על האהבה בברית החדשה

כידוע, המצוות הגדולה בנצרות היא האהבה. בין אם נקבל את דרכם ובין אם לא, יש להכיר להם תודה על שהדגישו יסוד זה, שאכן אין ערוך לחשיבותו, כפי שמוכר היום היטב בפסיכולוגיה.

הפסוק 'ואהבת לרעך כמוך' אמנם מופיע בתורה, בספר ויקרא פרק יט, אך צריך להודות שהוא אינו מרכזי בה. ואצל חז"ל הוא כבר כן מרכזי, למשל כדברי רבי עקיבא – 'ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה', או כדברי הלל – 'מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך – זו כל התורה, ופירושה – צא ולמד', אך אין לדעת מי השפיע על מי. רבי עקיבא, על כל פנים, הוא מאוחר לישוע, והלל הוא אמנם מוקדם ממנו, אך בעצם לא מדבר על אהבה, אלא מציג גרסה שלו ל'כלל הזהב', הידוע מתרבויות רבות, למשל אצל קונפוציוס, המוקדם בהרבה מהלל.

אמנם, יש גם טענות נגד 'האהבה הנוצרית', כשהידועה בהן היא שהיא לא באה לידי ביטוי במעשים, שהרי כלפי עמנו לפחות לא הציגו אהבה כלל, אלא אדרבא – שנאה. טענה אחרת היא שאהבה היא אמנם חשובה, אבל כאהבת אנוש, ולא כאהבה שיש בה דמות מתווכת. ואולי שתי הטענות הן אחת – אהבה לא הופגנה כלפי עם ישראל, כי עם ישראל דחה את אותה דמות מתווכת, שנחשבה כתנאי לאהבה.
בין כך ובין כך, אציג כמה פסוקים מובילים מתוך הברית החדשה, המדברים על אהבה. ויסוד זה מופיע בעוד הרבה פסוקים אחרים. על מצוות האהבה לאויבים בדרשת ההר, ועל נאום האהבה הגדול של שאול בקורינטים – אדלג, משום שכבר דנתי בהם.
נתחיל מהסיפור החוזר בבשורות הסינופטיות (המקבילות) –

מתי כב –
המצוה הגדולה
לד כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ הַפְּרוּשִׁים כִּי הִשְׁתִּיק אֶת הַצְּדוֹקִים, נֶאֶסְפוּ יַחְדָּיו
⋅לה וְאֶחָד מִבַּעֲלֵי הַתּוֹרָה שֶׁבֵּינֵיהֶם שָׁאַל אוֹתוֹ כְּדֵי לְנַסּוֹתוֹ: לו "רַבִּי, אֵיזוֹהִי הַמִּצְוָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּתּוֹרָה?"

⋅לז הֵשִׁיב לוֹ יֵשׁוּעַ: "'וְאָהַבְתָּ אֶת יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֺדֶךָ.' לח זֺאת הַמִּצְוָה הַגְּדוֹלָה וְהָרִאשׁוֹנָה.
⋅לט הַשְּׁנִיָּה דּוֹמָה לָהּ: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.' ⋅מ בִּשְׁתֵּי מִצְווֹת אֵלֶּה תְּלוּיָה כָּל הַתּוֹרָה וְהַנְּבִיאִים."

כלומר, צריך להיות ערים לכך שלא רק באהבת הרע מדובר, אלא קודם כל באהבת האל, שממנה נובעת ומתאפשרת אהבת הרע. ואהבת האל היא ציווי ישיר ומרכזי בתורה.

מרקוס יב –
המצוה הגדולה
כח אַחַד הַסּוֹפְרִים הִתְקָרֵב וְשָׁמַע אוֹתָם מִתְוַכְּחִים. כִּרְאוֹתוֹ שֶׁיֵּשׁוּעַ הֵשִׁיב לָהֶם הֵיטֵב, שָׁאַל אוֹתוֹ: "אֵיזוֹהִי הַמִּצְוָה הָרִאשׁוֹנָה מִכֺּל?"

⋅כט עָנָה יֵשׁוּעַ: "הָרִאשׁוֹנָה הִיא 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יהוה אֱלֹהֵינוּ יהוה אֶחָד, ⋅ל וְאָהַבְתָּ אֶת יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל שִׂכְלְךָ וּבְכָל-מְאֺדֶךָ '. ⋅לא וְהַשְּׁנִיָּה הִיא 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ'. אֵין מִצְוָה אַחֶרֶת גְּדוֹלָה מֵאֵלֶּה."
⋅לב אָמַר אֵלָיו הַסּוֹפֵר: "יָפֶה, רַבִּי; אֱמֶת אָמַרְתָּ שֶׁאֶחָד הוּא וְאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ. ⋅לג וְלֶאֱהֺב אוֹתוֹ 'בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל בִּינָתְךָ וּבְכָל-מְאֺדֶךָ', וְלֶאֱהֺב 'לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ', הֲרֵי זֶה גָּדוֹל מִכָּל עוֹלָה וָזֶבַח."
⋅לד רָאָה יֵשׁוּעַ כִּי הֵשִׁיב בְּחָכְמָה וְאָמַר לוֹ: "אֵינְךָ רָחוֹק מִמַּלְכוּת הָאֱלֹהִים." וְאִישׁ לֹא הֵעֵז עוֹד לִשְׁאֺל אוֹתוֹ שׁוּם דָּבָר.

זו גרסה דומה, אך ראוי לשים לב למשפט שהסופר מוסיף כאן – 'אמת אמרת שאחד הוא ואין עוד מלבדו', וישוע מסכים לכך. כלומר, אפשר לראות כאן טענת-נגד לרעיון השילוש, המאוחר יותר.

לוקס י –
המצוה הגדולה
כח אַחַד הַסּוֹפְרִים הִתְקָרֵב וְשָׁמַע אוֹתָם מִתְוַכְּחִים. כִּרְאוֹתוֹ שֶׁיֵּשׁוּעַ הֵשִׁיב לָהֶם הֵיטֵב, שָׁאַל אוֹתוֹ: "אֵיזוֹהִי הַמִּצְוָה הָרִאשׁוֹנָה מִכֺּל?"

⋅כט עָנָה יֵשׁוּעַ: "הָרִאשׁוֹנָה הִיא 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יהוה אֱלֹהֵינוּ יהוה אֶחָד, ⋅ל וְאָהַבְתָּ אֶת יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל שִׂכְלְךָ וּבְכָל-מְאֺדֶךָ '. ⋅לא וְהַשְּׁנִיָּה הִיא 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ'. אֵין מִצְוָה אַחֶרֶת גְּדוֹלָה מֵאֵלֶּה."
⋅לב אָמַר אֵלָיו הַסּוֹפֵר: "יָפֶה, רַבִּי; אֱמֶת אָמַרְתָּ שֶׁאֶחָד הוּא וְאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ. ⋅לג וְלֶאֱהֺב אוֹתוֹ 'בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל בִּינָתְךָ וּבְכָל-מְאֺדֶךָ', וְלֶאֱהֺב 'לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ', הֲרֵי זֶה גָּדוֹל מִכָּל עוֹלָה וָזֶבַח."
⋅לד רָאָה יֵשׁוּעַ כִּי הֵשִׁיב בְּחָכְמָה וְאָמַר לוֹ: "אֵינְךָ רָחוֹק מִמַּלְכוּת הָאֱלֹהִים." וְאִישׁ לֹא הֵעֵז עוֹד לִשְׁאֺל אוֹתוֹ שׁוּם דָּבָר.

קטע זה דומה לקודם, אלא שכאן מוסיף ישוע את פסוק 'שמע ישראל', וכן לפסוק האהבה הוא מוסיף על הפסוק המקורי – 'ובכל שכלך'. ושוב, או שלישוע הייתה איזו גרסה אחרת של הכתובים, או שהוסיף מיוזמתו. ומעניין שהוא מוסיף את השכל, שאינו יסוד מרכזי בנצרות, כמו אומר – גם השכל צריך שיהיה יסודו באהבת ה'. כמו שהפסוק במשלי אומר 'ראשית חכמה יראת ה".

יוחנן יג –
מצוה החדשה
⋅לא עִם צֵאתוֹ אָמַר יֵשׁוּעַ: "עַתָּה נִתְפָּאֵר בֶּן-הָאָדָם בַּכָּבוֹד וְהָאֱלֹהִים נִתְפָּאֵר בּוֹ. ⋅לב אִם אֱלֹהִים נִתְפָּאֵר בּוֹ, אֱלֹהִים יְפָאֲרֵהוּ בּוֹ וּבִמְהֵרָה יְפָאֲרֵהוּ. ⋅לג בָּנַי, אַךְ זְמַן מוּעָט אֶהְיֶה עִמָּכֶם. אַתֶּם תְּחַפְּשׂוּנִי, וּכְשֵׁם שֶׁכְּבָר אָמַרְתִּי, 'אֶל אֲשֶׁר אֲנִי הוֹלֵךְ אֵינְכֶם יְכוֹלִים לָבוֹא', כָּךְ אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם עַכְשָׁו. ⋅לד מִצְוָה חֲדָשָׁה אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם: אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה; כְּמוֹ שֶׁאָהַבְתִּי אֶתְכֶם כָּךְ גַּם אַתֶּם אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה. לה בָּזֺאת יֵדְעוּ הַכֺּל שֶׁתַּלְמִידַי אַתֶּם: אִם תִּהְיֶה אַהֲבָה בֵּינֵיכֶם."

ועוד-
יוחנן טו –
יא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם כְּדֵי שֶׁשִּׂמְחָתִי תִּהְיֶה בְּקִרְבְּכֶם וְשִׂמְחַתְכֶם תִּהְיֶה שְׁלֵמָה. ⋅יב זֺאת מִצְוָתִי: אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה כְּמוֹ שֶׁאֲנִי אָהַבְתִּי אֶתְכֶם. ⋅יג אֵין אַהֲבָה גְּדוֹלָה מֵאַהֲבָתוֹ שֶׁל הַנּוֹתֵן אֶת נַפְשׁוֹ בְּעַד יְדִידָיו. ⋅יד יְדִידַי אַתֶּם – אִם תַּעֲשׂוּ אֶת אֲשֶׁר אֲנִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם. ⋅טו לֹא אוֹסִיף לִקְרֺא לָכֶם עֲבָדִים, כִּי הָעֶבֶד אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֲדוֹנָיו. קָרָאתִי לָכֶם 'יְדִידִים', מִפְּנֵי שֶׁהוֹדַעְתִּי לָכֶם אֶת כָּל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי מֵאֵת אָבִי. ⋅טז לֹא אַתֶּם בְּחַרְתֶּם בִּי, כִּי אִם אֲנִי בָּחַרְתִּי בָּכֶם וְהִפְקַדְתִּי אֶתְכֶם לָלֶכֶת וְלַעֲשׂוֹת פְּרִי, שֶׁפֶּרְיְכֶם יִתְקַיֵּם וְכָל אֲשֶׁר תְּבַקְשׁוּ מֵהָאָב בִּשְׁמִי הוּא יִתֵּן לָכֶם. ⋅יז אֶת זֺאת אֲנִי מְצַוֶּה עֲלֵיכֶם: אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה."

כלומר, ליוחנן יש גרסה אחרת לגמרי, כדרכו, והיא פילוסופית ומפותלת, כדרכו, אך בעיקרה היא חוזרת על אותה מצוות אהבה, אם כי מציין רק את האהבה זה את זה, ולא את אהבת אלוהים, אף שהוא מזכירו.

וכן מופיע באגרות –

רומים יג –
ח אַל תִּהְיוּ חַיָּבִים דָּבָר לְאִישׁ מִלְּבַד אַהֲבַת הַזּוּלַת, כִּי הָאוֹהֵב אֶת הַזּוּלַת קִיֵּם אֶת הַתּוֹרָה. ⋅ט הֵן הַמִּצְווֹת "לֹא תִנְאַף", "לֹא תִרְצַח", "לֹא תִגְנֺב", "לֹא תַחְמֺד", וְכָל מִצְוָה אַחֶרֶת, כְּלוּלוֹת בַּמַּאֲמָר "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". י הָאַהֲבָה אֵינָהּ גּוֹרֶמֶת רָעָה לַזּוּלַת, לָכֵן הָאַהֲבָה הִיא קִיּוּם הַתּוֹרָה בִּמְלוֹאָהּ.

כאן האהבה היא לא רק 'מצווה הראשונה', כלומר החשובה ביותר, אלא 'קיום התורה במלואה', כלומר בלעדית. וזו היא דרכו של שאול השליח, השונה מדרכו של ישוע עצמו.

גלתים ה –
יג אַחַי, לְחֵרוּת נִקְרֵאתֶם, רַק שֶׁלֹּא תְּהֵא הַחֵרוּת אֶמְצָעִי בִּידֵי הַבָּשָׂר, אֶלָּא שָׁרְתוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאַהֲבָה. ⋅יד הֲרֵי כָּל הַתּוֹרָה כְּלוּלָה בְּמַאֲמָר אֶחָד – "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ." ⋅טו אַךְ אִם אַתֶּם נוֹשְׁכִים וְטוֹרְפִים זֶה אֶת זֶה, כִּי אָז תִּשָּׁמְדוּ אִישׁ בְּיַד רֵעֵהוּ.

אהבה היא מדרכי החירות.

וגם שייך לפה היחס לאהבה הקונקרטית, במשפחה –

אפסים ה –
יחסים בין הבריות במשפחה ובחברה
⋅כא הִכָּנְעוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ מִתּוֹךְ יִרְאַת הַמָּשִׁיחַ. ⋅כב הַנָּשִׁים, הִכָּנַעְנָה לְבַעֲלֵיכֶן כְּמוֹ לַאֲדוֹנֵנוּ, ⋅כג כִּי הָאִישׁ הוּא רֺאשׁ הָאִשָּׁה כְּפִי שֶׁהַמָּשִׁיחַ הוּא רֺאשׁ הַקְּהִלָּה – הַמּוֹשִׁיעַ שֶׁל הַגּוּף. ⋅כד וּכְשֵׁם שֶׁהַקְּהִלָּה נִכְנַעַת לַמָּשִׁיחַ, כֵּן גַּם הַנָּשִׁים תִּכָּנַעְנָה לְבַעֲלֵיהֶן בְּכָל דָּבָר. ⋅כה הָאֲנָשִׁים, אֶהֱבוּ אֶת נְשֵׁיכֶם כְּשֵׁם שֶׁגַּם הַמָּשִׁיחַ אָהַב אֶת הַקְּהִלָּה וּמָסַר אֶת עַצְמוֹ בַּעֲדָהּ ⋅כו כְּדֵי לְקַדְּשָׁהּ וּלְטַהֲרָהּ עַל-יְדֵי רְחִיצַת מַיִם, בְּהַצְהָרָה, ⋅כז לְמַעַן יַעֲמִיד לְפָנָיו אֶת הַקְּהִלָּה כְּשֶׁהִיא מְפֺאֶרֶת בְּכָבוֹד, לְלֹא כֶּתֶם וְקֶמֶט וְכַדּוֹמֶה, לְמַעַן תִּהְיֶה קְדוֹשָׁה וּלְלֹא דֺּפִי. כח כֵּן חַיָּבִים גַּם הָאֲנָשִׁים לֶאֱהֺב אֶת נְשֵׁיהֶם כְּאַהֲבָתָם אֶת גּוּפָם הֵם. הָאוֹהֵב אֶת אִשְׁתּוֹ אוֹהֵב אֶת עַצְמוֹ.
כט הֵן מֵעוֹלָם לֹא שָׂנֵא אִישׁ אֶת בְּשָׂרוֹ, אֶלָּא הוּא מְכַלְכֵּל וּמְטַפֵּחַ אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁגַּם הַמָּשִׁיחַ נוֹהֵג בַּקְּהִלָּה,
⋅ל שֶׁהֲרֵי אֵיבְרֵי גּוּפוֹ אֲנַחְנוּ . ⋅לא "עַל-כֵּן יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד." ⋅לב גָּדוֹל הָרָז הַזֶּה, וַאֲנִי מִתְכַּוֵּן לַמָּשִׁיחַ וְלַקְּהִלָּה. ⋅לג אֲבָל גַּם אַתֶּם, אִישׁ אִישׁ יֺאהַב אֶת אִשְׁתּוֹ כְּאַהֲבָתוֹ אֶת עַצְמוֹ; וְהָאִשָּׁה תִּירָא אֶת בַּעֲלָהּ.

כלומר, האישה צריכה 'לירוא' מבעלה, והאיש צריך 'לאהוב' את אישתו. מדוע אי השוויון הזה? וכן אי השוויון בולט בכתוב 'הנשים, היכנענה לבעליכן'. אבל כך היה המצב בימים ההם, והמהפכה הפמיניסטית היא דבר חדש. ועדיין, יש כאן יחסים מכבדים וראויים.
ואגב, את המילים 'כן חייבים גם האנשים לאהוב את נשיהם כאהבתם את גופם הם' אמרו גם חז"ל, בדרישתם לגבר לאישתו – 'אוהבה כגופו, ומכבדה יותר מגופו'. ושוב, אין בידי לקבוע מי שאל ממי.

וכן שוב –
קולוסים ג –
יחסים בין בני אדם בחיים החדשים
⋅יח הַנָּשִׁים, הִכָּנַעְנָה לְבַעֲלֵיכֶן, כְּמוֹ שֶׁיָּאֶה לְנֺכַח הָאָדוֹן. ⋅יט הָאֲנָשִׁים, אֶהֱבוּ אֶת נְשֵׁיכֶם וְאַל תְּהֵא בִּלְבַבְכֶם מְרִירוּת נֶגְדָּן.

יוחנן א, ג –
אהבו זה את זה
⋅יא הֵן זֶהוּ דְּבַר הַבְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם מֵרֵאשִׁית, שֶׁנֺּאהַב אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ; ⋅יב לֹא כְּקַיִן אֲשֶׁר הָיָה מִן הָרַע וְהָרַג אֶת אָחִיו. וּמַדּוּעַ הֲרָגוֹ? מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲשָׂיו הָיוּ רָעִים, אַךְ מַעֲשֵׂי אָחִיו מַעֲשֵׂי צֶדֶק. ⋅יג אַחַי, אַל תִּתְמְהוּ אִם הָעוֹלָם שׂוֹנֵא אֶתְכֶם. ⋅יד אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים כִּי עָבַרְנוּ מִן הַמָּוֶת אֶל הַחַיִּים, שֶׁכֵּן אוֹהֲבִים אֲנַחְנוּ אֶת אַחֵינוּ. אִישׁ אֲשֶׁר אֵינוֹ אוֹהֵב נִשְׁאָר בַּמָּוֶת. ⋅טו כָּל הַשׂוֹנֵא אֶת אָחִיו רוֹצֵחַ הוּא. וְיוֹדְעִים אַתֶּם שֶׁכָּל רוֹצֵחַ אֵין חַיֵּי עוֹלָם מִתְקַיְּמִים בּוֹ. ⋅טז בָּזֺאת הִכַּרְנוּ מַה הִיא אַהֲבָה, בָּעֻבְדָּה שֶׁהוּא מָסַר אֶת נַפְשׁוֹ בַּעֲדֵנוּ. גַּם אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לִמְסֺר אֶת נַפְשֵׁנוּ בְּעַד אַחֵינוּ. ⋅יז מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נִכְסֵי הָעוֹלָם וְהוּא רוֹאֶה אֶת אָחִיו בְּמַחְסוֹר וּמוֹנֵעַ אֶת רַחֲמָיו מִמֶּנּוּ, אֵיךְ תַּעֲמֺד בּוֹ אַהֲבַת אֱלֹהִים? ⋅יח יְלָדַי, אַל נָא נֺאהַב בְּמִלִּים וּבְדִבּוּר, כִּי אִם בְּפֺעַל וּבֶאֱמֶת.

מה שמוסיף כאן יוחנן היא האהבה 'בפועל'. הוא מדגיש את המעשה, בעוד שאול הדגיש את האמונה ולא את המעשים.

יוחנן א, ד –
אלוהים הוא אהבה
⋅ז אֲהוּבַי, נֺאהַב נָא אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, כִּי הָאַהֲבָה מֵאֱלֹהִים הִיא; וְכָל מִי שֶׁאוֹהֵב נוֹלַד מֵאֱלֹהִים וְיוֹדֵעַ אֶת אֱלֹהִים. ⋅ח מִי שֶׁאֵינוֹ אוֹהֵב אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת אֱלֹהִים, שֶׁכֵּן הָאֱלֹהִים הוּא אַהֲבָה. ⋅ט בָּזֺאת נִגְלְתָה אַהֲבַת הָאֱלֹהִים בָּנוּ, בָּעֻבְדָּה שֶׁאֱלֹהִים שָׁלַח אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ לָעוֹלָם לְמַעַן נִחְיֶה בִּזְכוּתוֹ. ⋅י בָּזֺאת הִיא הָאַהֲבָה, לֹא שֶׁאֲנַחְנוּ אָהַבְנוּ אֶת אֱלֹהִים, אֶלָּא שֶׁהוּא אָהַב אוֹתָנוּ וְשָׁלַח אֶת בְּנוֹ לִהְיוֹת כַּפָּרָה עַל חֲטָאֵינוּ. ⋅יא אֲהוּבַי, אִם כָּכָה אָהַב אוֹתָנוּ הָאֱלֹהִים, גַּם אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לֶאֱהֺב אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ. ⋅יב אֶת הָאֱלֹהִים לֹא רָאָה אִישׁ מֵעוֹלָם. אִם אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה, הָאֱלֹהִים שׁוֹכֵן בְּקִרְבֵּנוּ וְאַהֲבָתוֹ נִשְׁלְמָה בָּנוּ.
⋅יג בָּזֺאת יוֹדְעִים אָנוּ שֶׁעוֹמְדִים אָנוּ בּוֹ וְהוּא בָּנוּ, כִּי נָתַן לָנוּ מֵרוּחוֹ. ⋅יד וַאֲנַחְנוּ הִתְבּוֹנַנּוּ וַהֲרֵינוּ מְעִידִים כִּי הָאָב שָׁלַח אֶת הַבֵּן מוֹשִׁיעַ הָעוֹלָם. ⋅טו כָּל הַמּוֹדֶה כִּי יֵשׁוּעַ הוּא בֶּן-הָאֱלֹהִים, אֱלֹהִים שׁוֹכֵן בּוֹ וְהוּא בֵּאלֹהִים. ⋅טז וַאֲנַחְנוּ הִכַּרְנוּ אֶת הָאַהֲבָה שֶׁאֱלֹהִים מְקַיֵּם בָּנוּ וְהֶאֱמַנּוּ בָּהּ. הָאֱלֹהִים הוּא אַהֲבָה; הָעוֹמֵד בָּאַהֲבָה עוֹמֵד בֵּאלֹהִים וֵאלֹהִים עוֹמֵד בּוֹ. ⋅יז בָּזֶה נִשְׁלְמָה הָאַהֲבָה אֶצְלֵנוּ בְּאֺפֶן שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ בִּטָּחוֹן בְּיוֹם הַדִּין, שֶׁכֵּן כְּדֶרֶךְ שֶׁהָאֶחָד הַהוּא כֵּן גַּם אֲנַחְנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה. ⋅יח אֵין פַּחַד בָּאַהֲבָה. אַדְּרַבָּא, הָאַהֲבָה הַשְּׁלֵמָה מְגָרֶשֶׁת אֶת הַפַּחַד. הֵן הַפַּחַד כָּרוּךְ בְּעֺנֶשׁ, וְהַמְפַחֵד אֵינֶנּוּ שָׁלֵם בָּאַהֲבָה. ⋅יט אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא אָהַב אוֹתָנוּ תְּחִלָּה. ⋅כ אִישׁ אִם יֺאמַר "אוֹהֵב אֲנִי אֶת אֱלֹהִים" וְהוּא שׂוֹנֵא אֶת אָחִיו, שַׁקְרָן הוּא; כִּי מִי שֶׁאֵינֶנּוּ אוֹהֵב אֶת אָחִיו אֲשֶׁר הוּא רוֹאֶה אוֹתוֹ לֹא יוּכַל לֶאֱהֺב אֶת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הוּא אֵינֶנּוּ רוֹאֶה אוֹתוֹ. ⋅כא מִצְוָה זֺאת קִבַּלְנוּ מִמֶּנּוּ, שֶׁהָאוֹהֵב אֶת אֱלֹהִים יֺאהַב גַּם אֶת אָחִיו.

כלומר, כאן מקופלת עיקר התיאולוגיה הנוצרית, על קורבנו של אלוהים מתוך האהבה, אך לא בזה אנו עוסקים. מה שנוסף כאן הוא ראשית, האימרה שנהייתה מפורסמת 'אלוהים הוא אהבה', ושנית, שהאהבה מסלקת את הפחד. אלוהים הוא אהבה, נזכיר, זה חידוש! בתנ"ך אלוהים אמנם גם אוהב, אך הוא גם שונא, ואף נוקם, ולמעשה, יש מנעד רחב של רגשות שהוא משתמש בהם. אמנם כמובן לפי הרמב"ם זה דיבור מושאל, אבל בכל אופן זה דיבור שמופיע, ולכן יש לו משמעות כלשהי, ולו כ'היפעלות', כלומר צורת פעולה כלפינו. ו'אלוהים הוא אהבה', אגב, משפט שמתייחס ממש לעצמיות של אלוהים, לגמרי לא היה מתקבל על דעתו של הרמב"ם, והיה נשפט כעבודה זרה. אבל גם 'אלוהים אוהב', כאמור, כתכונה מרכזית ובלעדית, הרי זה חידוש של הנצרות.