הנסיך פיליפ מת בגיל 99, כחודשיים לפני הגיעו לגיל 100. כמה חבל. אך נראה שחי חיים מלאים ויפים, ואין להתפלא שהגיע לגיל מופלג כזה. אחרי הכול, זכה לטיפולם של טובי המומחים, והיו לו טובי המאכלים. מנת חלקו הייתה טובה בעולם הזה, כך נראה.
אין לי מה להגיד על מוות זה, מלבד עניין הגיל, שבכל-זאת בולט. והנה, זה בדיוק הגיל שבו אברהם קיבל את הבשורה על הולדת יצחק, והיום שבו מל את בשר עורלתו, שלו ושל ישמעאל בנו, וכל בני ביתו. גם ביחס לזה אין לי תובנות מיוחדות, וגם נלאיתי מלחפש כאלה, אבל אביא את הפרק המספר על כך, ואדגיש את הפסוקים הרלוונטיים –

בראשית יז

(א) וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים.

(ב) וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד.

(ג) וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר.

(ד) אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם.

(ה) וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ.

(ו) וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ.

(ז) וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ.

(ח) וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים.

(ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם.

(י) זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר.

(יא) וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם.

(יב) וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא.

(יג) הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם.

(יד) וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר.

(טו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ.

(טז) וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ.

(יז) וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד.

(יח) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ.

(יט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו.

(כ) וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל.

(כא) וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת.

(כב) וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם.

(כג) וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְאֵת כָּל יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל מִקְנַת כַּסְפּוֹ כָּל זָכָר בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וַיָּמָל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתָם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ אֱלֹהִים.

(כד) וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ.

(כה) וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ.

(כו) בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ.

(כז) וְכָל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן נֵכָר נִמֹּלוּ אִתּוֹ.

*

והנה בכל זאת דרש יפה (על דרך הרמז) מתוך קיצור פענח רזא –

ואברם בן צ״ט שנה וגו׳ – מפני כי צדי״ק טי״ת בגימט׳ תרי״ג, להודיע כי מצות מילה שקול כנגד כל המצות, ולכן ברי״ת שהוא תרי״ב במספר לומר שמצותה שקולה כאלו עושה גם כל תרי״ב מצות האחרים הנותרים, וי״ג פעמים ברית בפרשה זו, לומר כי בן י״ג שנים ראוי ליכנס בברית כל המצות.

In honor of my English-speaking friends.
Do you worship God?
But who is God?
Know that 'God' comes from the Hebrew word 'Gad', which is also the name of one of the sons of Jacob, as it is written –

And Leah said: 'Fortune [=gad] is come!' And she called his name Gad.
(Genesis 30, 11).

'Ba Gad' means 'Fortune is come' or 'Mazal is come', but Gad is also the name of one of the idols of the area, as it is written –

But ye that forsake the LORD, that forget My holy mountain, that prepare a table for Fortune [=gad], and that offer mingled wine in full measure unto Destiny.
(Isaiah 65, 11).

Apparently this idol was responsible for luck and success.
How did the name of a local idol turn out to be the name of one of the sons of Jacob?  It is not clear.  But we should not be particularly surprised either, since the children of Israel also worshiped idols throughout the biblical period. What is more surprising is that to this day the most common Jewish blessing is probably – 'Mazal Tov!' – good luck!  And in the Gemara it is also said that 'there is no luck to Israel'.

Well, in my opinion, the name of this local idol has been rolled into the English word 'God'.  This of course does not mean that the content behind the word remains the same.

By the way, in Hebrew also 'sagad', that is, worshiped God, comes from the word 'Gad', apparently.
And 'Good' is probably also related to 'God'.

*

בעברית –
לכבוד ידידי דוברי האנגלית.
האם אתם סוגדים לאלוהים?
אבל מישהו אלוהים?
דעו לכם, כי 'אלוהים' בא מהמילה העברית 'גד', שהוא גם שמו של אחד מבני יעקב, ככתוב –

וַתֹּאמֶר לֵאָה בגד [בָּא גָד] וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד.
בראשית ל, יא.

'בא גד' משמעו 'בא מזל', אבל גד הוא גם שמו של אחד מאלילי האזור, ככתוב –

וְאַתֶּם עֹזְבֵי יְהוָה הַשְּׁכֵחִים אֶת הַר קָדְשִׁי הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן וְהַמְמַלְאִים לַמְנִי מִמְסָךְ.
ישעיה סה, יא.

כנראה אליל זה היה אחראי על המזל וההצלחה.
איך התגלגל שם של אליל אזורי להיות שמו של אחד מבני יעקב? זה לא ברור. אבל גם לא צריך להפתיע אותנו במיוחד, שכן בני ישראל עבדו גם לאלילים לאורך כל תקופת התנ"ך. מה שיותר מפתיע הוא, שעד היום הברכה היהודית הנפוצה ביותר כנראה היא – 'מזל טוב!'. זאת למרות שעל ישראל נאסר להאמין בכוכבים ומזלות, ובגמרא נאמר אף כי 'אין מזל לישראל'.

ובכן, לדעתי, שם האליל המקומי הזה התגלגל למילה האנגלית 'אלוהים'. זה כמובן לא אומר שהתוכן שמאחורי המילה נשאר זהה.

ואגב, בעברית גם 'סגד', כלומר עבד את האל, בא מהמילה 'גד', כנראה.
ובאנגלית – טוב (Good), קרוב לאלוהים (God).

האם יש צדק בעולם? למה הייתה השואה? במה חטאו המומתים והמעונים? ולמה בכלל יש סבל בעולם? מדוע הייתה עבדות של שחורים בארה"ב במשך מאות שנים? איך המשעבד הלבן הצדיק את עצמו? ומדוע גם לאחר שחרורם הוא אינו מפצה אותם כראוי?
כל אלה הם שאלות נכבדות, אך גם מוכרות מאוד, ואולי אין עליהן תשובה. אבל אוכל להציע פסוק אחד, שמכיר בכך שלמעשה אין צדק בעולם, לפחות לא כזה שאנו יכולים להבחין בו –

רָב אֹכֶל נִיר רָאשִׁים וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט.
משלי יג, כג.

מצודת דוד –
רב אוכל – הרבה מאכל בא לעולם ע״י חרישת העניים החורשים בשדה תבואה והנה העשירים אשר לא עמלו בו יאכלום וכ״כ יש מי אשר נאסף מכל העולם בלא משפט מות כי לא עשה דבר אשר יומת בעבורו ונתפס הוא בעון אחר.

מצודת ציון –
ניר – ענין חרישה כמו נירו לכם ניר (ירמיהו ד׳:ג׳).
ראשים – מלשון רש ועני.
נספה – ענין מיתה כמו אני נאסף אל עמי (בראשית מ״ט:כ״ט).

*

וגם מחבר קהלת מכיר בכך –

קהלת ח, יד –
יֶשׁ הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים אָמַרְתִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל.

ומצודת דוד נותן הסבר יפה, דרך מושג הבחירה, שנידון בספרות הרבה בהקשר זה, וכן הוא מזכיר את עניין העולם הזה והעולם הבא –

על הארץ – בזה העולם.

כמעשה הרשעים – מה שהיה ראוי להגיע אל הרשעים על מעשיהם.

כמעשה הצדיקים – מה שהיה ראוי להגיע אל הצדיקים על מעשיהם.

אמרתי שגם זה הבל – רוצה לומר אף כי אם רק מעט מן הזמן מגיע טובה אל הרשעים ורעה אל הצדיקים ויש בזה מה מן התועלת, כי אם היה מגיע טובה לצדיקים ורעה לרשעים בכל זמן, היה כמעט בטל הבחירה, כי היה כאלו האדם מוכרח במעשה הצדק בעבור עונש הרשע וגמול הצדק והיה אם כן שכר הצדיק כמעט קט. עם כל זה גם זה להבל יחשב כי על כל פנים בזמן ההוא כל מעשה הצדק המה רפויים ביד האנשים בראותם אז טובת הרשעים ורעת הצדיקים.

ואגב, לרש"י כאן פירוש מילולי מקורי –

יש הבל – דבר המבהיל את הבריות.

*

לשונית – לדעתי צדק הוא מגזרת צדק-בדק-דק-דקדק-דיק, כלומר שורש בסיס 'דק'. זאת מכיוון שהשופט צריך להבחין בדברים דקים, ולדייק.

פסוק ידוע בתהילים אומר –

אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף.
תהילים פה, יב.

מפרש רש"י –
אמת מארץ תצמח וגו'. כשהיו ישראל דוברים אמת וישקפו מן השמים צדקה שהם עושים בארץ:

וכאן יש מדרש יפה –
בראשית רבה ח׳:ה׳

אָמַר רַבִּי סִימוֹן, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, נַעֲשׂוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כִּתִּים כִּתִּים, וַחֲבוּרוֹת חֲבוּרוֹת, מֵהֶם אוֹמְרִים אַל יִבָּרֵא, וּמֵהֶם אוֹמְרִים יִבָּרֵא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פה, יא): חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. חֶסֶד אוֹמֵר יִבָּרֵא, שֶׁהוּא גּוֹמֵל חֲסָדִים. וֶאֱמֶת אוֹמֵר אַל יִבָּרֵא, שֶׁכֻּלּוֹ שְׁקָרִים. צֶדֶק אוֹמֵר יִבָּרֵא, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה צְדָקוֹת. שָׁלוֹם אוֹמֵר אַל יִבָּרֵא, דְּכוּלֵיהּ קְטָטָה. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָטַל אֱמֶת וְהִשְׁלִיכוֹ לָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דניאל ח, יב): וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים מָה אַתָּה מְבַזֶּה תַּכְסִיס אַלְטִיכְסְיָה שֶׁלָּךְ, תַּעֲלֶה אֱמֶת מִן הָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פה, יב): אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח. רַבָּנָן אָמְרֵי לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא בַּר אִידֵי וְרַבִּי פִּינְחָס וְרַבִּי חֶלְקִיָּה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן אָמַר, מְאֹד, הוּא אָדָם. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית א, לא): וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, וְהִנֵּה טוֹב אָדָם. רַב הוּנָא רַבָּהּ שֶׁל צִפּוֹרִין אֲמַר עַד שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִדַּיְּנִין אֵלּוּ עִם אֵלּוּ וּמִתְעַסְּקִין אֵלּוּ עִם אֵלּוּ בְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לָהֶן מָה אַתֶּם מִדַּיְּנִין כְּבָר נַעֲשָׂה אָדָם.

*

וביחס לאמת, ולעולם, מובאים בוויקיפדיה מונחי הקבלה, שמרחיבים את התמונה –

עלמא היא מילה בארמית שפירושה "העולם". מילה זו נמצאת בשימוש רב בספרות הקבלית, למשל:

"עלמא דאתגליא" – פירושו "העולם הגלוי", העולם הגשמי.

"עלמא דאתכסיא" – פירושו "העולם המכוסה", העולם הרוחני.

"עלמא דשקרא" – פירושו "עולם השקר", הבלי העולם.

ובהידברות מסבירים –
ע"פ חז"ל, העולם שבו אנו מצויים היום הינו עלמא דשיקרא – עולם השקר, מפני שאין בו אמת צרופה, וגלויה. העולם העליון מכונה  עלמא דקשוט – עולם האמת, מפני שכולו ברור ומזוקק. אין בו שמץ של פסול.

על כן, אנו אכן ישנים כי עינינו הרוחניות לא פקוחות, האמת בעולם הזה נסתרת מאיתנו, ואנו הולכים כעיוורים עם "מקל". התורה היא המנחה אותנו לתנועה נכונה מבלי להיתקע, להיפצע, וליפול בדרכנו החשוכה.

*

ואגב, גם שפינוזה מפריד בין מימד הנצח, שבו האמת, ובין עולם המעשה, הזמני, היחסי, השקרי.
אולם היום כבר התערבבו הדברים, וכך דיברתי על כך ביחס לפסוק 'ותהי האמת נעדרת' (וסר מרע משתולל – מוסבר, נחשב משולל, כלומר משוגע, על הציבור. אך אפשר לומר גם במשמעות נשלל הידועה היום, וכן נגנב שללו, וגם מלשון השתוללות הידועה היום).

ולפסוק אפשר לומר גם, כי אמת היא מימד העובדות, והם צומחות מלמטה, מהשטח, וצדק הוא השיפוט אודות העובדות, אפשר גם במובן הקאנטיאני, וזה בא מלמעלה, וחולש וחותך את העובדות.
אם כך יוצא, כי האמת היא החומר הגולמי, והצדק הוא הצורה. האמת היא הגוף, והצדק הוא המילה, מלשון מל וחותך.
אך איני בטוח שאפשר לומר דבר כזה, שהרי יש דין אמת ודין שקר. על כן אשאירו בשאלה.

וגם בברית החדשה פילטוס שאל את ישוע – מהי אמת?

ושוב אני צריך להביא את המשנה הידועה –
"בעקבות משיחא חוצפא יסגא (תִרבה), ויוקר יאמיר: הגפן תתן פריה והיין ביוקר, ומלכות תהפך למינות, ואין תוכחת, בית וועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן (הגולן) יישום (יהיה ריק מאדם), ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת. נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו. ועל מה יש לנו להשען? על אבינו שבשמים. 

— משנה, מסכת סוטה, פרק ט', משנה ט"ו

זאת על פי –

"אַלְלַי לִי כִּי הָיִיתִי כְּאָסְפֵּי-קַיִץ כְּעֹלְלֹת בָּצִיר, אֵין-אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי. אָבַד חָסִיד מִן-הָאָרֶץ וְיָשָׁר בָּאָדָם אָיִן כֻּלָּם לְדָמִים יֶאֱרֹבוּ אִישׁ אֶת-אָחִיהוּ יָצוּדוּ חֵרֶם. עַל-הָרַע כַּפַּיִם לְהֵיטִיב הַשַּׂר שֹׁאֵל וְהַשֹּׁפֵט בַּשִּׁלּוּם וְהַגָּדוֹל דֹּבֵר הַוַּת נַפְשׁוֹ הוּא וַיְעַבְּתוּהָ. טוֹבָם כְּחֵדֶק יָשָׁר מִמְּסוּכָה יוֹם מְצַפֶּיךָ פְּקֻדָּתְךָ בָאָה עַתָּה תִהְיֶה מְבוּכָתָם. אַל-תַּאֲמִינוּ בְרֵעַ אַל-תִּבְטְחוּ בְּאַלּוּף מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי-פִיךָ. כִּי-בֵן מְנַבֵּל אָב בַּת קָמָה בְאִמָּהּ כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. וַאֲנִי בה' אֲצַפֶּה אוֹחִילָה לֵאלֹהֵי יִשְׁעִי יִשְׁמָעֵנִי אֱלֹהָי. אַל-תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי, כִּי-אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי:" (ספר מיכה, פרק ז', פסוקים א'–ח')

*

ובברית החדשה, בספר האחרון, ההתגלות, או חזון יוחנן, בא הביטוי 'כנסת השטן'. האם זו התבטאות אנטישמית? אתם תחליטו –
התגלות ב –
מכתב השני
⋅ח אֶל מַלְאַךְ קְהִלַּת זְמִירְנָה כְּתֺב: אֶת אֵלֶּה הַדְּבָרִים אוֹמֵר הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן, אֲשֶׁר מֵת וַיֶּחִי: ⋅ט אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת צָרָתְךָ וְאֶת עָנְיְךָ – אֶלָּא שֶׁעָשִׁיר אַתָּה – וְאֶת גִּדּוּפָם שֶׁל הָאוֹמְרִים 'יְהוּדִים אֲנַחְנוּ' וְאֵינָם אֶלָּא כְּנֶסֶת הַשָּׂטָן. ⋅י אַל תִּירָא מִפְּנֵי מַה שֶּׁאַתָּה עָתִיד לִסְבֺּל. הִנֵּה עָתִיד הַשָּׂטָן לְהַשְׁלִיךְ אֲנָשִׁים מִכֶּם לַכֶּלֶא כְּדֵי שֶׁתְּנֻסּוּ, וְתִהְיֶה לָכֶם צָרָה עֲשֶׂרֶת יָמִים. הֱיֵה נֶאֱמָן עַד מָוֶת וְאֶתֵּן לְךָ עֲטֶרֶת הַחַיִּים. ⋅יא מִי שֶׁאֺזֶן לוֹ, יִשְׁמַע נָא מַה שֶּׁהָרוּחַ אוֹמֶרֶת לַקְּהִלּוֹת. הַמְנַצֵּחַ לֹא יִנָּזֵק בַּמָּוֶת הַשֵּׁנִי.

התגלות ג –
מכתב הששי
⋅ז אֶל מַלְאַךְ קְהִלַּת פִילָדֶלְפִיָה כְּתֺב: אֶת אֵלֶּה הַדְּבָרִים אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ, הָאֲמִתִּי, אֲשֶׁר לוֹ מַפְתֵּחַ דָּוִד, הַפּוֹתֵחַ וְאֵין סוֹגֵר וְסוֹגֵר וְאֵין פּוֹתֵחַ: ⋅ח אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מַעֲשֶׂיךָ. הִנֵּה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ דֶּלֶת פְּתוּחָה אֲשֶׁר אֵין אִישׁ יָכוֹל לְסָגְרָהּ, כִּי מְעַט כֺּחַ לְךָ וְשָׁמַרְתָּ אֶת דְּבָרִי וְלֹא הִתְכַּחַשְׁתָּ לִשְׁמִי. ⋅ט הִנְנִי נוֹתֵן אֲנָשִׁים מִכְּנֶסֶת הַשָּׂטָן הַשָּׂטָן, הָאוֹמְרִים 'יְהוּדִים אֲנַחְנוּ' וְאֵינָם; אֵין הֵם אֶלָּא מְשַׁקְּרִים. רְאֵה, אֲנִי אֶעֱשֶׂה שֶׁהֵם יָבוֹאוּ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְרַגְלֶיךָ וְיֵדְעוּ שֶׁאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ. ⋅י מִפְּנֵי שֶׁשָּׁמַרְתָּ אֶת מִצְוָתִי לַעֲמִידָה בְּסַבְלָנוּת, גַּם אֲנִי אֶשְׁמֺר אוֹתְךָ מִשְּׁעַת הַנִּסָּיוֹן הָעֲתִידָה לָבוֹא עַל כָּל תֵּבֵל, לְנַסּוֹת אֶת יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. ⋅יא אֲנִי בָּא מַהֵר. הַחֲזֵק בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ לְךָ, כְּדֵי שֶׁאִישׁ לֹא יִקַּח אֶת הָעֲטֶרֶת שֶׁלְּךָ. ⋅יב הַמְנַצֵּחַ, אֲנִי אֶעֱשֵׂהוּ עַמּוּד בְּהֵיכַל אֱלֹהַי וְלֹא יֵצֵא עוֹד הַחוּצָה. וְאֶכְתֺּב עָלָיו אֶת שֵׁם אֱלֹהַי וְאֶת שֵׁם עִיר אֱלֹהַי, יְרוּשָׁלַיִם הַחֲדָשָׁה, הַיּוֹרֶדֶת מִשָּׁמַיִם מֵאֵת אֱלֹהַי, וְאֶת שְׁמִי הֶחָדָשׁ. ⋅יג מִי שֶׁאֺזֶן לוֹ, יִשְׁמַע נָא מַה שֶּׁהָרוּחַ אוֹמֶרֶת לַקְּהִלּוֹת.

אני רואה שברשתות החברתיות לא מפסיקים לגדף, לטנף, לשנוא, להשניא, להלעיז, להקניט, לתקוף, ללעוג, ללגלג, להשפיל, להתנשא, להתחכם, לאמלל, לרדת לחיים, לרדת על אנשים, לרדות, להחניף, לשקר, לכזב, להתהלל, להתהולל, ועוד כהנה וכהנה. צריך לזכור כי 'טהרת הלשון' אינה כוללת רק את איסור לשון הרע ורכילות, אלא היא נרחבת יותר. וכבר אמרתי בעבר, שזַכות הדיבור חשובה מזְכות הדיבור. ואמנם, יש גם דוברים אחרים, אבל זה טון שולט מאוד.
כמה פסוקים מתייחסים לכך –

יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא.
משלי יב, יח.

עַל כֵּן עַל בַּחוּרָיו לֹא יִשְׂמַח אֲדֹנָי וְאֶת יְתֹמָיו וְאֶת אַלְמְנֹתָיו לֹא יְרַחֵם כִּי כֻלּוֹ חָנֵף וּמֵרַע וְכָל פֶּה דֹּבֵר נְבָלָה בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה.
ישעיה ט, טז.

אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ.
תהילים יב, ה.

*

אך אם כבר הזכרתי פסוק זה מתהילים, אולי נקרא את כולו, למרות שלדעתי כבר כתבתי עליו בעבר, אלא שהוא כולו מדבר בדיבור –

תהילים יב –
א לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד. ב הוֹשִׁיעָה יְהוָה כִּי גָמַר חָסִיד כִּי פַסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם. ג שָׁוְא יְדַבְּרוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ שְׂפַת חֲלָקוֹת בְּלֵב וָלֵב יְדַבֵּרוּ. ד יַכְרֵת יְהוָה כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת. ה אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ. ו מִשֹּׁד עֲנִיִּים מֵאַנְקַת אֶבְיוֹנִים עַתָּה אָקוּם יֹאמַר יְהוָה אָשִׁית בְּיֵשַׁע יָפִיחַ לוֹ. ז אִמְרוֹת יְהוָה אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם. ח אַתָּה יְהוָה תִּשְׁמְרֵם תִּצְּרֶנּוּ מִן הַדּוֹר זוּ לְעוֹלָם. ט סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם.

המילים שסימנתי הן המילים הקשות, ואתעלם מהן הפעם. מה שברור הוא שהמשורר מדבר על לשון שקר, שהיא מובילה לשוד עניים, ומנוגדות לה אמרות ה' המזוקקות, הטהורות.

קשר בין לשון חדה ועושק אנו מוצאים גם בפסוק הבא –

דּוֹר חֲרָבוֹת שִׁנָּיו וּמַאֲכָלוֹת מְתַלְּעֹתָיו לֶאֱכֹל עֲנִיִּים מֵאֶרֶץ וְאֶבְיוֹנִים מֵאָדָם.
משלי ל, יד.

*

ועוד כמה פסוקים חשובים –

אִישׁ לָשׁוֹן בַּל יִכּוֹן בָּאָרֶץ אִישׁ חָמָס רָע יְצוּדֶנּוּ לְמַדְחֵפֹת.
תהילים קמ, יב.

מצודות –
איש לשון – מהראוי שהאיש בעל לה״ר בל יהיה נכון בארץ על כנו
ובסיסו.

רע – הרע שהוא עושה הוא יצוד אותו עד שיהיה נדחף מרעה אל רעה.

מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ.
משלי יח, כא.

רד"ק –
מות וחיים ביד לשון – זה מזהיר האדם שירחיק עצמו מנבלות הפה ומן הרכילות ומן המלשינות, כי הם ממיתים את האדם ומאבדים נפשו, כי גורמים הריגה בין בני אדם. ולפעמים גורמים מיתה לעצמן ואבוד נפשם, כי מכת הלשון היא יותר קשה ממכת החרב לא ימות אלא המוכה שהוא אחד, והרכילות ממית הורג שלש נפשות: האומרו, והמקבלו, ומי שנאמר עליו.

פירוש אחר: אם יזלזל בתורה, בפיו דברו יהיה לו למוקש.

ואוהביה יאכל פריה – ואוהבים החכמה והשתיקה יאכלו פריה כי יאריך ימיהם. ומי הם האוהבים לשונם, הם אותם יקבלו שכר על אמירתם.

ויש מפרשים: כי זה אזהרה שלא ילמד אדם לתלמידו תועה שיבא למרוד באל והוא מיתתו, כמו שאמרו רבותינו ז״ל: וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו.

ולפי פשטו: יש פעמים שאדם יחטא לחברו ויבאו במריבה ואם ירצה את חברו בדברי פיוסים ובדברים רכים ישכך חמתו וימחול לו. ואם יעין דבריו יכעס חברו עליו ויקום עליו ויכהו.

שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ.
משלי כא, כג.

מלבי"ם –

… אך יש תנאי, שאז צריך להישמר בל ישובו הנכבשים לכבוש את העיר, וזה, במה ש״ישמור פיו ולשונו – שהם מבצר של החכמה, שהיא הנפש המדברת, כי דרך שם ייכנסו האויבים לצור על הנפש, אם בשמירת הדיבור כפשוטו, ואם במה ש״פה רומז על דיבור החכמה וה״לשון רומז על דיבור התבונה, שצריך לשמרם בל ילוז מדרך החכמה ובינה, ובזה שומר נפשו הרוחנית מצרות – בל יצורו לה אויביה הלוחמים עליה תמיד, עת הורם חומתה ונגלה הסוכך.

בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע וְחֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל.
משלי י, יט.

רד"ק –
ברב דברים לא יחדל פשע – עתה מזהיר בני אדם שלא ירבו לדבר, כי לא יוכל האדם המרבה לדבר להוציא כל דבריו במשפט ושיהיו נכונים באזני כל שומעיהם, כי לפעמים ידבר האדם בכונה אחת, והשומעים יבינו ממנו ענין אחר אשר לא יטב בעיניהם.

אבל המשכיל הנבון מונע שפתיו מלדבר הרבה, ועל כן לא יחטיאוהו בני אדם בדבריו, כי לא ידבר דבר אלא בעתו.

יום השואה היום בערב, ויש נפגעי חיסונים שמרגישים שהם בעצמם עברו שואה. בתנ"ך שואה היא אסון כללי, אבל כבר התייחד שמה לציון שואת יהודי אירופה. יש הרבה מה לומר בנושא זה, אך לא אומר זאת כאן. תחת זאת אביא את חלקו השני של פרק א במשלי, המזכיר שואה. באופן מפתיע, הדובר שמח בשואה זו, ואין הוא בכלל הרשעים. זאת מפני שהיא הגיעה כי סרבו להקשיב לחוכמה. גם לעצת אחיתופל החכמה לא הקשיבו, והוא נטל את חייו. אך כאן הסיפור שונה.
נקרא –

משלי א –
פנייתה של החכמה –
כ חָכְמֹות בַּחוּץ תָּרֹנָּה בָּרְחֹבֹות תִּתֵּן קֹולָהּ׃
כא בְּרֹאשׁ הֹמִיֹּות תִּקְרָא בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר׃
כב עַד-מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצֹון חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ-דָעַת׃
כג תָּשׁוּבוּ לְתֹוכַחְתִּי הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי אֹודִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם׃
כד יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב׃
כה וַתִּפְרְעוּ כָל-עֲצָתִי וְתֹוכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם׃
כו גַּם-אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם׃
כז בְּבֹא (כשאוה) כְשֹׁואָה  פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה׃
כח אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי׃
כט תַּחַת כִּי-שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יהוה לֹא בָחָרוּ׃
ל לֹא-אָבוּ לַעֲצָתִי נָאֲצוּ כָּל-תֹּוכַחְתִּי׃
(וכבר אמרתי – נאצו מזכיר נאצים)
לא וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ׃
לב כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם׃
לג וְשֹׁמֵעַ לִי יִשְׁכָּן-בֶּטַח וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה׃ פ

וגם צפניה מתאר את יום ה' כיום שואה, שבא 'כי לה' חטאו. ואביא רק את סוף הפרק –

יד קָרֹוב יֹום-יהוה הַגָּדֹול קָרֹוב וּמַהֵר מְאֹד קֹול יֹום יהוה מַר צֹרֵחַ שָׁם גִּבֹּור׃
טו יֹום עֶבְרָה הַיֹּום הַהוּא יֹום צָרָה וּמְצוּקָה יֹום שֹׁאָה וּמְשֹׁואָה יֹום חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יֹום עָנָן וַעֲרָפֶל׃
טז יֹום שֹׁופָר וּתְרוּעָה עַל הֶעָרִים הַבְּצֻרֹות וְעַל הַפִּנֹּות הַגְּבֹהֹות׃
יז וַהֲצֵרֹתִי לָאָדָם וְהָלְכוּ כַּעִוְרִים כִּי לַיהוה חָטָאוּ וְשֻׁפַּךְ דָּמָם כֶּעָפָר וּלְחֻמָם כַּגְּלָלִים׃
יח גַּם-כַּסְפָּם גַּם-זְהָבָם לֹא-יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיֹום עֶבְרַת יהוה וּבְאֵשׁ קִנְאָתֹו תֵּאָכֵל כָּל-הָאָרֶץ כִּי-כָלָה אַךְ-נִבְהָלָה יַעֲשֶׂה אֵת כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ׃ ס

מילון ספיר, אטימולוגיה –
שׁוֹאָה, שֹׁאָה [תנ]

יש קשר בין שואה לשַוא = ריקנות;

ארמית: שאה = התפגר, חסר תחושה והכרה;

בימינו התייחדה המילה לרצח היהודים על ידי הנאצים על אדמת אירופה

בסיפור עכן שמעל בחרם נאמר –

קֻם קַדֵּשׁ אֶת הָעָם וְאָמַרְתָּ הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל חֵרֶם בְּקִרְבְּךָ יִשְׂרָאֵל לֹא תוּכַל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ עַד הֲסִירְכֶם הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם.
יהושע ז, יג.

ומפרש רבנו בחיי, על דברים כ״ט:ט׳:ו׳ –

כל איש ישראל דקדקו רבותינו ז"ל מכאן שכל ישראל נתפסין בעון איש אחד, וראיה לזה עכן שמעל בחרם ואמר הקדוש ב"ה ליהושע (יהושע ז) חטא ישראל, וכל ישראל נתפסו בעונו, וזהו לשון כל איש ישראל כלומר כל ישראל נתפסים בעון איש אחד, וזהו שכתוב (ויקרא כו) וכשלו איש באחיו, ודרשו רז"ל בעון אחיו, ללמדך שכל ישראל ערבין זה בזה. ואם בפורענות מצינו שהרבים נתפסים בעון היחיד, כל שכן שהרבים נושעים בזכות היחיד, וכן אמר אליפז לאיוב (איוב כב) ימלט אי נקי, כלומר נקי אחד ימלט כל האי, ואם האמת אתך שאתה נקי וצדיק ונמלט כל העיר בבור כפיך, וכן דרשו רז"ל בשביל צדיק אחד העולם עומד, שנאמר (משלי י) וצדיק יסוד עולם, שהרי מדה טובה מרובה על מדת פורענות.

או בקיצור – 'כל ישראל ערבין זה בזה', או זה לזה.
מכאן גם החובה לדאוג לשלומו של כל אחד ואחד.

*

ותמונת מראה של עכן זה, על דרך החיוב, מספק עבד ה', המתואר בישעיה נג' (פסוק ו) –

כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ וַיהוָה הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲו‍ֹן כֻּלָּנוּ.

מצודות מפרש יפה –
כולנו כצאן תעינו. ר״ל כי כן היה בידינו עון רב כי כולנו תעינו מדרך האמת והישר כדרך הצאן כשאחת מהן תועה מהדרך כולן נמשכות אחריה ותועות עמה ור״ל ולפי שאבותינו תעו מדרך האמת לזה נמשכנו גם אנחנו אחריהם:

איש לדרכו פנינו. ר״ל והלואי היינו כהצאן הזה שרחילא בתר רחילא אזלא בדרך המוטעה אבל אנחנו לא כן היינו אלא כל אחד פנה לדרכו לא ראי זה כראי זה וכולם מקולקלים וא״כ יש בידינו עון רב:

וה׳ הפגיע בו. המקום הפגיע בו עם העון של כולנו ר״ל העון שלנו הוא המכה בו ומייסרו בגזירת המקום:

*

אם כך, כיצד נדע לזהות מיהו מי? מי חרג מן הכלל בשם השקר (כפי תיאורו של הבן הרשע בהגדה של פסח – 'כיוון שיצא מן הכלל, כפר בעיקר), ומי חרג מן הכלל בשם האמת (אולי כפי אחד מהכללים שהתורה נדרשת בהם – פרט שיצא מן הכלל, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל יצא', בצורה מושאלת)? אולי לא נדע. אבל בכל מקרה טוב שנלך בדרך הערבות ההדדית, וכך נדע שלא הפקרנו אף אחד, 'לבלתי ידח ממנו נידח'.
ואולי זו הסיבה שחשדו בעבד ה' זה שהוא איש חמס, אחרת לא היה הפסוק צריך להכחיש זאת –

וַיִּתֵּן אֶת רְשָׁעִים קִבְרוֹ וְאֶת עָשִׁיר בְּמֹתָיו עַל לֹא חָמָס עָשָׂה וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו.
(פסוק ט)

ושוב מצודות מפרש יפה ובפשטות –
ויתן את רשעים קברו. מסר עצמו להקבר עם הרשעים ודומה להם בענין רע ובבזיון ר״ל לא רצה לעבור על דת להנצל מזה:

ואת עשיר במותיו. מוסב על מלת ויתן לומר שמסר עצמו להסכים עם דעת העשיר המושל בכל מיני מיתות שגזר עליו למען יעמוד באמונתו:

על לא חמס עשה. ר״ל ובחנם גזר עליו המיתה לא על החמס שעשה ולא על המרמה שבפיו כי לא עשה החמס ולא דבר מרמה ובעלילה בא:

*

לבסוף, גם על עכן נאמר, אמנם במקום אחר – 'עוכר ישראל', וגם על אליהו אחאב אומר זאת. וגם כאן יש לברר מיהו עוכר ישראל באמת, ומי אינו כזה, אלא להפך. אך על כך כבר כתבתי בעבר.

תועבה – לפי מילון ספיר –
אטימולוגיה –

תּוֹעֵבָה, תֹּעֵבָה

גזירה מהשורש <תעב> במשקל קוֹטְלָה. המילה תועבה היא היפוך המשמעות של המילה המצרית שמשמעותה 'דבר קדוש' כדי לציין שמה שקדוש בעיני המצרים הוא בזוי בעיני היהודים

ואני אומר – תעב – כמו תאב, אכן בהיפוך משמעות. תאב הוא דבר שאתה חפץ בו, ותעב – דבר שאתה מתרחק ממנו. היפוכים הם דבר מקובל בלשון.
כן גם גאל-געל. געל – התרחקות ותיעוב, וכן בא בלשון גאל – 'וכל מלבושי אגאלתי'. וגאל – לשון חיובית של הצלה.

*

הגדרה –
תּוֹעֵבָה, תֹּעֵבָה
1.[תנ] נבָלה, דָבר או מעשׂה מאוּסים: אל נא תַעשׂוּ את דבר התועבה הזאת אשר שׂנֵאתי (ירמיה מד 4); הכול כעסו עליו על מעשה התועבה שעשה; השופט כינה את פשעו של הנאשם במונח "דבר תועבה"
2. [תנ] (בהשאלה) אליל, שיקוּץ: אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת יְהוָה, מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ (דברים כז, 15); שיקוץ תועבות וגילולים (מלשון הפיוט)
3. [תנ] יחס של תיעוּב וּמאיסה: מאזני מרמה תועבת ה' (משלי יא 1); תועבתו לאיש על מעשיו הרעים לא ידעה גבול
4. (בימֵי קֶדֶם) כּינוּי גְנַאי לבעלי החיים שהיו מקוּדשים לגויים ולֶאליליהם: הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלנו (שמות ח 22)
5. [תנ] שיקוּץ, גועַל, דבר מָאוּס, שָׂנוּא. כאמור בפסוק: "לֹא תֹּאכַל כָּל תּוֹעֵבָה" (דברים יד, 3)
אנגלית: abomination‏‏‏‏

אין ספק שהשלטון בארץ רע מאוד, ועליו יש להתפלל – 'ותעביר ממשלת זדון מן הארץ'.
כל הזמן מדברים על יהודים מול ערבים, ימנים מול שמאלנים, מזרחים מול אשכנזים, גברים מול נשים, דתיים מול חילוניים, וכן הלאה והלאה. וכן צריך להוסיף פה – עשירים מול עניים, אף כי מבחינות מסוימות זה עניין נפרד.
אבל נראה ששכחו מה הבסיס לכל אלה – פשוט להיות אדם, לכבד כל אדם באשר הוא אדם, שכן הוא נברא בצלם.
בהקשר הזה יש שני פסוקים דומים ומעניינים –

בְּקוּם רְשָׁעִים יִסָּתֵר אָדָם וּבְאָבְדָם יִרְבּוּ צַדִּיקִים.
משלי כח, כח.

רלב"ג –
"בקום רשעים". בהיות שררה וממשלה לרשעים יסתר במה שהוא אדם והוא האיש הטוב וזה לשתי סבות האחת כי כל האנשים הטובים יברחו להמלט מן הרשעים והשני' כי מפני מה שיראו האנשים מהצלחת הרשע יהיה נבחר להם הרשע מהצדק מצורף לזה כי הרשע המושל בהם ינהיג' בהנהגתו ובאבוד הרשעים אז ירבו צדיקים בארץ לב' סבות הא' כשיאבדו אל המושלים ישובו אשר ברחו מהם והשני כי באבוד הרשעים אי זה שיהיו יוכר לאנשים מום הרשע ויחזיקו מפני זה בצדק:

בַּעֲלֹץ צַדִּיקִים רַבָּה תִפְאָרֶת וּבְקוּם רְשָׁעִים יְחֻפַּשׂ אָדָם.
משלי כח, יב.

רלב"ג –
"בעלוץ צדיקים". ובהצלחתם רבה תפארת בעולם כי הם ינהיגו האדם הנהגה ישרה ומשובחת ובתקומת הרשעים ורוממותם ירבה קלות בעולם כי מפני ידיעתם איך יעשו הרעות ישתדלו לחפש ולהראות כי גם הטובים עושים אותם הפעולות כי מחשבתם שתהיה הנהגת זולתם כהנהגתם כאמרו ומוכיח לרשע מומו או ירצה בזה כי בקום רשעים יחופש אדם לפי שכבר יסתר מפחדו כאומרו בקום רשעים יסתר אדם ולזה יחופש במקומות אם יוכלו למוצאו:

כלומר, בשלטון הרשעים מי שמתנהג כאדם נחבא, וממילא מתמעט. ובניסוח השני – הוא עד כדי כך נחבא, שיש לחפש אותו.
לכך אפשר אולי להוסיף שתי משמעויות בדרך כפל הלשון –
יסתר אדם – מלשון סתירה לוגית. שלטון הרשע הוא בהכרח גם שלטון הסכלות, ולכן הוא נעדר היגיון ורציפות לוגית, הוא סותר את עצמו, ועם זה – את האנושיות עצמה.
יחופש אדם – מלשון תחפושת. מי שהוא אדם יצטרך לצבוע עצמו בצבע מפלגה מסוימת, להרים דגל מסוים ולהשתייך לקבוצה מסוימת, למרות שבתוכו הוא יודע שהוא קודם-כל בן אדם, וזה הכול.
מכאן גם הרדידות שב'פוליטיקת הזהויות'. הזהות אתנית, העדתית, המינית, המגדרית וכן הלאה – לעולם לא תוכל להיות עמוקה ויסודית יותר מעצם הגדרת אדם כאדם. לכן המחשבה ההומניסטית הקלסית עדיפה ממנה בהרבה.