וורט שבועות – בין סארטר ללוינס

סארטר כתב כי 'הגיהנום הוא הזולת'. זה לפעמים נכון, אבל לפעמים גם לא נכון. בני אדם יכולים לאמלל אותנו מאוד, אבל הם יכולים גם לשמח אותנו ולעודד אותנו. הכול תלוי בהתנהגותם ובמה שהם אומרים.
לוינס טען כי האחריות הראשונה שלנו היא לאחר, המופיע מולנו במלוא נוכחתו. הוא מדבר על האיסור 'לא תרצח' הנשקף אלינו מפניו של האחר, דווקא מפניו.
לדעתי זו מעין וריאציה על רעיון 'צלם אלוהים' שבאדם. ובאמת הביטוי הזה, צלם אלוהים, נאמר בסמיכות לאיסור רציחה, בבראשית ט.
בכל מקרה, דבריו של לוינס הפוכים בעצם לדבריו של סארטר – הזולת אינו הגיהנום שלנו, אלא החובה המוסרית שלנו.
ואוכל להוסיף ולומר, שלוינס, כאמור, מדבר על פנים, על נוכחות, וכל זה חסר ברשתות החברתיות, למרות שמו המטעה של פייסבוק – ספר הפנים. ואולי לכן דווקא ברשתות החברתיות מתגבר שיח השנאה, כפי שהבחינו כבר רבים.

ואיך הגעתי למחשבה זו? האמת שמחשבה אחרת הובילה אותי אליה. והיא כדלקמן –
הרבה אנשים אומרים שרע להם במדינה, שגיהנום להם. מצד שני, הרבה אנשים טוענים שגן עדן להם כאן (טוב, אולי לא בימים אלו, אבל בדרך כלל). ולמתמרמרים הם קוראים, כידוע, 'חמוצים'. אז מי צודק? ישראל היא גיהנום או גן עדן?
לעניות דעתי, מקום שבו אנשים החיים בגן עדן אדישים למצוקתם של הנמצאים בגיהנום ומזלזלים בהם – מקום זה הוא גיהנום, או דינו שייהפך לגיהנום.
ומכאן גם התרופה המתאימה – אתם רוצים להבריא את המקום? תתחילו לשים לב למצוקתו של האחר.

חג שמח. (שבועות, 2021).