כי היא חייך

מדרש-שיר.
פתחתי את הבוקר עם שיר זה שמישהו שיתף בפייסבוק –

יונה וולך

שִׂים סֶכֶר גָּדוֹל
לְיַד מַעַיְנוֹת הַכְּאֵב
אֱגֹר אִתּוֹ
כְּמוֹ מַיִם
שְׁמֹר עָלָיו
שֶׁלֹא יִתְפַּזֵּר
כִּי הוּא חַיֶּיךָ.

מיד שאלתי – כלומר, להנציח את הכאב? זו עצה טובה? אינני יודע איזו תשובה אקבל, אם בכלל.
אך אז שמתי לב שהשורה האחרונה בעצם לקוחה מפסוק ממשלי, שמדבר בכלל על משהו אחר, ונראה לי שיונה וולך הייתה מודעת לזה –

הַחֲזֵק בַּמּוּסָר אַל תֶּרֶף נִצְּרֶהָ כִּי הִיא חַיֶּיךָ.
משלי ד, יג.

רלב"ג –

"החזק במוסר". התורה אל תרף ממנו נצור התורה בלבך כי היא בעצמה היא חייך הנצחיים במה שנכלל בכוונותיה מהחכמה והבינה.

כלומר, הפסוק מורה להחזיק במוסר 'כי היא חייך', ויונה וולך מייעצת להחזיק בכאב 'כי הוא חייך'.
כמו כן, הפסוק אומר 'נצרה', כלומר נצור אותו, שמור עליו, ואילו יונה וולך אומרת בדומה לכך 'שמור עליו', והוא גם המשל הגדול הפותח את השיר 'שים סכר גדול'.
סכר הוא כמו סגר, כך שההמלצה פה היא להיות סגור. בעוד העצה הפסיכולוגית היא דווקא להיפתח ולדבר על הדברים, וכמו כן – לא להיאחז בכאב.

כמו שלמשל אני קורא עכשיו בספר "נרשם בגוף" –

"גילוי השפה של הלן, בעזרתה של אַן סאליבן, מתמצת את מהות היחסים הטיפוליים: למצוא מילים במקום שבו המילים נעדרו לפני כן, ובשל כך, להיות מסוגלת לשתף אדם אחר בכאבך ורגשותייך העמוקים ביותר. זו אחת החוויות המשמעותיות ביותר הקיימות, והדהוד כזה, שמאפשר גילוי, ביטוי וקבלה של מילים שעד כה היו בלתי־מדוברות — חיוני לריפוי בדידות הטראומה. זאת, בעיקר אם היו אנשים אחרים בחיינו, שהשתיקו אותנו או התעלמו מאיתנו. תקשורת מלאה היא ההיפוך של להיות פגוע־טראומה."

אם כך, אני מעדיף את גרסת משלי על גרסת יונה וולך.

בתמונה – בכל זאת מצאתי, במקרה, קשר לאקטואליה.