איוולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף ליבו

בבוקר ראיתי בפייסבוק שאלה, איך אפשר להאמין באלוהים אחרי אסון כזה (אסון מירון) – שאלה ותיקה, אבל נוקבת. ואחרי הצהריים ראיתי שיתוף של פסוק זה ושל המובאה מהרמב"ם שבאה אחריו (אדגיש את עיקרה, בסיום), שדי עונים על השאלה הראשונה –

אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל יְהוָה יִזְעַף לִבּוֹ.
משלי יט, ג.

מורה נבוכים, חלק ג' י״ב:א׳ –

הרבה פעמים יעלה בלב ההמון שהרעות בעולם יהיו יותר מן הטובות עד שבהרבה מחידות רוב האומות ובשיריהם יכללו זה הענין ויאמרו כי מן הפלא שימצא בזמן דבר טוב אמנם רעותיו רבות ומתמידות. ואין זה הטעות אצל ההמון לבד רק עם מי שיחשוב שהוא חכם גם כן: ולאלראזי ספר מפורסם קראהו ספר אלוהות כלל בו משגעונותיו וסכלויותיו הרבה ומכללם ענין בדאו – והוא שהרע במציאות יותר מן הטוב – שאתה כשתקיש בין מנוחת האדם וענגו בעת מנוחתו עם מה שיקראהו מן המכאובים והחבלים הקשים והמומים וביטול האברים והמהומות והדאגות והצרות תמצא שבמציאותו – רצוני לומר מציאות האדם – נקמה ממנו ורעה גדולה לו. והתחיל לאמת זה הדעת במנותו אלה הרעות אחת אחת לחלוק על מה שיחשבו אנשי האמת מגמילות חסדי האלוה וטובתו המבוארת והיותו ית' הטוב הגמור. וכל מה שיבוא מאתו – טוב גמור בלא ספק: וסיבת זה הטעות כולו – היות זה הסכל וחבריו מן ההמון לא יבחנו המציאות רק באיש מבני אדם לא זולת זה וידמה כל סכל כי המציאות כולו הוא בעבורו וכאילו אין שם מציאות זולתו לבד וכשיבואהו הענין בחילוף מה שירצה – יגזור שהמציאות כולו רע ואילו בחן האדם המציאות וצירו וידע מעוט חלקו ממנו התבאר לו האמת ונגלה. כי זה השיגעון הארוך אשר ישתגעו בו בני אדם ברוב רעות העולם אינם אומרים שהוא בחק המלאכים ולא בחק הגלגלים והכוכבים ולא בחק היסודות ומה שהרכב מהם ממוצא או צמח ולא בחק מיני בעלי החיים גם כן – ואמנם תלך מחשבתם כולה לקצת אישי מין האדם ויתמהו מזה אשר אכל מן המאכלים הרעים עד שהצטרע – איך חלה בו זאת הרעה הגדולה ואיך נמצא זה הרע וכן יפלאו ממי שהרבה המשגל עד שיכהו עיניו ויקשה בעיניהם כשנוגע זה בעורון ומה שדומה לזה. והבחינה האמיתית היא – שכל אישי מין האדם הנמצאים כל שכן זולתו משאר מיני בעלי החיים הוא דבר שאין לו שיעור כלל בערך אל המציאות כולו הנמשך – כמו שבאר ואמר "אדם להבל דמה וגו'" "אנוש רימה ובן אדם תולעה" "אף שוכני בתי חומר וגו'" "הן גוים כמר מדלי וגו'" וכל מה שבא בדברי ספרי הנביאים מזה הענין הנכבד גדל התועלת בידיעת האדם ערכו. ולא יטעה ויחשוב שהמציאות היה בעבורו לבד. אבל המציאות לפי דעתנו הוא מפני רצון הבורא אשר מין האדם – הקטן שבו בערך אל המציאות העליון – רצוני לומר הגלגלים והכוכבים – אמנם בערך למלאכים אין ערך על האמת בינו ובינם. ואמנם האדם הוא נכבד מכל מה שנתהוה בעולמנו זה התחתון – רצוני לומר נכבד מכל מה שהורכב מן היסודות. ועם זה גם כן מציאותו הוא טוב גדול לו וחסד מאלוה במה שיחדו בו והשלימו. ורוב הרעות הנופלות באישיו הם מעצמם – רצוני לומר מאישי בני אדם החסרים – ומחסרונותינו נצעק ונבקש עזר ומהרעות שנעשה אותם בעצמנו בבחירתנו נכאב וניחס זה לאלוה – חלילה לו ממנו – כמו שבאר בספרו ואמר "שיחת לו לא בניו מומם וגו'" ובאר שלמה זה ואמר "איולת אדם תסלף דרכו ועל יי יזעף לבו":

כלומר, לפי הרמב"ם רוב רעות האדם באות לו מעצמו, בגלל חיסרון דעתו, ואינם באים מהאל.
ואכן, המקרה כאן הוא מקרה קלאסי של רשלנות אנושית, שהייתה יכולה להימנע לו היו נוהגים נכון.

*

ואולם, עולות שתי שאלות. אך תחילה אביא את התרגום ששותף בפייסבוק –

"רוב הרעות הפוגעות בבני-אדם הן מידיהם, כוונתי מידי בני-אדם לקויים. בשל הליקויים שלנו אנו צועקים ומשוועים לעזרה, ובגלל רעות שאנו עושׂים בעצמנו ובבחירתנו אנו סובלים, ומייחסים זאת לאל. הוא נעלה מזאת, […] שלמה ביאר זאת ואמר: אִוֶּלֶת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף לבו" (רמב"ם מורה הנבוכים, ג,יב).

השאלה הראשונה היא, מיהם בני האדם הלקויים? ובאיזה אופן הם לקויים? לקויים שכלית? נכים?
וכמו כן, האין כל בני האדם לקויים?

ושאלה שנייה היא – גם אם חלק מרעות האדם באות לו באשמתו, בגלל חוסר זהירותו, למשל – האם כל הרעות הן כאלה? בוודאי שלא.
או במילים אחרות זו השאלה הוותיקה – מה עם השואה?