ארבעה מידות באדם – ובכלכלה

הִנֵּה זֶה הָיָה עֲו‍ֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה.
יחזקאל טז, מט.

המשנה באבות אומרת –

אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם. הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, עַם הָאָרֶץ. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, חָסִיד. שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, רָשָׁע:
אבות ה, י.

ופעם ראיתי פרשנות המקבילה זאת לשיטות כלכליות –
האומר שלי שלי ושלך שלך – זה הקפיטליזם, שבו המושג המרכזי הוא הקניין הפרטי. זוהי מידה בינונית, אך 'יש אומרים שזוהי מידת סדום'. מדוע? שהרי לפי יחזקאל 'אך זה היה עוון סדום – יד עני ואביון לא החזיקה'. ואכן, חברה שלא דואגת לעניים שבה היא חברה אכזרית וסדומית.

שלי שלך ושלך שלי – זה הקומוניזם, המבטל את הקניין הפרטי לכל, ולפי המשנה הוא 'עם הארץ'. ומעניין שמונח זה מתאים בדיוק למונח המרקסיסטי 'הפרולטריון', שאינו אלא עם הארץ, כלומר העובדים הפשוטים.

שלי שלך ושלך שלך – זו היא מידת הצדקה, ובלשון המשנה – חסידות. כיום, המתן לעניים מסודר בתוך המדינה, והשיטה שמקדמת זו היא מדינת הרווחה, כלומר השיטה הסוציאל-דמוקרטית.

שלי שלי ושלך שלי – זו הגזלנות, ובלשון המשנה – רשעות. ניתן אולי לומר שלמצב כזה מגיעים באנרכיה, כפי שאומרת משנה אחרת – 'הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו'. אך למעשה כל חברה שלא מגבילה את החזק והעשיר, למשל על-ידי קביעת שכר-מינימום הוגן, הרי היא עושקת את החלש.

*

עד כאן יפה. והנה נתקלתי בסרטון קצר של הרב אורי שרקי, המביא את דברי בעל הסולם על התפתחות הנפש, ואלה דבריו –

ארבעה שלבים בנפש –
הרוצה רק לקבל – זה התינוק.
הרוצה לתת על מנת לקבל – זה הילד, שעושה דברים כדי לקבל פרס.
הרוצה רק לתת – זה המתבגר, משעת התבגרותו המינית.
הרוצה לקבל על מנת לתת – זה המבוגר, וזו הדרך החיובית.

(ולכאורה דומים השני והרביעי, והשני ציני כלפי הרביעי – 'בטח יוצא לך מזה משהו').

עד כאן דבריו.
אז אולי ניתן להקביל בין הדברים –

הרוצה רק לקבל – זה האומר שלי שלי ושלך שלי. הוא התינוק והוא הרשע, וזוהי שיטת הבריונות העושקת.

הרוצה לתת על-מנת לקבל – זה הילד וזה הקפיטליסט המצוי. הוא מוכן לתת מכוח העבודה שלו, למשל, תמורת השכר, שהוא העיקר. וכאמור, זו מידה בינונית, ואכן היא מצויה מאוד, אך זוהי גם מידת סדום.

הרוצה רק לתת – זה הקומוניסט, שהוא כמתבגר המתלהב. וכבר אמר ברנרד שו – 'מי שלא היה קומוניסט/סוציאליסט בשנות העשרים שלו – אין לו לב, אך מי שנשאר כך בשנות השלושים שלו – אין לו שכל'. ואכן, זהו עם הארץ.

והרוצה לקבל על מנת לתת – זה המבוגר והדרך החיובית, וזה הסוציאל-דמורקט, שמודע לזה שבוודאי שהוא זקוק להכנסות לצורכי הקיום, אך עיקר מעייניו הוא לא הכנסותיו, אלא תרומה לחברה, ולכן הוא דואג לעניים שבה.

אני חושב שזו גם דרך הנביאים.

הסרטון המדובר –
https://youtu.be/4Gs2tzdB9qg