אמרנו כבר, כי אין לומדים מהתנ"ך פיזיקה. ובכל זאת מעניין כי נמצא בו תיאור של כדור הארץ, שאינו עומד על כלום, וזה בא בדיבור כפול –

נֹטֶה צָפוֹן עַל תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה.
איוב כו, ז.

תוהו – מזכיר לנו את ה'תוהו ובוהו' שנאמרו בבראשית, עם תחילת הבריאה. מהו בדיוק? זאת מתבאר על פי ההקבלה – בלי מה, כלומר אין, ריק. ואמנם יש גם קריאה מחברת – בלימה, ולפי קריאה זו בא מדרש המוסר שיובא להלן.
בין לבין, תואר כאן הריק, הוואקום. כידוע, לפי שיטת אריסטו לא יתכן בעולם ריק, ושיטתו זו החזיקה מעמד כאלף וחמש מאות שנים. אחד הראשונים לכפור בה ולסתור אותה היה רבי חסדאי קרשקש, בספרו 'אור ה", ואחר-כך התגלגלו הדברים לגלילאו, ולשאר המדענים.
ובכן, היום אנו יודעים שריק אכן נמצא בעולם, ולמעשה רוב החלל הוא בעצם ריק כזה. אף כי נכון שיש דברים רבים שעדיין לא ידועים לנו כל צורכם, כמו קיום של חומר אפל ואנרגיה אפלה. אפלה, אגב, לא במובן שלילי, אלא רק במובן זה שאינה ידועה לנו.
ובכן, יפה לראות שרמז לכך לפחות ניתן למצוא בתנ"ך, אף כי אחזור לראשית דבריי – הוא אינו ספר ללימוד פיזיקה!

והנה כמה מהפירושים לפסוק זה –
תחילה, מהם בלי-מה ותוהו? –

רש"י –
על בלימה – אין כלום ביסוד כי הם עומדים באויר על חוזק זרועותיו של הקב״ה ודונש פי׳ בלימה מישור כמו במתג ורסן עדיו לבלום (תהלים ל״ב:ט׳). (כך ראיתי).

מלבי"ם –
בלימה – מענין עדיו לבלום, חסימת המים בל יצאו לכסות הארץ

מצודות –
תוהו – ענינו דבר שאין בו ממש.
בלימה – היא שתי תיבות בלי מה.

ושנית, דרשת המוסר הידועה –

ילקוט שמעוני (לפי חולין פט) –
תולה ארץ על בלימה – אמר רבא א״ר יוחנן אין העולם מתקיים אלא בזכות משה ואהרן שנאמר ונחנו מה וכתיב תולה ארץ על בלימה, א״ר אלעזר אין העולם מתקיים אלא בזכות מי שבולם עצמו בשעת מריבה שנאמר תולה ארץ על בלימה, א״ר אבהו אין העולם מתקיים אלא בזכות מי שמשים עצמו כאילו אינו שנאמר ומתחת זרועות עולם.

*

ואוסיף לעניין המדרש – 'בזכות מי שמשים עצמו כאילו אינו' – נשמע ממש כמו פרקטיקה בודהיסטית. אבל למעשה, כיוון כזה ניתן למצוא בתנ"ך הרבה, כמו למשל –

תהילים לח –
יד וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו. טו וָאֱהִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר לֹא שֹׁמֵעַ וְאֵין בְּפִיו תּוֹכָחוֹת. טז כִּי לְךָ יְהוָה הוֹחָלְתִּי אַתָּה תַעֲנֶה אֲדֹנָי אֱלֹהָי.

וכן התנהגות עבד ה' בישעיה נג, ז –

נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו.

ויפה פירושו של אבן עזרא –
ולא יפתח פיו – ואין צורך לפרש זה, כי כל יהודי כן הוא בגלות, כי בשעה שיעונה לא יפתח פיו לדבר, אף כי הוא הצדיק שבהם לא יתעסק בעולמו כי אם בעבודת השם ולא יכיר שר או גדול שיעמד לו בפרץ בקום עליו אדם, ולא יפתח (לו) פיו והטעם בכל עת.

וגם רד"ק מפרש יפה –
נגש והוא נענה – נגש בממון, כמו נגש את הכסף, לא יגוש את רעהו.

נענה – בגוף שמענים גופו במכות ועם כל זה לא יפתח פיו לא היה לו רשות לזעק ולהתלונן על מה שהיינו עושים לו אלא היה כמו השה שיובילו אותו לשחוט שלא יפתח פיו ולא יצעק או כמו הרחל שנאלמה לפני גוזזיה, ודמיון השה הוא לענוי הגוף ולתמותתו ודמיון הרחל הוא לנגישת הממון שהוא בדמיון הגז, ודמה אותו לרחל ולא לכבש לחולשתה יותר, כי בכל המינין הנקבה חלושה מהזכר כן ישראל בגלות הם חלושים מאד.

ויפה מפרש גם שד"ל –
והוא נענה – המפרשים פירשוהו לשון ענוי, ולפי זה נתקשו במלת והוא, עד כי Martini רצה להגיה נגש הוא ונענה, והסכים עמו רוזנמילר. וגיזניוס פירש שהיו נוגשים אותו, גם כי כבר היה מְעֻנֶה. והנכון כדעת Coccejus שהוא לשון עֲנָוָה, כמו עד מתי מאנת לענות מפני {שמות י׳:ג׳}, אמר, היו נוגשים אותו, והוא לא היה מורד, אלא היה סובל בענוה ונמיכות הרוח, ולא יפתח פיו. וכן בלשון חכמים נעניתי לך מחול לי (ברכות כ״ח.), ענינו אני נכנע לך וכן נעניתי לך קום אכול (כתובות ס״ז:), נעניתי לכם עצמות שאול בן קיש (יומא כ״ב:), ויש לתמוה על רש״י שפירש (בברכות) נעניתי לך, דברתי יותר מדאי.

*

כיוון אחר לפרשנות בלי-מה אולי יכול לבוא עם הביטוי 'החלל הפנוי', שבא מקבלת האר"י, אך מתאר אותו יפה רבי נחמן מברסלב (וראו המשך הביאור שם) –

ליקוטי מוהר"ן, תורה סד

[א] כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵחֲמַת רַחֲמָנוּתוֹ בָּרָא אֶת הָעוֹלָם, כִּי רָצָה לְגַלּוֹת רַחֲמָנוּתוֹ, וְאִם לֹא הָיָה בְּרִיאַת הָעוֹלָם עַל מִי הָיָה מַרְאֶה רַחֲמָנוּתוֹ. וְעַל כֵּן בָּרָא אֶת כָּל הַבְּרִיאָה מִתְּחִלַּת הָאֲצִילוּת, עַד סוֹף נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל עוֹלָם הַגַּשְׁמִי, כְּדֵי לְהַרְאוֹת רַחֲמָנוּתוֹ.[2] וְכַאֲשֶׁר רָצָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם, לֹא הָיָה מָקוֹם לְבָרְאוֹ מֵחֲמַת שֶׁהָיָה הַכֹּל אֵין סוֹף. עַל כֵּן צִמְצֵם אֶת הָאוֹר לִצְדָדִין, וְעַל יְדֵי הַצִּמְצוּם הַזֶּה נַעֲשָׂה חָלָל הַפָּנוּי. וּבְתוֹךְ הֶחָלָל הַפָּנוּי הַזֶּה, נִתְהַוּוּ כָּל הַיָּמִים וְהַמִּדּוֹת, שֶׁהֵם בְּרִיאַת הָעוֹלָם (כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים בִּתְחִלָּתוֹ). וְזֶה הֶחָלָל הַפָּנוּי, הָיָה מֻכְרָח לִבְרִיאַת הָעוֹלָם. כִּי בִּלְתִּי הֶחָלָל הַפָּנוּי, לֹא הָיָה שׁוּם מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם כַּנַּ"ל.

וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲו‍ֹנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ.
ישעיה נג, ה.

פסוק זה נאמר על עבד ה', שיש המפרשים שהוא המשיח, ויש המפרשים שהוא עם ישראל. עבד ה' זה נושא על שכמו את עוונות הכלל. לכן הנוצרים נתלים בפרק זה ובפסוק זה להוכחת כפרת החטאים שנטל על עצמו ישוע. כמו כן, גם ביהדות קיים המושג של צדיק המכפר על הדור, לעיתים במותו. וכמו כן, גם רבים מהפרשנים היהודיים פירשו כתוב זה על המשיח, בעיקר עד תקופת רש"י.

ואולם, אני מצאתי פירוש יפה ומקורי דווקא אצל רבי נחמן, במקום אחד, ובמקור השני הוא חוזר על הדברים המקובלים –

ליקוטי מוהר"ן ע״א:א׳:א׳

דַּע, שֶׁקָּשֶׁה מְאֹד לִהְיוֹת מְפֻרְסָם, כִּי מַה שֶּׁהוּא מְפֻרְסָם, הוּא מַזִּיק לוֹ מְאֹד, כִּי לִפְעָמִים צָרִיךְ לִסְבֹּל יִסּוּרִין בִּשְׁבִיל רַבִּים, כְּמָה שֶׁכָּתוּב (ישעיהו נ״ג:ה׳): וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ. כִּי מֵאַחַר שֶׁהוּא מְפֻרְסָם, עַל־כֵּן הוּא בִּבְחִינוֹת (שם): לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים, עַל־כֵּן צָרִיךְ לִסְבֹּל יִסּוּרִין בִּשְׁבִיל רַבִּים, כִּי עָלָיו נֶאֱמַר: וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ. רַק שֶׁיֵּשׁ כַּמָּה בְּנֵי אָדָם שֶׁצְּרִיכִין לִהְיוֹת מְפֻרְסָמִים, וְעוֹשִׂים אוֹתָם דַּוְקָא מְפֻרְסָמִים.

ליקוטי מוהר"ן קי״ח:א׳:ד׳

וְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כִּי מָשִׁיחַ סָבֵל מַרְעִין עֲבוּר כָּל יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו נ״ג:ה׳): וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵינוּ. בְּכֵן כָּל צַדִּיק הַדּוֹר הוּא גַּם כֵּן סוֹבֵל יִסּוּרִין בִּשְׁבִיל כְּלַל יִשְׂרָאֵל, לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם, כִּי הוּא בִּבְחִינַת מָשִׁיחַ כַּנַּ"ל.

*

כמו כן, ראיתי אצל אחד המפרשים, כמדומני שד"ל, ש'בחבורתו' היה צריך להיות מנוקד בדגש בב', מלשון חבורה, שזו אכן המשמעות. אלא שהנקדנים התחכמו וניקדו בלי דגש – בחברתו, כמו חברת אנשים, וכך תפסו כפל משמעות כאן – גם בפציעתו והכאבתו הוקל לנו, וגם בחברתו ובנוכחותו רווח לנו.

והנה דבריו של שד"ל, בכל זאת –

ובחברתו – ענין חַבּוּרה, וראוי היה להנקד ״וּבְחַבּורתו״, אלא שבעלי הנקוד התחכמו ועשו אותו מענין חֶבְרָה, כמו שעשה יונתן שתרגם: ״וּבִדְנִתְנְהִי״ לפתגמוהי חובנא ישתבקון לנא, ומלת ״נִתְנְהִי״ היא משרש ״נהא״ שענינו התחברות הלבבות לשוב בתשובה, כמו וינהו כל בית ישראל אחרי ה׳ (שמואל א ז׳:ב׳) תרגומו: ואתנהיאו כל בית ישראל בתר פולחנא דה׳, וכן ונקוו אליה כל הגוים לשם ה׳ (ירמיהו ג׳:י״ז), תרגומו ויתנהון למפלח בה כל עממיא.

ובחבורתו נרפא לנו – לתפארת המליצה הזכיר שני ענינים מתנגדים, והטעם על ידי מה שסבל הוא היינו אנחנו בשלום: והנה כל הענין הזה לא יצדק באמת, וכמו שהעיר רד״ק, כי לא יתכן שתסבול אומה אחת על עונות חברתה, אך לתפארת המליצה הנביא נותן כדברים האלה בפי האומות, להראות איך יכירו כי ישראל היו נקיים, והם היו החטאים. והנה הדבר ברור כי כל זה לא יתכן על גלות בבל, כי אז כמה אומות היו משועבדות תחת בבל כישראל, ולא מצאנו שהיה מצב ישראל קשה ממצב שאר אומות, אך זה צודק מאד בגלות הזאת, שהיו ישראל בכל דור ודור עם בזוז ושסוי, לא נעשה כן לכל גוי.

בנוגע לתמונה –
מעשה זה הוא איוולת ועוול. מעבר לאבסורד שבו, גם כאקט חינוכי הוא אינו טוב. כשהופכים את הילד לאנס הפוטנציה, מקרבים אותו מאוד להיות אנס בפועל. המרחק בין בכוח ובפועל, בין פוטנציאל ואקטואל – לפי המונחים של אריסטו – הוא אינו רב. עדיף בהרבה להרחיק את הילד מעמדה זאת מראש, ולהתרכז בדרך הטובה, במה טוב ונכון לעשות. כך זה אינו אומר להתעלם מהרע, אלא שיש להתייחס אליו מתוך ריחוק ותיעוב, ולא מתוך הזדהות. כמאמר משורר תהילים – 'סור מרע ועשה טוב'.
אך ידיעה זו הזכירה לי פסוק אחר –

יְקוּמוּן עֵדֵי חָמָס אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי יִשְׁאָלוּנִי.
תהילים לה, יא.

מצודות –
יקומון – עדי רשע קמים להעיד בי ושואלים ומבקשים ממני להחזיר דבר אשר לא ידעתי מעולם ולא בא לידי.

שניים התאבדו בתנ"ך – אחיתופל, שעצתו הייתה כעצת אלוהים, ושאול, מלך ישראל הראשון –

וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ וַיַּחֲבֹשׁ אֶת הַחֲמוֹר וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ אֶל עִירוֹ וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּקֶבֶר אָבִיו.
שמואל ב, יז, כג.

רד"ק –
ויחנק – בחר להמית עצמו הוא ולא ימיתהו דוד כי ידע כי כיון שלא נעשתה עצתו כי אבשלום וכל אשר עמו יפלו ביד דוד.

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ.
שמואל א, לא, ד.

רד"ק –
ודקרוני והתעללו בי – בהרגם אותי דקירות הרבה דרך נקמה ובזיון וכן אשר התעללתי במצרים וכל לשון התפעל בזה הוא עצם המעשה ההוא באיזה מעשה שיהיה שיבא זה הלשון.

ותרגם יונתן ויתלעבון בי לשון תעתוע ובזיון וכן והייתי בעיניו כמתעתע כמתלעב.

רלב"ג –
פן יבאו הערלים האלה ודקרוני והתעללו בי – היה ירא שימיתוהו באכזריות גדולה מפני מה שהשחית בהם ולזה בחר שימות ביד אוהביו.

מלבי"ם –
פן יבואו רצה לומר שהם ידקרוני וגם יתעללו בי וכוונתו שאם יתעללו בי ולא ימיתוני אפשר לומר שחיי צער טובים ממות, וכן אם ידקרוני ולא ימיתוני טוב שלא אפגע בעצמי, אבל אחר שבודאי ימיתוני וגם קודם לכן יתעללו בי גם כן, טוב שאמות בלא צער וקלון,

ויפל עליה הנה יתבאר לקמן שלא מת על ידי נפילה רק שנעשה גוסס, ועל זה אמר כי מת שאול שהוא שהוכה מכת מות ובכ״ז עדיין היה נפשו בו והנער העמלקי גמר מיתתו.

ועוד רד"ק –
ולא חטא שאול בהרגו עצמו. ואף על פי שכתוב: "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" (בראשית ט, ה), כלומר: מידכם אדרוש אותו, אם תהרגו עצמכם. וכן "מיד כל חיה אדרשנו ומיד איש אחיו". אף על פי כן, לא חטא, לפי שהיה יודע שאול כי סופו היה למות במלחמה, כי כן אמר לו שמואל. ועוד, כי ראה כי מצאוהו המורים אנשים בקשת, ולא היה יכול להימלט מידם, טוב היה שיהרוג הוא עצמו ולא יתעללו בו הערלים. וכן אמרו רז"ל (16) : "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש", יכול כשאול? תלמוד לומר: "אך".

ואולי יש להוסיף לזאת את מקרה שמשון, בשופטים טז –

כג וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים נֶאֱסְפוּ לִזְבֹּחַ זֶבַח גָּדוֹל לְדָגוֹן אֱלֹהֵיהֶם וּלְשִׂמְחָה וַיֹּאמְרוּ נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ אֵת שִׁמְשׁוֹן אוֹיְבֵינוּ. כד וַיִּרְאוּ אֹתוֹ הָעָם וַיְהַלְלוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי אָמְרוּ נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְיָדֵנוּ אֶת אוֹיְבֵנוּ וְאֵת מַחֲרִיב אַרְצֵנוּ וַאֲשֶׁר הִרְבָּה אֶת חֲלָלֵינוּ. כה וַיְהִי כי טוב [כְּטוֹב] לִבָּם וַיֹּאמְרוּ קִרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן וִישַׂחֶק לָנוּ וַיִּקְרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן מִבֵּית האסירים [הָאֲסוּרִים] וַיְצַחֵק לִפְנֵיהֶם וַיַּעֲמִידוּ אוֹתוֹ בֵּין הָעַמּוּדִים. כו וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל הַנַּעַר הַמַּחֲזִיק בְּיָדוֹ הַנִּיחָה אוֹתִי והימשני [וַהֲמִשֵׁנִי] אֶת הָעַמֻּדִים אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם וְאֶשָּׁעֵן עֲלֵיהֶם. כז וְהַבַּיִת מָלֵא הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְשָׁמָּה כֹּל סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְעַל הַגָּג כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וְאִשָּׁה הָרֹאִים בִּשְׂחוֹק שִׁמְשׁוֹן. כח וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים. כט וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם וַיִּסָּמֵךְ עֲלֵיהֶם אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ. ל וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים וַיֵּט בְּכֹחַ וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל הַסְּרָנִים וְעַל כָּל הָעָם אֲשֶׁר בּוֹ וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו. לא וַיֵּרְדוּ אֶחָיו וְכָל בֵּית אָבִיהוּ וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ וַיַּעֲלוּ וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל בְּקֶבֶר מָנוֹחַ אָבִיו וְהוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים שָׁנָה.

מזה אולי אפשר ללמוד, שכדי למנוע עינוי וביזיון, ובמקרה שאין להימנע ממוות בכל מקרה, אפשר להקדים את בואו וליטול חייך בעצמך.

*

והיו נביאים שביקשו את נפשם למות. למשל יונה, לכל אורך סיפורו, ובבירור בפסוק –

וְעַתָּה יְהוָה קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי.
יונה ד, ג.

וכן אליהו, במילים דומות וגם שונות –

וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אחת [אֶחָד] וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה יְהוָה קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי.
מלכים א, יט, ד.

וירמיה אף הוא מלנכולי ושאף מוות, למשל בפסוקים הקשים –

ירמיה כ –
יד אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ יוֹם אֲשֶׁר יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל יְהִי בָרוּךְ. טו אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר בִּשַּׂר אֶת אָבִי לֵאמֹר יֻלַּד לְךָ בֵּן זָכָר שַׂמֵּחַ שִׂמֳּחָהוּ. טז וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא כֶּעָרִים אֲשֶׁר הָפַךְ יְהוָה וְלֹא נִחָם וְשָׁמַע זְעָקָה בַּבֹּקֶר וּתְרוּעָה בְּעֵת צָהֳרָיִם. יז אֲשֶׁר לֹא מוֹתְתַנִי מֵרָחֶם וַתְּהִי לִי אִמִּי קִבְרִי וְרַחְמָהֿ הֲרַת עוֹלָם. יח לָמָּה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עָמָל וְיָגוֹן וַיִּכְלוּ בְּבֹשֶׁת יָמָי.

*

ובברית החדשה יש מתאבד אחד ידוע, וזהו יהודה איש קריות.

מתי כז –

ג יְהוּדָה שֶׁהִסְגִּירוֹ, כְּשֶׁרָאָה שֶׁהִרְשִׁיעוּ אוֹתוֹ, הִתְחָרֵט וְהֶחֱזִיר לְרָאשֵׁי הַכֺּהֲנִים וְלַזְּקֵנִים אֶת שְׁלוֹשִׁים שִׁקְלֵי הַכֶּסֶף בְּאָמְרוֹ: ⋅ד "חָטָאתִי, כִּי דָּם נָקִי הִסְגַּרְתִּי." אַךְ הֵם אָמְרוּ: "מָה אִכְפַּת לָנוּ? זֶה עִנְיָנְךָ שֶׁלְּךָ!" ⋅ה הוּא הִשְׁלִיךְ אֶת הַכֶּסֶף לְתוֹךְ בֵּית אוֹצַר הַמִּקְדָּשׁ, הָלַךְ מִשָּׁם וְתָלָה אֶת עַצְמוֹ. ⋅ו לָקְחוּ רָאשֵׁי הַכֺּהֲנִים אֶת הַכֶּסֶף וְאָמְרוּ: "אָסוּר לְהַכְנִיס אֶת הַכֶּסֶף לְאוֹצַר הַמִּקְדָּשׁ, כִּי מְחִיר דָּמִים הוּא." ז הִתְיָעֲצוּ וְקָנוּ בּוֹ אֶת שְׂדֵה הַיּוֹצֵר לקְבוּרַת הַזָּרִים.
⋅ח עַל כֵּן נִקְרָא הַשָּׂדֶה הַהוּא "שְׂדֵה הַדָּם" עַד הַיּוֹם הַזֶּה. ⋅ט אָז נִתְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּיַד יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא: "וַיִּקְחוּ שְׁלוֹשִׁים הַכֶּסֶף, אֶדֶר הַיְקָר אֲשֶׁר יָקַר מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, י וַיִּתְּנוּ אוֹתָם בְּעַד שְׂדֵה הַיּוֹצֵר כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי יהוה."

בעניין היחס לנשים – במקרה דיברנו על זה בחג. אין הרבה מה להוסיף על הכתיבה הרבה בעניין של פמיניזם ויהדות. אוכל רק להמליץ על ספרה של חנה קהת 'פמיניזם ויהדות', ועל ספרה של רחל אליאור 'סבתא לא ידעה קרוא וכתוב'.
ובכל זאת, מה שדובר הוא, שבתנ"ך מעמד האישה דווקא היה לא רע. היו אמהות האומה, הייתה מרים הנביאה, הייתה דבורה השופטת, וכן מוזכרות נשות חיל רבות.
אמנם נכון שמספרן בכל זאת מועט ביחס לגברים, וכן שהן סובלות מנחיתות. למשל, בשושלות הרבות המופיעות בתנ"ך, תמיד מונים רק את הגברים. ואם בכל זאת מוזכרת אישה, הרי שזה לצורך הסיפור, כמו במקרה דינה. ואם מוזכרת אישה ואין לה סיפור, אנו יכולים להניח שהיה סיפור קדום שאבד, כמו במקרה נעמה.
כמו כן, האישה היא האשם המיידי, כך אצל חווה, כידוע, וכך אצל שרה, ועוד.
ומלבד זאת קיימת הצגה כפולה, של מודל האישה הטובה מול מודל האישה הרעה, המפתה, אך דבר זה, לדעתי, הוא לא שלילי בהכרח.
ויש עוד דברים, כמו ציון הערכים השונים, לגבר – 50 שקל, ולאישה – 30, ועוד.
אבל התמונה משתנה אצל חז"ל. כאן מעמד האישה יורד פלאים. וכבר אסף ספי רכלבסקי ביטויי שנאה קשים כלפי האישה, בספרו 'חמורו של משיח', וכן אספו אחרים.
אמנם, גם אצלם יש יוצא מן הכלל, כשהדוגמה העיקרית לכך היא ברוריה, שהייתה אישה חכמה, אבל אלה מקרים נדירים מאוד, שלא מלמדים על הכלל.
הכלל הוא, כפי שהראתה רחל אליאור, כי חברת הלומדים הייתה חברה גברית לגמרי, והלימוד נתן להם כרטיס כניסה לחיים הציבוריים – לתפקידי שפיטה, רבנות, חזנות, שחיטה ועוד ועוד. לנשים לא נותר אלא להישאר בביתן, לדאוג לילדים ולבישולים. על כן אמרו חז"ל, ואסתפק בציטוט אחד מבין רבים – 'אין חכמה לאישה אלא בפלך'. ואגב, מעניינת הבחירה של מקימי בית הספר האליטיסטי לנשים דתיות בירושלים, לקרוא את שמו – 'פלך'.

ולעניין הכיוון של מפלגת נעם – אין צורך לציין שאני מתנגד לו בתוקף, וכי הוא מחזיר אותנו לימי הביניים בערך. כך גם ביחסם להומוסקסואלים. גם כאן יפה כתבה רחל אליאור, שהם מבקשים 'טבעיות' ו'נורמליות', אך שתי מילים אלו כלל לא מופיעות בתנ"ך, ולא בכדי. ה'טבע' הומצא בידי מתרגמי ימי הביניים, כדי לבטא את מחשבות הפילוסופיה היוונית, שהובאה בספרי רבי יהודה הלוי והרמב"ם, והנורמה היא מושג לטיני, ששימושו מאוחר עוד יותר.
לבסוף, גם כאן בחירת השם מעניינת – 'נועם', כמו בפסוק 'דרכיה דרכי נועם', אך תוך היפוך מוחלט של המשמעות שלו!

רחל אליאור העלתה פוסט על בצלאל סמוטריץ', שבראיון לרויט הכט מתווה את הקו המדיני שלו כלפי הפלסטינים, והוא לפי 'שלוש האגרות' ששלח יהושע לתושבי הארץ.

הרמב"ם (הלכות מלכים ו, ה) כותב כיצד ניהל יהושע משא ומתן עם יושבי הארץ:

"שלושה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ. הראשון שלח להם: מי שרוצה לברוח, יברח. וחזר ושלח: מי שרוצה להשלים, ישלים. וחזר ושלח: מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה. אם כן מפני מה הערימו יושבי גבעון? לפי ששלח להם בכלל ולא קיבלו, ולא ידעו משפט ישראל, ודימו ששוב אין פותחין להם לשלום".

יפה תרגמה זאת אליאור לשפת לעז, כשאמרה שהברירה היא בין טרנספר, אפרטהייד וג'נוסייד.
מדוע אפרטהייד? כי קריאה לשלום בימי יהושע משמעה הייתה שיעבוד לשלטון ישראל, ללא שוויון זכויות, כפי שנאמר על הגבעונים, שיהיו 'חוטבי עצים ושואבי מים'.

זהו כמובן חזון עיוועים, שאין מקומו בחברה המודרנית, וגם הופעתו בתנ"ך היא כעצם בגרון לכל קורא מודרני ונאור שלו. אבל כבר אמרנו אין ספור פעמים – בתנ"ך יש הרבה דברים טובים, אבל גם הרבה דברים שעבר זמנם, וגם מעט דברים שלא היו טובים מלכתחילה. כזה הוא סיפור הג'נוסייד של יהושע, כזו היא מצוות מחיית עמלק, כזו היא המצווה להמית בן סורר ומורה, ועוד.
בעניין בן סורה ומורה, נציין, כבר עמדו חז"ל על הבעייתיות שבחוק זה, ולכן קבעו –

"בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר".
סנהדרין עא, א.

כמו כן, בעניין עמלק, חז"ל אמרו כי מאז שסנחריב "בלבל את האומות", לא ניתן עוד לזהות את עם עמלק, ולכן מצווה זו בעצם בטלה. אף כי אמנם, לפי הרמב"ם, מחיית עמלק היא אחד מתפקידיו של המשיח, ואולי הוא רומז למלחמת גוג ומגוג. אך זה רק בבחינת חזון לעתיד.
באותו אופן יש להתייחס גם למקרה יהושע והשמדת שבעת העממים, יושבי הארץ. כבר חז"ל אמרו שאין דין יושבי כנען כדין הגויים בימינו, שהם היו עובדי אלילים גמורים, והיום הגויים גדורים בדתות ובדינים ראויים. האסלאם – הרי הוא דת ייחוד לגיטימית, לכל הדעות, והנצרות – הרי שהיא מוגדרת כ'עבודה בשיתוף', המותרת לגויים, לפי חלק מהדעות.
לכן ה'פרשנות' של סמוטריץ', לא רק שאינה ראויה בעין מודרנית, אלא שהיא גם חורגת ממסורת הפרשנות של חז"ל, וממסורת ההלכה.

*

בכל אופן, טוב שנביא גם את המקורות.
תחילה, הציווי מהתורה שעליו מתבססת הדרשה הנזכרת –

דברים כ –
י כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם. יא וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ. יב וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ. יג וּנְתָנָהּ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב. יד רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָךְ. טו כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד אֲשֶׁר לֹא מֵעָרֵי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הֵנָּה. טז רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה. יז כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. יח לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם.    

נשים לב רק שהקריאה לשלום היא רק 'לערים הרחוקות', אבל אין אפשרות כזו לעמי כנען, אותם יש פשוט להרוג – 'כי החרם תחרימם'. מכאן מובן לגמרי המעשה של הגבעונים, והוא אינו צריך לפרשנות מיוחדת.
וזה המקור השני –

יהושע ט –
א וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל הַמְּלָכִים אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבְכֹל חוֹף הַיָּם הַגָּדוֹל אֶל מוּל הַלְּבָנוֹן הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי הַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. ב וַיִּתְקַבְּצוּ יַחְדָּו לְהִלָּחֵם עִם יְהוֹשֻׁעַ וְעִם יִשְׂרָאֵל פֶּה אֶחָד.

ג וְיֹשְׁבֵי גִבְעוֹן שָׁמְעוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לִירִיחוֹ וְלָעָי. ד וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵמָּה בְּעָרְמָה וַיֵּלְכוּ וַיִּצְטַיָּרוּ וַיִּקְחוּ שַׂקִּים בָּלִים לַחֲמוֹרֵיהֶם וְנֹאדוֹת יַיִן בָּלִים וּמְבֻקָּעִים וּמְצֹרָרִים. ה וּנְעָלוֹת בָּלוֹת וּמְטֻלָּאוֹת בְּרַגְלֵיהֶם וּשְׂלָמוֹת בָּלוֹת עֲלֵיהֶם וְכֹל לֶחֶם צֵידָם יָבֵשׁ הָיָה נִקֻּדִים. ו וַיֵּלְכוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶל הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּל וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו וְאֶל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאנוּ וְעַתָּה כִּרְתוּ לָנוּ בְרִית. ז  ויאמרו [וַיֹּאמֶר] אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַחִוִּי אוּלַי בְּקִרְבִּי אַתָּה יוֹשֵׁב וְאֵיךְ אכרות [אֶכְרָת] לְךָ בְרִית. ח וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲבָדֶיךָ אֲנָחְנוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהוֹשֻׁעַ מִי אַתֶּם וּמֵאַיִן תָּבֹאוּ. ט וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד בָּאוּ עֲבָדֶיךָ לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי שָׁמַעְנוּ שָׁמְעוֹ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה בְּמִצְרָיִם. י וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּעַשְׁתָּרוֹת. יא וַיֹּאמְרוּ אֵלֵינוּ זְקֵינֵינוּ וְכָל יֹשְׁבֵי אַרְצֵנוּ לֵאמֹר קְחוּ בְיֶדְכֶם צֵידָה לַדֶּרֶךְ וּלְכוּ לִקְרָאתָם וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵיהֶם עַבְדֵיכֶם אֲנַחְנוּ וְעַתָּה כִּרְתוּ לָנוּ בְרִית. יב זֶה לַחְמֵנוּ חָם הִצְטַיַּדְנוּ אֹתוֹ מִבָּתֵּינוּ בְּיוֹם צֵאתֵנוּ לָלֶכֶת אֲלֵיכֶם וְעַתָּה הִנֵּה יָבֵשׁ וְהָיָה נִקֻּדִים. יג וְאֵלֶּה נֹאדוֹת הַיַּיִן אֲשֶׁר מִלֵּאנוּ חֲדָשִׁים וְהִנֵּה הִתְבַּקָּעוּ וְאֵלֶּה שַׂלְמוֹתֵינוּ וּנְעָלֵינוּ בָּלוּ מֵרֹב הַדֶּרֶךְ מְאֹד. יד וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים מִצֵּידָם וְאֶת פִּי יְהוָה לֹא שָׁאָלוּ. טו וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שָׁלוֹם וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית לְחַיּוֹתָם וַיִּשָּׁבְעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה. טז וַיְהִי מִקְצֵה שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַחֲרֵי אֲשֶׁר כָּרְתוּ לָהֶם בְּרִית וַיִּשְׁמְעוּ כִּי קְרֹבִים הֵם אֵלָיו וּבְקִרְבּוֹ הֵם יֹשְׁבִים. יז וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל עָרֵיהֶם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְעָרֵיהֶם גִּבְעוֹן וְהַכְּפִירָה וּבְאֵרוֹת וְקִרְיַת יְעָרִים. יח וְלֹא הִכּוּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי נִשְׁבְּעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה בַּיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלֹּנוּ כָל הָעֵדָה עַל הַנְּשִׂיאִים. יט וַיֹּאמְרוּ כָל הַנְּשִׂיאִים אֶל כָּל הָעֵדָה אֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם בַּיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה לֹא נוּכַל לִנְגֹּעַ בָּהֶם. כ זֹאת נַעֲשֶׂה לָהֶם וְהַחֲיֵה אוֹתָם וְלֹא יִהְיֶה עָלֵינוּ קֶצֶף עַל הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם. כא וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם הַנְּשִׂיאִים יִחְיוּ וַיִּהְיוּ חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְכָל הָעֵדָה כַּאֲשֶׁר דִּבְּרוּ לָהֶם הַנְּשִׂיאִים. כב וַיִּקְרָא לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתֶם אֹתָנוּ לֵאמֹר רְחוֹקִים אֲנַחְנוּ מִכֶּם מְאֹד וְאַתֶּם בְּקִרְבֵּנוּ יֹשְׁבִים. כג וְעַתָּה אֲרוּרִים אַתֶּם וְלֹא יִכָּרֵת מִכֶּם עֶבֶד וְחֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְבֵית אֱלֹהָי. כד וַיַּעֲנוּ אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמְרוּ כִּי הֻגֵּד הֻגַּד לַעֲבָדֶיךָ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדּוֹ לָתֵת לָכֶם אֶת כָּל הָאָרֶץ וּלְהַשְׁמִיד אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וַנִּירָא מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵינוּ מִפְּנֵיכֶם וַנַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. כה וְעַתָּה הִנְנוּ בְיָדֶךָ כַּטּוֹב וְכַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לַעֲשׂוֹת לָנוּ עֲשֵׂה. כו וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן וַיַּצֵּל אוֹתָם מִיַּד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא הֲרָגוּם. כז וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח יְהוָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר.

בימים אלה יש לשבח את התמימות, אף כי נראה שהיא כבר אינה אפשרית. ולהפך, מי שעיקמו את דרכם, הם המציגים את עצמם כתמימים, והתמימים באמת נראים כמכחשים. כל זה הזכיר לי את הפסוק 'אשרי תמימי דרך'. נקרא.

תהילים קיט – אות א –

א אַשְׁרֵי תְמִימֵי-דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתֹורַת יהוה׃

ב אַשְׁרֵי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו בְּכָל-לֵב יִדְרְשׁוּהוּ׃

ג אַף לֹא-פָעֲלוּ עַוְלָה בִּדְרָכָיו הָלָכוּ׃

ד אַתָּה צִוִּיתָה פִקֻּדֶיךָ לִשְׁמֹר מְאֹד׃

ה אַחֲלַי יִכֹּנוּ דְרָכָי לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ׃

ו אָז לֹא-אֵבֹושׁ בְּהַבִּיטִי אֶל-כָּל-מִצְוֹתֶיךָ׃

ז אֹודְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ׃

ח אֶת-חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר אַל-תַּעַזְבֵנִי עַד-מְאֹד׃

הערה אחת – על דרך הרמז, אפשר למצוא פה בפסוק ב' רמז לנוצרים – 'נוצרי עדותיו', שאף ממשיך ב'בכל לב ידרשוהו', ואכן אצל הנוצרים הלב הוא עיקר. מצד שני בהמשך מוזכר – 'בהביטי אל כל מצוותיך', וזה דווקא מפנה כבר ליהדות ההלכה.

*

מכאן שאב ישוע את הפתיחה לדרשת ההר שלו –

מתי ה –

א כִּרְאוֹתוֹ אֶת הֲמוֹן הָעָם עָלָה בְּמַעֲלֵה הָהָר וְיָשַׁב, וְתַלְמִידָיו נִגְּשׁוּ אֵלָיו.
ב פָּתַח פִּיו וְלִמֵּד אוֹתָם בְּאָמְרוֹ:
⋅ג "אַשְׁרֵי עֲנִיֵּי הָרוּחַ, כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם. ⋅ד אַשְׁרֵי הָאֲבֵלִים, כִּי הֵם יְנֻחָמוּ. ⋅ה אַשְׁרֵי הָעֲנָוִים, כִּי הֵם יִירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ. ⋅ו אַשְׁרֵי הָרְעֵבִים וְהַצְּמֵאִים לְצֶדֶק, כִּי הֵם יִשְׂבָּעוּ. ⋅ז אַשְׁרֵי הָרַחֲמָנִים, כִּי הֵם יְרֻחָמוּ. ⋅ח אַשְׁרֵי בָּרֵי לֵבָב, כִּי הֵם יִרְאוּ אֶת אֱלֹהִים. ⋅ט אַשְׁרֵי רוֹדְפֵי שָׁלוֹם, כִּי בְּנֵי אֱלֹהִים יִקָּרֵאוּ. ⋅י אַשְׁרֵי הַנִּרְדָּפִים בִּגְלַל הַצֶּדֶק, כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם. ⋅יא אַשְׁרֵיכֶם אִם יְחָרְפוּ וְיִרְדְּפוּ אֶתְכֶם וְיַעֲלִילוּ עֲלֵיכֶם בִּגְלָלִי. ⋅יב שִׂמְחוּ וְגִילוּ, כִּי שְׂכַרְכֶם רַב בַּשָּׁמַיִם; הֲרֵי כָּךְ רָדְפוּ אֶת הַנְּבִיאִים שֶׁהָיוּ לִפְנֵיכֶם."

*

המסר פה הוא פשוט מאוד – בחרו בצד הטוב, גם אם זה כרוך בסבל. כך גם אמר סוקרטס, אצל אפלטון – אני מעדיף להיות בצד הסובל עוול מאשר בצד העושה עוול. לעומת זאת, ניטשה לא קיבל מוסר זה, וקרא לו 'מוסר עבדים'. הוא העדיף את החזק והשולט, גם אם הוא עושה עוול.
ומעניין שהקלווינסטים בארה"ב במאות הקודמות החזיקו במוסר דומה, מבחינה כלכלית. לשיטתם, העושר מורה על ברכת ה', ולכן מי שעשיר וחזק, כנראה הוא רצוי בעיניי אלוהים.
אני חושב שמוסר כזה הוא מעוות לגמרי. אמנם עושר הוא אכן ברכה אלוהית, ולראיה – האבות בורכו בעושר, אבל אין זה הכרח, וכך על המשיח, למשל, נאמר, שיבוא 'עני ורוכב על חמור'.
צריך להוסיף ולומר, שנראה שהציונות הדתית היום הולכת, ברובה הגדול לפחות, לפי מוסר קלוויניסטי זה, והיא מחזיקה בתפיסה כלכלית ניאו-ליברלית קיצונית, בואך קפיטליזם חזירי. מצע כלכלי שכזה נמצא הן במפלגת 'הציונות הדתית' של סמוטריץ', והן במפלגת 'ימינה' של בנט ושקד. ונראה שאותו גוף אחראי על עיצוב המצע שלהם – הרי זהו פורום קהלת הידוע (לשמצה).
אז אמנם החברה הציונית-דתית חצויה לשניים – קיצוניים ומתונים, ולכן גם התפלגה לשתי מפלגות, אבל במישור הכלכלי יש ביניהם אחדות דעים. וכן, כנראה, במישור המדיני.

לעומת כל אלה, מה אומר ישוע לבסוף? – שזהו-זהו מוסר הנביאים. ואכן זה מוסרם, כפי שהראיתי כבר מספר רב של פעמים. וכן ברור שהשיטה הכלכלית שדגלו בה הייתה סוציאלית, מעין סוציאליזם קדום. וגם על כך כתבתי די והותר.

בימים אלה, בהם רבים סובלים מיסורים, טוב שנקרא מזמור זה בתהילים, המדבר על אדם הסובל עד מאוד –

 תהלים לח

(א) מִזְמוֹר לְדָוִד לְהַזְכִּיר.

(ב) יְהוָה אַל בְּקֶצְפְּךָ תוֹכִיחֵנִי וּבַחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי.

(ג) כִּי חִצֶּיךָ נִחֲתוּ בִי וַתִּנְחַת עָלַי יָדֶךָ.

(ד) אֵין מְתֹם בִּבְשָׂרִי מִפְּנֵי זַעְמֶךָ אֵין שָׁלוֹם בַּעֲצָמַי מִפְּנֵי חַטָּאתִי.
(אין מתום – אין מקום שלם ובריא, וכן אמר ישעיה. מפני חטאתי – שלא כאיוב, המשורר תולה את סבלו בחטאיו)

(ה) כִּי עֲוֹנֹתַי עָבְרוּ רֹאשִׁי כְּמַשָּׂא כָבֵד יִכְבְּדוּ מִמֶּנִּי.

(ו) הִבְאִישׁוּ נָמַקּוּ חַבּוּרֹתָי מִפְּנֵי אִוַּלְתִּי.
(נמקו – נרקבו)

(ז) נַעֲוֵיתִי שַׁחֹתִי עַד מְאֹד כָּל הַיּוֹם קֹדֵר הִלָּכְתִּי.
(התעקמתי ונכפפתי)

(ח) כִּי כְסָלַי מָלְאוּ נִקְלֶה וְאֵין מְתֹם בִּבְשָׂרִי.
(מותניי מלאו דבר בזוי, לפי שטיינזלץ)

(ט) נְפוּגוֹתִי וְנִדְכֵּיתִי עַד מְאֹד שָׁאַגְתִּי מִנַּהֲמַת לִבִּי.
(נחלשתי ונדכאתי, שאגתי מייסורים)

(י) אֲ‍דֹנָי נֶגְדְּךָ כָל תַּאֲוָתִי וְאַנְחָתִי מִמְּךָ לֹא נִסְתָּרָה.
(ה', אתה יודע רצוני ושומע אנחתי)

(יא) לִבִּי סְחַרְחַר עֲזָבַנִי כֹחִי וְאוֹר עֵינַי גַּם הֵם אֵין אִתִּי.
(סחרחורות ותשישות, וטשטוש ראייה)

(יב) אֹהֲבַי וְרֵעַי מִנֶּגֶד נִגְעִי יַעֲמֹדוּ וּקְרוֹבַי מֵרָחֹק עָמָדוּ.
(אוהבי לא עוזרים)

(יג) וַיְנַקְשׁוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי וְדֹרְשֵׁי רָעָתִי דִּבְּרוּ הַוּוֹת וּמִרְמוֹת כָּל הַיּוֹם יֶהְגּוּ.
(ואויביי מזיקים, הוות – דיבורים רעים)

(יד) וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו.
(לא מגיב להם, כעבד ה' בישעיה נג)

(טו) וָאֱהִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר לֹא שֹׁמֵעַ וְאֵין בְּפִיו תּוֹכָחוֹת.
(שומע חרפתו ואינו עונה)

(טז) כִּי לְךָ יְהוָה הוֹחָלְתִּי אַתָּה תַעֲנֶה אֲדֹנָי אֱלֹהָי.
(כי מצפה לה')

(יז) כִּי אָמַרְתִּי פֶּן יִשְׂמְחוּ לִי בְּמוֹט רַגְלִי עָלַי הִגְדִּילוּ.
(שמחים לאידי)

(יח) כִּי אֲנִי לְצֶלַע נָכוֹן וּמַכְאוֹבִי נֶגְדִּי תָמִיד.
(אני תמיד מוכן לצליעה, וכאבי לנגדי)

(יט) כִּי עֲו‍ֹנִי אַגִּיד אֶדְאַג מֵחַטָּאתִי.
(דואג מה' ולא מאדם)

(כ) וְאֹיְבַי חַיִּים עָצֵמוּ וְרַבּוּ שֹׂנְאַי שָׁקֶר.
(חיים – מתעצמים. ואולי גם 'עושים חיים'…)

(כא) וּמְשַׁלְּמֵי רָעָה תַּחַת טוֹבָה יִשְׂטְנוּנִי תַּחַת רדופי [רָדְפִי] טוֹב.

(כב) אַל תַּעַזְבֵנִי יְהוָה אֱלֹהַי אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי.

(כג) חוּשָׁה לְעֶזְרָתִי אֲדֹנָי תְּשׁוּעָתִי.

*

כרגע נראה לי רלוונטי פסוק יא –
לִבִּי סְחַרְחַר עֲזָבַנִי כֹחִי וְאוֹר עֵינַי גַּם הֵם אֵין אִתִּי.
שפירשתי – סחרחורות ותשישות, וטשטוש ראייה.
שלושת הדברים האלה הם אכן דברים נפוצים, שעליהם מדווחים נפגעי החיסון.

רש"י – סחרחר – מוכה יגון. אבן עזרא – לב תועה. מצודות – סחרחר – ענין סבוב כמו סחרו אל ארץ.

רד"ק –
לבי סחרחר – כי אין לו העמדה, כי האדם השלו לבו שוקט ושאנן, ומי שיש לו צרות רבות מחשבותיו הולכות וסובבות אנה ואנה. ופרוש סחרחר – סביב; ותרגום סביב (בראשית כ״ג:י״ז ובכל המקומות): סחור סחור, ונכפלו בו העי״ן והלמ״ד.

עזבני כחי ואור עיני גם הם אין אתי – כי החולה ובעל הצרות יחלשו אבריו וגופו, ויחלש גם כן אור עיניו.

ירמיהו הרדוף

בכמה מקומות ירמיה אומר, שגם אלה הנראים כאוהביו, הם בעצם אויביו, מציאות עגומה מאוד. אם זה אכן כך, ירמיה חווה מציאות של 'גזלייטינג' – מונח שהפך פופולרי לאחרונה, ומשמעותו ניסיון לגרום לאדם לפקפק במציאות שהוא רואה.
כמו כן, אם ירמיהו רק מדמיין זאת, הרי שהוא פרנואיד, אך אם זו המציאות, כי אז אכן מדובר בגזלייטינג האמור.
נקרא –

1.
וַאֲנִי כְּכֶבֶשׂ אַלּוּף יוּבַל לִטְבוֹחַ וְלֹא יָדַעְתִּי כִּי עָלַי חָשְׁבוּ מַחֲשָׁבוֹת נַשְׁחִיתָה עֵץ בְּלַחְמוֹ וְנִכְרְתֶנּוּ מֵאֶרֶץ חַיִּים וּשְׁמוֹ לֹא יִזָּכֵר עוֹד.
ירמיה יא, יט.

מצודות –
ואני – ר״ל לא מדעתי אני הולך לנבאות עליהם הרעה כי יד ה׳ היתה חזקה עלי ללכת אליהם ולנבאות ואני ככבש ואלוף אשר כל אחד מהם יובא לטבוח שלא מרצונו כי אין חפצי לנבאות עליהם רעה.

ולא ידעתי – ולא אדע מה פשעי בזה אשר המה חשבו עלי מחשבות רעות ואומרים נשחית מאכלו בעץ הממית ר״ל נשים סם המות במאכלו ובזה נכרית אותו מארץ חיים כי ימות ואין לו ולא יזכר עוד שמו.

2.
כִּי גַם אַחֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ גַּם הֵמָּה בָּגְדוּ בָךְ גַּם הֵמָּה קָרְאוּ אַחֲרֶיךָ מָלֵא אַל תַּאֲמֵן בָּם כִּי יְדַבְּרוּ אֵלֶיךָ טוֹבוֹת.
ירמיה יב, ו.

מצודות –
בגדו בך – והמה לך לאויבים.

קראו וכו׳ – אספו קבוצת אנשים לרדוף אחריך.

אל תאמן בם – שכמה אוהבים אותך עם שמדברים עמך דברים טובים ורכים ומהם תקח ראיה לרשעת כל העם הזה ומוסב למעלה לומר בעבור כ״ז נתתי הכח ביד נ״נ להיות מטה זעמי.

3.
כִּי שָׁמַעְתִּי דִּבַּת רַבִּים מָגוֹר מִסָּבִיב הַגִּידוּ וְנַגִּידֶנּוּ כֹּל אֱנוֹשׁ שְׁלוֹמִי שֹׁמְרֵי צַלְעִי אוּלַי יְפֻתֶּה וְנוּכְלָה לוֹ וְנִקְחָה נִקְמָתֵנוּ מִמֶּנּוּ.
ירמיה כ, י.

שד"ל –
כי שמעתי דבת רבים – שמוציאים דבה ושם רע עלי, וזה גורם לי מגור מסביב.

הגידו ונגידנו – הם אומרים זה לזה: הגידו אם שמעתם דבר רע על ירמיהו, ואנחנו נגידנו ונפרסם הלשון הרע יותר.

כל אנוש שלומי שומרי צלעי – כל אוהבַי ורעַי מְצַפִים לראות אותי צולע (רש״י, רד״ק, ודון יצחק), כלומר שאֶכָשֵל בדבר עבירה, כדי שיוכלו להוציא לעז עלי. ואומרים אולי יְפֻתה באיזה חטא, ואז נוכל לו כי נפרסם שהוא איש חוטא ונביא שקר, ועל ידי כן נקח נקמתנו ממנו. ונקמתם היא על שהוא היה מוכיחם תמיד על חטאתם, ואם תעלה בידם להראות שהוא עצמו רשע, תהיה זאת נֶחָמָתָם.

4.
כִּי שָׁמַעְתִּי דִּבַּת רַבִּים מָגוֹר מִסָּבִיב בְּהִוָּסְדָם יַחַד עָלַי לָקַחַת נַפְשִׁי זָמָמוּ.
תהילים לד, יא.

מצודות –

דבת רבים – דברי רע מרבים המפחדים אותי מסביב.

בהוסדם – במה שהם מתייעצים עלי כולם יחד וחושבים לקחת נפשי ור״ל ובעבור שאני שומע כ״ז ואני כאלם לא יפתח פיו לזה אני שכוח בעיני כל כי חושבים שכלה תקותי.