתִי בֶּן שְׁמוֹנַת יָמִים; מִמּוֹצָא יִשְׂרָאֵל אָנֺכִי, מִשֵּׁבֶט בִּנְיָמִין, עִבְרִי מִן הָעִבְרִים; אֲשֶׁר לַתּוֹרָה, מִכַּת הַפְּרוּשִׁים אֲנִי; ⋅ו אֲשֶׁר לַקַּנָּאוּת, רוֹדֵף הַקְּהִלָּה אֲנִי; מִבְּחִינַת הַצְּדָקָה הַמֻּשְׁתֶּתֶת עַל הַתּוֹרָה, אֵין בִּי דֺּפִי. ⋅ז אֲבָל הַדְּבָרִים שֶׁהָיוּ יִתְרוֹן בְּעֵינַי, אוֹתָם חָשַׁבְתִּי לְהֶפְסֵד בִּגְלַל הַמָּשִׁיחַ; ⋅ח וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב אֶת הַכֺּל לְהֶפְסֵד בִּגְלַל הַיִּתְרוֹן לָדַעַת אֶת הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנִי, אֲשֶׁר לְמַעֲנוֹ הִפְסַדְתִּי אֶת כָּל הַדְּבָרִים; וַאֲנִי חוֹשְׁבָם לִפְסֺלֶת בִּשְׁאִיפָתִי לְהַרְוִיחַ אֶת הַמָּשִׁיחַ ⋅ט וּלְהִמָּצֵא בּוֹ – בְּאֺפֶן שֶׁצִּדְקָתִי לֹא תִּהְיֶה לִי מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא תִּהְיֶה זוֹ הַצְּדָקָה אֲשֶׁר עַל-יְדֵי אֱמוּנַת הַמָּשִׁיחַ. צְדָקָה אֲשֶׁר מֵאֱלֹהִים הִיא וִיסוֹדָהּ בֶּאֱמוּנָה – ⋅י כְּדֵי לָדַעַת אוֹתוֹ וְאֶת כֺּחַ תְּחִיָּתוֹ וְאֶת הַשֻּׁתָּפוּת בְּיִסּוּרָיו וּלְהִדַּמּוֹת לוֹ בְּמוֹתוֹ, ⋅יא בְּתִקְוָה שֶׁאַגִּיעַ לַתְּחִיָּה מִן הַמֵּתִים.

כלומר, דווקא בגלל ששאול עצמו נימול, הוא יכול להורות לאחרים לא לעשות זאת.

וכן הוא כותב לקולוסים –

קולוסים ב, יא –
בּוֹ גַּם נִמַּלְתֶּם מִילָה שֶׁאֵינָהּ מַעֲשֵׂה יָדַיִם, וְזֺאת בְּהַפְשָׁטַת הַגּוּף הַבְּשָׂרִי , בְּמִילַת הַמָּשִׁיחַ;

קולוסים ג –
ה עַל כֵּן מוֹתְתוּ אֶת הָאֵיבָרִים הַשַּׁיָּכִים לָאָרֶץ, אֶת הַזְּנוּת וְהַטֻּמְאָה וְהַזִּמָּה וְהַתַּאֲוָה הָרָעָה, וְאֶת הַחַמְדָנוּת שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא עֲבוֹדַת אֱלִילִים; ⋅ו כִּי בִּגְלַל אֵלֶּה בָּא חֲרוֹן אֱלֹהִים [עַל בְּנֵי הַמֶּרִי]. ⋅ז בַּדְּבָרִים הַלָּלוּ גַּם אַתֶּם הִתְהַלַּכְתֶּם בֶּעָבָר, כַּאֲשֶׁר חֲיִיתֶם בָּהֶם. ⋅ח אֲבָל כָּעֵת הָסִירוּ גַּם אַתֶּם אֶת כָּל אֵלֶּה: אֶת הָרֺגֶז וְהַכַּעַס וְאֶת הָרֶשַׁע וְהַגִּדּוּף וְאֶת נִבּוּל הַפֶּה. ⋅ט אַל תְּשַׁקְּרוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ, שֶׁכֵּן פְּשַׁטְתֶּם אֶת הָאָדָם הַיָּשָׁן עִם מַעֲשָׂיו ⋅י וּלְבַשְׁתֶּם אֶת הָאָדָם הֶחָדָשׁ, הַהוֹלֵךְ וּמִתְחַדֵּשׁ בְּדַעַת לְפִי צֶלֶם בּוֹרְאוֹ. ⋅יא בַּמַּצָּב הַזֶּה אֵין יְוָנִי וִיהוּדִי, אֵין מִילָה וְעָרְלָה, אֵין לוֹעֵז וּסְקִיתִי וְאֵין עֶבֶד וּבֶן חוֹרִין, אֶלָּא הַמָּשִׁיחַ הוּא הַכֺּל וּבַכֺּל.

*

ישוע עצמו, נזכיר, מעולם לא ביטל את ברית המילה. ורק פעם אחת (כמדומני) הוא מתייחס אליה, בהקשר של שמירת השבת, ואז הוא מזכיר שזו בעצם מצווה שניתנה כבר לאבות –

יוחנן ד –
א עָנָה יֵשׁוּעַ וְאָמַר לָהֶם: "מַעֲשֶׂה אֶחָד עָשִׂיתִי וְכֻלְּכֶם תְּמֵהִים.
⋅כב מֺשֶׁה נָתַן לָכֶם אֶת הַמִּילָה אֶלָּא שֶׁלֹּא מִמֺּשֶׁה הִיא כִּי אִם מִן הָאָבוֹת – וְגַם בְּשַׁבָּת אַתֶּם מְקַיְּמִים אֶת הַמִּילָה. ⋅כג וּבְכֵן, אִם נִמּוֹל אָדָם בְּשַׁבָּת כְּדֵי שֶׁלֹּא תּוּפַר תּוֹרַת מֺשֶׁה, עָלַי כּוֹעֲסִים אַתֶּם מִפְּנֵי שֶׁרִפֵּאתִי כָּלִיל אִישׁ בְּשַׁבָּת?! ⋅כד אַל תִּשְׁפְּטוּ עַל-פִּי מַרְאֵה עֵינַיִם; מִשְׁפַּט צֶדֶק שִׁפְטוּ."

שני משלים של לוקס
בפוסט הקודם הבאתי את הדברים הבאים –

לוקס י –
משל על השומרוני הטוב
⋅כה אִישׁ אֶחָד, בַּעַל תּוֹרָה, קָם לִבְחֺן אוֹתוֹ וְאָמַר: "רַבִּי, מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לָרֶשֶׁת חַיֵּי עוֹלָם?"
כו שָׁאַל יֵשׁוּעַ: "מַה כָּתוּב בַּתּוֹרָה? מָה אַתָּה קוֹרֵא?"
⋅כז הֵשִׁיב בַּעַל הַתּוֹרָה: "'וְאָהַבְתָּ אֶת יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֺדְךָ וּבְכָל שִׂכְלְךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ'."
⋅כח אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "יָפֶה עָנִיתָ, עֲשֵׂה זֹאת וְתִחְיֶה."

אבל משום מה השמטתי את המשכם, משל השומרוני הטוב, ואביאם כעת –

⋅כט אֲבָל מֵאַחַר שֶׁרָצָה לְהַמְצִיא הֶצְדֵּק לְעַצְמוֹ, שָׁאַל אֶת יֵשׁוּעַ: "וּמִי הוּא רֵעִי?"
ל הֵשִׁיב יֵשׁוּעַ וְאָמַר: "אִישׁ אֶחָד יָרַד מִירוּשָׁלַיִם לִירִיחוֹ וְנָפַל בִּידֵי שׁוֹדְדִים. הַלָּלוּ הִפְשִׁיטוּ אוֹתוֹ וְהִכּוּהוּ, וְהָלְכוּ לָהֶם בְּעָזְבָם אוֹתוֹ מֻטָּל בֵּין מָוֶת לְחַיִּים.
⋅לא וְהִנֵּה כֺּהֵן אֶחָד יָרַד בְּאוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ, אַךְ כִּרְאוֹתוֹ אֶת הָאִישׁ, עָבַר לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַדֶּרֶךְ. לב כֵּן גַּם אִישׁ לֵוִי, כַּאֲשֶׁר בָּא לַמָּקוֹם וְרָאָה אוֹתוֹ, עָבַר לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַדֶּרֶךְ.
⋅לג וְהִנֵּה שׁוֹמְרוֹנִי אֶחָד, שֶׁעָבַר בַּדֶּרֶךְ, הִגִּיעַ אֵלָיו, וּכְשֶׁרָאָה אוֹתוֹ נִתְמַלֵּא רַחֲמִים. ⋅לד נִגַּשׁ אֵלָיו, יָצַק שֶׁמֶן וְיַיִן עַל פְּצָעָיו וְחָבַשׁ אוֹתָם. אַחֲרֵי כֵן הוֹשִׁיבוֹ עַל בְּהֶמְתּוֹ וְהוֹבִיל אוֹתוֹ אֶל פֻּנְדָּק וְשָׁם דָּאַג לִצְרָכָיו. ⋅לה לְמָחֳרָת הוֹצִיא שְׁנֵי דִּינָרִים, נְתָנָם לְבַעַל הַפֻּנְדָּק וְאָמַר: 'דְּאַג לוֹ אַתָּה; וְכָל מַה שֶּׁתּוֹסִיף אַחֲזִיר לְךָ בְּשׁוּבִי.' לו וּבְכֵן מַה דַּעְתְּךָ, מִי מִן הַשְּׁלוֹשָׁה הָיָה רֵעַ לַנּוֹפֵל בִּידֵי הַשּׁוֹדְדִים?"
לז הֵשִׁיב בַּעַל הַתּוֹרָה: "זֶה שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ חֶסֶד."
אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "לֵךְ וַעֲשֵׂה כֵּן גַּם אַתָּה."

כלומר, בניגוד לדעה היהודית המקובלת שרעך הוא רעך היהודי שומר המצוות, כפי שמפרש רמב"ם למשל, כאן רעך הוא מי שעושה עמך חסד, גם אם הוא שומרוני, כלומר לא מבני עמך.
עם זאת, ראוי להזכיר שישוע אמר שלא בא 'אלא אל הצאן האובדות של בני ישראל'. ולדבריו אלה הגיבה האישה הזרה – הלוא גם הכלבים מתפרנסים משולחן אדוניהם. ובגלל חשיבות הדברים אביא אותם כלשונם –

מתי טו –
אמונתה של אישה כנענית
⋅כא יֵשׁוּעַ יָצָא מִשָּׁם וּפָרַשׁ אֶל סְבִיבוֹת צוֹר וְצִידוֹן. ⋅כב וְהִנֵּה יָצְאָה מֵאוֹתוֹ הָאֵזוֹר אִשָּׁה כְּנַעֲנִית וְצָעֲקָה אֵלָיו: "רַחֵם עָלַי, אֲדוֹנִי, בֶּן-דָּוִד. בִּתִּי מְעֻנָּה מְאֺד עַל-יְדֵי שֵׁד." ⋅כג אַךְ הוּא לֹא הֵשִׁיב לָהּ דָּבָר.
נִגְּשׁוּ תַּלְמִידָיו וּבִקְשׁוּ מִמֶּנּוּ: "שְׁלַח אוֹתָהּ, כִּי הִיא צוֹעֶקֶת אַחֲרֵינוּ."
⋅כד עָנָה יֵשׁוּעַ וְאָמַר: "לֹא נִשְׁלַחְתִּי אֶלָּא אֶל הַצֺּאן הָאוֹבְדוֹת אֲשֶׁר לְבֵית יִשְׂרָאֵל."
⋅כה הִיא הִתְקָרְבָה, הִשְׁתַּחַוְתָה לוֹ וְאָמְרָה: "אֲדוֹנִי, עֲזֺר לִי."
⋅כו הֵשִׁיב לָהּ בְּאָמְרוֹ: "לֹא נָאֶה לָקַחַת אֶת הַלֶּחֶם שֶׁל הַבָּנִים וְלִזְרֺק אוֹתוֹ לַכְּלָבִים."
⋅כז אָמְרָה לוֹ: "כֵּן, אֲדוֹנִי, אֲבָל אֲפִלּוּ הַכְּלָבִים אוֹכְלִים מִן הַפֵּרוּרִים הַנּוֹפְלִים מִשֻּׁלְחַן אֲדוֹנֵיהֶם."
⋅כח אָמַר לָהּ יֵשׁוּעַ: "אִשָּׁה, גְּדוֹלָה אֱמוּנָתֵךְ. יְהִי לָךְ כִּרְצוֹנֵךְ", וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה נִרְפְּאָה בִּתָּהּ.

כלומר, אין איך להפוך את זה – ישוע ראה עצמו קודם כל כמבשר לעמו, ורק מאוחר יותר הפך למבשר לעמים כולם. זאת למרות שאכן נאמר על המשיח 'אליו גויים ידרושו' וכיוב', ולאברהם נאמר 'אב המון גויים'.

ועוד משל חשוב –

לוקס טו –
⋅ משל השה האובד
⋅א כֵּיוָן שֶׁכָּל הַמּוֹכְסִים וְהָאֲנָשִׁים הַחַטָּאִים הִתְקָרְבוּ לִשְׁמֺעַ אוֹתוֹ, ⋅ב הִתְלוֹנְנוּ הַפְּרוּשִׁים וְהַסּוֹפְרִים לֵאמֺר: "הִנֵּה זֶה מְקַבֵּל אֶת הַחוֹטְאִים וְאוֹכֵל בְּחֶבְרָתָם." ג הִשְׁמִיעַ לָהֶם אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה:
⋅ד "מִי מִכֶּם הָאִישׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵאָה כְּבָשִׂים וּכְשֶׁאוֹבֵד לוֹ אֶחָד מֵהֶם לֹא יַעֲזֺב אֶת הַתִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה בַּמִּדְבָּר וְיֵלֵךְ אַחֲרֵי הָאוֹבֵד עַד שֶׁיִּמְצָאֵהוּ? ה וְכַאֲשֶׁר יִמְצָאֵהוּ יָשִׂים אוֹתוֹ עַל כְּתֵפָיו בְּשִׂמְחָה,
⋅ו וּכְשֶׁיָּבוֹא הַבַּיְתָה יִקְרָא לִידִידָיו וְלִשְׁכֵנָיו וְיֺאמַר, 'שִׂמְחוּ אִתִּי, כִּי מָצָאתִי אֶת הַכֶּבֶשׂ שֶׁלִּי שֶׁאָבַד.' ⋅ז אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, כָּךְ תִּהְיֶה שִׂמְחָה בַּשָּׁמַיִם עַל חוֹטֵא אֶחָד שֶׁחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה, יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר עַל תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה צַדִּיקִים שֶׁאֵינָם צְרִיכִים לִתְשׁוּבָה."

משל המטבע שאבד
ח "אוֹ אֵיזוֹ אִשָּׁה, שֶׁיֵּשׁ לָה עֲשָׂרָה מַטְבְּעוֹת כֶּסֶף וְאָבַד לָהּ מַטְבֵּעַ אֶחָד, לֹא תַּדְלִיק מְנוֹרָה וּתְטַאטֵא אֶת הַבַּיִת וּתְחַפֵּשׂ הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר תִּמְצָאֵהוּ?
⋅ט וְכַאֲשֶׁר תִּמְצָא אוֹתוֹ תִּקְרָא לְחַבְרוֹתֶיהָ וּשְׁכֵנוֹתֶיהָ וְתֺאמַר, 'שִׂמְחוּ אִתִּי, כִּי מָצָאתִי אֶת הַמַּטְבֵּעַ שֶׁאָבַד לִי.' י אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, כָּךְ יֵשׁ שִׂמְחָה לִפְנֵי מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עַל חוֹטֵא אֶחָד שֶׁחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה."

משל על הבן האובד
⋅יא וְעוֹד אָמַר: "לְאִישׁ אֶחָד הָיוּ שְׁנֵי בָּנִים. ⋅יב אָמַר הַצָּעִיר אֶל אָבִיו: 'אַבָּא, תֵּן לִי אֶת חֵלֶק הָרְכוּשׁ הַמַּגִּיעַ לִי.' וְאָמְנָם חִלֵּק לָהֶם אֲבִיהֶם אֶת הַנְּכָסִים. ⋅יג לְאַחַר יָמִים לֹא רַבִּים אָסַף הַבֵּן הַצָּעִיר אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְיָצָא אֶל אֶרֶץ רְחוֹקָה וְשָׁם בִּזְבֵּז אֶת רְכוּשׁוֹ בְּחַיֵּי הוֹלְלוּת. יד אַחֲרֵי שֶׁבִּזְבֵּז אֶת הַכֺּל בָּא רָעָב חָזָק עַל אוֹתָהּ אֶרֶץ וְהוּא הֵחֵל לִסְבֺּל מַחְסוֹר.
טו הָלַךְ לְהִסְתַּפֵּחַ אֶל אֶחָד מִתּוֹשָׁבֵי הָאָרֶץ הַהִיא וְהַלָּה שָׁלַח אוֹתוֹ לִרְעוֹת חֲזִירִים בִּשְׂדוֹתָיו.
טז שָׁם הִשְׁתּוֹקֵק לְמַלֵּא אֶת בִּטְנוֹ בַּחֲרוּבִים שֶׁאָכְלוּ הַחֲזִירִים, אֶלָּא שֶׁאִישׁ לֹא נָתַן לוֹ.
יז כְּשֶׁעָשָׂה חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ אָמַר, 'כַּמָּה מְשָׁרְתִים שְׂכִירִים שֶׁל אָבִי יֵשׁ לָהֶם לֶחֶם בְּשֶׁפַע וַאֲנִי גּוֹוֵעַ כָּאן בָּרָעָב!
⋅יח אָקוּם וְאֵלֵךְ אֶל אָבִי וְאֺמַר לוֹ: אַבָּא, חָטָאתִי לַשָּׁמַיִם וּלְךָ. יט אֵינֶנִּי רָאוּי עוֹד לְהִקָּרֵא בִּנְךָ. שִׂים אוֹתִי כְּאֶחָד מִשְּׂכִירֶיךָ.'
⋅כ הוּא קָם וְהָלַךְ אֶל אָבִיו. בִּהְיוֹתוֹ עוֹד רָחוֹק רָאָהוּ אָבִיו וְנִכְמְרוּ רַחֲמָיו עָלָיו. הוּא רָץ אֵלָיו וְנָפַל עַל צַוָּארָיו וְנָשַׁק לוֹ. ⋅כא אָמַר לוֹ הַבֵּן, 'אַבָּא, חָטָאתִי לַשָּׁמַיִם וּלְךָ וְאֵינֶנִּי רָאוּי עוֹד לְהִקָּרֵא בִּנְךָ.' ⋅כב אַךְ הָאָב אָמַר לַעֲבָדָיו, 'הָבִיאוּ מַהֵר אֶת הַגְּלִימָה הַנָּאָה בְּיוֹתֵר וְהַלְבִּישׁוּהוּ, שִׂימוּ טַבַּעַת עַל יָדוֹ וְנַעֲלַיִם לְרַגְלָיו, ⋅כג הָבִיאוּ אֶת הָעֶגֶל הַמְפֻטָּם וְשַׁחֲטוּ אוֹתוֹ וְנֺאכַל וְנִשְׂמַח, ⋅כד כִּי בְּנִי זֶה הָיָה מֵת וְהִנֵּה חָזַר לַחַיִּים, אָבַד וְהִנֵּה נִמְצָא.' וְהֵם הֵחֵלּוּ לִשְׂמֺחַ.
כה אוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה בְּנוֹ הַגָּדוֹל בַּשָּׂדֶה. כְּשֶׁחָזַר וְהִתְקָרֵב הַבַּיְתָה שָׁמַע קוֹל נְגִינוֹת וְרִקּוּדִים.
כו הוּא קָרָא לְאַחַד הַנְּעָרִים וְשָׁאַל לָדַעַת מָה הַדָּבָר.
⋅כז הֵשִׁיב לוֹ הַנַּעַר, 'אָחִיךָ בָּא, וְאָבִיךָ שָׁחַט אֶת הָעֵגֶל הַמְפֻטָּם מִפְּנֵי שֶׁחָזַר אֵלָיו בָּרִיא וְשָׁלֵם.' כח כָּעַס הַבֵּן הַגָּדוֹל וְלֹא רָצָה לְהִכָּנֵס. אָז יָצָא אָבִיו לְדַבֵּר עַל לִבּוֹ.
כט אָמַר הַבֵּן לְאָבִיו, 'הִנֵּה זֶה שָׁנִים רַבּוֹת אֲנִי עוֹבֵד אֶצְלְךָ וּמֵעוֹלָם לֹא עָבַרְתִּי עַל מִצְוָתְךָ, וְאַתָּה מֵעוֹלָם לֹא נָתַתָּ לִי גְּדִי כְּדֵי שֶׁאֶשְׂמַח עִם יְדִידַי.
⋅ל אֲבָל כְּשֶׁבָּא בִּנְךָ זֶה אֲשֶׁר בִּזְבֵּז אֶת רְכוּשְׁךָ עִם זוֹנוֹת, שָׁחַטְתָּ בִּשְׁבִילוֹ אֶת הָעֵגֶל הַמְפֻטָּם.' ⋅לא אָמַר הָאָב, 'בְּנִי, אַתָּה תָּמִיד אִתִּי, וְכָל אֲשֶׁר לִי שֶׁלְּךָ הוּא. ⋅לב אֲבָל מִן הָרָאוּי לָשׂוּשׂ וְלִשְׂמֺחַ, כִּי אָחִיךָ זֶה הָיָה מֵת וְהִנֵּה חָזַר לַחַיִּים, אָבַד וְהִנֵּה נִמְצָא.'"

כלומר, כאן רעיון התשובה. וכן הרעיון של 'לבלתי ידח ממנו נידח', כל אדם חשוב.
ואולם, שמא כאן מתפרש חלקו הראשון של המאמר שהזכרתי קודם – 'לא באתי אלא אל הצאן האובדות של בני ישראל'. קודם הדגשנו את היותן של הצאן 'מבני ישראל', וכאן מודגש שצאן אלה 'אובדות'. ובאמת הבשורה של ישוע תפסה בהתחלה אנשים משולי החברה, כך נראה, מוכסים רשעים ודייגים כסילים. ואין זה בא להפחית מחשיבותה, כי אם אנשים אלה היא הצליחה להחזיר לדרך הישר, הרי כוחה ומעלתה גדולים. אך שמא מראש לא הייתה היא מיועדת לכל?

כידוע, המצוות הגדולה בנצרות היא האהבה. בין אם נקבל את דרכם ובין אם לא, יש להכיר להם תודה על שהדגישו יסוד זה, שאכן אין ערוך לחשיבותו, כפי שמוכר היום היטב בפסיכולוגיה.

הפסוק 'ואהבת לרעך כמוך' אמנם מופיע בתורה, בספר ויקרא פרק יט, אך צריך להודות שהוא אינו מרכזי בה. ואצל חז"ל הוא כבר כן מרכזי, למשל כדברי רבי עקיבא – 'ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה', או כדברי הלל – 'מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך – זו כל התורה, ופירושה – צא ולמד', אך אין לדעת מי השפיע על מי. רבי עקיבא, על כל פנים, הוא מאוחר לישוע, והלל הוא אמנם מוקדם ממנו, אך בעצם לא מדבר על אהבה, אלא מציג גרסה שלו ל'כלל הזהב', הידוע מתרבויות רבות, למשל אצל קונפוציוס, המוקדם בהרבה מהלל.

אמנם, יש גם טענות נגד 'האהבה הנוצרית', כשהידועה בהן היא שהיא לא באה לידי ביטוי במעשים, שהרי כלפי עמנו לפחות לא הציגו אהבה כלל, אלא אדרבא – שנאה. טענה אחרת היא שאהבה היא אמנם חשובה, אבל כאהבת אנוש, ולא כאהבה שיש בה דמות מתווכת. ואולי שתי הטענות הן אחת – אהבה לא הופגנה כלפי עם ישראל, כי עם ישראל דחה את אותה דמות מתווכת, שנחשבה כתנאי לאהבה.
בין כך ובין כך, אציג כמה פסוקים מובילים מתוך הברית החדשה, המדברים על אהבה. ויסוד זה מופיע בעוד הרבה פסוקים אחרים. על מצוות האהבה לאויבים בדרשת ההר, ועל נאום האהבה הגדול של שאול בקורינטים – אדלג, משום שכבר דנתי בהם.
נתחיל מהסיפור החוזר בבשורות הסינופטיות (המקבילות) –

מתי כב –
המצוה הגדולה
לד כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ הַפְּרוּשִׁים כִּי הִשְׁתִּיק אֶת הַצְּדוֹקִים, נֶאֶסְפוּ יַחְדָּיו
⋅לה וְאֶחָד מִבַּעֲלֵי הַתּוֹרָה שֶׁבֵּינֵיהֶם שָׁאַל אוֹתוֹ כְּדֵי לְנַסּוֹתוֹ: לו "רַבִּי, אֵיזוֹהִי הַמִּצְוָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּתּוֹרָה?"

⋅לז הֵשִׁיב לוֹ יֵשׁוּעַ: "'וְאָהַבְתָּ אֶת יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֺדֶךָ.' לח זֺאת הַמִּצְוָה הַגְּדוֹלָה וְהָרִאשׁוֹנָה.
⋅לט הַשְּׁנִיָּה דּוֹמָה לָהּ: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.' ⋅מ בִּשְׁתֵּי מִצְווֹת אֵלֶּה תְּלוּיָה כָּל הַתּוֹרָה וְהַנְּבִיאִים."

כלומר, צריך להיות ערים לכך שלא רק באהבת הרע מדובר, אלא קודם כל באהבת האל, שממנה נובעת ומתאפשרת אהבת הרע. ואהבת האל היא ציווי ישיר ומרכזי בתורה.

מרקוס יב –
המצוה הגדולה
כח אַחַד הַסּוֹפְרִים הִתְקָרֵב וְשָׁמַע אוֹתָם מִתְוַכְּחִים. כִּרְאוֹתוֹ שֶׁיֵּשׁוּעַ הֵשִׁיב לָהֶם הֵיטֵב, שָׁאַל אוֹתוֹ: "אֵיזוֹהִי הַמִּצְוָה הָרִאשׁוֹנָה מִכֺּל?"

⋅כט עָנָה יֵשׁוּעַ: "הָרִאשׁוֹנָה הִיא 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יהוה אֱלֹהֵינוּ יהוה אֶחָד, ⋅ל וְאָהַבְתָּ אֶת יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל שִׂכְלְךָ וּבְכָל-מְאֺדֶךָ '. ⋅לא וְהַשְּׁנִיָּה הִיא 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ'. אֵין מִצְוָה אַחֶרֶת גְּדוֹלָה מֵאֵלֶּה."
⋅לב אָמַר אֵלָיו הַסּוֹפֵר: "יָפֶה, רַבִּי; אֱמֶת אָמַרְתָּ שֶׁאֶחָד הוּא וְאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ. ⋅לג וְלֶאֱהֺב אוֹתוֹ 'בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל בִּינָתְךָ וּבְכָל-מְאֺדֶךָ', וְלֶאֱהֺב 'לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ', הֲרֵי זֶה גָּדוֹל מִכָּל עוֹלָה וָזֶבַח."
⋅לד רָאָה יֵשׁוּעַ כִּי הֵשִׁיב בְּחָכְמָה וְאָמַר לוֹ: "אֵינְךָ רָחוֹק מִמַּלְכוּת הָאֱלֹהִים." וְאִישׁ לֹא הֵעֵז עוֹד לִשְׁאֺל אוֹתוֹ שׁוּם דָּבָר.

זו גרסה דומה, אך ראוי לשים לב למשפט שהסופר מוסיף כאן – 'אמת אמרת שאחד הוא ואין עוד מלבדו', וישוע מסכים לכך. כלומר, אפשר לראות כאן טענת-נגד לרעיון השילוש, המאוחר יותר.

לוקס י –
המצוה הגדולה
כח אַחַד הַסּוֹפְרִים הִתְקָרֵב וְשָׁמַע אוֹתָם מִתְוַכְּחִים. כִּרְאוֹתוֹ שֶׁיֵּשׁוּעַ הֵשִׁיב לָהֶם הֵיטֵב, שָׁאַל אוֹתוֹ: "אֵיזוֹהִי הַמִּצְוָה הָרִאשׁוֹנָה מִכֺּל?"

⋅כט עָנָה יֵשׁוּעַ: "הָרִאשׁוֹנָה הִיא 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יהוה אֱלֹהֵינוּ יהוה אֶחָד, ⋅ל וְאָהַבְתָּ אֶת יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל שִׂכְלְךָ וּבְכָל-מְאֺדֶךָ '. ⋅לא וְהַשְּׁנִיָּה הִיא 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ'. אֵין מִצְוָה אַחֶרֶת גְּדוֹלָה מֵאֵלֶּה."
⋅לב אָמַר אֵלָיו הַסּוֹפֵר: "יָפֶה, רַבִּי; אֱמֶת אָמַרְתָּ שֶׁאֶחָד הוּא וְאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ. ⋅לג וְלֶאֱהֺב אוֹתוֹ 'בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל בִּינָתְךָ וּבְכָל-מְאֺדֶךָ', וְלֶאֱהֺב 'לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ', הֲרֵי זֶה גָּדוֹל מִכָּל עוֹלָה וָזֶבַח."
⋅לד רָאָה יֵשׁוּעַ כִּי הֵשִׁיב בְּחָכְמָה וְאָמַר לוֹ: "אֵינְךָ רָחוֹק מִמַּלְכוּת הָאֱלֹהִים." וְאִישׁ לֹא הֵעֵז עוֹד לִשְׁאֺל אוֹתוֹ שׁוּם דָּבָר.

קטע זה דומה לקודם, אלא שכאן מוסיף ישוע את פסוק 'שמע ישראל', וכן לפסוק האהבה הוא מוסיף על הפסוק המקורי – 'ובכל שכלך'. ושוב, או שלישוע הייתה איזו גרסה אחרת של הכתובים, או שהוסיף מיוזמתו. ומעניין שהוא מוסיף את השכל, שאינו יסוד מרכזי בנצרות, כמו אומר – גם השכל צריך שיהיה יסודו באהבת ה'. כמו שהפסוק במשלי אומר 'ראשית חכמה יראת ה".

יוחנן יג –
מצוה החדשה
⋅לא עִם צֵאתוֹ אָמַר יֵשׁוּעַ: "עַתָּה נִתְפָּאֵר בֶּן-הָאָדָם בַּכָּבוֹד וְהָאֱלֹהִים נִתְפָּאֵר בּוֹ. ⋅לב אִם אֱלֹהִים נִתְפָּאֵר בּוֹ, אֱלֹהִים יְפָאֲרֵהוּ בּוֹ וּבִמְהֵרָה יְפָאֲרֵהוּ. ⋅לג בָּנַי, אַךְ זְמַן מוּעָט אֶהְיֶה עִמָּכֶם. אַתֶּם תְּחַפְּשׂוּנִי, וּכְשֵׁם שֶׁכְּבָר אָמַרְתִּי, 'אֶל אֲשֶׁר אֲנִי הוֹלֵךְ אֵינְכֶם יְכוֹלִים לָבוֹא', כָּךְ אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם עַכְשָׁו. ⋅לד מִצְוָה חֲדָשָׁה אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם: אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה; כְּמוֹ שֶׁאָהַבְתִּי אֶתְכֶם כָּךְ גַּם אַתֶּם אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה. לה בָּזֺאת יֵדְעוּ הַכֺּל שֶׁתַּלְמִידַי אַתֶּם: אִם תִּהְיֶה אַהֲבָה בֵּינֵיכֶם."

ועוד-
יוחנן טו –
יא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם כְּדֵי שֶׁשִּׂמְחָתִי תִּהְיֶה בְּקִרְבְּכֶם וְשִׂמְחַתְכֶם תִּהְיֶה שְׁלֵמָה. ⋅יב זֺאת מִצְוָתִי: אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה כְּמוֹ שֶׁאֲנִי אָהַבְתִּי אֶתְכֶם. ⋅יג אֵין אַהֲבָה גְּדוֹלָה מֵאַהֲבָתוֹ שֶׁל הַנּוֹתֵן אֶת נַפְשׁוֹ בְּעַד יְדִידָיו. ⋅יד יְדִידַי אַתֶּם – אִם תַּעֲשׂוּ אֶת אֲשֶׁר אֲנִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם. ⋅טו לֹא אוֹסִיף לִקְרֺא לָכֶם עֲבָדִים, כִּי הָעֶבֶד אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֲדוֹנָיו. קָרָאתִי לָכֶם 'יְדִידִים', מִפְּנֵי שֶׁהוֹדַעְתִּי לָכֶם אֶת כָּל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי מֵאֵת אָבִי. ⋅טז לֹא אַתֶּם בְּחַרְתֶּם בִּי, כִּי אִם אֲנִי בָּחַרְתִּי בָּכֶם וְהִפְקַדְתִּי אֶתְכֶם לָלֶכֶת וְלַעֲשׂוֹת פְּרִי, שֶׁפֶּרְיְכֶם יִתְקַיֵּם וְכָל אֲשֶׁר תְּבַקְשׁוּ מֵהָאָב בִּשְׁמִי הוּא יִתֵּן לָכֶם. ⋅יז אֶת זֺאת אֲנִי מְצַוֶּה עֲלֵיכֶם: אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה."

כלומר, ליוחנן יש גרסה אחרת לגמרי, כדרכו, והיא פילוסופית ומפותלת, כדרכו, אך בעיקרה היא חוזרת על אותה מצוות אהבה, אם כי מציין רק את האהבה זה את זה, ולא את אהבת אלוהים, אף שהוא מזכירו.

וכן מופיע באגרות –

רומים יג –
ח אַל תִּהְיוּ חַיָּבִים דָּבָר לְאִישׁ מִלְּבַד אַהֲבַת הַזּוּלַת, כִּי הָאוֹהֵב אֶת הַזּוּלַת קִיֵּם אֶת הַתּוֹרָה. ⋅ט הֵן הַמִּצְווֹת "לֹא תִנְאַף", "לֹא תִרְצַח", "לֹא תִגְנֺב", "לֹא תַחְמֺד", וְכָל מִצְוָה אַחֶרֶת, כְּלוּלוֹת בַּמַּאֲמָר "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". י הָאַהֲבָה אֵינָהּ גּוֹרֶמֶת רָעָה לַזּוּלַת, לָכֵן הָאַהֲבָה הִיא קִיּוּם הַתּוֹרָה בִּמְלוֹאָהּ.

כאן האהבה היא לא רק 'מצווה הראשונה', כלומר החשובה ביותר, אלא 'קיום התורה במלואה', כלומר בלעדית. וזו היא דרכו של שאול השליח, השונה מדרכו של ישוע עצמו.

גלתים ה –
יג אַחַי, לְחֵרוּת נִקְרֵאתֶם, רַק שֶׁלֹּא תְּהֵא הַחֵרוּת אֶמְצָעִי בִּידֵי הַבָּשָׂר, אֶלָּא שָׁרְתוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאַהֲבָה. ⋅יד הֲרֵי כָּל הַתּוֹרָה כְּלוּלָה בְּמַאֲמָר אֶחָד – "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ." ⋅טו אַךְ אִם אַתֶּם נוֹשְׁכִים וְטוֹרְפִים זֶה אֶת זֶה, כִּי אָז תִּשָּׁמְדוּ אִישׁ בְּיַד רֵעֵהוּ.

אהבה היא מדרכי החירות.

וגם שייך לפה היחס לאהבה הקונקרטית, במשפחה –

אפסים ה –
יחסים בין הבריות במשפחה ובחברה
⋅כא הִכָּנְעוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ מִתּוֹךְ יִרְאַת הַמָּשִׁיחַ. ⋅כב הַנָּשִׁים, הִכָּנַעְנָה לְבַעֲלֵיכֶן כְּמוֹ לַאֲדוֹנֵנוּ, ⋅כג כִּי הָאִישׁ הוּא רֺאשׁ הָאִשָּׁה כְּפִי שֶׁהַמָּשִׁיחַ הוּא רֺאשׁ הַקְּהִלָּה – הַמּוֹשִׁיעַ שֶׁל הַגּוּף. ⋅כד וּכְשֵׁם שֶׁהַקְּהִלָּה נִכְנַעַת לַמָּשִׁיחַ, כֵּן גַּם הַנָּשִׁים תִּכָּנַעְנָה לְבַעֲלֵיהֶן בְּכָל דָּבָר. ⋅כה הָאֲנָשִׁים, אֶהֱבוּ אֶת נְשֵׁיכֶם כְּשֵׁם שֶׁגַּם הַמָּשִׁיחַ אָהַב אֶת הַקְּהִלָּה וּמָסַר אֶת עַצְמוֹ בַּעֲדָהּ ⋅כו כְּדֵי לְקַדְּשָׁהּ וּלְטַהֲרָהּ עַל-יְדֵי רְחִיצַת מַיִם, בְּהַצְהָרָה, ⋅כז לְמַעַן יַעֲמִיד לְפָנָיו אֶת הַקְּהִלָּה כְּשֶׁהִיא מְפֺאֶרֶת בְּכָבוֹד, לְלֹא כֶּתֶם וְקֶמֶט וְכַדּוֹמֶה, לְמַעַן תִּהְיֶה קְדוֹשָׁה וּלְלֹא דֺּפִי. כח כֵּן חַיָּבִים גַּם הָאֲנָשִׁים לֶאֱהֺב אֶת נְשֵׁיהֶם כְּאַהֲבָתָם אֶת גּוּפָם הֵם. הָאוֹהֵב אֶת אִשְׁתּוֹ אוֹהֵב אֶת עַצְמוֹ.
כט הֵן מֵעוֹלָם לֹא שָׂנֵא אִישׁ אֶת בְּשָׂרוֹ, אֶלָּא הוּא מְכַלְכֵּל וּמְטַפֵּחַ אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁגַּם הַמָּשִׁיחַ נוֹהֵג בַּקְּהִלָּה,
⋅ל שֶׁהֲרֵי אֵיבְרֵי גּוּפוֹ אֲנַחְנוּ . ⋅לא "עַל-כֵּן יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד." ⋅לב גָּדוֹל הָרָז הַזֶּה, וַאֲנִי מִתְכַּוֵּן לַמָּשִׁיחַ וְלַקְּהִלָּה. ⋅לג אֲבָל גַּם אַתֶּם, אִישׁ אִישׁ יֺאהַב אֶת אִשְׁתּוֹ כְּאַהֲבָתוֹ אֶת עַצְמוֹ; וְהָאִשָּׁה תִּירָא אֶת בַּעֲלָהּ.

כלומר, האישה צריכה 'לירוא' מבעלה, והאיש צריך 'לאהוב' את אישתו. מדוע אי השוויון הזה? וכן אי השוויון בולט בכתוב 'הנשים, היכנענה לבעליכן'. אבל כך היה המצב בימים ההם, והמהפכה הפמיניסטית היא דבר חדש. ועדיין, יש כאן יחסים מכבדים וראויים.
ואגב, את המילים 'כן חייבים גם האנשים לאהוב את נשיהם כאהבתם את גופם הם' אמרו גם חז"ל, בדרישתם לגבר לאישתו – 'אוהבה כגופו, ומכבדה יותר מגופו'. ושוב, אין בידי לקבוע מי שאל ממי.

וכן שוב –
קולוסים ג –
יחסים בין בני אדם בחיים החדשים
⋅יח הַנָּשִׁים, הִכָּנַעְנָה לְבַעֲלֵיכֶן, כְּמוֹ שֶׁיָּאֶה לְנֺכַח הָאָדוֹן. ⋅יט הָאֲנָשִׁים, אֶהֱבוּ אֶת נְשֵׁיכֶם וְאַל תְּהֵא בִּלְבַבְכֶם מְרִירוּת נֶגְדָּן.

יוחנן א, ג –
אהבו זה את זה
⋅יא הֵן זֶהוּ דְּבַר הַבְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם מֵרֵאשִׁית, שֶׁנֺּאהַב אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ; ⋅יב לֹא כְּקַיִן אֲשֶׁר הָיָה מִן הָרַע וְהָרַג אֶת אָחִיו. וּמַדּוּעַ הֲרָגוֹ? מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲשָׂיו הָיוּ רָעִים, אַךְ מַעֲשֵׂי אָחִיו מַעֲשֵׂי צֶדֶק. ⋅יג אַחַי, אַל תִּתְמְהוּ אִם הָעוֹלָם שׂוֹנֵא אֶתְכֶם. ⋅יד אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים כִּי עָבַרְנוּ מִן הַמָּוֶת אֶל הַחַיִּים, שֶׁכֵּן אוֹהֲבִים אֲנַחְנוּ אֶת אַחֵינוּ. אִישׁ אֲשֶׁר אֵינוֹ אוֹהֵב נִשְׁאָר בַּמָּוֶת. ⋅טו כָּל הַשׂוֹנֵא אֶת אָחִיו רוֹצֵחַ הוּא. וְיוֹדְעִים אַתֶּם שֶׁכָּל רוֹצֵחַ אֵין חַיֵּי עוֹלָם מִתְקַיְּמִים בּוֹ. ⋅טז בָּזֺאת הִכַּרְנוּ מַה הִיא אַהֲבָה, בָּעֻבְדָּה שֶׁהוּא מָסַר אֶת נַפְשׁוֹ בַּעֲדֵנוּ. גַּם אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לִמְסֺר אֶת נַפְשֵׁנוּ בְּעַד אַחֵינוּ. ⋅יז מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נִכְסֵי הָעוֹלָם וְהוּא רוֹאֶה אֶת אָחִיו בְּמַחְסוֹר וּמוֹנֵעַ אֶת רַחֲמָיו מִמֶּנּוּ, אֵיךְ תַּעֲמֺד בּוֹ אַהֲבַת אֱלֹהִים? ⋅יח יְלָדַי, אַל נָא נֺאהַב בְּמִלִּים וּבְדִבּוּר, כִּי אִם בְּפֺעַל וּבֶאֱמֶת.

מה שמוסיף כאן יוחנן היא האהבה 'בפועל'. הוא מדגיש את המעשה, בעוד שאול הדגיש את האמונה ולא את המעשים.

יוחנן א, ד –
אלוהים הוא אהבה
⋅ז אֲהוּבַי, נֺאהַב נָא אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, כִּי הָאַהֲבָה מֵאֱלֹהִים הִיא; וְכָל מִי שֶׁאוֹהֵב נוֹלַד מֵאֱלֹהִים וְיוֹדֵעַ אֶת אֱלֹהִים. ⋅ח מִי שֶׁאֵינוֹ אוֹהֵב אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת אֱלֹהִים, שֶׁכֵּן הָאֱלֹהִים הוּא אַהֲבָה. ⋅ט בָּזֺאת נִגְלְתָה אַהֲבַת הָאֱלֹהִים בָּנוּ, בָּעֻבְדָּה שֶׁאֱלֹהִים שָׁלַח אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ לָעוֹלָם לְמַעַן נִחְיֶה בִּזְכוּתוֹ. ⋅י בָּזֺאת הִיא הָאַהֲבָה, לֹא שֶׁאֲנַחְנוּ אָהַבְנוּ אֶת אֱלֹהִים, אֶלָּא שֶׁהוּא אָהַב אוֹתָנוּ וְשָׁלַח אֶת בְּנוֹ לִהְיוֹת כַּפָּרָה עַל חֲטָאֵינוּ. ⋅יא אֲהוּבַי, אִם כָּכָה אָהַב אוֹתָנוּ הָאֱלֹהִים, גַּם אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לֶאֱהֺב אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ. ⋅יב אֶת הָאֱלֹהִים לֹא רָאָה אִישׁ מֵעוֹלָם. אִם אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה, הָאֱלֹהִים שׁוֹכֵן בְּקִרְבֵּנוּ וְאַהֲבָתוֹ נִשְׁלְמָה בָּנוּ.
⋅יג בָּזֺאת יוֹדְעִים אָנוּ שֶׁעוֹמְדִים אָנוּ בּוֹ וְהוּא בָּנוּ, כִּי נָתַן לָנוּ מֵרוּחוֹ. ⋅יד וַאֲנַחְנוּ הִתְבּוֹנַנּוּ וַהֲרֵינוּ מְעִידִים כִּי הָאָב שָׁלַח אֶת הַבֵּן מוֹשִׁיעַ הָעוֹלָם. ⋅טו כָּל הַמּוֹדֶה כִּי יֵשׁוּעַ הוּא בֶּן-הָאֱלֹהִים, אֱלֹהִים שׁוֹכֵן בּוֹ וְהוּא בֵּאלֹהִים. ⋅טז וַאֲנַחְנוּ הִכַּרְנוּ אֶת הָאַהֲבָה שֶׁאֱלֹהִים מְקַיֵּם בָּנוּ וְהֶאֱמַנּוּ בָּהּ. הָאֱלֹהִים הוּא אַהֲבָה; הָעוֹמֵד בָּאַהֲבָה עוֹמֵד בֵּאלֹהִים וֵאלֹהִים עוֹמֵד בּוֹ. ⋅יז בָּזֶה נִשְׁלְמָה הָאַהֲבָה אֶצְלֵנוּ בְּאֺפֶן שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ בִּטָּחוֹן בְּיוֹם הַדִּין, שֶׁכֵּן כְּדֶרֶךְ שֶׁהָאֶחָד הַהוּא כֵּן גַּם אֲנַחְנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה. ⋅יח אֵין פַּחַד בָּאַהֲבָה. אַדְּרַבָּא, הָאַהֲבָה הַשְּׁלֵמָה מְגָרֶשֶׁת אֶת הַפַּחַד. הֵן הַפַּחַד כָּרוּךְ בְּעֺנֶשׁ, וְהַמְפַחֵד אֵינֶנּוּ שָׁלֵם בָּאַהֲבָה. ⋅יט אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא אָהַב אוֹתָנוּ תְּחִלָּה. ⋅כ אִישׁ אִם יֺאמַר "אוֹהֵב אֲנִי אֶת אֱלֹהִים" וְהוּא שׂוֹנֵא אֶת אָחִיו, שַׁקְרָן הוּא; כִּי מִי שֶׁאֵינֶנּוּ אוֹהֵב אֶת אָחִיו אֲשֶׁר הוּא רוֹאֶה אוֹתוֹ לֹא יוּכַל לֶאֱהֺב אֶת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הוּא אֵינֶנּוּ רוֹאֶה אוֹתוֹ. ⋅כא מִצְוָה זֺאת קִבַּלְנוּ מִמֶּנּוּ, שֶׁהָאוֹהֵב אֶת אֱלֹהִים יֺאהַב גַּם אֶת אָחִיו.

כלומר, כאן מקופלת עיקר התיאולוגיה הנוצרית, על קורבנו של אלוהים מתוך האהבה, אך לא בזה אנו עוסקים. מה שנוסף כאן הוא ראשית, האימרה שנהייתה מפורסמת 'אלוהים הוא אהבה', ושנית, שהאהבה מסלקת את הפחד. אלוהים הוא אהבה, נזכיר, זה חידוש! בתנ"ך אלוהים אמנם גם אוהב, אך הוא גם שונא, ואף נוקם, ולמעשה, יש מנעד רחב של רגשות שהוא משתמש בהם. אמנם כמובן לפי הרמב"ם זה דיבור מושאל, אבל בכל אופן זה דיבור שמופיע, ולכן יש לו משמעות כלשהי, ולו כ'היפעלות', כלומר צורת פעולה כלפינו. ו'אלוהים הוא אהבה', אגב, משפט שמתייחס ממש לעצמיות של אלוהים, לגמרי לא היה מתקבל על דעתו של הרמב"ם, והיה נשפט כעבודה זרה. אבל גם 'אלוהים אוהב', כאמור, כתכונה מרכזית ובלעדית, הרי זה חידוש של הנצרות.