הצדקה באמונה בברית החדשה

נמשיך בעיון בברית החדשה. והפעם, העיקרון הגדול שמנסח שאול השליח – הישועה באה מתוך אמונה (בישוע ובקורבנו, לפי שאול) ולא מתוך מעשים, כלומר מצוות ומעשים טובים. זאת לא אומרת שאין טעם במעשים טובים, והשליח יעקב אף אומר כי 'אמונה ללא מעשים מתה היא', אבל העיקר והדבר הראשון בחשיבות היא האמונה. כך לפחות לפי שאול.
והוא מנסח את דבריו באריכות באיגרת אל הרומים, הארוכה והמרכזית –

רומים ג –

כל בני האדם חטאו
⋅ט וּבְכֵן, הֲטוֹבִים אָנוּ מֵאֲחֵרִים? לֹא, כְּלָל וּכְלָל לֹא; שֶׁהֲרֵי כְּבָר הוֹכַחְנוּ לְעֵיל כִּי הַיְּהוּדִים וְהַגּוֹיִם כְּאֶחָד מְשֻׁעְבָּדִים כֻּלָּם לַחֵטְא, ⋅י כַּכָּתוּב:
"אֵין צַדִּיק, אֵין גַּם אֶחָד. יא אֵין מַשְׂכִּיל, אֵין דֺּרֵשׁ אֶת-אֱלֹהִים. יב הַכֺּל סָר, יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ; אֵין עֺשֵׂה-טוֹב, אֵין גַּם-אֶחָד. ⋅יג קֶבֶר-פָּתוּחַ גְּרֺנָם, לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן,  חֲמַת עַכְשׁוּב תַּחַת שְׂפָתֵימוֹ; ⋅יד אֲשֶׁר אָלָה פִּיהֶם מָלֵא וּמְרֺרוֹת. ⋅טו רַגְלֵיהֶם יְמַהֲרוּ לִשְׁפֺּךְ דָּם. טז שֺׁד וָשֶׁבֶר בִּמְסִלּוֹתָם, יז וְדֶרֶךְ שָׁלוֹם לֹא יָדָעוּ. ⋅יח אֵין-פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם."
⋅יט אָנוּ יוֹדְעִים כִּי כָּל מַה שֶּׁהַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת, הִיא אוֹמֶרֶת לַאֲנָשִׁים הַכְּפוּפִים לַתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה פִּתְחוֹן פֶּה לְאִישׁ וְכָל הָעוֹלָם יִמָּצֵא אָשֵׁם לִפְנֵי אֱלֹהִים. ⋅כ זֺאת מִפְּנֵי שֶׁבְּמַעֲשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יִצְדַּק לְפָנָיו כָּל בָּשָׂר, כִּי הַתּוֹרָה רַק מְבִיאָה לִידֵי הַכָּרַת חֵטְא.

אלוהים מצדיק את האדם על-ידי האמונה
⋅כא אַךְ כָּעֵת נִגְלְתָה צִדְקַת הָאֱלֹהִים בְּלִי תּוֹרָה, צְדָקָה שֶׁהַתּוֹרָה וְהַנְּבִיאִים מְעִידִים עָלֶיהָ. ⋅כב וְהִיא צְדָקָה שֶׁל הָאֱלֹהִים, בְּאֶמְצָעוּת אֱמוּנַת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, אֶל כָּל וְעַל כָּל הַמַּאֲמִינִים; שֶׁהֲרֵי אֵין הֶבְדֵּל, ⋅כג כִּי הַכֺּל חָטְאוּ וּמְחֻסְּרֵי כְּבוֹד אֱלֹהִים הֵמָּה. ⋅כד אַךְ הֵם מֻצְדָּקִים בְּחַסְדּוֹ, בְּחִנָּם, הוֹדוֹת לַפְּדוּת שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, ⋅כה אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים שָׂם אוֹתוֹ לְכַפָּרָה בְּדָמוֹ, כַּפָּרָה עַל-יְסוֹד אֱמוּנָה. כָּל זֶה כְּדֵי לְהַרְאוֹת אֶת הַצְּדָקָה שֶׁל אֱלֹהִים בְּכָךְ שֶׁבְּאֺרֶךְ רוּחוֹ פָּסַח עַל חֲטָאֵי הֶעָבָר, ⋅כו וּלְהַרְאוֹת אֶת צִדְקָתוֹ בַּזְּמַן הַזֶּה: שֶׁהוּא צַדִּיק וּמַצְדִּיק אֶת בֶּן אֱמוּנַת יֵשׁוּעַ.
⋅כז אִם כֵּן, הֲיֵשׁ מָקוֹם לְגַאֲוָה? לֹא, אֵין לָהּ מָקוֹם. הוֹדוֹת לְאֵיזוֹ תּוֹרָה? שֶׁל הַמַּעֲשִׂים? לֹא, הוֹדוֹת לְתוֹרָה שֶׁל אֱמוּנָה. ⋅כח וְאָמְנָם אָנוּ קוֹבְעִים שֶׁהָאָדָם מֻצְדָּק עַל-יְדֵי אֱמוּנָה לְלֹא תְּלוּת בְּמַעֲשֵׂי הַתּוֹרָה. ⋅כט אוֹ שֶׁמָּא הוּא אֱלֹהֵי הַיְּהוּדִים בִּלְבַד? הַאֵין הוּא גַּם אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם? כֵּן, גַּם אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הוּא, ⋅ל שֶׁכֵּן אֱלֹהִים אֶחָד הוּא הַמַּצְדִּיק אֶת הַנִּמּוֹלִים עַל-יְסוֹד אֱמוּנָה, וְאֶת הָעֲרֵלִים עַל-יְדֵי הָאֱמוּנָה. לא הַאִם אָנוּ מְבַטְּלִים אֵפוֹא אֶת הַתּוֹרָה עַל-יְדֵי הָאֱמוּנָה? חַס וְחָלִילָה! אַדְּרַבָּא, אָנוּ נוֹתְנִים תֺּקֶף לַתּוֹרָה.

על עניין ברית המילה כבר כתבתי בפוסט קודם. וכאן גם מודגשת אי-ההבחנה בין יהודים וגויים, בניגוד למסורת היהודית העושה הבחנה כזו בדרך-כלל, כידוע.
והוא ממשיך בפרק הבא –

רומים ד –

אברהם נצדק באמונה
⋅א וּבְכֵן, מַה נֺּאמַר עַל אַבְרָהָם אָבִינוּ, מַה הִשִּׂיג בִּזְכוּת מַעֲשָׂיו הוּא? ⋅ב אִם אָמְנָם הֻצְדַּק אַבְרָהָם בִּגְלַל מַעֲשִׂים, כִּי אָז יֵשׁ לוֹ בַּמֶּה לְהִתְפָּאֵר, אַךְ לֹא לִפְנֵי אֱלֹהִים. ⋅ג מָה אוֹמֵר הַכָּתוּב? "וְהֶאֱמִן אַבְרָהָם בַּיהוה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה."

כאן יש להעיר, כי למעשה הפסוק אינו ברור מספיק – האם אלוהים חשב זאת לאברהם לצדקה על שהאמין בו, או שאברהם חשב זאת לאלוהים לצדקה על שבירך אותו ועמד לימינו? כאמור, לא ברור. אך שאול לוקח דרך אחת – אלוהים חשב זאת לאברהם לצדקה על זה שהאמין.

ד וַהֲרֵי שְׂכָרוֹ שֶׁל עוֹבֵד אֵינוֹ נֶחְשָׁב לוֹ כְּחֶסֶד, אֶלָּא כְּחוֹב הַמַּגִּיעַ לוֹ.
⋅ה אֲבָל זֶה שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד, אֶלָּא מַאֲמִין בַּמַּצְדִּיק אֶת הַחוֹטֵא, אֱמוּנָתוֹ נֶחְשֶׁבֶת לוֹ לִצְדָקָה. ו כָּךְ גַּם דָּוִד מַבִּיעַ אֶת אָשְׁרוֹ שֶׁל הָאִישׁ אֲשֶׁר אֱלֹהִים יַחְשֺׁב לוֹ צְדָקָה בְּלִי תְּלוּת בְּמַעֲשִׂים:
⋅ז "אַשְׁרֵי נְשׂוּי-פֶּשַׁע, כְּסוּי חֲטָאָה. ח אַשְׁרֵי-אָדָם לֹא יַחְשֺׁב יהוה לוֹ עָוֹן."

אכן, גם בתהילים מביע המשורר תקווה שחטאיו יכוסו, שיוצדק בדין, וזאת עוד לפני בוא ישוע.
והוא ממשיך –

ט הַאִם הָאֺשֶׁר הַזֶּה רַק לַנִּמּוֹלִים, אוֹ גַּם לָעֲרֵלִים? וַהֲרֵי אָנוּ אוֹמְרִים כִּי אֱמוּנָתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם נֶחְשְׁבָה לוֹ צְדָקָה. י מָתַי נֶחְשְׁבָה לוֹ? כַּאֲשֶׁר הָיָה נִמּוֹל אוֹ כְּשֶׁהָיָה עָרֵל? – לֹא בִּהְיוֹתוֹ נִמּוֹל, כִּי אִם בִּהְיוֹתוֹ עָרֵל.
⋅יא הוּא קִבֵּל אֶת אוֹת הַמִּילָה כְּחוֹתָם לַצְּדָקָה שֶׁזָּכָה בָּהּ בִּגְלַל הָאֱמוּנָה בְּעוֹדֶנּוּ עָרֵל, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה אָב לְכָל הַמַּאֲמִינִים הַבִּלְתִּי נִמּוֹלִים, לְמַעַן תֵּחָשֵׁב גַּם לָהֶם צְדָקָה, ⋅יב וְאָב לַנִּמּוֹלִים, לְאוֹתָם שֶׁאֵינָם נִמּוֹלִים בִּלְבַד אֶלָּא גַּם הוֹלְכִים בְּעִקְּבוֹת הָאֱמוּנָה שֶׁהָיְתָה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בְּטֶרֶם נִמּוֹל.

שוב, עניין ביטול חשיבות המילה.

ההבטחה והאמונה
⋅יג הֲרֵי הַהַבְטָחָה כִּי יִירַשׁ אֶת הָעוֹלָם לֹא נִתְּנָה לְאַבְרָהָם אוֹ לְזַרְעוֹ עַל-סְמַךְ תּוֹרָה, אֶלָּא עַל-סְמַךְ צְדָקָה שֶׁהִשִּׂיג בֶּאֱמוּנָה, ⋅יד שֶׁכֵּן אִם מַחֲזִיקֵי הַתּוֹרָה הֵם הַיּוֹרְשִׁים, אֲזַי הָאֱמוּנָה הִיא לַשָּׁוְא וְהַהַבְטָחָה חַסְרַת תֺּקֶף. ⋅טו הַתּוֹרָה מְבִיאָה זַעַם, וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין תּוֹרָה אֵין עֲבֵרָה עַל הַתּוֹרָה.

הפסוק האחרון אף הוא עיקרון גדול אצל שאול, ואכתוב עליו אולי בפעם אחרת.

⋅טז לָכֵן עַל-יְדֵי אֱמוּנָה, כְּדֵי שֶׁכָּל זֶה יִהְיֶה בְּחֶסֶד וְהַהַבְטָחָה תָּחוּל עַל כָּל הַצֶּאֱצָאִים, לֹא רַק עַל בְּנֵי הַתּוֹרָה, אֶלָּא גַּם עַל בְּנֵי אֱמוּנַת אַבְרָהָם, שֶׁהוּא אָב לְכֻלָּנוּ – ⋅יז כְּפִי שֶׁכָּתוּב: "כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ" – לְעֵינֵי אֱלֹהִים אֲשֶׁר בּוֹ הֶאֱמִין, הָאֱלֹהִים הַמְחַיֶּה אֶת הַמֵּתִים וְהַקּוֹרֵא בְּשֵׁם דְּבָרִים בְּעוֹד אֵינָם בְּנִמְצָא. ⋅יח וּבְאֵין סִבָּה לְתִקְוָה הוּא הֶאֱמִין וְקִוָּה כִּי יִהְיֶה לְאַב-הֲמוֹן גּוֹיִם, כְּפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "כֺּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ." ⋅יט אֱמוּנָתוֹ לֹא נִתְרוֹפְפָה גַּם כַּאֲשֶׁר בִּהְיוֹתוֹ כְּבֶן מֵאָה שָׁנִים חָשַׁב עַל תְּשִׁישׁוּת גּוּפוֹ וְעַל עֲקָרוּת שָׂרָה. כ הוּא לֹא חָדַל מֵאֱמוּנָה וְלֹא פִּקְפֵּק בְּהַבְטָחַת אֱלֹהִים, אֶלָּא הִתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָתוֹ וְנָתַן כָּבוֹד לֵאלֹהִים,
⋅כא בִּהְיוֹתוֹ בָּטוּחַ לַחֲלוּטִין כִּי אֶת אֲשֶׁר הִבְטִיחַ יוּכַל גַּם לְקַיֵּם. כב לָכֵן נֶחְשְׁבָה לוֹ זֺאת לִצְדָקָה.

כלומר, אברהם האמין גם כנגד כל הסיכויים, וזו צדקתו.

⋅כג וְלֹא לְמַעֲנוֹ בִּלְבַד נִכְתַּב שֶׁנֶּחְשְׁבָה לוֹ, ⋅כד כִּי אִם גַּם לְמַעֲנֵנוּ; וְהִיא עֲתִידָה לְהֵחָשֵׁב לָנוּ – הַמַּאֲמִינִים בְּמִי שֶׁהֵקִים אֶת יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ מִן הַמֵּתִים, ⋅כה הוּא אֲשֶׁר נִמְסַר לַמָּוֶת מִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ וְהוּקַם לִתְחִיָּה מִפְּנֵי שֶׁהֻצְדַּקְנוּ.

כלומר, מעשה אבות סימן לבנים. או במילים אחרות, אברהם משמש כמודל-לחיקוי, או כפי שמכונה במחקר – זו פריפיגורציה – הצגה קודמת של דמות, המלמדת על העתיד. ובאמת, אם לא בשביל ללמוד מהם ומדרכם, למה לנו ללמוד את מעשי הקדמונים כלל ועיקר?

וכן הוא אומר דברים דומים באל האפסים –

אפסים ב –
⋅א גַּם אַתֶּם שֶׁהֱיִיתֶם מֵתִים בְּפִשְׁעֵיכֶם וַחֲטָאֵיכֶם, ⋅ב בֶּעָבָר הִתְהַלַּכְתֶּם בָּהֶם לְפִי עִדַּן הָעוֹלָם הַזֶּה, כִּרְצוֹן הַשַּׂר אֲשֶׁר לוֹ הַשִּׁלְטוֹן בִּסְפֵירַת הַבֵּינַיִם וְהוּא הָרוּחַ הַפּוֹעֶלֶת עַתָּה בִּבְנֵי הַמֶּרִי. ⋅ג וְגַם אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ הָיִינוּ מְעֺרָבִים עִמָּהֶם בֶּעָבָר; עָסַקְנוּ בְּתַאֲווֹתֵינוּ הַבְּשָׂרִיּוֹת, מִלֵּאנוּ אֶת תְּשׁוּקוֹת הַגּוּף וְאֶת דַּחַף הַמַּחֲשָׁבוֹת, וְהָיִינוּ מִטִּבְעֵנוּ בְּנֵי זַעַם כִּשְׁאָר בְּנֵי אָדָם.

אפשר אולי לומר שהזעם הוא גם איש כלפי רעהו, וגם זעם האל הניתך ממרומים.

⋅ד אֲבָל אֱלֹהִים הַמָּלֵא רַחֲמִים אָהַב אוֹתָנוּ, וּבְאַהֲבָתוֹ הָרַבָּה, ⋅ה אַף כִּי מֵתִים הָיִינוּ בִּפְשָׁעֵינוּ, הֶחֱיָנוּ עִם הַמָּשִׁיחַ – הֵן בַּחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם! – ⋅ו וְהֵקִים אוֹתָנוּ עִמּוֹ וְהוֹשִׁיבָנוּ עִמּוֹ בַּשָּׁמַיִם, בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, ⋅ז כְּדֵי לְהַרְאוֹת בָּעוֹלָמִים הַבָּאִים אֶת שֶׁפַע עֺשֶׁר חַסְדּוֹ בַּטּוֹבָה שֶׁגָּמַל עָלֵינוּ בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ. ⋅ח הֵן בַּחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם עַל-יְדֵי הָאֱמוּנָה; וְזֺאת לֹא מִיֶּדְכֶם, כִּי אִם מַתְּנַת אֱלֹהִים הִיא. ⋅ט אֵין זֶה נוֹבֵעַ מִמַּעֲשִׂים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגָּאֶה אִישׁ; ⋅י שֶׁהֲרֵי מַעֲשֵׂה יְדֵי אֱלֹהִים אֲנַחְנוּ, בְּרוּאִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ לְמַעֲשִׂים טוֹבִים אֲשֶׁר אֱלֹהִים הֵכִינָם מִקֶּדֶם לְמַעַן נִחְיֶה בָּהֶם.

כאמור, אותו הדבר במילים שונות.

*

אבל ישוע עצמו אומר בדרשת ההר שלו את המילים המפורסמות, שהפעם נתרכז בפסוק החותם שלהם –

⋅יז "אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁבָּאתִי לְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה אוֹ אֶת הַנְּבִיאִים; לֹא בָּאתִי לְבַטֵּל כִּי אִם לְקַיֵּם. ⋅יח אָמֵן. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, עַד אֲשֶׁר יַעַבְרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ אַף יוֹד אַחַת אוֹ תָּג אֶחָד לֹא יַעַבְרוּ מִן הַתּוֹרָה בְּטֶרֶם יִתְקַיֵּם הַכֺּל. ⋅יט לָכֵן כָּל הַמֵּפֵר אַחַת מִן הַמִּצְווֹת הַקְּטַנּוֹת הָאֵלֶּה וּמְלַמֵּד כָּךְ אֶת הַבְּרִיּוֹת, קָטוֹן יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם. אֲבָל כָּל הָעוֹשֶׂה וּמְלַמֵּד, הוּא גָּדוֹל יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם. ⋅כ אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אִם לֹא תִּהְיֶה צִדְקַתְכֶם מְרֻבָּה מִצִּדְקַת הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים לֹא תִּכָּנְסוּ לְמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם."

כלומר, ישוע דווקא כן דורש מעשים טובים, ואפילו רבים מאלה של הפרושים. וכמו כן הוא אומר שלא בא לבטל את המצוות, בעוד שאול ביטלן – אך זה דבר ידוע, ולנוצרים יש התירוצים שלהם לכך, טובים או לא. אך למעשה, ישוע לא הפר את התורה, ופעם כמדומני פירטתי זאת. אם תלמידיו קטפו מלילות בשבת, וכן הוא ריפא בשבת – הרי אלה בעצם דברים שבמחלוקת, ולא עבירות חד-משמעיות. חיקרו וראו.

ואמנם, ישוע גם אומר בכמה הזמנויות 'אמונתך הושיעה לך'. אך נראה שזה רק בהקשר של רפואותיו הניסיות. סוף דבר, ישוע דווקא כן דרש מעשים.