האם רעיון הסובלנות מופיע בתנ"ך? ראשית, מקובל במחקר שרוב התנ"ך מציג אמונה מונולטארית, ולא מונותיאיסטית שלמה, כלומר אמונה בה', הפועל בצד אלים אחרים. אך מלבד זאת, או בתוך זאת, יש כמה פסוקים שיוכלו לסייע לנו, שלכאורה נובע מהם רעיון הסובלנות, אלא שרבים מהמפרשים המסורתיים מפרשים אותם שוב בדרך של אי-סובלנות.
זה הראשון –
וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם.
דברים ד, יט.
רש"י –
אשר חלק – להאיר להם.
דבר אחר: לאלהות, לא מנען מלטעות אחריהם, אלא החליקן בדברי הבליהם לטורדם, וכן הוא אומר: כי החליק אליו בעיניו למצוא עונו לשנוא (תהלים ל״ו:ג׳).
כלומר, תחילה הולך הוא אחרי התרגום, כפי שיבואר בהמשך, אך אחר-כך ממהר לפסול את 'טעותם' ו'הבליהם'.
אבן עזרא –
אשר חלק – דבר מנוסה הוא, כי יש לכל עם ועם כוכב ידוע ומזל, גם כן לכל עיר ועיר.
אבן עזרא היה מומחה באסטרולוגיה, וכאן הוא הולך לפי דרכו זו. אך דברים דומים אומר גם הרמב"ן –
רמב"ן –
אשר חלק י״י אלהיך אתם לכל העמים – כי לכולם כוכב ומזל, וגבוהים עליהם מלאכי עליון, כגון הנאמר בדניאל: שר מלכות פרס ושר מלכות יון, ובעבור כן יעשו להם אלהים מהם ויעבדום.
וכן דבר מקובל הוא בהגות היהודית, כי יש שר-מלאך האחראי לכל אומה ואומה.
שד"ל –
אשר חלק ה׳ אלהיך אותם – הניחם לחֶלקם, כלומר שדבקו בהם העמים ולקחום לחלקם, כי דרך העברים ליחס כל דבר אל האל.
שד"ל הולך בדרך מודרנית. אשר חלק ה' – מפני שכך המציאות, בהכרח היא מה', לפי דעת העברים. וכך סבר גם שפינוזה, גם ביחס לה' ה'מקשה לב פרעה'.
אך הפרשנות המקיפה ביותר שמצאתי היא זו –
רד"צ הופמן –
אשר חלק וגו׳ – בפסוק זה התקשו כבר שבעים הזקנים שתרגמו את התורה באלכסנדריא כמו שמסופר בתלמוד מגילה ט׳: (מסכת ספר תורה א׳:ט׳). כי לכאורה היה אפשר לטעות בפירוש פסוק זה, כאילו מותר לשאר העמים לעבוד לצבא השמים, על כן נוסף בתרגום השבעים ״להאיר להם״ (הוספה זאת אינה נמצאת בתרגום השבעים שבידנו, אבל השוה את הוולגטה). לפי פירוש זה חלק ה׳ את צבא השמים לעמים, כדי שישמשו את האדם, יאירו לו, אבל לא כדי שיהיו לו לאלהות ח״ו. קרוב לזה מפרש רבי שמשון ב״ר רפאל הירש: ״צבא השמים הם חלק העמים, העמים זקוקים להם, כדי להשתמש בתוצאות פעולותיהם״. אבל ה׳ הוא שחלק אותם לעמים, כדי שיגיעו על ידיהם למלוי תפקידם בעולם; אבל העמים שכחו את ה׳ וירדו לדרגת פולחן אלילי־טבע.
אבל הרשב״ם ואחרים (וכן היא מימרא דרב בעבודה זרה נ״ה.) מפרשים את כוונת הפסוק, שה׳ הניח אותם לכל העמים לעובדם. (או אפילו: ה׳ נתן להם כחות כאלה, עד שעובדי האלילים, ששכחו את ה׳ ועזבו אותו, יימשכו אל עבודת צבא השמים, וירוצו בזה לבאר שחת).
אולם נראה בפסוק כ״ט:כ״ה ש״חלק״ משמש בהמשך כזה בהוראה של מסירה לשם אלהות. האלהים האחרים הם חלקן של האומות (השוה גם רמב״ן לויקרא י״ח:כ״ה); ״לא כאלה חלק יעקב״ (ירמיהו י׳:ט״ז); חלקו של יעקב הוא אלהים אמת, השוה תהלים ט״ז:ה׳, ע״ג:כ״ו. אבל פסוק זה האומר שה׳ חלק להם את צבא השמים, אין לפרשו כדעת הרב מקלנבורג (הכתב והקבלה) שבני נח לא הוזהרו על השיתוף, וכי יש להם רשות לשתף בצד האל העליון האמיתי עוד אלהים אחרים הנתונים למרותו, ובלבד שלא יעבדו להם בתור כחות עצמאיים.
לא כן, אלא כוונת הפסוק לומר, שהעובדה שהעמים עובדים לצבא השמים, גם היא מאת ה׳. אבל המטרה שה׳ התכוון אליה במסירה זאת של צבא השמים אל העמים, היא, שעל ידי דרגה ממוצעת זאת יעלו לאט לאט באמצעות ישראל לידי הכרת האמת של האל העליון. בין עמים שאין להם הכרת אלהות כלל, או העובדים אפילו לכחות היצר החושניים, לא היתה לעולם שום אפשרות שישראל ישמשו ביניהם בתור דוגמא המקרבת להכרת אלהים אמת. לעומת זאת, קל ללמד את העובד לשמש, שהשמש אינו אלא משרת לכח עליון ונעלה המושל על הכל, אשר רק הוא לבדו אלהים אמת. בצורה דומה אומר הרמב״ם (הלכות מלכים) שהנצרות והאישלם באו לעולם בהשגחה מאת ה׳, כדי להכין את העולם לקראת ביאת המשיח. (בנוגע לשינויים של תרגום השבעים, השוה יואל מילר, מסכת סופרים, לפרק א׳:ח׳-ט׳).
ואלה דברי הרמב"ם, בהלכות מלכים ומלחמות יא –
"אף ישוע הנצרי, שדמה שיהיה משיח ונהרג בבית דין, כבר נתנבא בו דניאל, שנאמר: "ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו" (דניאל יא יד). וכי יש מכשול גדול מזה? שכל הנביאים דיברו שמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוָתן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי יי.
אבל מחשבות בורא העולם – אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו, אינן אלא לישר דרך למלך המשיח, ולתקן העולם כולו לעבוד את יי ביחד, שנאמר: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם יי לעבדו שכם אחד" (צפניה ג ט).
כיצד? כבר נתמלא העולם מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב, והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה. אלו אומרים: מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים: דברים נסתרים יש בהן ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח וגילה נסתריהם. וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום וינשא, מיד הם כולם חוזרים ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום."
כלומר, אפשר לראות פה מעין דרך אמצע, של שלילת אמיתות הנצרות והאסלאם מצד אחד, אך הכשרת מקומן כממלאות תפקיד עד בוא המשיח, וגם זה משהו.
*
והפסוק השני, שאביאו בהקשרו –
מיכה ד –
א וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָה נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים. ב וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהוָה וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְהוָה מִירוּשָׁלִָם. ג וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה. ד וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד כִּי פִי יְהוָה צְבָאוֹת דִּבֵּר. ה כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד.
פרק זה ידוע, אך הוא ידוע מישעיה, שם הוא בא בצורה כמעט זהה, כשרק הפסוק האחרון (וזה שלפניו) שונה –
א הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם. ב וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. ג וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהוָה אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְהוָה מִירוּשָׁלִָם. ד וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.
שהמשכו –
ה בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר יְהוָה…
כלומר, אפשר לטעון שמיכה מוסיף כאן הוספה משמעותית ברוח הסובלנות – עד ביאת המשיח, ילכו כל העמים איש בשם אלוהיו.
אך שוב, המפרשים המסורתיים לא פירשו זאת ברוח הסובלנות הזו.
למשל רש"י –
ילכו איש בשם אלהיו – ילכו לאבדון על שעבדו עבודה זרה כן תירגם יונתן.
וכך הוא אכן תרגום יונתן –
אֲרֵי כָל עַמְמַיָא יָהֲכוּן לַאֲבַדוֹן עַל דִי פְלָחוּ לְטַעֲוָתָא וַאֲנַחְנָא נִתְרְחֵיץ בְּמֵימְרָא דַייָ אֱלָהָנָא לְעַלְמָא וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא.
*
נראה אם כך, שבתקופת התנ"ך אולי הייתה רוח מסוימת של סובלנות בין העמים, אך בהמשך היא התבטלה, הן בישראל והן בעמים סביב. היא החלה לחזור רק במאה ה-18 עם תנועת ההשכלה, כשאחד מראשי המבטאים שלה היה לסינג, במחזה שלו 'נתן החכם', בו העלה את משל שלוש הטבעות (שהוא למעשה משל עתיק, ויצא ספר בעברית עליו). כתבתי עליו בעבר במסגרת ביקורת על ספר על מנדלסון את הדברים הבאים –
"מנדלסון נישא על גבי התהילה בזמנו. נראה שאחד משיאיה הוא ספרו של ידידו לסינג "נתן החכם", שהיה ברור לכולם שמבוסס על דמותו של מנדלסון. במחזה זה מצוי משל שלוש הטבעות, שאב נתן לבניו ורק אחת מהן אמיתית ושתי האחרות מזויפות, אך לא ניתן לדעת איזוהי האמיתית. וזהו משל לשלוש הדתות, היהדות, הנצרות והאסלאם, שכל אחת טוענת שהיא דת האמת. אך לא ניתן לדעת זאת בוודאות ועל כן עליהן לנהוג בכבוד ובסובלנות זו בזו".
מתוך –
https://hagaibooks.wordpress.com/2017/12/16/%d7%9e%d7%a9%d7%94-%d7%9e%d7%a0%d7%93%d7%9c%d7%a1%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%90%d7%9c-%d7%a4%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%a8/
*
ועוד אוסיף, בעקבות הערה שקיבלתי, כי הדתות האליליות, הפגניות, דווקא היו פלורליסטיות מאוד. הרי זה עצם הרציונל שלהן – שלכל אחד יהיה האליל המועדף עליו. נראה שרק עם עליית המונותיאיזם גברה אי-הסובלנות בין הדתות.
ועוד אעיר, כי האימפריות הגדולות איפשרו גם הן, בדרך כלל, ריבוי דתות בתוך הטריטוריות שלהן. אנו מכירים כמובן מקרים שונים בהיסטוריה שלנו – אנטיוכוס, שגזר גזירות דת, והביא למרד החשמונאים, והרומאים, שהחריבו את בית המקדש השני. אך צריך להודות שאלו המקרים היוצאים מן הכלל, ושעל כן יש לחקור בכל מקום מה הביא לגזירות אלה (וכאן זה לא המקום לכך), אבל בדרך כלל המצב היה שונה.
הפסוק היומי 