הבא להורגך, המרחם על אכזרים – שתי אימרות

נראה שהביטויים הפופולריים ביותר לאחרונה, מכל הספרות היהודית הענפה, הם שניים –
א. הבא להורגך השכם להורגו.
ב. כל המרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר על רחמנים.

שניהם פתגמים קיצוניים, מקצה המנעד הקיים בספרות היהודית, ומצער שדווקא הם זוכים להדגשה. מה עם מדרשי 'גדול השלום וכו"? נראה שאלה נשכחו.
וגם שני אלה, צריך להבחין, הם אמרות חז"ל, ולא אמרות תנ"כיות. אני לפחות מבחין בין אלו ואלו.
אבל בשני המקרים המשפטים באים ביחס לכתובים מקראיים, לכן אביא אותם בתוך הקשרם.
למעשה, לא הייתי צריך לחפש הרבה, כי הכול כבר כתוב בוויקיפדיה, ורק אני מעביר את הדברים לכאן.

*

ובכן, האימרה הראשונה – הבא להורגך השכם להורגו – באה במקורות האלה –

א. ביחס למדיינים –
במדבר רבה כא, ד (וכן בתנחומא פנחס) –
"צרור את המדינים" למה "כי צוררים הם" לכם מיכן אמרו חכמים בא להרגך השכם להרגו. ר"ש אומר מנין שהמחטיא את האדם יותר מן ההורגו שההורג הורג בעולם הזה ויש לו חלק לעוה"ב והמחטיא הורגו בעולם הזה ובעולם הבא שתי אומות קדמו את ישראל בחרב ושתים בעבירה המצרים ואדומים קדמו בחרב (שמות טו, ט): "אמר אויב ארדוף אשיג אריק חרבי" (במדבר כ, יח): "ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך" ושתים בעבירה מואבים ועמונים על אלה שקדמו בחרב כתיב (דברים כג, ח): "לא תתעב אדומי" "לא תתעב מצרי" אבל אלו שקדמו בעבירה להחטיא את ישראל לא יבא עמוני ומואבי (שם, ד): "גם דור עשירי עד עולם":

ב. ביחס להרג עשהאל בידי אבנר בן נר, שכאן רק מוזכר דין רודף –
"אמר ליה (=לו) [יואב בן צרויה לאבנר בן נר] מאי טעמא (=מה הסיבה) קטלתיה (=שהרגת) לעשאל? [שהיה אחיו של יואב]. עשאל רודף היה, היה לך להצילו באחד מאיבריו. לא יכילי (=יכולת) ליה? השתא בדופן חמישית (=בצלע חמישית) כוונת ליה [את החנית], באחד מאיבריו לא יכלת ליה?"
(תלמוד בבלי מסכת סנהדרין מט א)

נזכיר כי לבסוף אבנר נהרג בידי יואב בן צרויה, אחין של עשהאל, כנקמה על רצח אחיו.

ג. ביחס לדוד, שלא הרג את שאול, וכאן מובא המשפט בצד הזכרת דין רודף –
(שמואל א כד, י) ואמר להרגך ותחס עליך ואמר ואמרתי מיבעי ליה ותחס וחסתי מיבעי ליה אמר רבי אלעזר אמר לו דוד לשאול מן התורה בן הריגה אתה שהרי רודף אתה והתורה אמרה בא להרגך השכם להרגו אלא צניעות שהיתה בך היא חסה עליך ומאי היא דכתיב (שמואל א כד, ד) ויבא אל גדרות הצאן על הדרך ושם מערה ויבא שאול להסך את רגליו תנא גדר לפנים מן גדר ומערה לפנים ממערה להסך אמר ר' אלעזר מלמד שסכך עצמו כסוכה:
ברכות סב, ב.

ונזכיר את הנימוק של דוד לאי הריגת שאול – 'כי מי שלח ידו במשיח ה' וניקה?'.

*

והמשפט השני, כל שנעשה רחמן על אכזרי, לבסוף נעשה אכזר על הרחמנים, מכאן –

תנחומא, מצורע –
אמר רבי אלעזר:
כל שנעשה רחמן על האכזרי, לסוף נעשה אכזר על הרחמנים.
כתיב: ויחמול שאול על אגג ועל מיטב הצאן והבקר ( שם טו ט).
וכתיב: בנוב עיר הכהנים, ואת נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב (שם כב יט).

כלומר, שאול חמל על אגג, ובכך היה 'רחמן על אכזרי', ובהמשך הרג את נוב, עיר הכוהנים, ובכך היה 'אכזר על רחמנים'.

לפי חז"ל יש קשר בין שני הדברים, ואף שהדברים כלל לא פשוטים ומובנים מאליהם מהטקסט, אולי הם בכל זאת נכונים. אבל אם הם נכונים – הם נכונים למקרה של שאול, ושל הדומים לו, וקשה להסיק מכאן מסקנות מרחיקות לכת וכלליות, לעניות דעתי.
ולא שיש להיות רחמנים לאכזרים, ודאי שלא. אבל זה רק קצה אחד של התנהגות, ולא התנהגות ממוצעת, ולא דרך האמצע המומלצת בדרך-כלל.

תוספת –
והשוו עוד מדרשת הגמרא אודות התנהגות שאול ביחס לאגג וביחס לנוב –

יומא כב, ב –

מאי רבותא דמילתא (שמואל א טו, ה) וירב בנחל אמר ר' מני על עסקי נחל בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול (שמואל א טו, ג) לך והכית את עמלק אמר ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה ואם אדם חטא בהמה מה חטאה ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו יצאה בת קול ואמרה לו (קהלת ז, טז) אל תהי צדיק הרבה ובשעה שאמר לו שאול לדואג (שמואל א כב, יח) סוב אתה ופגע בכהנים יצאה בת קול ואמרה לו (קהלת ז, יז) אל תרשע הרבה.

מכאן יהיו שילמדו אולי שאין להצטער על הרג ילדים בעזה, אך כאן מדובר בעמלק, שהוא מקרה ייחודי, וגם בעייתי.