תסביך העקדה

יום זיכרון בסימן איציק סעידיאן, נפגע פוסט-טראומה שהצית עצמו בחצר המוסד שהיה אמור לסייע לו. נקרע הלב.
מה בא ללמד אותנו המקרה הזה? כמובן, שנלמד לדאוג גם לנפגעי המלחמה, ולא רק לחלליה. ושנדע לדאוג גם לחלשים בחברה, ולא רק לעשיריה ומכובדיה הפריבילגים.
כן, זה המסר, רבים ציינו אותו – ברשתות החברתיות בעיקר. אך אפשר לחלץ מפה מסר עמוק יותר, ושוב אין לי אלא להביא מדבריהם של אחרים –
אבשלום אליצור כתב פוסט על ידידו פרופ' שלמה גיורא שוהם, אדם מבריק, ששכל את בנו במלחמת יום כיפור, ובספרו המעולה 'הליכי טנטלוס' – שאף אני קראתי בזמנו – כותב כך –

שואל המדרש "ויבן שם אברהם את המזבח – ויצחק היכן היה?" ומשיב המדרש משמו של ר' לוי: "נטלו והצניעו שלא יפול עליו אבן צור וייעשה בו מום וייפסל מן הקורבן." קורבן עולה חייב להיות יפה, בריא ומושלם. האנלוגיה המקאברית היא שרק הבריאים, הטובים, השלמים בנפשם ובגופם נבחרים לטיס, לסיירות ולשאר היחידות הנבחרות של הצבא, הסובלות, בדרך-כלל, את מספר הנפגעים הגבוה ביותר בקרב. הקבלה נוספת היא במיתוס של הקרבת האל הצעיר, שהוא כה שכיח בספרות האנתרופולוגית. בהקשר שלנו ניתן לראות את האב מזדהה עם בנו המת, שהוא התגלמות דמותו הצעירה. במותו, מתאחד הבן עם הנצח, ועל ידיו גם האב, בהזדהות שילוחית, משיג איחוד עם השלמות. […] הפרדוקס הסופי הוא אפוא, שייתכן כי תסביך העקדה גורם את הקרבת הצעירים הטובים, היפים והמצוינים לא לשלמותו של האל אלא למולך הבינוניות.

עד כאן דבריו. ומשל עקדת יצחק בהקשר הזה הוא ידוע מאוד בנוף הישראליות. אך לי המדרש המופיע כאן הזכיר מדרש אחר –

הגמרא במסכת יומא כג מספרת את המעשה המזעזע הבא:

תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר: אחינו בית ישראל שמעו הרי הוא אומר כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך, אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר, אמר: הרי הוא כפרתכם ועדיין בני מפרפר ולא נטמאה סכין, ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים.

המסר כאן הוא ברור מאוד – הקפדה על דקדוקי הדת תוך התעלמות מהדברים הגדולים באמת, כמו גם העלמה של הרגש האנושי הבסיסי – היא חטא בפני עצמו. ויפה שמשל זה מופיע בגמרא עצמה.
את שאר הקישורים, אם ישנם ואם אינם – אשאיר בידיכם.

*

את החלק הראשון כתבתי אתמול בלילה, לקיים 'קומי ורוני בלילה לקול אשמורות', אך שמתי לב שהוא לא מתייחס לפסוק מסוים, מלבד זה הבא במדרש, ולכן אכתוב חלק נוסף.
איכה מתאר את חורבן הבית השני, שבו בזמן המצור אנשים גוועו ברעב, כפי שמובא במדרשים שונים. ביחס לכך בא הפסוק הבא –

טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב שֶׁהֵם יָזוּבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי.
איכה ד, ט.

שטיינזלץ –
טוֹבִים הָיוּ, טוב היה ל חַלְְלֵי־חֶרֶב, למתים במלחמה יותר מֵאשר ל חַלְְלֵי רָעָב, מפני שֶׁהֵם – חללי הרעב יָזֻבוּ הפרשות שונות מגופיהן ה מְְדֻקָּרִים, המבוקעים מִפני המחסור ב תְְּנוּבוֹת שָׂדָי, השדה. פירוש אחר: חללי החרב ימותו מדושנים. 

ואעיר – הפירוש האחר הוא עיקר. וקודם הלך בעקבות המדרשים. לכן אבאר גם בעצמי –
לחללי החרב היה מוות טוב יותר מחללי הרעב, כי חללי החרב זבו דם מהדקירות כשהם שבעים מתבואת השדה, מה שאין כן חללי הרעב, שמתו מוות איתי ביסורים.

ורש"י מביא את עיקר המדרשים –
שֶׁהֵם יָזֻבוּ מְדֻקָּרִים וְגוֹ'. חַלְלֵי הָרָעָב הָיוּ נְפוּחִים מֵרֵיחַ תְּנוּבוֹת הַשָּׂדֶה, שֶׁהָיוּ הָאוֹיְבִים צוֹלִים בָּשָּׂר עַל הָעֲשָׂבִים חוּץ לַחוֹמָה, וְהָרֵיחַ נִכְנָס בְּתוֹךְ נְפוּחֵי הָרָעָב וּכְרֵסָן נִבְקַעַת, וּפִרְשָׁם זָב, וַהֲרֵי זֶה מִיתַת נִוּוּל יוֹתֵר מֵהֲרוּגֵי חָרֶב:

מְדֻקָּרִים. מְבֻקָּעִים. בֵּין נְפִיחַת רָעָב בֵּין בִּקּוּעַ חֶרֶב קָרוּי דְּקִירָה:

מִתְּנוּבֹת שָׂדָי. מִשָׁרָשִׁים וַעֲשָׂבִים שֶׁמְּלַקְּטִים וְאוֹכְלִים, רַב פִּרְשָׁם וּמִאוּסָם:

ולענייננו – אכן יש מוות גרוע יותר מאשר מות גבורה במלחמה, ויש חיים אומללים יותר.
אך כמובן, מה שהוביל אותי לפסוק זה היא המילה 'מדוקרים', והמחשבה על המדוקרים של ימינו.
יום יום אני נחשף לסיפורים מסמרי-שיער של נפגעי החיסון, שלא מקבלים שום סעד ומרפא. על נפגעי הקורונה מיהרתם לדווח, על כל נפגע, סימפטומטי ולא סימפטומטי, אבל על נפגעי החיסונים אינכם מדווחים כלל, כי זה לא מתאים לאג'נדה שלכם. אז עם כל הכבוד, אני נותן גט כריתות לכם ולמוסדות שלכם, תיהנו עם האג'נדות שלכם בעצמכם.