רק לאחרונה נחשפתי לדף הפייסבוק 'עובדות לא חשובות בתנ"ך', שקשור לפרויקט 929, והוא נחמד מאוד ומומלץ בחום. והנה היום נכתב של על הפסוק הבא –

יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ, וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי.
משלי יב, י.

פירוש מצודות –
הצדיק נותן לב לדעת אף רצון בהמתו למלאות תאותה, כי קנוי אצלו מדת הרחמנות; אבל הרשעים, אף הרחמנות שיש בהם היא אכזריות, כי למראה העין ירחמו ולא כן בלבם.

בכלל, למי שרוצה להבין את הדברים בצורה פשוטה, אני ממליץ על פירוש מצודות, שהוא קל מאוד, והולך בדרך מסורתית.  הפירוש נכתב במאה ה-18, והוא קרוב מאוד ללשון ימינו.

ולעניין שעל הפרק, כלומר המציאות המודרנית – יש גופים המנסים לעזור, אבל עושים זאת בדרך לא טובה, שאכזריות בצידה. הדוגמה הבולטת ביותר לכך מהתקופה הנוכחית היא נפגע הטראומה איציק סעידיאן, שהצית עצמו בחצר משרד הסעד שטיפל בו. אם מטופל של משרד מגיע לידי מצב כזה, אז הטיפול בו לקה בחסר מאוד, וזו תעודת עניות למוסד ולכל שיטותיו. ובסך הכול במה היה מדובר? בהכרה בנכות ובהעלאת הקצבה, זה הכול (עד כמה שהבנתי).  אכן – אף הרחמנות שבהם היא אכזריות, כפי שאומר מצודות.

וחז"ל אמרו זאת קצת אחרת –

הֱווּ זְהִירִין בָּרָשׁוּת, שֶׁאֵין מְקָרְבִין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָן. נִרְאִין כְּאוֹהֲבִין בִּשְׁעַת הֲנָאָתָן. וְאֵין עוֹמְדִין לוֹ לָאָדָם בִּשְׁעַת דָּחֳקוֹ:
אבות ב, ג.

נקרא פרק מא בתהילים, לרפואת חולי עמך.
אגב, אני מביא בעיקר פירושים מוכרים, אז מה התועלת? אלא שאני בוחר את הנצרך ביותר.

 תהלים מא

(א) לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד.

(ב) אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְהוָה.

פונה אל החולה.

(ג) יְהוָה יִשְׁמְרֵהוּ וִיחַיֵּהוּ יאשר [וְאֻשַּׁר] בָּאָרֶץ וְאַל תִּתְּנֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אֹיְבָיו.

יחיה ויאמרו אשריו.

(ד) יְהוָה יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ.

ערש דווי – מיטת הכאב.

(ה) אֲ‍נִי אָמַרְתִּי יְהוָה חָנֵּנִי רְפָאָה נַפְשִׁי כִּי חָטָאתִי לָךְ.

תולה בחטאיו.

(ו) אוֹיְבַי יֹאמְרוּ רַע לִי מָתַי יָמוּת וְאָבַד שְׁמוֹ.

האויבים מצפים למיתתו.

(ז) וְאִם בָּא לִרְאוֹת שָׁוְא יְדַבֵּר לִבּוֹ יִקְבָּץ אָוֶן לוֹ יֵצֵא לַחוּץ יְדַבֵּר.

מצודות –
ואם בא לראות – וכאשר בא מי מהם לראות בי ולבקרני היה מדבר עמי שוא כי בפיו ינחם אותי ובלבו היה מקבץ דברי און ועמל וכשיצא לחוץ אל חבריו היה מדבר האון אשר קבץ בלבו.

(ח) יַחַד עָלַי יִתְלַחֲשׁוּ כָּל שֹׂנְאָי עָלַי יַחְשְׁבוּ רָעָה לִי.

מאחלים או זוממים רע.

(ט) דְּבַר בְּלִיַּעַל יָצוּק בּוֹ וַאֲשֶׁר שָׁכַב לֹא יוֹסִיף לָקוּם.

האם זו מחשבה או תכנון? שתי הדעות מצויות –

לפי רד"ק – מחשבה –
דבר בליעל יצוק בו ואשר שכב לא יוסיף לקום – וזהו מן הדברים הרעים שאומרים וחושבים עלי. ומה הם אומרים? דבר בליעל יצוק בו, פרושו: חלי קשה ורע דבק בו, ולא יקום עוד ממשכבו כי ימות מהחלי, כי חלי קשה הוא. ופרוש יצוק: דבק, כמו: לבי יצוק כמו אבן ויצוק כפלח תחתית (איוב מ״א:ט״ז). או פרוש דבר בליעל: על העון, כלומר: עון גדול יצוק בו וראוי הוא לעונש גדול לפיכך לא יקום ממשכבו עוד.

ואילו לפי מלבי"ם – תכנון –
דבר בליעל יצוק בו – שצריך ליצוק על גופו דבר בליעל, היינו דבר רע וממית, סם המות ודבר ארסי כדי שאחר אשר שכב לא יוסיף לקום וימות מפני הסם.

(י) גַּם אִישׁ שְׁלוֹמִי אֲשֶׁר בָּטַחְתִּי בוֹ אוֹכֵל לַחְמִי הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב.

רד"ק –
גם איש שלומי אשר בטחתי בו – כל אלה דברי החולה, כי כל אדם יש לו שונאים, וכאשר יחלה ותמוט רגלו, אפילו אותם שהיה חושב לאוהבים שבו לאויבים ולאורבים, כמו שאמר הכתוב: כל אחי רש שנאהו (משלי י״ט:ז׳).

אוכל לחמי הגדיל עלי עקב – ואפילו אוכל לחמו, שהוא בוטח בו יותר, גם הוא יבגוד בו. ופרוש הגדיל עלי עקב – כאלו אני מדרך רגלו כך הוא מתגדל עלי, ולא יבקרני כראוי.

(יא) וְאַתָּה יְהוָה חָנֵּנִי וַהֲקִימֵנִי וַאֲשַׁלְּמָה לָהֶם.

ואשלמה להם – כגמולם, לפי מצודות. ורד"ק מביא את דברי רבי סעדיה גאון – ואשלמה להם טובות תחת רעות.

(יב) בְּזֹאת יָדַעְתִּי כִּי חָפַצְתָּ בִּי כִּי לֹא יָרִיעַ אֹיְבִי עָלָי.

תרועת שמחה וניצחון.

(יג) וַאֲנִי בְּתֻמִּי תָּמַכְתָּ בִּי וַתַּצִּיבֵנִי לְפָנֶיךָ לְעוֹלָם.

דרך התום היא דרכו של משורר התהילים.

(יד) בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֵהָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.

חתימה.

*

אוכל לחמי הגדיל עליי עקב – בברית החדשה זה נדרש על יהודה איש קריות, שסעד עם ישוע בסעודה האחרונה, ואז מסר אותו לשלטונות.

יש הרצאה ידועה של מורה הודי כלשהו, שמציג את התרשים הבא –

יש לכם בעיה?
לא?
אז למה לדאוג?

יש לכם בעיה?
כן?
יכולים לעשות משהו בעניין?
לא?
אז למה לדאוג?

יש לכם בעיה?
כן?
יכולים לעשות משהו בעניין?
כן?
אז למה לדאוג?

יש לכם בעיה?
כן?

יכולים לעשות משהו בעניין?
לא?
אז למה לדאוג?

*

ובברית החדשה נאמר דבר דומה –

מתי ו –
⋅כה "לָכֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם: אַל תִּדְאֲגוּ לְנַפְשְׁכֶם – מַה תֺּאכְלוּ אוֹ מַה תִּשְׁתּוּ, וּלְגוּפְכֶם – מַה תִּלְבְּשׁוּ. הֲלֹא הַנֶּפֶשׁ חֲשׁוּבָה מִן הַמָּזוֹן, וְהַגּוּף חָשׁוּב מִן הַלְּבוּשׁ. ⋅כו הַבִּיטוּ אֶל עוֹף הַשָּׁמַיִם: אֵינָם זוֹרְעִים וְאֵינָם קוֹצְרִים, אַף אֵינָם אוֹסְפִים אֶל אֲסָמִים, וַאֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם מְכַלְכֵּל אוֹתָם. הֲלֹא אַתֶּם חֲשׁוּבִים יוֹתֵר מֵהֶם. ⋅כז וּמִי מִכֶּם בְּדַאֲגָתוֹ יָכוֹל לְהוֹסִיף טֶפַח אֶחָד עַל שְׁנוֹת חַיָּיו?
כח וְלָמָּה אַתֶּם דּוֹאֲגִים לַלְּבוּשׁ? הִתְבּוֹנְנוּ אֶל שׁוֹשַׁנֵּי הַשָּׂדֶה וּרְאוּ אֵיךְ הֵם גְּדֵלִים: אֵינָם עֲמֵלִים וְאֵינָם טוֹוִים.
⋅כט אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם שֶׁגַּם שְׁלֹמֺה בְּכָל הֲדָרוֹ לֹא הָיָה לָבוּשׁ כְּאֶחָד מֵהֶם. ⋅ל וְאִם כָּכָה מַלְבִּישׁ אֱלֹהִים אֶת חֲצִיר הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר הַיּוֹם יֶשְׁנוֹ וּמָחָר יֻשְׁלַךְ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר, עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָּה אֶתְכֶם, קְטַנֵּי אֱמוּנָה! ⋅לא לָכֵן אַל תִּדְאֲגוּ לֵאמֺר: מַה נֺּאכַל? מַה נִּשְׁתֶּה? וּמַה נִּלְבַּשׁ? ⋅לב הֵן אֶת כָּל אֵלֶּה מְבַקְּשִׁים הַגּוֹיִים, וַהֲרֵי אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם יוֹדֵעַ שֶׁצְּרִיכִים אַתֶּם לְכָל אֵלֶּה. ⋅לג אַתֶּם בַּקְּשׁוּ תְּחִלָּה אֶת מַלְכוּתוֹ וְאֶת צִדְקָתוֹ, וְכָל אֵלֶּה יִוָּסְפוּ לָכֶם. ⋅לד לָכֵן אַל תִּדְאֲגוּ לְיוֹם מָחָר, כִּי הַמָּחָר יִדְאַג לְעַצְמוֹ; דַּי לוֹ לַיּוֹם צָרָתוֹ."

*

וכן יש התייחסות לכך בפסוק ידוע במשלי, שהוא דומה במשמעות על פי הפשט, ושונה ממנה על פי הדרש –

דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה.
משלי יב, כה.

על פי הפשט ישחנה הוא מלשון שחה, כלומר יכופף וימעיט אותה. אך בגמרא חלוקים – אחד אומר – ישיחנה מדעתו, והוא קרוב לפירוש הראשון, אך עדיין שונה ממנו, ושני אמר – ישיחנה לאחרים, והוא הפירוש הידוע היום, והוא על דרך הדרש.
כמובן שהשיטה השנייה מזכירה מאוד את דרך הפסיכואנליזה מיסוד פרויד. ואולם, נחזור ונאמר – הפירוש נמקורי הוא ימעיט אותה. אלא אם כן הכתוב נכתב בכתיב חסר ולא נוקד נכון.
ודבר טוב ישמחנה – התעסקות בדברים טובים ומהנים משמחת ולכן ממעיטה את הדאגה, או – החרדה, לפי המינוח הפסיכולוגי היום. ולגבי הלשון ישמחנה, שכביכול משמח את הדאגה, ולא את האדם – הרי זו הידמות לצורה הבאה בחלק הראשון.

וכן אומר רש"י, לפי הגמרא –

"דאגה בלב איש ישיחנה" – ישיחנה מדעתו.

"ודבר טוב ישמחנה" – יעסוק בתורה והיא תשמח את הדאגה שבלבו ותצילנו ממנה ולדברי האומר ישיחנה לאחרים כך סופו של מקרא ודבר טוב שינחמנו חבירו ישמח את הדאגה.

גם לחישות אינן דבר חדש –

יַחַד עָלַי יִתְלַחֲשׁוּ כָּל שֹׂנְאָי עָלַי יַחְשְׁבוּ רָעָה לִי.
תהילים מא, ח.

פייסבוק הזכירו לי פוסט זה שלי מ-2018, המדבר על כללים שנוסחו ב-2015 – בתמונה המצורפת. וכך כתבתי שם –

כללי המשחק – עשרת הדיברות לשיח חברתי הגון ומכבד
[מתוך פרסום ישן שלי]
לפני שלוש-ארבע שנים השתתפתי בפגישות של מיזם חברתי בשם "כן, לא, שחור, לבן" וניסינו להילחם במגמת ההקצנה בביטויים ברשתות החברתיות ובשיח הציבורי בכלל. רעיון אחד שעלה הוא ניסוחם של "עשרת הדיברות" בתחום, שיהוו כללי משחק ראשוניים ואשר כל אחד יוכל להתחייב אליהם. הפרויקט משום מה נעצר באמצע, ולכן הריני להציג בינתיים במסגרת אנונימית-למחצה זו את מה שהצלחנו לנסח. מוזמנים להרים את הכפפה ולשדרג את הפרויקט.
ו-שתפו!

*

נראה שמאז הדברים רק הסלימו והשיח נעשה עכור מאוד.
כללי נימוס כאלה יש גם בתנ"ך, ואני זוכר שהצעתי גם את המוטו 'חביב אדם שנברא בצלם', אך הם מפורטים יותר בספר משלי.

למשל, כנגד הנאמר בסעיף 3 בחלק החיובי, אפשר למצוא –

מֵשִׁיב דָּבָר בְּטֶרֶם יִשְׁמָע אִוֶּלֶת הִיא לוֹ וּכְלִמָּה.
משלי יח, יג.

וניתן גם למצוא עצות מועילות שלא מופיעות בצילום, כמו –

כָּל רוּחוֹ יוֹצִיא כְסִיל וְחָכָם בְּאָחוֹר יְשַׁבְּחֶנָּה.
משלי כט, יא.

מצודת דוד
"כל רוחו" – דרך הכסיל, בעת יכעס הוא מוציא מן השפה ולחוץ כל כעסו בקול שאון; והחכם יבוא באחרונה, וישקיט כעסו וישפילנה במענה לשון חכמה ובמתק שפתי דעת.

מצודת ציון
"רוחו" – ענינו כעס, וכן (זכריה ו): "הניחו את רוחי".
"ישבחנה" – ענין השפלה והשקטה, כמו (תהלים סח): "משביח שאון ימים".

*

ואידך זיל גמור.

בימים אלה נפגעי החיסון נעזבים לעצמם, בניגוד מוחלט לצו המוסרי של 'לא תעמוד על דם רעך'. בכל אופן זה הזכיר לי פסוק אחד בירמיה, בפרק המנבא את יום ה' ואת הגאולה –

כָּל מְאַהֲבַיִךְ שְׁכֵחוּךְ אוֹתָךְ לֹא יִדְרֹשׁוּ כִּי מַכַּת אוֹיֵב הִכִּיתִיךְ מוּסַר אַכְזָרִי עַל רֹב עֲו‍ֹנֵךְ עָצְמוּ חַטֹּאתָיִךְ.
ירמיה ל, יד.

אברבנאל –
כל מאהביך שכחוך ואותך לא ידרושו לפי שאתה נחשב בעיניהם כמת והתיאשו הרופאים והאוהבים ממך, והיה כל זה לפי שמכת אויב הכיתיך והיה מוסרי אותך מוסר אכזרי אבל היה זה כולו על רוב עונך שעצמו חטאתיך.

שד"ל –
כל מאהביך שכחוך – חוזר על משל החולי, כי המאהבים מבקרים את החולה (ר׳ יוסף קמחי וראזנמילר).

כי מכת אויב הכיתיך – מי שהיה נגוע מֻכֶּה אלהים היו עוזבים אותו. עיין ישעיה נ״ג.

*

אכן, פירושים יפים, אכן המוסר, או הייסורים – אכזריים, ואכן המאהבים, או המסייעים – שכחוך. אבל הפסוק מדבר, כדרך התנ"ך, על 'רוב עוונך', ואילו כאן לנפגעי החיסון אין כל עוון, מלבד זה שהאמינו לרשויות, שהפקירו אותם אחר-כך. לפחות כך נראה.

*

והנה הקטע השלם –

ירמיה ל –

יב כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אָנוּשׁ לְשִׁבְרֵךְ נַחְלָה מַכָּתֵךְ. יג אֵין דָּן דִּינֵךְ לְמָזוֹר רְפֻאוֹת תְּעָלָה אֵין לָךְ. יד כָּל מְאַהֲבַיִךְ שְׁכֵחוּךְ אוֹתָךְ לֹא יִדְרֹשׁוּ כִּי מַכַּת אוֹיֵב הִכִּיתִיךְ מוּסַר אַכְזָרִי עַל רֹב עֲו‍ֹנֵךְ עָצְמוּ חַטֹּאתָיִךְ. טו מַה תִּזְעַק עַל שִׁבְרֵךְ אָנוּשׁ מַכְאֹבֵךְ עַל רֹב עֲו‍ֹנֵךְ עָצְמוּ חַטֹּאתַיִךְ עָשִׂיתִי אֵלֶּה לָךְ. טז לָכֵן כָּל אֹכְלַיִךְ יֵאָכֵלוּ וְכָל צָרַיִךְ כֻּלָּם בַּשְּׁבִי יֵלֵכוּ וְהָיוּ שֹׁאסַיִךְ לִמְשִׁסָּה וְכָל בֹּזְזַיִךְ אֶתֵּן לָבַז. יז כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם יְהוָה כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ.    

הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה.
דברים כח, מג.

הגר יעלה, כלומר יגבר, יהפך לדומיננטי. או כפי שמפרש רלב"ג –
הגר אשר בקרבך – הוא גר תושב ואחשוב שאילו הקללות היו בזמן בית שני שהכותיים היו לפעמים מתגברים על ישראל ומשפילים אותם.

ואתה תרד – אפשר אולי לפרש – גם מבחינה מוסרית, ולא רק חומרית. ורמז לכך ניתן למצוא בטור, פירוש קצר –
מטה מטה – בגימ׳ גיהנם.

והסיבה –

תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.
דברים כח, מז.

*

אך הפעם מצאו עבורי פסוק יותר מתאים, שלא צריך פירוש –

אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים.
ישעיה א, כא.

ואפשר גם –

בְּחֶסֶר וּבְכָפָן גַּלְמוּד הַעֹרְקִים צִיָּה אֶמֶשׁ שׁוֹאָה וּמְשֹׁאָה.
איוב ל, ג.

(אכן, היו שכינו זאת ליל הבדולח).

דבר חוזר ביהדות הרבנית, שאין אדם יכול לדעת אם עשה טוב או רע בחייו.
כך אומרת המשנה –

הִלֵּל אוֹמֵר, אַל תִּפְרוֹשׁ מִן הַצִּבּוּר, וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ, וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרָךְ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ, וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה:
משנה אבות ב, ד.

וכך אומר שמדרש הבא בגמרא –

ברכות כח, ב –
וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו כיון שראה אותם התחיל לבכות אמרו לו תלמידיו נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק מפני מה אתה בוכה אמר להם אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי שהיום כאן ומחר בקבר שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון אעפ"כ הייתי בוכה ועכשיו שמוליכים אותי לפני ממ"ה הקב"ה שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים שאם כועס עלי כעסו כעס עולם ואם אוסרני איסורו איסור עולם ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזו מוליכים אותי ולא אבכה אמרו לו רבינו ברכנו אמר להם יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם אמרו לו תלמידיו עד כאן אמר להם ולואי תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם. בשעת פטירתו אמר להם פנו כלים מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא:

אבל בתנ"ך נראה שאנו מוצאים גישה אחרת, למשל בדברי נחמיה –

זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי לְטוֹבָה כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עַל הָעָם הַזֶּה.
נחמיה ה, יט.

אלא שהגמרא מיד מפרשת זאת כטעם לפגם –

כיון שהוזכרה המעלה שבקריאת ספר על שמו של אדם גדול, שואלים: מכדי [הרי] כל מילי [הדברים] של ספר עזרא נחמיה בן חכליה אמרינהו [אמרם] וכתב רובם, ונחמיה בן חכליה מאי טעמא [מה טעם] לא איקרי סיפרא [נקרא הספר] על שמיה [על שמו], שבמשך דורות רבים עוד שנים רבות לאחר תקופת התלמוד לא היה ספר נחמיה אלא ספר עזרא בלבד שכלל את שני הספרים? אמר ר' ירמיה בר אבא: מפני שהחזיק נחמיה טובה לעצמו והתפאר במעשיו הטובים, שנאמר: "זכרה לי אלהי לטובה" (נחמיה יג, לא). ושואלים: וכי פגם הוא זה? והרי דוד המלך נמי מימר אמר [גם כן אמר] "זכרני ה' ברצון עמך פקדני בישועתך" (תהלים קו, ד)! ומשיבים: דוד רחמי [רחמים] הוא דקבעי [שביקש], ובלשון תפילה אמר, ונחמיה אמר זאת כקביעה וכדרישה שראוי שיזכרו לו לטובה.
סנהדרין צג, ב. תרגום שטיינזלץ.

וכך גם חזקיה העומד למות אומר –

וַיֹּאמַר אָנָּה יְהוָה זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל.
ישעיה לח, ג. וכן במלכים.

ואף כאן חז"ל פירשו לשלילה –

עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק), ברכות א׳:נ״ג

א״ר יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים. וכל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו. משה תלה בזכות אחרים שנאמר (שמות לב יג) זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך תלו לו בזכות עצמו שנאמר (תהלים קו כג) ויאמר להשמידם לולי משה בחירו וגו. חזקיה תלה בזכות עצמו דכתיב (ישעיה לח ג) זכר נא את אשר התהלכתי לפניך תלו לו בזכות אחרים שנאמר (מ״ב יט לד) וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי. והיינו דריב״ל דאמר ריב״ל מאי דכתיב (ישעיה לח יז) הנה לשלום מר לי מר. אפילו בשעה ששיגר לו הקב״ה שלום מר הוא לו:

עתה, לאחר שהתפרסם דוח הוועדה הציבורית לענייני החיסון, המראה באופן ברור שהחיסון נגד קורונה מסוכן, ושמידע זה מוסתר מהציבור, אני רואה לעצמי צורך להזכיר שוב פסוק זה, שהבאתי בעבר תוך דיון בשאלה האם חובה להתחסן (ומסקנה שלא) –

לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהוָה.
ויקרא יט, טז.

כלומר, בפשטות, חלה חובת הצלה, כפי שאומר מלבי"ם –
לא תעמוד על דם רעך – פשוטו של מקרא שאם רואה חברו בסכנה לא יעמוד ויטמין ידו בצלחת, רק יעשה כל השתדלות להצילו. וזה שאמר ומנין אם ראית טובע בנהר וכולי.

אבל הוא ממשיך ואומר –

אולם מן הסמיכות ״לא תלך רכיל/לא תעמוד״ אמרו שפירושו שהגם שהזהרתי מרכילות בכל זאת אם ידעת עדות לחברך – הגם שבזה תלך רכיל ותגלה סוד – צריך אתה לגלות ולהעיד, אף שעל ידי זה יתגלה איזה ענין סוד, כי אין זה בכלל לשון הרע. ובסנהדרין (דף עג) מפרש שמ״ש חייב אתה להצילו בנפשו לא מכאן נלמד רק מכתוב אחר.

כלומר, הוא מקשר בין שני חלקי הפסוק. רכילות ברגיל היא אסורה, אך בשביל להציל נפשות היא מותרת.

ואגב רכילות – נראה שהרשתות החברתיות הן זירת רכילות אחת גדולה, וגם זירת מדון, אף שניתן למצוא בהן גם דברים טובים ומידע מועיל.

ואבן עזרא אומר –
רכיל – כמו: רכולתך (יחזקאל כ״ו:י״ב), [המה רכליך (יחזקאל כ״ז:י״ג),] מכל אבקת רוכל (שיר השירים ג׳:ו׳). והטעם: המלשין, כי הרוכל מעתיק, יקנה מזה וימכור לזה, והרכיל יגלה לזה מה ששמע מזה.

בימינו קוראים לזה 'עושה קופי-פייסט' או 'משתף'. וזה למעשה גם מה שאני עושה כאן – אני מהרהר לעצמי. אלא שאני עוסק בדברים מופשטים ולא במידע אודות אדם זה או אחר, לכן הדברים נראים לי מותרים.

הפוסט הקודם על הפסוק –
https://dailyverses.news.blog/2021/02/20/%d7%9c%d7%90-%d7%aa%d7%a2%d7%9e%d7%95%d7%93-%d7%a2%d7%9c-%d7%93%d7%9d-%d7%a8%d7%a2%d7%9a/

על הדוח האמור –
https://www.facebook.com/845144225572753/posts/3861276460626166/

אמנם בתורה נכתב 'ובחרת בחיים', אבל נראה שלעיתים המוות עדיף. למשל, לא מזמן כתבתי פוסט על התאבדות בתנ"ך, ובו כללתי את המתאבדים – אחיתופל, שאול ושמשון. שאול למשל נטל את חייו כי אמר 'פן יבואו הערלים האלה והתעללו בי', וכי מותו היה ודאי גם כך.
לכן, לדעתי, לא נכונה הדעה כי ביהדות ההתאבדות אסורה בכל מצב, למעט שלוש העברות של 'יהרג ובל יעבור' – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אף שבהחלט יש לכלול גם אותן, ובאמת יהודים רבים מסרו את נפשם על קידוש ה' לאורך ההיסטוריה, כשסירבו להתנצר בעיקר.
אך יש עוד מקרים בהם ניתן לאבד את החיים, והדוגמה הכי בולטת לזה היא עינויים. ואכן, רבים בחרו למות בזמן שעונו. ולדעתי אפשר למצוא אישור לזה משאול. ומשמשון אולי אפשר ללמוד שניתן לסכן את החיים עד מוות בזמן מלחמה עם האויב – וגם לכך לא חסרות דוגמאות. ואחיתופל? הוא היה פשוט אדם חכם מאוד, וידע שבין כך הוא הולך למות. אולי ניתן למצוא מכאן 'אישור' להמתות חסד בתנאים מסוימים, אף כי לא בטוח שאחיתופל הוא דמות לחיקוי. בכל אופן, רוב מקרי המתות החסד נכללות במסגרת ה'עינויים'.
ואני זוכר שיוכי ברנדס דנה בסוגיה זו בספרה 'היהדות שלא הכרנו', והביאה את סיפור זה מהתלמוד –

לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו הביאוהו וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה אמרה לו בתו אבא אראך בכך אמר לה אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי עכשיו שאני נשרף וספר תורה עמי מי שמבקש עלבונה של ספר תורה הוא יבקש עלבוני אמרו לו תלמידיו רבי מה אתה רואה אמר להן גליון נשרפין ואותיות פורחות אף אתה פתח פיך ותכנס [בך] האש אמר להן מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו אמר לו קלצטונירי רבי אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך אתה מביאני לחיי העולם הבא אמר לו הן השבע לי נשבע לו מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו יצאה נשמתו במהרה אף הוא קפץ ונפל לתוך האור יצאה בת קול ואמרה רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים.
עבודה זרה יח, א.

מצד אחד, רבי חנניה בן תרדיון לא מקרב את מותו בעצמו, למרות עינוייו, אבל מצד שני – הוא נותן לאחר לעשות זאת. ומעניין שגם שאול תחילה ביקש מעוזרו שידקרהו, אך לבסוף נפל בעצמו על חרבו.

*

אבל יש גם פסוק בתנ"ך, שנראה מנוגד ישירות לעיקרון 'ובחרת בחיים' שהזכרתי –

וְנִבְחַר מָוֶת מֵחַיִּים לְכֹל הַשְּׁאֵרִית הַנִּשְׁאָרִים מִן הַמִּשְׁפָּחָה הָרָעָה הַזֹּאת בְּכָל הַמְּקֹמוֹת הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת.
ירמיה ח, ג.

רש"י –
ונבחר מות מחיים – אע״פ שהם רואים את המתים נתונין בבזיון צרת החיים גדולה הימנה ויבחרו את המות.

רד"ק –
ונבחר – המתים יהיה ענשם מה שאמר שיהיו נחטטים מקבריהם והחיים והם השארית הנשארים שלא יהרגו ויגלו יבחרו בגלותם מות מחיים כי יהיו ביד גוי נבל עבדים לעם אכזרים שלא ירחמו עליהם וטוב מותם מחייהם.

*

וגם בברית החדשה מופיע מצב כזה –

התגלות ט –
א הַמַּלְאָךְ הַחֲמִישִׁי תָּקַע בַּשּׁוֹפָר וְרָאִיתִי כּוֹכָב נוֹפֵל מִן הַשָּׁמַיִם אַרְצָה וְנִתַּן לוֹ מַפְתֵּחַ בּוֹר הַתְּהוֹם. ⋅ב הוּא פָּתַח אֶת בּוֹר הַתְּהוֹם וְעָשָׁן עָלָה מִן הַבּוֹר, כַּעֲשַׁן כִּבְשָׁן גָּדוֹל, וְהַשֶּׁמֶשׁ וְהָאֲוִיר חָשְׁכוּ מֵעֲשַׁן הַבּוֹר. ⋅ג מִן הֶעָשָׁן יָצָא אַרְבֶּה עַל הָאָרֶץ וְנִתַּן לָהֶם כֺּחַ כַּכֺּחַ אֲשֶׁר לְעַקְרַבֵּי הָאָרֶץ. ⋅ד נֶאֱמַר לָהֶם שֶׁלֹּא לְהַזִּיק לְעֵשֶׂב הָאָרֶץ, אַף לֹא לְכָל יֶרֶק וְכָל עֵץ, אֶלָּא לָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חוֹתַם אֱלֹהִים עַל מִצְחוֹתֵיהֶם. ה הֻתַּר לָהֶם לְעַנּוֹתָם חֲמִשָּׁה חֳדָשִׁים אַךְ לֹא לְהָרְגָּם; וְעִנּוּיָם הוּא כָּעִנּוּי שֶׁגּוֹרֵם עַקְרָב בְּעָקְצוֹ אָדָם.
⋅ו בַּיָּמִים הָהֵם יְחַפְּשׂוּ בְּנֵי הָאָדָם אֶת הַמָּוֶת וְלֹא יִמְצְאוּ אוֹתוֹ, וְיִתְאַוּוּ לָמוּת וְהַמָּוֶת יִבְרַח מֵהֶם.