שני ציטוטים קצרים מהתלמוד שחשבתי עליהם לאחרונה.

בקשר לתרבות הקליקה הפושה בארץ –

זונות מפרכסות זו את זו, תלמידי חכמים לא כל שכן?
שבת לד, א.

זה בא בתוך הסיפור על רבי שמעון בר יוחאי היוצא מהמערה.

וכן –

ותורה מה תהא עליה? הרי כרוכה ומונחת בקרן זוית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד.
קידושין סו, א.

כאן שני דברים –
א. התורה נמצאת 'בקרן זווית', כלומר לא במרכז, נראה  שאף אחד לא חפץ בה, מעדיפים לצפות בעוד פרק תפל ומשמים של מאסטר-שף בערוץ 12, או משחקי השף (כמדומני) בערוץ 13.
ב. היא ניתנת ל'כל הרוצה', ללא תנאים. כלומר, היא ניתנת בחינם, ונראה שגם אין לה מגבלה מבחינת החוכמה הנדרשת, אלא ילמד כל איש ברמתו.
ודבר דומה נאמר בפסוקים –

א הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב. ב לָמָּה תִשְׁקְלוּ כֶסֶף בְּלוֹא לֶחֶם וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ טוֹב וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם. 
ישעיה נה.

אבל, כאמור, למרות המאכל המדושן המוצע כאן, התורה עומדת בקרן זווית.

במשלי י יש כמה פסוקים על הדיבור הטוב והדיבור הרע, אציג אותם בלי שאר הפסוקים –

משלי י

…

(ו) בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס.

חמס – כעס, דיבורי רשע. יכסה – שכן בהרבה מקרים רגשות שליליים אלה עוטים אצטלות שונות.

…

(יא) מְקוֹר חַיִּים פִּי צַדִּיק וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס.

לעומת זאת, דיבור הצדיק מחייה. ושוב חוזר בסיפא על מה שנאמר קודם.

(יב) שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה.

פסוק חשוב. דיבורי שנאה רק מלבים עוד שנאה, ואילו דיבורים רכים של אהבה יכולים להתגבר אף על פשעים ממשיים.

(יג) בְּשִׂפְתֵי נָבוֹן תִּמָּצֵא חָכְמָה וְשֵׁבֶט לְגֵו חֲסַר לֵב.

החכם מדבר דברי חכמה, זה ברור. ומי שאינו שומע, או אינו מחכים – רודים אותו בשבט. לא ברור אם יש קשר בין שני החלקים.

(יד) חֲכָמִים יִצְפְּנוּ דָעַת וּפִי אֱוִיל מְחִתָּה קְרֹבָה.

יצפנו – יש בהם חוכמה נסתרת, לא הכול גלוי. ודברי האוויל מביאים לשבר.
…

(יח) מְכַסֶּה שִׂנְאָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר וּמוֹצִא דִבָּה הוּא כְסִיל.

השקרן עושה זאת בגלל שנאתו. ובהקבלה – המוציא דיבה, דיבור רע על הזולת, הוא כסיל.

(יט) בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע וְחֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל.

המפרשים הלכו בדרכים שונות, ואני אומר – הדיבור לא יכול לעצור פשע המתחולל, ולכן המשכיל שותק. כמו שנאמר – 'לכן המשכיל בעת ההיא יידום, כי עת רעה היא'.

(כ) כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק לֵב רְשָׁעִים כִּמְעָט.

לשון הצדיק ככסף מזוקק ויקר, ואילו לב הרשע, וכן דיבורו, דבר עם מעט ערך.

(כא) שִׂפְתֵי צַדִּיק יִרְעוּ רַבִּים וֶאֱוִילִים בַּחֲסַר לֵב יָמוּתוּ.

רבים הולכים בעקבות דברי הצדיק, והאווילים שאינם שומעים, או אינם מבינים, כך גם ימותו, ואולי אף מקרבים את קיצם.
…

(לא) פִּי צַדִּיק יָנוּב חָכְמָה וּלְשׁוֹן תַּהְפֻּכוֹת תִּכָּרֵת.

ינוב – לפי רש"י מגזרת ניב שפתיים, אך גם כן מגזרת תנובה, נב-זב, כלומר החוכמה נוזלת ממנו, שופעת ממנו.
ולשון תהפוכות – לפי המפרשים זה האומר הפך האמת. ואפשר גם – אומר דבר והיפוכו.

(לב) שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן וּפִי רְשָׁעִים תַּהְפֻּכוֹת.

ידעון רצון – לפי רש"י – ידעו לרצות לה', ואפשר גם לאדם.

כך מלבי"ם –
שפתי צדיק ידעון רצון – כבר בארתי בפ׳ כ״א על שפתי צדיק ירעו רבים שהצדיק הגיע בפרטי דרכי החכמה לכלל דעת, שידע מהם ידיעה ברורה, וזה גדר שפה שמוציאם מן השפה ולחוץ כדבר ברור, והנה הרצון יבא על דבר הנרצה אצל ה׳ וגם בא על התרצות הכעס, ור״ל הצדיק יודע להגיד מה שהוא רצון ה׳ ואדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, וזאת ידעו בידיעה ברורה שעז״א ידעון, ואמר שפתי, אבל פי רשעים תהפוכות – פיהם שבו ידברו הנהגה הפך החכמה (שהחכמה מרומזת במלת פה) הוא תהפוכות, כאלו קבלו חקים שהם הפוכים מדרכי החכמה.

*

ואולי כדאי לחבר שני פסוקים –
בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע
וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה.

שומע פודקאסט של הרב חיים נבון על ליברטריאניות. בדרך-כלל איני מסכים עם הרב נבון, אבל הוא בר-פלוגתא אינטיליגנטי ולכן אני מרבה להתייחס לדבריו. גם כאן איני מסכים כלל עם הליברטריאניות, ולמעשה עד לאחרונה היא נתפשה בעיניי כתפיסה הגרועה ביותר, אבי אבות הטומאה, כשהמייצגת המפורסמת שלה היא איין ראנד. אבל לאחרונה אני מוצא את עצמי מסכים דווקא איתם, ובהמשך אסביר.
בפודקאסט הרב נבון מאתגר את הדובר ואומר שחברות פשוט לא חיות ככה, כשכל אחד לעצמו, אלא יש מבנים משפחתיים, קהילתיים, וכן מדינתיים – וזה נכון, אך הוא לא התעקש לשמוע תשובה לנקודה זו, ולמעשה לא לשום נקודה בוערת בשטח.
התגובה הבסיסית שלי לגישה זו, היא שזו פשוט לא גישת היהדות. אמנם גישת היהדות לא מחייבת כל אחד, אבל אנשים דתיים כן. וחוץ מזה, רציתם 'מדינה יהודית', לא?
התנ"ך מלא לכל אורכו בחובה לעזור לעני ולחלש, לגר, ליתום ולאלמנה, לכל מי שנמצא בשולי החברה. כיצד ניתן להתכחש לזאת? הגדילו לעשות בעניין זה הנביאים, אך הדרישה מופיעה כבר בתורה, ולמעשה היא אינה צריכה ביאור מיוחד. וכך כתוב –

דברים טו –
ז כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. ח כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. ט הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְהוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא. י נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. יא כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ.    

מבלי להיכנס לפרטי המצווה ולדקדוקיה, ברור מכאן שהתורה מציגה רגישות סוציאלית, שלא לומר סוציאליסטית. אז נכון שמבנה המדינה אז היה כזה, שעוד לא קם מוסד כמו הביטוח הלאומי, ולכן הדאגה לעני נפלה על כתפי האדם הפרטי, או הקהילה, אבל העיקרון הוא אחד, ויש לעשות לו העתקה מעודכנת לתנאי ימינו.
גם בהמשך ההיסטוריה, לכל אורך הגלות, הייתה ערבות הדדית בקהילה. יהודים דאגו זה לזה, בין היתר גם כי בדרך כלל היו להם אויבים חיצוניים – הגויים.
אך גם כשקמה המדינה, תנועת הפועל-המזרחי הדתית לאומית, ובהמשך המפד"ל, הייתה תנועה שדגלה בערכים סוציאליסטים, בעצם.
רק בשנים האחרונות, ואולי מאז כניסת נפתלי בנט למפד"ל ושינוי שמה ל'בית היהודי' – השתנה גם אופיה של התנועה, והיום היא מייצגת ניאו-ליברליזם קיצוני. מאז גם השתנה שמה כמה פעמים, והיום היא מחולקת לשתי מפלגות – ימינה והציונות הדתית. אך לשתיהן כאחת אותה תפיסה כלכלית קיצונית, שנרקחה בחדרי מכון 'קהלת', 'מכון תקווה' ודומיהם.
על השינוי הזה צריך לדבר – מה גרם לו? ועל מה הוא מעיד? בעיניי, ראשית, זו עמדה קלוויניסטית, הרואה הצלחה כלכלית כסימן לברכת האל, ושנית, זו עמדה פריבילגית, של אנשים שבסך-הכול הם מסודרים כלכלית, ודואגים זה לזה בקהילות.
גם החרדים חיים בשיטה קהילתית, כולל גמ"חים רבים, וכן הסתמכות רבה על כספי המדינה וכספי תורמים, אך הם לא פיתחו תפיסה כלכלית דומה, אולי מפני שמראש אין מעיינם לזה, ולא לעצם תפקוד המדינה. גם הרגישות הסוציאלית שלהם גדולה יותר, אולי גם בגלל שחברה זו באופן כללי ענייה יותר.
אז עד כמה המדינה צריכה להתערב בחיי הפרט – זו שאלה לגיטימית, וכך גם הגישות השונות כלפיה. אבל אני פה רק כדי להזכיר דבר אחד – זיכרו את העניים!

*

אבל אמרתי שלאחרונה אני מוצא את עצמי מסכים דווקא עם ליברטריאנים בנושא אחד, וזאת עוד עליי להסביר. הכוונה היא, כמובן, לנושא כפיית החיסון נגד קורונה וההגבלות השונות כנגד מי שלא התחסנו. כאן אני מזדהה עם דוברים שונים, גם פחות ידועים, כשדמות אחת מוכרת בהם היא משה פייגלין.
כאמור, בעבר הדבר נחשב בעיניי כאבי אבות הטומאה, וכך גם התייחסתי לפייגלין, אך בנושא החיסון הוא אומר דברי טעם רבים, וכמוהו רבים אחרים. כמובן, כאשר מגבילים את החירויות שלנו – נושא החירות מקבל דגש מיוחד.
אך לא אוכל להיכנס לנושא זה כאן, גם בגלל שפוסט זה התארך מדי. רק אומר שהצטערתי שנושא בוער זה לא דּוּבַּר בפודקאסט הזה של חיים נבון כלל.

קישור לפודקאסט האמור –
https://podcasts.google.com/feed/aHR0cHM6Ly9mZWVkcy5jYXB0aXZhdGUuZm0vZWZzaGFyLWxhaHNob3Yv/episode/YmYyYTk1YWQtY2EwNC00ZWRkLWFmZTAtYTJkNjQ2M2M2NzM3?ep=14

יש שני מזמורי תהילים כמעט זהים, ובהם חוזר הביטוי 'אין עושה טוב' –

תהילים יד –

א לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד אָמַר נָבָל בְּלִבֹּו אֵין אֱלֹהִים הִשְׁחִיתוּ הִתְעִיבוּ עֲלִילָה אֵין עֹשֵׂה-טֹוב׃

בתרגום האנגלי הראשון אגב תורגם – אמר טיפש בלבו, ומכאן השתרש בארצות העמים, כי 'טיפש אומר שאין אלוהים'. אבל הכתוב אומר נבל – מידה רעה מוסרית, ולא שכלית.

ב יהוה מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל-בְּנֵי-אָדָם לִרְאֹות הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דֹּרֵשׁ אֶת-אֱלֹהִים׃

וכאן דווקא מופיעה המידה השכלית – משכיל.

ג הַכֹּל סָר יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ אֵין עֹשֵׂה-טֹוב אֵין גַּם-אֶחָד׃

שוב חוזר הביטוי הזה. ומכאן ואילך לא אפרש.

ד הֲלֹא יָדְעוּ כָּל-פֹּעֲלֵי אָוֶן אֹכְלֵי עַמִּי אָכְלוּ לֶחֶם יהוה לֹא קָרָאוּ׃

ה שָׁם פָּחֲדוּ פָחַד כִּי-אֱלֹהִים בְּדֹור צַדִּיק׃

ו עֲצַת-עָנִי תָבִישׁוּ כִּי יהוה מַחְסֵהוּ׃

ז מִי יִתֵּן מִצִּיֹּון יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּב יהוה שְׁבוּת עַמֹּו יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂר͏ָאֵל׃

תהילים נג –

א לַמְנַצֵּחַ עַל-מָחֲלַת מַשְׂכִּיל לְדָוִד׃

'משכיל' אומר כנראה שזה מזמור לימודי, השייך לספרות החכמה.

ב אָמַר נָבָל בְּלִבֹּו אֵין אֱלֹהִים הִשְׁחִיתוּ וְהִתְעִיבוּ עָוֶל אֵין עֹשֵׂה-טֹוב׃

כאן עלילה השתנה לעוול, ושניהם ממיני הרע.

ג אֱ‍לֹהִים מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל-בְּנֵי אָדָם לִרְאֹות הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דֹּרֵשׁ אֶת-אֱלֹהִים׃

ד כֻּלֹּו סָג יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ אֵין עֹשֵׂה-טֹוב אֵין גַּם-אֶחָד׃

כאן סר השתנה לסג, ושניהם מעניין אחד. סג, אפשר, הוא גם מלשון סיגים, טומאה.

ה הֲלֹא יָדְעוּ פֹּעֲלֵי אָוֶן אֹכְלֵי עַמִּי אָכְלוּ לֶחֶם אֱלֹהִים לֹא קָרָאוּ׃

ברכת המזון?

ו שָׁם פָּחֲדוּ-פַחַד לֹא-הָיָה פָחַד כִּי-אֱלֹהִים פִּזַּר עַצְמֹות חֹנָךְ הֱבִשֹׁתָה כִּי-אֱלֹהִים מְאָסָם׃

פסוק זה שונה מהותית ממקבילו, והוא מתפרש בדרכים שונות, אך אינו ברור מספיק.

ז מִי יִתֵּן מִצִּיֹּון יְשֻׁעֹות יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּב אֱלֹהִים שְׁבוּת עַמֹּו יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל׃

חתימה.

*

פסוקים אלה מביא שאול השליח, מעורבבים עם פסוקים מישעיה נט ועוד, כדי להראות שכל האנשים חוטאים –

רומים ג –
⋅ט וּבְכֵן, הֲטוֹבִים אָנוּ מֵאֲחֵרִים? לֹא, כְּלָל וּכְלָל לֹא; שֶׁהֲרֵי כְּבָר הוֹכַחְנוּ לְעֵיל כִּי הַיְּהוּדִים וְהַגּוֹיִם כְּאֶחָד מְשֻׁעְבָּדִים כֻּלָּם לַחֵטְא, ⋅י כַּכָּתוּב:
"אֵין צַדִּיק, אֵין גַּם אֶחָד. יא אֵין מַשְׂכִּיל, אֵין דֺּרֵשׁ אֶת-אֱלֹהִים. יב הַכֺּל סָר, יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ; אֵין עֺשֵׂה-טוֹב, אֵין גַּם-אֶחָד. ⋅יג קֶבֶר-פָּתוּחַ גְּרֺנָם, לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן,  חֲמַת עַכְשׁוּב תַּחַת שְׂפָתֵימוֹ; ⋅יד אֲשֶׁר אָלָה פִּיהֶם מָלֵא וּמְרֺרוֹת. ⋅טו רַגְלֵיהֶם יְמַהֲרוּ לִשְׁפֺּךְ דָּם. טז שֺׁד וָשֶׁבֶר בִּמְסִלּוֹתָם, יז וְדֶרֶךְ שָׁלוֹם לֹא יָדָעוּ. ⋅יח אֵין-פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם."
⋅יט אָנוּ יוֹדְעִים כִּי כָּל מַה שֶּׁהַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת, הִיא אוֹמֶרֶת לַאֲנָשִׁים הַכְּפוּפִים לַתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה פִּתְחוֹן פֶּה לְאִישׁ וְכָל הָעוֹלָם יִמָּצֵא אָשֵׁם לִפְנֵי אֱלֹהִים. ⋅כ זֺאת מִפְּנֵי שֶׁבְּמַעֲשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יִצְדַּק לְפָנָיו כָּל בָּשָׂר, כִּי הַתּוֹרָה רַק מְבִיאָה לִידֵי הַכָּרַת חֵטְא.

*

ואולם, הם הפרקים בתהילים והן הפסוקים בישעיה מדברים על מצב ספיציפי של אנשים, ולא על המצב הכללי.
וכך, לעומת זאת, פסוק אחר בתהילים אומר –

אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי כָּל-הָאָדָם כֹּזֵב׃
תהילים קטז, יא.

כלומר, מיהרתי לשפוט, ולא כל האנשים רעים ושקרנים.

*

אבל פסוקים ידועים אחרים כן מדברים על כך שמצב האדם הכללי הוא החטא –

כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא.
קהלת ז, כ.

וכן בתפילת שלמה עם ייסוד המקדש –
כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא וְאָנַפְתָּ בָם וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אֶל אֶרֶץ הָאוֹיֵב רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה.
מלכים א, ח, מו.

וכן –
וְאַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אֶת עַבְדֶּךָ כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל חָי.
תהילים קמג, ב.

יש צילום של סער קורץ. אין לי מושג מה זה אומר, ואם בכלל יש לזה משמעות, אך זה הזכיר לי את הפסוקים הבאים (אף שאולי לא לתועלתי אני מביא אותם) –

משלי ו –
יב אָדָם בְּלִיַּעַל אִישׁ אָוֶן הוֹלֵךְ עִקְּשׁוּת פֶּה. יג קֹרֵץ בְּעֵינָיו מֹלֵל בְּרַגְלָו מֹרֶה בְּאֶצְבְּעֹתָיו. יד תַּהְפֻּכוֹת בְּלִבּוֹ חֹרֵשׁ רָע בְּכָל עֵת מדנים [מִדְיָנִים] יְשַׁלֵּחַ. טו עַל כֵּן פִּתְאֹם יָבוֹא אֵידוֹ פֶּתַע יִשָּׁבֵר וְאֵין מַרְפֵּא.

רש"י –
קורץ בעיניו" – רמיזו' של מרמה

"מולל ברגליו" – כלומר משפשף זה על זה

"ומורה באצבעתיו" – כולם מן ל' רמזים הם זה נופל על העין וזה נופל על הרגל וזה נופל על האצבעות והעיקר הוא מדבר על הרשעים.

ילקוט שמעוני –
אדם בליעל איש און וגו׳ – זה בעל לשון הרע שקשה כעבודת אלילים, רבי אומר כשפיכות דמים, ולא עוד אלא ששלמה קללו שנאמר קורץ בעיניו וגו׳ תהפוכות בלבו וגו׳ על כן פתאום יבא אידו.

*

ואני אומר – הולך בעקשות פה זהו סוקרטס, שגרם לאנשים לחשוב יותר מדי והכניס בהם את זרע הספק, וכך פגע במידה הטובה שלהם. ולכן בדין דנו אותו על כך שהוא משחית את הנוער ופוגע באלים, והוציאו אותו למיתה. כפי שאומר קהלת –

טז אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם. יז אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְאַל תְּהִי סָכָל לָמָּה תָמוּת בְּלֹא עִתֶּךָ. 
קהלת ז.

(אף שאיני באמת חושב כך).

כידוע, יש איסור לנאוף, אף כי המפרשים חלוקים במה הכוונה – אם שכיבה עם אשת-איש בלבד, אם כל יחסי מין מחוץ לנישואים. אלה הפסוקים בהם מילה זו חוזרת –

שמות כ, יג
לֹא תִּרְצָח לֹא תִּנְאָף לֹא תִּגְנֹב לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר

(עשרת הדיברות)

ויקרא כ, י
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת

(מכאן לומד רש"י שהאיסור בדיברות הוא רק באשת איש)

דברים ה, יז
לֹא תִּרְצָח וְלֹא תִּנְאָף וְלֹא תִּגְנֹב וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא

עד כאן בתורה, אך דברי הנביאים מלאים בזה –

ישעיהו נז, ג
וְאַתֶּם קִרְבוּ הֵנָּה בְּנֵי עֹנְנָה זֶרַע מְנָאֵף וַתִּזְנֶה

ירמיהו ג, ח
וָאֵרֶא כִּי עַל כׇּל אֹדוֹת אֲשֶׁר נִאֲפָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל שִׁלַּחְתִּיהָ וָאֶתֵּן אֶת סֵפֶר כְּרִיתֻתֶיהָ אֵלֶיהָ וְלֹא יָרְאָה בֹּגֵדָה יְהוּדָה אֲחוֹתָהּ וַתֵּלֶךְ וַתִּזֶן גַּם הִיא

ירמיהו ג, ט
וְהָיָה מִקֹּל זְנוּתָהּ וַתֶּחֱנַף אֶת הָאָרֶץ וַתִּנְאַף אֶת הָאֶבֶן וְאֶת הָעֵץ

(כאן ניאוף בא כתואר לעבודה זרה, 'את האבן ואת העץ', ובאמת היו פולחניים אליליים שכללו מנהגי זנות-כוהנות)

ירמיהו ה, ז
אֵי לָזֹאת (אסלוח) [אֶסְלַח] לָךְ בָּנַיִךְ עֲזָבוּנִי וַיִּשָּׁבְעוּ בְּלֹא אֱלֹהִים וָאַשְׂבִּעַ אוֹתָם וַיִּנְאָפוּ וּבֵית זוֹנָה יִתְגֹּדָדוּ

ירמיהו ז, ט
הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם

(כאן ירמיהו מזכיר רשימה נכבדת בתוך עשרת הדיברות)

ירמיהו ט, א
מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים

ירמיהו יג, כז
נִאֻפַיִךְ וּמִצְהֲלוֹתַיִךְ זִמַּת זְנוּתֵךְ עַל גְּבָעוֹת בַּשָּׂדֶה רָאִיתִי שִׁקּוּצָיִךְ אוֹי לָךְ יְרוּשָׁלִַם לֹא תִטְהֲרִי אַחֲרֵי מָתַי עֹד

ירמיהו כג, י
כִּי מְנָאֲפִים מָלְאָה הָאָרֶץ כִּי מִפְּנֵי אָלָה אָבְלָה הָאָרֶץ יָבְשׁוּ נְאוֹת מִדְבָּר וַתְּהִי מְרוּצָתָם רָעָה וּגְבוּרָתָם לֹא כֵן

ירמיהו כג, יד
וּבִנְבִאֵי יְרוּשָׁלִַם רָאִיתִי שַׁעֲרוּרָה נָאוֹף וְהָלֹךְ בַּשֶּׁקֶר וְחִזְּקוּ יְדֵי מְרֵעִים לְבִלְתִּי שָׁבוּ אִישׁ מֵרָעָתוֹ הָיוּ לִי כֻלָּם כִּסְדֹם וְיֹשְׁבֶיהָ כַּעֲמֹרָה

ירמיהו כט, כג
יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנַאֲפוּ אֶת נְשֵׁי רֵעֵיהֶם וַיְדַבְּרוּ דָבָר בִּשְׁמִי שֶׁקֶר אֲשֶׁר לוֹא צִוִּיתִם וְאָנֹכִי (הוידע) [הַיּוֹדֵעַ] וָעֵד נְאֻם יְהוָה

יחזקאל טז, לב
הָאִשָּׁה הַמְּנָאָפֶת תַּחַת אִישָׁהּ תִּקַּח אֶת זָרִים

יחזקאל טז, לח
וּשְׁפַטְתִּיךְ מִשְׁפְּטֵי נֹאֲפוֹת וְשֹׁפְכֹת דָּם וּנְתַתִּיךְ דַּם חֵמָה וְקִנְאָה

יחזקאל כג, לז
כִּי נִאֵפוּ וְדָם בִּידֵיהֶן וְאֶת גִּלּוּלֵיהֶן נִאֵפוּ וְגַם אֶת בְּנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלְדוּ לִי הֶעֱבִירוּ לָהֶם לְאׇכְלָה

יחזקאל כג, מג
וָאֹמַר לַבָּלָה נִאוּפִים (עת) [עַתָּה] (יזנה) [יִזְנוּ] תַזְנוּתֶהָ וָהִיא

יחזקאל כג, מה
וַאֲנָשִׁים צַדִּיקִם הֵמָּה יִשְׁפְּטוּ אוֹתְהֶם מִשְׁפַּט נֹאֲפוֹת וּמִשְׁפַּט שֹׁפְכוֹת דָּם כִּי נֹאֲפֹת הֵנָּה וְדָם בִּידֵיהֶן

הושע ב, ד
רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ

הושע ג, א
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי עוֹד לֵךְ אֱהַב אִשָּׁה אֲהֻבַת רֵעַ וּמְנָאָפֶת כְּאַהֲבַת יְהוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵם פֹּנִים אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְאֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים

(נבואת הושע מיוחדת, שהיא כולה מיוסדת על רעיון הניאוף כמשל לעבודה זרה, והוא אף מצווה ליישם זאת בגופו, כמשל)

הושע ד, ב
אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ

(גם הושע, כירמיה, מזכיר חלק נכבד מעשרת הדיברות)

הושע ד, יג
עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּהּ עַל כֵּן תִּזְנֶינָה בְּנוֹתֵיכֶם וְכַלּוֹתֵיכֶם תְּנָאַפְנָה

הושע ד, יד
לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה וְעַל כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה כִּי הֵם עִם הַזֹּנוֹת יְפָרֵדוּ וְעִם הַקְּדֵשׁוֹת יְזַבֵּחוּ וְעָם לֹא יָבִין יִלָּבֵט

הושע ז, ד
כֻּלָּם מְנָאֲפִים כְּמוֹ תַנּוּר בֹּעֵרָה מֵאֹפֶה יִשְׁבּוֹת מֵעִיר מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד חֻמְצָתוֹ

מלאכי ג, ה
וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת

וכן מופיע בכתובים –

תהילים נ, יח
אִם רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ

משלי ו, לב
נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶׂנָּה

משלי ל, כ
כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן

איוב כד, טו
וְעֵין נֹאֵף שָׁמְרָה נֶשֶׁף לֵאמֹר לֹא תְשׁוּרֵנִי עָיִן וְסֵתֶר פָּנִים יָשִׂים

*

ושוב אביא גם את גישת הברית החדשה, שמובאת בדרשת ההר של ישוע, מתי ה –

⋅כז "שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר 'לֹא תִּנְאָף'. ⋅כח וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁכָּל הַמַּבִּיט בְּאִשָּׁה מִתּוֹךְ תַּאֲוָה אֵלֶיהָ כְּבָר נָאַף אוֹתָהּ בְּלִבּוֹ. ⋅כט אִם עֵינְךָ הַיְמָנִית תַּכְשִׁיל אוֹתְךָ, נַקֵּר אוֹתָהּ וְהַשְׁלֵךְ אוֹתָהּ מִמְּךָ, כִּי מוּטָב לְךָ שֶׁיֺּאבַד אֶחָד מֵאֵבָרֶיךָ מִשֶּׁיֻּשְׁלַךְ כָּל גּוּפְךָ לְגֵיהִנּוֹם. ל וְאִם יָדְךָ הַיְמָנִית תַּכְשִׁיל אוֹתְךָ, קַצֵּץ אוֹתָהּ וְהַשְׁלֵךְ אוֹתָהּ מִמְּךָ, כִּי מוּטָב לְךָ שֶׁיֺּאבַד אֶחָד מֵאֵבָרֶיךָ מֵרֶדֶת כָּל גּוּפְךָ לְגֵיהִנּוֹם."

*

לשונית – לי נראה שנאף הוא שיכול אותיות של אנף, כעס, בדומה לאף – כעס. שהרי הניאוף מביא לכעס הבעל הנבגד, כפי שמופיע במשלי ו –

כז הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה. כח אִם יְהַלֵּךְ אִישׁ עַל הַגֶּחָלִים וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶינָה. כט כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ. ל לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב. לא וְנִמְצָא יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן. לב נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶׂנָּה. לג נֶגַע וְקָלוֹן יִמְצָא וְחֶרְפָּתוֹ לֹא תִמָּחֶה. לד כִּי קִנְאָה חֲמַת גָּבֶר וְלֹא יַחְמוֹל בְּיוֹם נָקָם. לה לֹא יִשָּׂא פְּנֵי כָל כֹּפֶר וְלֹא יֹאבֶה כִּי תַרְבֶּה שֹׁחַד.

קם לי יורש, ואני פורש (נראה לי).

תיהנו עם הסחורה החדשה-ישנה.

כל מוצ"ש חוזרת ההתרגשות מאת כל נחי השבת, הדתיים והחילוניים. זה מזכיר לי את הפסוק –

חָנֵּנִי אֱלֹהִים חָנֵּנִי כִּי בְךָ חָסָיָה נַפְשִׁי וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ אֶחְסֶה עַד יַעֲבֹר הַוּוֹת.
תהילים נז, ב.

מהם הוות?

רש"י –
עד יעבור הוות – עד תעבור הרעה.

אבן עזרא –
הוות – יש אומרים: כמו: מקרה, יען הוה להם למלך (נחמיה ו׳:ו׳).

רד"ק –
הוות – שבר וענין רע.

תרגום –
חוּס עֲלַי אֱלָהָא חוּס עֲלַי אֲרוּם בְּמֵימְרָךְ אִתְרְחַצַת נַפְשִׁי וּבִטְלַל שְׁכִנְתָּךְ אֱהִי רָחִיץ עַד דְיֶעְבַּר אִתְרְגוּשָׁתָא.

כלומר, התרגשות.

וכן –

הֹוָה עַל הֹוָה תָּבוֹא וּשְׁמֻעָה אֶל שְׁמוּעָה תִּהְיֶה וּבִקְשׁוּ חָזוֹן מִנָּבִיא וְתוֹרָה תֹּאבַד מִכֹּהֵן וְעֵצָה מִזְּקֵנִים.
יחזקאל ז, כו.

רש"י
הוה על הוה – מאורע על מאורע הויה אחר הויה ומנחם חברו לשון שבר.

רד"ק –
הוה על הוה – שבר על שבר וכן תרגם יונתן תבר על תבר וכן במשקל אחר יעוז בהותו כמו והות רשעים יהדוף ענין רעה ושבר.

מלבי"ם –
הוה – דבר ההוה ומתחדש ובא על השבר המתהוה פתאום.

וזה מספיק.

חושב על הצורך באחדות. על נושא זה נכתבו ספרים ומאמרים רבים, לאורך ההיסטוריה ובימינו אלה. מה נשאר לחדש? ובכל זאת כדאי לרענן את הזיכרון במה שנאמר.
קודם כל, חז"ל עמדו במקומות רבים על הצורך באחדות ישראל, אולי דווקא בגלל שזה עם שהמחלוקת היא אחד הדברים המאפיינים אותו לכל אורך ההיסטוריה, אך עימה גם האהבה ושותפות-הגורל.
הנה מקור אחד כזה שכבר הבאתי בעבר (במאמר על הציבור), אך אין מה להוסיף פה –

ברכות לב, א –
אָמַר (רבין) [רַבִּי אַבִּין] בַּר רַב אַדָּא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנִּיחַ תְּפִלִּין? שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיהו ס״ב:ח׳) "נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ", וְאֵין 'יְמִינוֹ' אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לג) "מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ". וְאֵין 'עֻזּוֹ' אֶלָּא תְּפִלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהילים כ״ט:י״א) "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן". וּמִנַּיִן שֶׁהַתְּפִלִּין עֹז הֵם לְיִשְׂרָאֵל? דִּכְתִיב: (דברים כ״ח:י׳) "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ [וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ"]. וְתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ. אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרַב חִיָּא בַּר אַבִּין: [הַנֵי] תְּפִלִּין דְּמָארֵי עָלְמָא (של אדון העולם), מַה כְּתִיב בְּהוּ? אָמַר לֵיהּ: (דברי הימים א י״ז:כ״א) "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד". וּמִי (והאם) מִשְׁתַּבַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּשִׁבְחַיְהוּ דְּיִשְׂרָאֵל? אִין! (כן) דִּכְתִיב: (דברים כ״ו:י״ח) "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם, וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם". אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה [פירש ציור אחד בעולם כלומר דבר הנכר שאין כמותו] אַחַת בָּעוֹלָם, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם. אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, דִּכְתִיב: (שם ו) "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד". (אף אני) [וַאֲנִי] אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, דִּכְתִיב: "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ".

*

אך הנה עתה קראתי מאמר, המפרט את גישתו של הרב קוק לנושא, שהוא המודל העיקרי של הציבור הדתי-לאומי בארץ, והוא אומר דברים מדאיגים, בעיניי. הוא קורא אמנם לאחדות ישראל, אבל חוץ מלשמאלנים החילוניים, שלהם הוא קורא ערב-רב, וקורא להם לעבור לחו"ל, ממש כמו הקולות הנשמעים בימינו.

וכך נאמר במאמר –

"וכך חוזר הרב אברהם קוק ומדגיש במפורש (בהמשך הפסקא הנ"ל):

"מכל שינויי הדיעות והטפוסים, בכמה ענינים רוחניים וחומריים, מופיע על ידה (ע"י התורה) הטוב הכללי שמאחד את כולם בכללות קיומה של תורה, מלבד הרשעים המוחלטים העוקרים בית ישראל ופרקים עולה (עול שלה) ביד רמה. כדאמרה ברוריה למינא, רני עקרה שלא ילדה וכו'" ("אורות", עמ' קסט פסקא ו').

זאת אומרת ש"הרשעים המוחלטים" אינם בכלל אחדות האומה.

מרן הראי"ה חזר לחילוק זה שוב כאשר בספר "עין איה" ביאר מעשה ברוריה הנ"ל שהזכיר, וכדלהלן:

"הדבר ידוע שהתחלקות מפלגות בעם גדול, הוא דבר המועיל לשכלולו של העם כשהולכת בנתיב הצדק, כמו מפלגת חכמים, חסידים, אומנים, אכרים. ואפילו מפלגות של דיעות מחולקות בדרכי המוסר וההנהגה, במדיניות (ביאור המעתיק: פוליטיקה) או בעבודת ה', מביאה כל אחת תועלת וטובה. כי כל מפלגה משכללת מקצוע מיוחד שמועיל לעבודת הכלל ושלמותו. אמנם כל זה אינו מדובר כי אם בשיטות ומפלגות כאלה שאינם נוגעים בחיי העם העיקרי להורסו. אבל הכיתות הרעות העומדות בישראל לפעמים להרס תורה ומצוות, שהם בית חייהם של ישראל, הם אינם נולדים מטבע רוח הכללי של העם כמו שאר כיתות ומפלגות המועילות לשכלול והתפתחות. כי הכיתות הנוגעות בחייהם של ישראל, לשום איבה בין ישראל לאביהם שבשמים, לבטל אחדותם של ישראל וקדושתם ע"י מרידה בתורה בכלל וכו', הם אינם פורחים מרוח העם הפנימי האמיתי כשאר מפלגות מועילות. ואין בכח כנסת ישראל להוליד גידולים רעים ומאררים כאלה, רק מרוח משחית חיצוני נולדו. על כן לא יתדבקו בישראל להיות עצם מעצמי האומה, כי אם בהכינם להם מפלגה ושיטת כתה מסוייגת, יתפרדו מעל אהלי ישראל ויטמעו בין העמים כי לא לה' המה, וכדברי חז"ל על כיו"ב 'הני מערב רב קאתו או מסטרא דערב רב' וכו' על כן אי אפשר להם להתקיים בישראל" ("עין איה" ח"א עמ' 48-49, על ברכות י' פסקא קכד)."

מתוך –
https://www.yeshiva.org.il/midrash/4171

האם שיטה כזו באמת יכולה להביא לאחדות בעם? מסופקני.

*

לבסוף, אם יורשה לי – מוטב שנתעשת. שלא יתקיימו בנו דברי ישוע –

כָּל מַמְלָכָה הַמְפֻלֶּגֶת בְּתוֹךְ עַצְמָהּ סוֹפָהּ שֶׁהִיא נֶחֱרֶבֶת, וְכָל עִיר אוֹ בַּיִת הַמְפֻלָּגִים בְּתוֹךְ עַצְמָם לֹא יַחֲזִיקוּ מַעֲמָד.
מתי יב, כה.

וכן גם סבר רינו צרור בסרטו על חורבנות ישראל ההיסטוריים.

*

אה, שכחתי פסוק. ובכן –

חָלַק לִבָּם עַתָּה יֶאְשָׁמוּ הוּא יַעֲרֹף מִזְבְּחוֹתָם יְשֹׁדֵד מַצֵּבוֹתָם.
הושע י, ב.

מסכת דרך ארץ זוטא ט׳:כ״ד (וכן מובא ברש"י ובמדרש תנחומא) –

ואם יכבדוך אחרים בין בישיבה בין במסבה עשה עמהם שלום [כדי שיבוא וינוח] על משכבך. וכן היה ר״א הקפר אומר [אהוב את] השלום ושנוא המחלוקת. גדול השלום שאפי׳ עובדין ע״א ויש שלום ביניהן כביכול אין שכינה יכולה לנגוע בהן שנאמר (הושע ד) חבור עצבים אפרים הנח לו: אם יש ביניהן מחלוקת מה נאמר בהן (שם י) חלק לבם עתה יאשמו. (הא כיצד) בית שיש בו מחלוקת סופו ליחרב וחכ״א מחלוקת בבית הכנסת סופה להתגזר: ב׳ ת״ח הדרים בעיר אחת והם בתי דינין וביניהן מחלוקת סופן למות:

*

ואולי שוב אני צריך להזכיר שלשורש חל"ק שתי משמעויות הפוכות – מלשון מחלוקת ומלשון חלוקה והתחלקות. כך, אפשר לחלוק זה על זה, ואפשר לחלוק זה עם זה. והאמת והשלום אהבו.

אין לי אלא להביא דברי אחרים –

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת.
בראשית מב, כא.

רמב"ן –

אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו והכתוב לא סיפר זה שם או מפני שהדבר ידוע בטבע כי יתחנן אדם לאחיו בבואו לידם להרע לו וישביעם בחיי אביהם ויעשה כל אשר יוכל להציל נפשו ממות או שירצה הכתוב לקצר בסורחנם או מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר והנה ראובן ענה להם שכבר אמרתי אליכם בשעת מעשה שלא תחטאו בו כי ילד הוא ומפני נערותו חטא לכם וראוי לכם להעביר על חטאות נעוריו ועתה גם דמו עם האכזריות אשר אתם אומרים הנה נדרש או יהיה פירוש גם דמו אף על פי שלא הרגתם אותו ידרוש השם מכם דמו ונחשב לכם כאלו שפכתם דמו בהיותו נמכר לעבד עולם כי יתכן שמת בעבור היותו ילד שעשועים ולא נסה לעבוד ורבותינו דרשו (ב"ר צא ח) דמו ודם הזקן: