ספר חידושי לשון

זוהי טיוטה ראשונית ל"ספר חידושי לשון" – אוסף מייצג של הניתוחים הלשוניים שלי שהופיעו בבלוג זה עם הזמן. הספר מחולק לשני חלקים. בראשון, הצגת העיקרון המנחה, שמוסבר בפנים, לפיו שורש הבסיס בעברית הוא בן שני עיצורים בלבד, ולפעמים אפשר להתחקות אחר מקור קדום יותר, בן אות אחת. כמו כן, הטענה היא כי בדרך כלל מקור המילה הוא חיקוי צלילי, אונומטופאה. כבר כתבו על כך בעבר, למשל בספר הישן "מה אני שח", ושם הסברים נרחבים לתופעה.

החלק השני של הספר מאגד מאמרים שלמים, בהם השתמשתי בעיקרון הלשוני הזה, ודרכו התייחסתי למילים שונות. אעיר כי רוב החומר הוא מקורי שלי, ולא מוכר על ידי האקדמיה ללשון עברית. כמו כן, אני מתייחס כמעט רק לשפת התנ"ך, וכן מדגים דבריי על ידי פסוקים רבים.

הספר מונה 48 דפי מחשב רגילים, וכן

ספר חידושי לשון/ חגי הופר

פעלים דו-עיצוריים, חד-עיצוריים, והעיקרון האונומטופאי

שורש 'פר'

נתחיל עם השורש שהוא אולי הכי מפורסם בתחום זה – 'פר'. ואלה השורשים המסתעפים ממנו, 14 במספר, ולצידם אפיונם –

פרא – יציאה החוצה

פרד – כמו פרר

פרה – יציאה והתרחבות

פרז – פרוץ, פתוח לחוץ

פרח – בדומה לפרה ורבה, התרחבות

פרט – כמו פרר

פרך – כמו פרר

פרם – כמו פרר

פרס – כמו פרר

פרע – כמו פרא, אפיון של חוץ

פרף – כמו פרר

פרץ – התרחבות החוצה

פרק – כמו פרר

פרר – וכמוהו כל הפעלים שהוזכרו למעלה, התפוררות ופירוק.

אנו רואים, אם כן, ששורש־בסיס זה מתחלק לשתי קבוצות – קבוצת פר"ר, המונה שמונה פריטים, ועניינה התפוררות ופירוק, וקבוצת פר"ה, המונה שישה פריטים, ועניינה התרחבות וחוץ. עוד ישנו 'פרג', אלא שהוא אינו מוטה כשורש.

כבר ציינתי בעבר, ועתה אזכיר זאת שוב, כי לדעתי מקור הפעלים אונומטופאי, חיקוי צלילי. ואין לנו מובהק כשורש 'פר' כדי להדגים זאת. הרי פר הוא חיקוי מדויק של קול ההתפוררות – פרררר פרררר. ולגבי קבוצת הפעלים השנייה – זה כבר מורכב יותר, אך אוכל להציע – עד היום אנו שומעים רועי־צאן בדווים מפזרים את הצאן בקריאות פרררר ברררר וכיוצא בזאת, על כן אולי המקור הוא משם – יציאה החוצה, התרחבות. ובדומה לכך עצם המילה 'בר' – חוץ. ו'ברא' – הוציא החוצה לכדי קיום.

עתה, כפי שציינתי בעבר כשכתבתי על כך (בספרי 'יסודות הבניין') – לכל שורש־בסיס אפשר להוסיף אות גם לפניו וגם אחריו. נראה אם כך את צידה השני של המשוואה –

אפר – התפוררות אדמה

הפר – התפוררות הסכם

חפר – בדומה לאפר

כפר – מלשון 'כפרה' לדעתי מקורו 'כפ', מלשון 'כפירה' – התפוררות אמונה, כמו הפר.

ספר – מלשון ספירה, אולי כמו פרט אחר פרט, התפוררות יוצרת ריבוי.

עפר – בדומה לאפר

שפר – מלשון 'אמרי שפר', ואולי מקורו ארמי, כמו 'שופרא'. וכן יש 'שופר', אולי מלשון פר.

תפר – חיבר את מה שהתפורר.

סך-הכול שמונה פעלים, אף כי כמה לא בהכרח שייכים לשורש 'פר'.

לאלה נוסיף – טפר – ברגלי בעלי החיים, שאולי קשור לתפר, וצפר – 'צפירה' היא הזריחה (שלא כלשון ימינו, שבה עניינה מעין רעש), שמקורה ארמי אולי – 'צפרא טבא', וכן יש החיה ציפור – המצייצת צויץ צויץ.

שורש 'צר'

שורש 'צר' עניינו צרה

הוא כולל את –

צרב – צרה בעור

צרד – צרה בקול

צרה – שורש הבסיס 'צר'

צרח – צרה בקול

צרך – ?

צרם – צרה בקול

צרף – במקום 'לצרוף כסף', להתיך, קרוב אולי לצרב.

צרץ – לתקוע בחצוצרה

רוב הפעלים עניינם צרה בקול, והשורש צרץ, או חצרץ, כבר נותן לנו אידיקציה די ברורה למקור האונומטופאי – קול החצוצרה, שכנראה נשמע כ'צררר, צררר', ממש כפי שנשמע קול הצרצר. בחצוצרה השתמשו בעת צרה, ומכאן כנראה שמה. ומשם – לשאר הפעלים.

ומהצד השני של השורש –

אצר – חוזק

בצר – חוזק

יצר – צר צורה

נצר – כמו אצר, שמר

עצר – יורש עצר עניינו חוזק (וקרוב לו נצר), עצירה אולי עניינה צרות

פצר – ? אולי כמו פצה פה, ופצע, שורש פצ.

קצר – צרות

אם כך, יש לנו ארבעה פעלים שעניינם חוזק, שניים מלשון צרות או צורה, ואחד שכנראה לא שייך. כמו כן מצויה המילה חצר, אולי מקום צר?

לשון החוזק שמורה גם במילה צור – סלע. צרות וצורה כנראה עניינם אחד, מימדי מרחב.

שורש 'כפ'

שורש 'כפ' עניינו כף –

כפה – הכביד ידו, כפו

כפל – ?

כפף – ככף

כפר – כיסה בכף, ראו להלן

כפת – כפה. ואולי גם כמו לפת.

השורש כפ"ר, מטבע הדברים, זכה לפרשנויות רבות. לי נראה שהוא פשוט מלשון כף, המונחת מעל משהו וחופפת עליו. כלומר כפרה היא פשוט כיסוי, מעין הגנה.

כפירה במשמעות של אי־אמונה עניינה אחר, ושייכת לפעלי פר.

בעניין כפל, מעניין לראות שיחזקאל משתמש בלשון נופל על לשון כף-כפל –

וְאַתָּה בֶן אָדָם הִנָּבֵא וְהַךְ כַּף אֶל כָּף וְתִכָּפֵל חֶרֶב שְׁלִישִׁתָה חֶרֶב חֲלָלִים הִיא חֶרֶב חָלָל הַגָּדוֹל הַחֹדֶרֶת לָהֶם.

יחזקאל כא, יט.

ואולי באמת כפל הוא כף-ל-כף, פעולה שאכן יוצרת הכפלה.

כן יש כפן-רעב – שנכפה?, וכפיס – כלי שאולי דומה לכף.

מהצד השני –

אכף – כמו כפה

אוכף – נכפה.

שורש 'חפ'

שורש 'חפ' עניינו כפול – כמו כף, ומלשון חפירה –

חפה – מעין כיפה, חופה

חפז – ז' הזריזות

חפן – חפירה, וממנו חופן

חפף – כמו חפה, 'חופף עליו כל היום'

חפץ – ראו להלן

חפר – חפירה

חפש – חפירה

הֵן יַעֲשֹׁק נָהָר לֹא יַחְפּוֹז יִבְטַח כִּי יָגִיחַ יַרְדֵּן אֶל פִּיהוּ.

איוב מ, כג.

יחפוז – מפרשים מלשון חפזון ומהירות, אך יש המפרשים מלשון תנועה, ועוד. ואולי חפץ דומה לחפז, תנועת הלב. והחפץ הדומם הוא מה שחפצים בו.

מי שמתחפש הוא מי שמחפשים אחריו. חופש עניינו אחר, פש.

חפ הוא אכן צליל החפירה. והוא קרוב לכף – כלי החפירה.

צד שני שונה –

דחף – דחה

סחף – שחה

רחף – רפרף, עף

שחף – עף.

שורש 'דח' ו'דכ'

שורש דח עניינו דחייה וריחוק –

דחה

(דחס) – לא בתנ"ך

דחף

דחק

וכן –

נדח

כִּי מוֹת נָמוּת וְכַמַּיִם הַנִּגָּרִים אַרְצָה אֲשֶׁר לֹא יֵאָסֵפוּ וְלֹא יִשָּׂא אֱלֹהִים נֶפֶשׁ וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח.

שמואל ב, יד, יד.

שורש 'דך' עניינו רפיון –

דכא – רפה

עַמְּךָ יהוה יְדַכְּאוּ וְנַחֲלָתְךָ יְעַנּוּ.

תהילים צד, ה.

דיכאון קליני הוא דכדוך, חלישות, אך אולי ניתן לטעון ששורשו גם מדחייה וריחוק?

כן יש דך-עני, וכן 'פצוע־דכא'.

השורשים 'מח' ו'הכ'

השורשים 'מח' ו'הכ' עניינם הכאה –

מחא – מחא־כף, הכאה

מחה – בהכאה

מחק – כמו מחה, בהכאה

מחץ – הכאה

וכן מסופר על יעל –

יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ.

שופטים ה, כו.

וכן –

מוח, נימוח – נמחה

מֵחַ העצמות – נימוח

ומזה כנראה גם מוֹחַ – מילה שאינה בתנ"ך.

מחר – עניינו אחַר, לאחַר.

הכה – הכאה

כָּה, וכן חה – קול ההכאה.

שורש 'חק'

שורש 'חק' – אות ק' – שיבור וחקיקה

דחק – דחה

מחק – מחה

צחק, שׂחק – חה חה

רחק – עניין חוק וגבול

מהצד השני –

חוק, חקק – חוק הוא דבר הנחקק באבן, כחוקי חמורבי וכתורה.

מלבד עשרת הדיברות החקוקים, גם ביהושע –

וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

יהושע ח, לב.

חקה – חקיקה על הקיר –

וַתּוֹסֶף אֶל תַּזְנוּתֶיהָ וַתֵּרֶא אַנְשֵׁי מְחֻקֶּה עַל הַקִּיר צַלְמֵי כשדיים [כַשְׂדִּים] חֲקֻקִים בַּשָּׁשַׁר.

יחזקאל כג, יד.

חקר – 'חקרו את הארץ' – בקרו בה, קר. נראה כך. או שמא 'אשר בידו מחקרי ארץ' – מעמקיה, הדורשים חציבה – ?

ועוד בעניין צחק – בעבר כתבתי שיש כאן צ' הביטול ועוד חוק, כלומר ביטול החוק. ואכן, ביטול חוק מוביל לצחוק, כפי שהראיתי שם. אך זאת על דרך הדרש, כנראה.

ק' היא אות שניתן לשמוע בה את קולות השיבור, הקידוח והחקיקה.

שורש 'פש'

שורש 'פש' כולל ארבעה פעלים –

טפש (שמן)

נפש

עפש

רפש

לכאורה, מה הקשר ביניהם? טפש, עפש ורפש הם דברים שליליים, סוגי ניוול, אבל מה עם נפש, שהיא גם פועל – 'וינפש'?

כאן הצד השני של הפועל יוכל לסייע לנו, ובכלל שורשי ל"ה עוזרים בפעמים רבות, כי כל שצריך הוא להוריד את הה"א. וכבר ידע רעיון זה מנחם בן סרוק במחברתו, שאני הולך לאורה. ובכן –

פשׂה – כמו בעור, אמנם בשי"ן שמאלית, אך נראה שייך לפה. הגדרת האקדמיה –

התפשט ומתרחב ממקום למקום.

והנה, הגדרה זו מתאימה גם לארבעת הפעלים הקודמים – הנפש 'מתרחבת', וכן הנגעים טפש-עפש-רפש פושים ומתרחבים במקומותיהם.

טפש, אגב, במקורו הוא שומן, ושומן על הלב מייצר טיפשות במובן כסילות. 'טפש כחלב לבם'. וכן נמצא 'רטפש' באותו מובן. או לפי הגדרת האקדמיה לגבי לשון המקרא – רקב , קלקול.

”רֻטֲפַשׁ בְּשָׂרוֹ מִנֹּעַר יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו“ (איוב לג, פסוק כה).

אפשר לשמוע קול התפשטות ב'פששש'.

וכן 'חופש'.

שורש 'טש'

'טש' – קול ההכאה, כמו בפטיש, וכך כל שורשיו –

בטש – הכאה

טוש – קרב ניטש, הכאה

לטש – לטישת זכוכית, בהכאה

נטש – 'בטריקת דלת'?

עטש – קול העיטוש 'עטשי'

קטש – בהכאה

רטש – בהכאה

אין לו צד שני, מלבד טשטש, שעניינו אחר, והוא מודרני.

על יטושׂ, בש' שמאלית, דיברתי בפוסט קודם, ואינו שייך לכאן. עניינו קול 'טססס' של מהירות וטיסה.

שורש 'זר'

שורש 'זר' עניינו זרייה וזריקה, וכן מלשון זֵר וזרות (אולי הזר נקרא כך משום ריחוקו, כדבר כנזרה ונזרק למרחק), בולט יותר בחלק השני –

אזר – חגר סביבו כמו זֵר

בזר – כמו פזר, מודרני.

גזר – גזז, גז.

חזר – כמו זר, עגול. – ? ובארמית הדר.

נזר, זור – נמנע, זרות. נזיר.

עזר – לזר?

פזר – נזרק למרחב, זרה

שזר – זֵר, מודרני.

וכן יש – מזור-שזורים, אכזר, נזר-כתר-זר.

האל 'נאזר בגבורה' – א' האל.

זרה – זרייה

זרח – זרק אור

זרם – זרק מים

זרע – זרק זרע

זרק – זריקה

זרר – התעטש, זרק רוק

וכן יש – זרא-משהו זר, זרד, זרת.

שורש 'חר'

חר עניינו אסון או חור –

חרב – אסון

חרד – אסון

חרה – כעס, אסון

חרט – חור

חרך – שריפה, אסון

חרף – בחרי־אף

חרץ – חור

חרק – חור

חרר -חור

חרחר – קול החרחור

חרת – חור

כלומר, חמישה מלשון אסון, וחמישה מלשון חור. לפי חר"ה וחר"ר בהתאמה. ועוד אחד, הכפול, לעצמו.

לגבי החור – אפשר לשמוע בו בבירור את קול החריצה והחריקה – חרררר. אכן, ממש כאדם מחרחר. ומכאן גם כנראה ההשאלה לכל צרה, אולי בעיקר מקול השריפה. וכן – שחור.

עוד יש – חרול-קוץ, חרא, חרג, חרז, חרס – כד ושמש, וחרם – שכבר כתבתי בעבר שלדעתי הוא מלשון החורים שברשת, ומכאן בהשאלה ללשון קדושה ונידוי.

ומהצד השני –

אחר – יש לאחר ויש מישהו אחר. ולא מוצא קשר לשוני לכאן.

בחר – 'בחרתיך בכור עוני', עניין שריפה. בחירה – אולי מלשון חירות, להלן.

נחר – 'בני אימי נחרו בי' – עניין חרי־אף ושריפה

סחר – הולך סחור-סחור במעגל

שחר – שחור משריפה.

על חירות ובן־חורין כתבתי בעבר, שהרי האנשים החשובים נקראו 'חורים', ואולי בדומה למחררים את פניהם לאות כבוד בחברות הפרימיטיביות עד היום, ועיין שם.

עוד יש – מחר, מחיר, צחור-צח, שחר – שם אל.

העיקרון האוטומטופאי מודגם באות צד"י

אצרף הדגמה של העיקרון האונומטופאי, מתוך ספרי 'יסודות הבניין', כדי להבהיר את הדברים –

הדגמה

למשל, העיצור צ'. עד היום היא נשארה כמילה בת אות אחת – צ' – הוא קול הצקצוק, המבטא מורת רוח כללית. והנה, בטבע אנו מוצאים את קול הצרצור של הצרצר – צררר, צררר, היוצר את אותה מורת רוח בטרדנותו ועל כן הוא, כנראה, המקור לשימוש באות זו, שיש בהגייתה משהו צורמני גם ככה. עתה, אם נבדוק נראה, שבמילים רבות, המבטאות מורת רוח, נמצאת האות צ'. כך במילים צרה, מצוקה, כמו גם במילים – רצח, פצח וכן עוד רבות. ועוד יש עלינו לציין את המילה צא, שאינה אלא קול צקצוק מאורך – אנו משלחים מאיתנו את מה שמפריע לנו, בחינת 'דיבוק צא'.

קרובה לאות צ' היא האות ס', הבאה מאותו מקום חיתוך, וכן גם היא משמשת לרוב לציון משמעויות שליליות – שנאה, למשל (ש, הקרובה ל – ס') וכן רבות. מקורה הפנומנולוגי – קול הנחש – ססס, המשמש עוד משחר ההיסטוריה כסמל לכל דבר שלילי. ואת שימושה זה של האות ס' כמילה בת אות אחת אפשר למצוא עד לימינו בסינון ההברתי – ססס', המבטא את אותה שנאה מדוברת.

וקרובה לשתי אותיות אלה היא האות ז' השורקנית, המבטאת אף היא משמעויות דומות, ומקורה – קול הזמזום – בזזז, בזזז, כפי שמופיע במילה זבוב. עתה נוכל להבין מדוע נבחרה האות זין למילה זר, למשל, שהיא מבחינתה מתרחבת למילים רבות, המכילות אותה, כמו – פזר, שזר וכן הלאה.

וכמו מילים-אותיות אלו, כך גם בשאר האותיות, וזאת – בהכרח, מקורן הוא בחיקוי צלילי של קולות מן הטבע וכל שנותר לנו עתה הוא לאתרם.

מלבד זאת, ראוי לציין, כי האות צ' – יש לה גם שימושים נוספים, שאף הם מהווים חיקוי צלילי של קולות מן הטבע, כך אנו מוצאים גם את קול הצפצוף – ציפ ציפ, המציין את שירת הציפורים ומופיע אף בשמן בכלל – ציפור. את ההסבר לשתי משמעויות מנוגדות אלה של האות נוכל להסביר בנקל דרך התיאוריה המוכחת של אחדות הניגודים בלשון, כפי שהופיע, למשל, במאמר של פרויד בנושא לגבי מילים שלמות.

ילה נוספת שראוי לשים אליה לב בהקשר זה היא 'צרצור'. כמובן, זו מילה אונומטופאית הנגזרת מצליל הצרצר – צררר צררר, וכאן אפילו האקדמיה מודה בכך. אך היא גם נותנת לנו רמז מדוע נבחר צליל הצ' לציין אסונות ופגעים – כי הוא צורם כל-כך! כצליל הצרצר ממש.

הנה כי כן, קול הצקצוק שנשתמר עד ימינו מפענח לנו צליל בסיסי בעברית, הנמצא במילים רבות. צא ולמד – אות צ' מציינת אסונות ופגעים, בפעמים רבות.

או בניסוח מחודש, על האות צד"י –

בשולי הפירוש לישעיה ל, נביט שוב בפסוק אחד בו –

וְטִמֵּאתֶם אֶת צִפּוּי פְּסִילֵי כַסְפֶּךָ וְאֶת אֲפֻדַּת מַסֵּכַת זְהָבֶךָ תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא תֹּאמַר לוֹ.

ישעיה ל, כב.

כבר התייחסתי לפסוק זה בעבר, אך עתה אחזור על דבריי.

הפסוק עוסק בסילוק הטמא והמאוס, עליו אומרים – -צא!'. ובמסורת שלנו אנו מכירים גם את הביטוי 'צא, דיבוק, צא!'.

והנה, צליל זה של 'צא' דומה מאוד לקול הצקצוק – צֶ'ה, ולא בכדי. הבסיס, לדעתי, הוא קול הצקצוק, שהשתמר על לימינו, וממנו נגזרה המילה צא, והשורש יצ"א בכללו. ולא רק היא, אלא שורת מילים של אסונות ופגעים משמרים את צליל הצ', הצד"י. כגון, צרה, מצוקה, צורם, צועק, עצוב, וכן הלאה.

מילה נוספת שראוי לשים אליה לב בהקשר זה היא 'צרצור'. כמובן, זו מילה אונומטופאית הנגזרת מצליל הצרצר – צררר צררר, וכאן אפילו האקדמיה מודה בכך. אך היא גם נותנת לנו רמז מדוע נבחר צליל הצ' לציין אסונות ופגעים – כי הוא צורם כל-כך! כצליל הצרצר ממש.

הנה כי כן, קול הצקצוק שנשתמר עד ימינו מפענח לנו צליל בסיסי בעברית, הנמצא במילים רבות. צא ולמד – אות צ' מציינת אסונות ופגעים, בפעמים רבות.

שורשי החיתוך

שורשי החיתוך הם רבים, על כן אקבצם למקום אחד.

שורש 'קט'

קט – לחתוך –

קטב – לחתוך לשניים

קטל – לחתוך חיים

קטם – לחתוך חלק מפרי

קטן – לחתוך אורך, קט-קטן

קטע – לחתוך

קטף – לחתוך פרי מענף

קטש – חתך, ואולי גם כתש.

וכן באנגלית – cut.

ומהצד השני –

נקט – מודרני, אולי כמו נקד

שקט – ש' השקט ששש, קט כמו קיט-נופש?

'אשר יקוט כסלו' באיוב (ח, יד), מפרש רש"י – יקצור ויכרות כסלתו והבטחתו.

ניתן לשמוע את צליל השבירה ב'קט'. ק' אות נשברת, וכן מקובל היום לומר – 'קנאק' לשבירה.

השורשים 'חת', 'חט' ו'חד'. ו'כת'.

חת כמו קט עניינו לחתוך, וכן חד. וממנו גם פחד, מהדבר החד והחותך.

אחד – כמו חוד

חוד, חד – חד, חתך

יחד – מלשון איחוד

כחד – שיקר והכחיד.

פחד – חת

שחד – ? אולי מלשון פחד? כחד?

וכבר כתבתי פעמים שחתול נקרא כך על שם פחדו הניכר – חת. כמו – 'אל תירא ואל תחת'.

יתכן שיש כאן גורם נוסף הקשור למוסר, הכורך יחד את שחד-כחד-פחד וכו'.

נחת – הוא מלשון נח

חת – פחד

סחט – ?

וכן מחט – חדה

ומצד שני –

חדק – קוץ, חד

חדש – ? אולי דש.

חתך – חתך

חתל – מלבד החתול יש חיתול, שאינו ידוע לי.

חתם – עניין חיתוך? וכן 'כרת ברית'

חתן – עניינו חיתום

חתר – בתנועות חדות

חטא – חטא וחיטא – לא ברור. א' האל. אולי החטיא – בהיעדר חדות.

חטט – בדבר חד, מחוטט – קמוט.

חטב – חיתוך.

חטף – באבחה חדה.

וכן יש חוטר.

שורש 'כת'

כתב – בכלי חד, חרט. אולי גם תו.

כתת – חתך. לכן גם כנראה קטש מלשון חתיכה.

כתם – 'כתם אופיר' – זהב. – ?

חרט – כלי חד.

כתר – גם זהב, – ?

שורש 'קצ'

עניינו קציצה וקצה –

קצב – קצץ

קצה – קצ

קצע – קצץ

קצף – כעס, קצר־רוח? וחרי־אף? כן יש 'שצף־קצף' (ישעיה נד, ח).

קצץ – קצ

קצר – קצץ

קצ – כמו קט – קציצה.

קצח – אולי על שם קציצתו, קצת – קצה, קצין – מקצה העם? קץ – קצה.

קוץ – עוקץ וקוצץ.

הקוצף מעלה רוק בפיו ומכאן המשמעות השנייה – קצף על פני המים, המופיעה פעם אחת במקרא.

מהצד השני –

גם לשון מאיסה –

קוצ – לקוץ בדבר, למאוס בו

יקץ – הקיץ, קם משנתו – קץ הלילה

עקץ – כמו קוץ

שקץ – מאס

לקוץ בדבר ולשקץ אותו – אולי כמו 'כלו כל הקיצין, באו מים עד נפש', להביא סוף וקץ לדבר. ואולי כמו קוץ דוקר.

שקץ-רמש – על שם שמשקצים אותו.

להטעמה –

קֵץ בָּא בָּא הַקֵּץ הֵקִיץ אֵלָיִךְ הִנֵּה בָּאָה.

יחזקאל ז, ו.

שורש 'גד'

לגדוד, לגדום, לגדוע – לחתוך.

גדד – חתך

גדל – הפך הדל?

גדם – חתך איבר

גדע – חתך

גדף – ? כמו חרף?

גדר – הסברנו מלשון דר

גדש – דש.

וכן יש גדה, גדי.

גדד – קטף תמרים.

וכן באנגלית 'cut' – חתך, גד.

ומהצד השני –

אגד – ? כמו אגר?

בגד – בגד ובגידה. – ?

סגד – שם אל 'גד'. בעברית מזל. וכן באנגלית – god.

נגד – גדה שנייה.

שורש 'גז'

גז – חיתוך –

גזז – גז

גזל – חתך מידי אחר

גזם – גז

גזע – על שם חיתוכו של גזע העץ

גזר – גז

וכן – גרזן – גז, חותך. וכן כמובן גֵז הצאן. גַז – נגוז.

ומהצד השני –

גוז, גז – נעלם, נחתך.

רגז – רגש+זעף?

יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה.

תהילים צ, י.

גזז – קול הגזיזה, וכנראה גזיזת הצמר במקור.

קפ

קפד הוא לשון חז"ל בעיקר, אך נמצא גם בתנ"ך –

קְפָדָה בָא וּבִקְשׁוּ שָׁלוֹם וָאָיִן.

יחזקאל ז, כה.

"קפדה" – ענין כריתה כמו קפדתי כאורג חיי (שם לח) – מצודות, וכן רש"י.

"קפדה", וחברו קפדתי כאורג חיי (ישעיה ל"ח י"ב), ופירשתי שם מענין קשירת וכריכת הרתוק. – מלבי"ם.

אם הוא מלשון כריתה, קפ זה מצטרף לפעלי קט-כת.

ספר לשון – מאמרים –

פרויקטור – מבצע

מונה פרויקטור חדש – נחמן אש. ברכות. אבל למה 'פרויקטור', ולא פשוט, נאמר – 'איש ביצוע', או 'מבצע'?

זו מילה תנ"כית –

וְהָיָה כִּי יְבַצַּע אֲדֹנָי אֶת כָּל מַעֲשֵׂהוּ בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלָ‍ִם אֶפְקֹד עַל פְּרִי גֹדֶל לְבַב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְעַל תִּפְאֶרֶת רוּם עֵינָיו.

ישעיה י, יב.

יְדֵי זְרֻבָּבֶל יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה וְיָדָיו תְּבַצַּעְנָה וְיָדַעְתָּ כִּי יְהוָה צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם.

זכריה ד, ט.

המפרשים אומרים – מלשון גמר עשייה.

מה הקשר בין ביצוע ובין בצע-כסף – איני יודע. אבל בצע הוא כמו בקע, מין מטבע, והוא כנראה על שם בקיעה וחצייה. כן לבצוע לחם. מבצע – לחתוך במחיר.

ובלשון חז"ל המילה 'ביצוע' באה גם במובן של עשיית פשרה. יש מי שטוען שאסור לבצוע, ויש מי שטוען שמצווה לבצוע. אולי מלשון אמצע וממוצע.

וכך כתוב שם –

וכשם שהדין בשלשה כך הפשרה בשלשה. נגמר הדין אין רשאי לבצוע.  ר' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומ': כל המבצע הרי זה חוטא, והמברך את המבצע הרי זה מנאץ לפני המקום… אלא יקוב הדין את ההר… ר' יהושע בן קרחה אומ': מצוה לבצוע שנ' אמת ומשפט ושלום שפטו בשעריכם… ר' שמעון בן מנסיא אומ': פעמים יבצע אדם פעמים אל יבצע אדם. כיצד? שנים שבאו אצל אחד לדון עד שלא שמע את דבריהם ואם מששמע את דבריהם ואינו יודע להיכן הדין נוטה רשאי שיאמר להם צאו וביצעו אבל מששמע את דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה אינו רשאי שיאמר להם צאו וביצעו.

בבלי סנהדרין דף ו ע"א.

ובדרך הדרש – אז אולי הדרך היחידה 'לבצע' משהו היא ללכת בדרך האמצע, בדרך הפשרה.

אך אולי להיפך – צריך לחתוך!

על המחשבה

וַיַּרְא יהוה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבֹּו רַק רַע כָּל-הַיֹּום.

בראשית ו, ה.

עוד על פסוק זה, שבו מופיעה ה'מחשבה' לראשונה. זו כמובן תופיע עוד רבות בתנ"ך בהמשך.

נתקלתי בשאלה יפה – מהי מחשבה? זו שאלה שלא כל-כך פשוט לענות עליה, אולי בגלל שכשאנו נאלצים 'לחשוב על המחשבה' אנו נתקלים במעין פרדוקס. ובכל אופן ניתן לחשוב עליה, ולו מבחינה מטריאליסטית. מחשבה, מבחינה פיזית, היא יצירת אי-אילו קישורים במוח העוזרים לנו להבין את המציאות. ודאי לתחום מדעי המוח יש מה לומר על כך. כמו כן יש דרכים למחשבה, שעיקריהן כמדומני הן יצירת הבדלה ומציאת המשותף. אבל כל זה עדיין מרגיש חסר. נפנה אם כך לצד הלשוני –

כמו בהרבה פעלים אחרים – ואינני יודע אם שמו לזה לב – הפועל חש"ב שייך לקבוצה של ארבעה פעלים (לעיתים אלו שמונה, ולעיתים מספר אחר) המתחילים ב'חש'. את עובדת היות השורש העברי בן שתי אותיות במקורו נראה שאין צורך להוכיח, וכבר העניין דובר רבות. ובכן, אלה הפעלים –

חשב

חשד

חשק

חשש

כפי שאפשר לראות בנקל, יש מכנה משותף ברור בין הפעלים, והוא הפעלת פעולה שכלית כלשהי ביחס לאובייקט. כך חשב – היא פעולה לוגית, חשד – היא פעולה שכלית-נפשית שמקורה פחד, חשק – היא פעולה שכלית-יצרית בשטח המיני בעיקר, וחשש – דומה מאוד לחשד.

על־כן אני חושב שהשורש הבסיסי של המילה 'חשב' היא 'חש', עניין תחושה. ואולי תוספת הבי"ת באה להביע 'חש ב', כמו – 'חש בדבר'.

אם דבר זה נכון, הרי שמקור המחשבה השכלית, לפחות לפי הלשון, הוא סנסואלי. ואולי הדבר יוכל לסייע בוויכוח העתיק בין הרציונליסטים והאמפיריציסטים.

(הערה – עוד נמצא השורש 'חשך', אך הוא משורש הבסיס 'שך', כמו 'סך', 'סכך', וכן בשי"ן שמאלית – חשׂך).

ירך-ברך

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. ב וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי. ג וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ.

בראשית כד.

כה וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. כו וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. כז וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב. כט וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. ל וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. לא וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי. לב וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ. לג עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה.

בראשית לב.

שני מקרים – בראשון הנגיעה בירך קשורה לשבועה, בשני – לברכה. שתיהן פעולות דיבור דתיות הקשורות לנאמנות. הקשר לאיבר המיני נראה ברור. וכן הוא הביטוי 'יוצאי־ירך' לצאצאים. ועוד מופיע ירך כצד כמו ב'ירך־המשכן'.

מה שמעניין מבחינה לשונית הוא הקשר ירך-ברך, ברכה. ואולי גם הברכיים נקראות כך משום שמי שמתברך יורד על ברכיו, או בדומה לזה.

זכר ונקבה

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.

בראשית א, כז.

אטימולוגיה עממית ידועה מקשרת בין זכר וזיכרון, וכן בין אישה לנשייה, שכחה, כמו ב'תהום הנשייה'. כך נטען ששוב התכונה הגברית מיוחסת לגבר.

אמנם יתכן בהחלט שפרשנות כזו ננקטה לאורך ההיסטוריה, אך היא כנראה לא האטימולוגיה המקורית.

אישה היא פשוט צורת הנקבה של איש (שעליו כבר דיברתי בעבר). וזכר הוא דומה לזקר, על שם האיבר הזקוף, כשם שנקבה היא על שם הנקב שבגופה. מחשבה די בסיסית של האדם הקדום.

ובכל זאת, מהו אם כך 'לזכור', מדוע בא שורש זה במשמעות זו?

לדעתי, אף הוא מלשון זקירה, שכן מקומות הזיכרון היו זקורים מעל פני הקרקע, ויעיד על כך מבנה ה'זיקורט' הקדום – מגדל גבוה שקשה לשכוח.

ומכאן נפליג הלאה – כזה הוא כנראה גם ה'זיכרון' המופיע בפסוק שממנו נלמדה מצוות תפילין –

וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְהֹוָה מִמִּצְרָיִם.

שמות יג, ט.

הזיכרון, כמו הטוטפות – מעין תכשיט בולט על המצח, והוא דבר בלתי נשכח.

ואגב, יש פסוק דומה לזה, שבא דווקא בהקשר מיני –

וְאַחַר הַדֶּלֶת וְהַמְּזוּזָה שַׂמְתְּ זִכְרוֹנֵךְ כִּי מֵאִתִּי גִּלִּית וַתַּעֲלִי הִרְחַבְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ וַתִּכְרָת לָךְ מֵהֶם אָהַבְתְּ מִשְׁכָּבָם יָד חָזִית.

ישעיה נז, ח.

ופסוק זה אף מתקשר לפסוק נוסף, שאפשר שהוא מאותו עניין –

וַתִּקְחִי כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ מִזְּהָבִי וּמִכַּסְפִּי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ וַתַּעֲשִׂי לָךְ צַלְמֵי זָכָר וַתִּזְנִי בָם.

יחזקאל טז, יז.

עת"ר

בפרשתנו 'תולדות' מופיע השורש עת"ר בפעם הראשונה, ובצורה כפולה. זו הזדמנות טובה לדון בו –

וַיֶּעְתַּר יִצְחָק ל͏ַיהוה לְנֹכַח אִשְׁתֹּו כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לֹו יהוה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתֹּו׃

בראשית כה, כא.

ויעתר הראשון – התפלל, והשני – נענה לתפילה, והם מאותו עניין.

ולדעתי עתר הוא פשוט עשן.

קודם כל, כך מופיע בפירוש –

וְשִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי בֵית-יִשְׂרָאֵל וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶן-שָׁפָן עֹמֵד בְּתֹוכָם עֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְאִישׁ מִקְטַרְתֹּו בְּיָדֹו וַעֲתַר עֲנַן-הַקְּטֹרֶת עֹלֶה.

יחזקאל ח, יא.

ומופיע גם בצורה מרומזת יותר בסמיכות הערים –

לִבְנָה וָעֶתֶר וְעָשָׁן.

יהושע טו, מב. וכן שוב בהמשך הספר.

ושנית, עתר הוא עשן בשינוי אותיות, שכן ש' ות' מתחלפות, כמו ב'בשן', שנכתב במקור 'בת'ן', וכן ר' ונ' הן ממשפחת אותיות למנ"ר המשותפת.

והעשן הוא כנראה עשן המזבח, מקום התפילה. כלומר – התפילה נערכה ליד המזבח והקורבן וכך נוצר צימוד בין המילים. וכן אפשר לומר שהתפילה עולה כעשן.

עשן עצמו הוא מגזרת אש. אכן, 'אין עשן בלי אש'. ועל האש כבר דיברתי.

כמו כן מופיעה בתנ"ך עתרת, והיא מגזרת כתר עגול. וממנה – לעטר.

מקול מחרף ומגדף

לחרף הוא לקלל, כמו בפסוק –

מִקֹּול מְחָרֵף וּמְגַדֵּף מִפְּנֵי אֹויֵב וּמִתְנַקֵּם.

תהילים כא, יז.

לדעתי הוא ממשפחת שורשי 'חר' וקיצור של חרי־אף. חר עניינו חימום, כמו שחור ובחר (בחרתיך בכור עוני, שריפה), ומלשון חור, כמו חרר, וכן חלל. כאן שתי המשמעויות אפשריות. המקלל כועס ומתחמם, וכן עושה חור, שהרי גם 'לנקוב' הוא לקלל.

ויש גם 'לחרף נפש', כמו בפסוק –

זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשֹׁו לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרֹומֵי שָׂדֶה.

שופטים ה, יח.

אפשר לומר אולי שהמחרף נפשו כאילו מקלל את נפשו, או מקל בה. אבל אפשר גם לומר שהוא מחריף, מקצין, מותח את נפשו לקצה.

מה בין מחריף ומחרף? המחרף כמובן נמצא במצב שהחריף.

גם החורף, המופיע בתנ"ך, הוא עונה בה מזג האוויר מחריף ומקצין. וגם חריף הוא טעם חריף ומוקצן.

וישנה עוד משמעות – חרף הדבר, למרות הדבר. אלא שמשמעות זו מופיעה בפסוק אחד בלבד –

יִשְׁלַח מִשָּׁמַיִם וְיֹושִׁיעֵנִי חֵרֵף שֹׁאֲפִי סֶלָה יִשְׁלַח אֱלֹהִים חַסְדֹּו וַאֲמִתֹּו.

תהילים נז, ד.

אלא שכאן הפסוק מדבר על האויב – שואפי – וכנראה המילה 'חרף' מציינת את חירופו וגידופו, אך הדברים קיבלו משמעות אחרת.

ברור שממחרף זה נגזרת גם המילה חרפה.

נשיא

נשיא – הוא מי שנישא מעלה מעל העם. נשיא הוא גם ענן, כנראה גם כן מפני שהוא נישא, אך אולי בגלל שהוא נושא גשם.

אני חושב שיש קשר בין נשיא ובין נס-דגל, שאף הוא נישא. זאת על אף ששורש הבסיס כאן הוא שא, שכן הנ' יכולה ליפול, כמו בפסוק –

"שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם".

במדבר א, ב.

לשאת ראש – לספור, וגם – בפסוקים אחרים – לכבד, להרים ראש.

אגב, יכול להיות שגם המילה 'ראש' היא שיכול־אותיות של 'שא', שהרי הראש נישא ומורם.

גם 'שיא' הוא כמובן למעלה

על המילים נס ודגל ראו פוסט נפרד –

נס ודגל

1.

אות נ' עניינה תנועה. כך, למשל, במילה נע ובמילה נד, שאף חוברו יחד לביטוי אחד, כמו בפסוק –

כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ.

בראשית ד, יב.

כך היא באה גם במילים של הפסק תנועה, כגון – נח ונם.

ושוב לעניין תנועה, הפעם תנועה ברוח – הצורות נס ונף. נף – להתנופף ברוח, ונס – מתחלק לשניים – מלשון ניסה ומנוסה, ומלשון התנוססות ברוח, כמו בפסוק –

נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס מִפְּנֵי קֹשֶׁט סֶלָה.

תהילים ס, ו.

כך גם הנֵס, הדגל, נקרא כך משום שהוא מתנוסס ברוח.

ומה באשר לנס, במובן של פלא? הוא כמו נס-דגל, ניצב בגובה, וכולם נושאים אליו עיניים.

שימושים נוספים לנ' התנועה – נהג, סואן ועוד.

מה הקשר בין זה ובין נס"ה במובן של ניסיון, לנסות – צריך עוד לבדוק. יש שפירשו שהניסיון מרומם את האדם, אך לי נראה יותר שהוא מלשון מסע ונסיעה (וכן קרוב למשא), שהן צבירת מרחק. וכן ראו –

וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת-חַרְבֹּו מֵעַל לְמַדָּיו וַיֹּאֶל לָלֶכֶת כִּי לֹא-נִסָּה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-שָׁאוּל לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו.

שמאל א, יז, לט.

ויש גם נסה כמו נסך, שפוך –

רַבִּים אֹמְרִים מִי יַרְאֵנוּ טוֹב נְסָה עָלֵינוּ אוֹר פָּנֶיךָ יְהוָה.

תהילים ד, ז.

2.

אות ל' עניינה למעלה.

גל הוא דבר שעולה אל על, גם גל בים וגם גל אבנים.

לדלות זה להעלות למעלה. ודל – עני – הוא מי שנשאר למטה.

להלל זה להעלות ולרומם.

סל הוא מה שנושאים על הכתפיים. מסילה היא דרך מוגבהת, לפי המפרשים הקדומים, וכל סלילה היא מלשון על.

עלה, וכן מילת היחס על, הן כמובן מלשון עלייה.

נפל – מגבוה לנמוך. ובדומה לו, אגב, ישנם גם זל, נזל, וגם טל, הנוזל מטה. של נעלייך – גם במשפחה זו.

צֵל – מוטל ארצה.

קל – הוא מה שנופל.

אם כן דגל – הוא מה שמונף אל על, כמו גל.

ממנו בהשאלה – מחנה, שהרי כל מחנה אצל בני ישראל ניצב דגל. ולדגול – לתמוך במחנה, והוא שימוש מאוחר בהרבה.

שימושים אחרים לל' של למעלה – אל, ואות השימוש ל' – כנראה במקור למעלה. אֵל, במשמע אלוהים – הוא אומנם שמו של אל כנעני מסוים, אך אפשר שנקרא כך, כי הוא נמצא למעלה ואליו נושאים עיניים. ועוד הרבה.

אגב, גם פלא, עניינו ל' העליונות, על אף שהוא קרוב גם לפלה, במשמע הופלה, הופרד, שכן פלא הוא מאורע שמופרד ונבדל מהשאר. אך כנראה ההפליה במקור קשורה להרמה והנפה, כמו הנפת התבואה.

ועוד, אפשר שנבחרה הל' לציון משמעות זו, כי בהגייתה הלשון עולה ונוגעת בחיך העליון. ואולי גם בצורתה היא פונה כלפי מעלה מסיבה זו.

נכון לבי

ראיתי שהתפתח שוב ויכוח בנוגע לצורך בכוונה למצוות. יש על כך דיון כבר בגמרא, אך הוא נמשך גם הלאה, והנה מגיע עד לימינו. ראיתי לנכון אם כך לציין מה לדעתי הגישה התנ"כית לנושא הזה.

בתנ"ך אין שורש כוון קיים כלל. אמנם קיימות המילים 'לעשות כוונים למלכת השמים' המופיעות בירמיה, ומפורשות כעוגות הנעשות לעבודה זרה, וכן אפשר שיש קשר בין 'כוונים' אלה ובין 'כיון צלמכם' המופיע בעמוס, גם סוג של עבודה זרה, כפי שמציינים חלק מהמפרשים, אך כפועל וכמילה במשמעות 'כוונה' – אין הופעה בתנ"ך, זה שימוש מאוחר.

אבל כל זה לא אומר שאין המשמעות של הביטוי מופיעה, שהרי 'כוון' נגזר משורש, כו"ן, שממנו המילים נכון, לכונן, כן וכיוב', ואת אלה נוכל למצוא.

והנה, יש לנו פסוקים די ברורים הכוללים את השורש הזה, במשמעות הזו –

לֵב טָהֹור בְּרָא-לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכֹון חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי.

תהילים נא, יב.

נָכֹון לִבִּי אֱלֹהִים נָכֹון לִבִּי אָשִׁירָה וַאֲזַמֵּרָה.

תהילים נז, ח.

או להיפך –

וְלִבָּם לֹא-נָכֹון עִמֹּו וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתֹו.

תהילים עח, לז.

רוח נכונה היא רוח כנה, מילה שגם כן מופיעה, כמו בדברי אחי יוסף –

כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא-הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים.

בראשית מב, יא.

ורוח נכונה וכנה מכוננת את האדם, מעמידה אותו על מכונו.

זה כל מה שאני צריך לדעת בנושא זה.

בעלי או אישי?

וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי.

הושע ב, יח.

כך הושע אומר לאומה הישראלית. אך הפסוק הזה כבר מזמן נתפס ומשמש כפסוק פמיניסטי. המילה 'בעל' מסמנת יחסי בעלות, שהרי 'האישה נקנית', כדברי חז"ל, 'בכסף, בשטר ובביאה', וביאה היא 'בעילה', כמובן. אבל בעל הוא גם שם אל מקומי, שישראל היו עובדים גם אותו, לצער הנביא.

אבל האומנם בתקופת התנ"ך השתמשו יותר במילה 'בעל'? מבדיקה זריזה ולא לגמרי יסודית מצאתי, כי בתנ"ך באות שתי הלשונות האלה, גם בעל וגם איש. למשל, בפסוק הידוע ממשלי – 'בטח בה לב בעלה'. ואולם, המילה 'בעל' מופיעה מעט מאוד יחסית למילה 'איש', שבאה בדרך כלל בהטייה – אישהּ, עם מפיק בה"א. לכן נראה שצורה זו הייתה נפוצה יותר. התמונה כנראה מתהפכת רק בתקופת חז"ל. כך נראה.

אבל אם כך יש בעיה. מדוע הנביא אומר שישתמשו במילה 'אישי' רק 'ביום ההוא', כלומר באחרית הימים? יכול להיות – אני מציע – שמכיוון ששתי הלשונות גם־יחד היו מקובלות, כאמור, הנביא אומר שהלשון השנייה תשתרר יותר. בכל אופן הוא כנראה באמת רומז גם אל יחס 'אישי' יותר אל האל, הנובע מאהבה ולא מיראה.

דבר דומה אני מוצא בדברי הנביאים על הפתגם העממי 'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה'. יחזקאל אומר – 'מה לכם מושלים את המשל הזה' ומתנגד לו. אבל ירמיה אומר כי רק 'בימים ההם', באחרית הימים, לא יאמרו את המשל הזה עוד.

כיצד הדברים מסתדרים? קודם־כל – הם אינם חייבים 'להסתדר'. כל נביא אומר את דעתו־הוא. אבל יתכן שבכל אופן אפשר ליישב ביניהם. יחזקאל אומר את המצב הרצוי, שאולי התקיים פה ושם אך לא היה נפוץ. כלומר, העם עדיין החזיק בפתגם הזה. ואילו ירמיה מתייחס למצב המצוי, והוא יהיה מצוי כך רק באחרית הימים, לדעתו.

וכך, אפשר לטעון, גם כאן. רק באחרית הימים לשון 'אישי' תהיה שלטת.

והנה, אכן כך, המהפכה הפמיניסטית הגיעה רק בימינו, אלפי שנים אחרי תקופתו של הושע. במשך כל ההיסטוריה נשים אכן היו משועבדות לבעליהן, שבדין נקראו בעליהן – כפי שאני קורא עכשיו בספר היסודי 'סבתא לא ידעה קרוא וכתוב' של פרופ' רחל אליאור – ותמונה זו השתנתה רק בימינו (במאה השנים האחרונות בערך, אולי קצת יותר).

בעל ואיש מבחינה לשונית

אגב (המשך לפוסט קודם), מבחינה לשונית –

'בעל' היא מילה שסימנה במקור את פעולת הבעילה המינית, שנקראת גם ביאה. 'בעל' נשמע כמו 'בא על'. צירוף שבא למשל בפסוק זה (ובדרך כלל לא בהקשר מיני) –

כִּי-יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין-לֹו לֹא-תִהְיֶה אֵשֶׁת-הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לֹו לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ׃

דברים כה, ה.

ומהו 'בא'? כידוע לנו האות ב' משמשת לציון 'בתוך', כאות שימוש. בא הוא, אם כן, כמו ב'. בא בה.

במילים רבות האות ב' משמשת באופן זה, אך זה כבר עניין לפוסט נוסף.

ומהו 'איש'? אני סבור שיש קשר בין המילה איש ובין המילה 'יש'. האיש הוא בסך־הכול ישות. וכנראה גם המילה 'אש' קשורה למילה יש. האש מתלקחת כמו יש־מאין. כך גם האור הוא הדבר הראשון שנברא, לפי הכתוב.

גם כאן, כנראה יש מילים נוספות הקשורות למשפחה זו, אך זה כבר עניין לפוסט נפרד.

'אש' הוא גם, כמובן, צליל הצתת האש, והוא כנראה המקור הראשון של המילה.

יש אם כך יסוד לשוני למובא בגמרא –

"דרש רבי עקיבא – איש ואישה זכו – שכינה ביניהם. לא זכו – אש אוכלתן".

(אגב – גם 'פעל' כנראה נגזר מ'בעל', שהרי הבעילה היא פעילות נמרצת. ואין להתפלא על כך שהיא הראשונית והגוזרת, שהרי זו מהפעולות האנושיות היסודיות ביותר.

ועוד – במקרא נמצא גם חילוף בעל-בחל, למשל בירמיה לא – 'ואנוכי בעלתי בם'. אך נראה שבחל הוא מגזרת חיל).

עקידה

לפרשת וירא – העקדה מבחינה לשונית

בפרשתנו מתרחש אירוע העקדה – אברהם עוקד את בנו יצחק על המזבח, או על המוקד. לא קשה לראות את הקשר הברור בין המילים עקד-מוקד. שורש הבסיס שלהן הוא 'קד', ובמילוני הסברתי שהוא שורש השייך למשפחת 'חד', כלומר חוד, נקודה – 'נקד' – מובחנת. כזה הוא המוקד, ואולי אפשר להניח מכאן שברגיל הוא עמד על פסגת הר, על חודו.

העלאה על המוקד של הזבח היא מעשה מקודש. והנה, לדעתי המילה קודש אינה אלא צירוף של מוקד-אש, כפי שכתבתי גם במילון. תחילה היה מוקד-האש, וממנו נגזרה אחר-כך המילה קודש, קדוש וכיוב' לציון דברים מסוגו.

העקדה, אם כך, היא מאורע קדוש. כמו כך, אלוהים ציווה זאת את אברהם, או במילים אחרות – פקד עליו, שורד פק"ד. כאן הקשר הוא פחות ברור, אבל עדיין הוא יתכן.

כמו כן, ברור שאברהם שקד על מלאכתו, כלומר התמקד בה והתרכז בה.

לבסוף, פעולת כבוד נוספת הקשורה לקדושה היא הקידה בפני האל או המלך. ואולי בדומה לקידה באה אחר-כך גם 'רקידה', הדומה לה.

ולבסוף-לבסוף, המילה המודרנית 'קוד' אפשר שגם היא נגזרת מהקידה, שהרי הקידה היא אולי קוד-ההתנהגות הראשון, ובוודאי המוכר שבהם.

בר

פרשת מקץ

וַיֵּרְדוּ אֲחֵי-יֹוסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם.

בראשית כז, ג.

די ברור הוא ש'לשבור בר' הוא לשון נופל על לשון, ולמעשה לדעתי 'לשבור' בא מהמילה 'בר'. בר היא התבואה, וכן לחם, כמו ב'לברות לחם', ולשבור הוא לקנות תבואה, וכן יוסף הוא 'המשביר' (ומכאן שם החנות הישראלית). מעניין הקשר גם ל'שבר' מלשון צרה, וכי מהי צרה גדולה יותר מרעב?

על המילה בר עצמה דיברתי די הרבה בעבר, וכאן רק אזכיר כי משמעה הוא גם חוץ, כמו בביטוי מלגו ומלבר (אף כי הוא ארמי), ואכן התבואה נמצאת בחוץ. וכך גם 'חיות הבר'. את המשך ניתוח המילה היסודית הזו ראו במקומו.

עתה, ארצה גם לקשר זאת למאמר הלשוני שהופיע השבת בעיתון הארץ, ועסק בשמותיו השונים של בית המרזח. נמנה אותם ונסביר –

א. בית מרזח – הפרשנים המסורתיים מפרשים לפעמים בית שמחה ולפעמים בית אבל, אבל המשמעות שהתקבעה היא בית שמחה ויין. במאמר בעיתון מוסיפים שהמילה נמצאה אף בשפות מקומיות נוספות, כך שמקורה לא עברי. בכל אופן אוכל להוסיף שבמקרא נמצא שורש זו"ח, למשל במילה מזח, כמו ב'למזח תמיד יחגרה' (יפורש בזמן אחר), וגם בלשון חז"ל, כמו ב'זחה עליו דעתו', ובאמת מי שנכנס לבית מרזח יוצא זחוח. לכן אפשר שיש קשר בין המילים. עם זאת עמוס הנביא כותב 'וסר מרזח סרוחים', ויש כאן משחק בין רזח וסרח דווקא, אך אין לדעת עד כמה יש כאן מעבר למשחק המילים.

(בעבר כתבתי גם ביאור למקום נוסף בגמרא בו מופיע בית המרזח, במעין כתב חידה).

ב. מסבאה – זה חידוש של בן יהודה. ואכן שורש סבא הוא מקראי. והוא קרוב לשׁבע, שביעת אוכל וסביאת יין. וכן כבר ציינו שהמספר שבע קשור לשביעה, כשם שהמספר שמונה קשור לשומן. והקשר לפרשתנו – שבע פרות שמנות, המציינות את שנות השובע.

ג. בר – זו מילה לועזית. במאמר בעיתון מציינים שהיא לקוחה מצרפתית, וקודם לטינית, אבל מקורה לא ידוע. והנה, לדעתי, מקורה יכול להיות פשוט עברי. הרי בר הוא הדלפק עליו מגישים משקה, וגם מזון. ואילו בר העברי הוא פשוט מזון. האם זו סתם מקריות? ועוד – מדרש לשוני ותיק אומר כי הבְּאֵר הייתה הבָּאר הקדום, מקום מפגש והיכרות.

ד. פאב – גם זו מילה לועזית, והפעם כנראה לגמרי לועזית. שלא תגידו שאני תמיד מוצא מקור עברי. היא קיצור של 'פאבליק האוס', אבל בעברית אין פ' לצד ב', שהרי שתיהן מאותו מקור חיתוך.

אבל לדעתי הביטוי העברי ההולם ביותר, שהיה חסר במאמר העיתון, הוא – 'בית משתה'. כך הוא מופיע מספר פעמים בתנ"ך, וזו כנראה הצורה הנפוצה ביותר. למשל –

וּבֵית-מִשְׁתֶּה לֹא-תָבֹוא לָשֶׁבֶת אֹותָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתֹּות.

ירמיה טז, ח.

עוד על המילה אושר

בפוסט הקודם סיימתי ואמרתי כי מאושר הוא מי שמקבל אישור חברתי, או אף עצמי. אישור-עצמי למען האמת הוא רעיון מודרני, אבל אישור חברתי כמקור לאושר מופיע בפירוש בתנ"ך, בביאור שמו של אשר בן לאה –

וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר.

בראשית ל, יג.

את תופעת ברכת הבנות ליולדת אנו מוצאים גם אצל רות, בפרק ד' שם.

עוד מבחינה לשונית, שורש אש"ר מתקשר גם לשורשים כש"ר ויש"ר. כשר הוא ודאי הדבר התקין, אך גם ישר, מלבד ציונו את המעשה המוסרי, מציין דבר תקין, שקיבל אישור, כפי שמתאר שמשון את בחירת לבו –

וַיֹּאמֶר לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ הַאֵין בִּבְנוֹת אַחֶיךָ וּבְכָל עַמִּי אִשָּׁה כִּי אַתָּה הוֹלֵךְ לָקַחַת אִשָּׁה מִפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי.

שופטים יד, ג.

בצורה פרשנית, אפשר אם כך לטעון שהמאושר הוא מי שהולך בדרך הישר.

ואוסיף ואומר שבעבר קישרתי את המאושר גם לאשורים, כלומר צעדים. ובאופן דומה הנימוסים נקראים גם 'הליכות', והמצוות – 'הלכות'.

נימוסים

בפגישת יעקב ורחל יש לשון-נופל-על-לשון ידוע –

י וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. יא וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ. 

בראשית כט.

וישק הראשון הוא מלשון השקיה, והשני הוא מלשון נשיקה.

האם יש קשר ביניהם? עד היום לא מצאתי קשר ברור, אף כי שניהם עוסקים בפה באופן מובהק.

והנה, האזנתי לפודקאסט 'חור בהשכלה' בפרק על נימוסים, ושם נאמר כי חוקרי נשיקות (יש דבר כזה) מסוימים סוברים, כי מקורה של הנשיקה היא בהעברת מזון לעוס מפה לפה, בעולם הקדום. זו אמנם רק דעה אחת במחקר זה, אך נראה שהקירבה הלשונית בעברית בין שתי המילים תומכת בה, או לפחות יכולה להיות מוסברת דרכה.

ואם כבר הזכרתי נימוסים אזכיר עוד כמה דברים –

שלמה יידוב אומר בשירו 'חולם בספרדית' ש'אין מילה בעברית לטקט'. זה נכון, אין מילה מקבילה בדיוק לטקט בעברית, ולכן שאלנו אותה. בדומה לזה שאלנו גם את המילים 'נימוס', 'ג'נטלמן' ועוד. מנגד, אחרים שאלו מאתנו מילה אחרת – חוצפה – מילה ידועה בארה"ב.

האם זה אומר שעמנו הוא לא נימוסי באופן מהותי? לדעתי – כן ולא, ואנסה להסביר –

כן – כי ראשית, 'נימוס' הוא האופן בו מבחינה היסטורית הוגדרו אופני ההתנהגות של הדתות האחרות, שנקראו 'הדתות הנימוסיות'. וזאת אף מבלי להיזדקק למקור המילה ב'נומוס' היווני, הרי הוא החוק. אבל לדת ישראל יש כללים אחרים.

גם ג'נטלמן, כפי שלמדתי לאחרונה, היה במקור תיאור למנהגו של בן אצולה. היהודים כמובן מעולם לא השתייכו למעמדות האצולה (אף שהיו שכיהנו בתפקידי שרים וכד'). ממילא כל כללי ההתנהגות האלה היו זרים להם.

ואכן, אין להכחיש, כי עד היום נימוסים הם סימן של מעמד חברתי. ככל שהמעמד החברתי גבוה יותר, כך כללי הנימוס נפוצים יותר, אם לדבר על דרך הכלל.

אך גם לא – כלומר, זה לא חייב להיות כך. הרי בעברית יש לנו ביטוי עתיק יפה, מלשון המשנה – 'דרך ארץ', שהיא הנימוס.

ומה עם 'טקט'? קודם כל – טקט הוא קיצור של טקטיקה, והיא לא תמיד או בהכרח דבר חיובי. ושנית – ישנן חלופות לא פחות טובות, אף כי לא לגמרי חופפות – מה עם לנהוג 'ברגישות'? ואולי אף 'בחוכמה'?

רשימת ההתנהגויות הראויות היא ארוכה, ואולי פעם אטרח ואאסוף אותה, אבל ללא ספק היא דבר שקיים בתרבות היהודית.

אם כך מהיכן צמחה החוצפה הישראלית, שללא ספק קיימת (ואולי גם מקדמת אותנו, כפי שיש הטוענים)? זה דבר שצריך לבדוק, אך אין להאשים בכך את התרבות היהודית מיסודה.

ורק אעיר לסיום שהמילה 'חוצפה' עצמה אינה עברית, בעצם, אלא ארמית. אין היא מופיעה בתנ"ך, אלא רק בגמרא, בביטויים כגון 'בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא' (עד כמה שידיעתי מגעת).

ולזה אעיר הערה מתוך השערה, שאולי יש קשר בין חצף ובין קצף, שהיא כן מילה מקראית, כמו בפסוק –

בַּיָּמִים הָהֵם וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף וַיְבַקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ.

אסתר ב, כא.

בכל מקרה החצף הוא שלילי ומוביל לקצף – 'וכדי בזיון וקצף'.

[ועוד וראו על אקט הקידה, באחד הפוסטים הקודמים].

שורש יכ"ח

עוד בעניין שורש יכ"ח. כמובן, יש להוכיח, במובן של להנכיח, להציג, ויש להוכיח במובן של תוכחה, ולדעתי הם קשורים. כמו כן יש להתווכח, שאף היא מילה תנ"כית, ולדעתי היא גזורה מאותו שורש ועניין. עד כאן יפה ומקובל.

עתה אוסיף, כי נראה לי ששורש יכ"ח גזור מ-כך, במובן ככה, כפי שרואות עיניך. כ' וח' כמובן מתחלפות.

ואפשר שיש קשר גם בין 'כך' ו'קח', כלומר שורש לק"ח. שהרי לוקחים את מה שיש לפניך.

ואפשר שיש קשר בין 'קח' ו'כוח', שהרי קיימת לקיחה בכוח.

עדיין לא הצלחתי למצוא קשר להתלקחות אש.

כמו כן, שורש כח"ש משמעותו לשקר, והוא צירוף של 'כך' וש' השלילה והמאיסה.

ויש כח"ש במובן של הרזיה, ואולי הסיבה לכך שהרזון הריהו כהיעלמות מהמציאות, מה'כך' הישנו.

וכן כח"ד בא במשמעות של שקר והיעלמות ומיתה.

לבסוף, אולי אף יש קשר בין המילה 'כך' למילת הסיבה 'כי'. ל'כי', כידוע, יש משמעויות רבות, כפי שמפרט גם רש"י, ולפעמים היא באה בתנ"ך פשוט לתיאור מציאות. ומכאן גם נגזר  השימוש שלה כסיבה. כלומר – הסיבה למתרחש עתה היא התרחשות שהייתה קודם.

ולבסוף ולבסוף, רק לשם החידוד, אולי יש קשר גם בין key באנגלית, כלומר מפתח, ובין 'כי' בעברית, שהרי המפתח להבנת המציאות היא הסיבה.

אדגיש שכל החלק השני כאן הוא השערה בלבד, וצריך עוד לבדוק את הדברים.

אפשר

במדור הלשוני ב'הארץ' של השבת האחרונה נידונה המילה 'אפשר'. לא אוכל לחזור על כל הדיון המסועף, אך הנה הפסקה האחרונה –

השאלה כעת היא כמובן אם המילה "פשר", שעומדת ביסוד שתי המילים התיאורטיות האלה, אי־פעם התקיימה. ייתכן שיש לכך דוגמה אחת בכתב יד מינכן של התלמוד הבבלי: "וגט מעושה זמנין פשר, וזמנין פסול" (יבמות ק"ו, א'). אם "פשר" במקרה זה אינו שיבוש של "כשר", הרי שזהו שימוש במילה פְּשָׁר במשמעות "מותר", בדומה ל"אפשר". אם כך, הדבר עשוי לפתור את החידה האטימולוגית שבה פתחנו את הטור. מֻתָּר גזורה מהשורש נת"ר, שמשמעותו היסודית היא התרה של קשר, כמו בפסוק "ה' מַתִּיר אֲסוּרִים" (תהלים קמ"ו, ז'). מכיוון שהמשמעות היסודית של השורש (הארמי) פש"ר היא התרת קשר גם כן, קל מאוד לראות איך נגזרת ממנו מילה בעלת אותה המשמעות.

https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/mehasafa/.premium.HIGHLIGHT-1.9328060

כלומר – אפשר באה מ'פשר', במשמעות של התר.

לכך ניתן להוסיף כי באופן פשוט יותר – פשר היא כמו פתר, שהרי ש' ות' מתחלפות (זאת למדתי מפרופ' ללשון, יונתן שונרי, שהכרתי). ופתר הוא גם כן כמו התר, כלומר – פרימת קשר.

כך מתפרשות גם שאר הצורות של המילה – פשרה, פשר, פושר. מלשון פתרון.

ולענייני השעה –

אמנם כבר כתבתי על הדבר אתמול, אך נראה כי כדאי להוסיף את העיקר באופן כללי, והעיקר הוא הכלל הידוע –

'פוליטיקה היא אמנות האפשר'.

רק כך אפשר 'לפתור' את הקשיים שמציבה המציאות. כלומר – חייבים להתפשר ולהפשיר.

המילה 'פשר', אגב, מופיעה רבות בחלק הארמי של דניאל, אך גם פעם אחת בקהלת –

מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יֹודֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּא.

קהלת, ח, א.

בצע

קראתי בספר של ניסן נצר שבצע משמעו תכלית. כך, למשל אומר יהודה לגבי יוסף – "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ" (בראשית לז, כו. ההופעה הראשונה של המילה בתנ"ך), ומשמעותו – מה התכלית של הדבר.

המשמעות המילולית הראשונה של המילה היא מלשון חיתוך, כמו בציעת הלחם, והתכלית היא מה שנחתך בסוף. גם הביצוע נגזר מכאן, שהרי הוא גמר מלאכה.

אז מה הקשר לבצע במשמעות הידועה של 'רדיפת בצע'? לפי נצר – שם זה הושאל לרדיפת ממון, מפני שרוב האנשים רואים ברדיפת הממון תכלית.

ביחס לזה אפשר לומר שני דברים –

ראשית, זה עצוב מאוד. אנו יודעים שרדיפת בצע היא אינה דבר חיובי, והיא לא מובילה לאושר, אז למה אנשים מתמידים בה? יש ערכים נעלים יותר שאפשר לשאוף אליהם, כמו תרומה לעולם, הקמת משפחה, השכלה, עזרה לזולת.

ושנית, מחשבה עצובה עוד יותר – אולי באמת שום תכלית היא לא ראויה ולא מספקת, וכל תכלית באשר היא, היא 'בצע' במובן השלילי.

אם כך, מה נשאר? אוכל להציע – הדרך. זו מחשבה שהוגים רבים, בעיקר במזרח, ביטאו אותה – לא ההגעה ליעד היא החשובה, אלא ההנאה מהדרך. לא התכלס, התכלית – שספק אם בנמצא בכלל – אלא החיים במהלכם.

ולשתי המחשבות האלה אוסיף אחת שלישית שחשבתי עליה לאחרונה, הפוכה מהקודמת –

לפעמים אומרים שאין טעם לשאוף למטרה, כי אחרי שאתה משיג אותה אתה חש ריקנות, ומיד פונה למטרה נוספת. אבל אני חושב שאדרבא, זה דבר חיובי. כי מה תעדיף? לשבת בלי עניין אחרי שהשגת מטרה אחת? ודאי שלא. לכן טוב מאוד שמיד מופיעה מטרה נוספת. כך גם אתה מתפתח, וגם על הדרך העולם מתפתח יותר ויותר.

כאמור, מחשבה זו הפוכה לקודמת, ובידכם לבחור ביניהן. שתיהן נראות לי חיוביות.

רהב

עוד בעניין 'ירהבו' שבפסוק מהפוסט הקודם – רהב זו מילה מעניינת (וגם שם משפחה נפוץ), שמתפרשת הן לשלילה (בעיקר), והן לחיוב (למשל – מרהיב). והיא גם שם של אלת ים קדומה.

מעניין הקשר שלה למילים אחרות – רב, רחב, רעב, רברבן. אולם מקורה הזר כשם של אלת ים, כאמור, מעמידה בפני קשיים. אף כי, צריך לומר גם זאת – יש קשרים בין כל השפות במזרח הקדום.

אז ננסה בכל זאת – רהב כגאווה או כאלת ים, הוא משהו רב־רושם, או בקיצור – רב. גם השם רברבן, שמופיע כמילה ארמית בחלק הארמי של דניאל, משמעה גאווה, דבר רב. גם הרב מורה ההלכה שאנו מכירים נקרא כך על שם גדלותו בתורה. בתנ"ך זכר לכך מופיע פעם אחת –

וְהָיָה לְאוֹת וּלְעֵד לַיהוָה צְבָאוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם כִּי יִצְעֲקוּ אֶל יְהוָה מִפְּנֵי לֹחֲצִים וְיִשְׁלַח לָהֶם מוֹשִׁיעַ וָרָב וְהִצִּילָם.

ישעיה יט, כ.

רב כאן – אדם גדול.

ומה בעניין הה"א ב'רהב'? ובכן, בהרבה מילים ה"א מבטאת התפעלות כלשהי, או התפעמות. כך גם בזהר, זהב, נוגהַּ, ועוד ועוד. וכך גם כאן.

ורחב – הוא רב בנפחו. ורעב – חסר הרוב והרוחב, אולי.

ויש גם אדם הרב עם רעו, כלומר מתקוטט עימו, אך על כך אולי בפעם אחרת, כי איני מצליח לפענח כרגע את הקשר. וגם המילים שדנתי בהם – הן רק אלו שעלו במחשבה ראשונה, ובוודאי יש אחרות שגם קשורות לכאן. כאמור – בפעם אחרת.

אסיים בפסוק הראשון שחשבתי עליו, ומופיע גם בערך המילוני שצירפתי –

וּמִצְרַיִם הֶבֶל וָרִיק יַעְזֹרוּ לָכֵן קָרָאתִי לָזֹאת רַהַב הֵם שָׁבֶת.

ישעיה ל, ז.

ומפרש מלבי"ם, למי שחפץ –

ומצרים, ר"ל וגם חוץ מזה שאין ביכלתם לעזרם עתה, הלא מצרים הבל וריק יעזרו מעולם, ולא עזרו לאומה שבטחו עליהם בשום פעם והנה הבל הוא דבר שאין בו ממש, וריק הוא דבר שיש עליו קליפה ואין בו תוך. ר"ל מצרים גם אם רוצים לעזור עזרתם הוא הבל ודבר חלוש מאד, אבל גם עזרתם ההבל והחלושה הם רק מבטיחים ואינם עושים, באופן שגם ההבל הזה הוא רק נראה בקליפתו וחיצוניותו, אבל בתוכו הוא ריק גם מן ההבל והעזרה החלושה. והכונה מצרים בעצמם הבל בכחם, וחוץ מזה אך ריק יעזרו כי אינם רוצים לעזור גם העזרה החלושה אשר בכחם, לכן קראתי לאומה זאת רהב הם, (הדברים מגבילים) מצד שהם בעצמם הבל קראתים בשם רהב, שמתגאים יותר על מה שיש בכחם ומצד שריק יעזורו קראתים שבת, הם עם ההולכים בטל שובתים מכל עבודה ויגיעה.

שורש לט

עוד לפרשת וארא

בפרשה זו אנו קוראים על מכשפי פרעה (חרטומים – כנראה על שום מלאכת החריטה, כלומר המלומדים יודעי קרוא וכתוב), שהצליחו לשחזר שתי מכות בקסמיהם. קסמים אלה נקראים להטים, או לטים – שתי מילים במובן אחד –

וַיִּקְרָא גַּם-פַּרְעֹה ל͏ַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן.

שמות ז, יא.

ב וַיַּעֲשׂוּ-כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יהוה.

שמות ז, כב.

וכן ב – שמות ח, ג, ושמות ח, יד.

עתה, לט הוא חושך, כמו במילה עלטה, ולהט הוא אור, שהרי האש מלהטת. שני הפכים לשורש אחד לא צריכים להפתיע אותנו, שהרי הם עניין שגור.

להט האש הושאל גם לתיאור המלאכים, כמו ב –

עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחֹות מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט.

תהילים מ, ד.

ועל דרך זו אולי אפשר לפרש גם את הביטוי הידוע מתחילת בראשית –

לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת (בראשית ג, כד).

שהרי ההקשר אינו רק של אש, אלא גם של שמירה מלאכית, וכן גם נמצא בפרשנות המסורתית.

עוד בפמליה האלוהית אנו מוצאים 'שרפים', אולי גם כן על שם להבת השריפה, אף שברגיל הם מפורשים כשרפים-נחשים.

עד כאן להט ציין אור. והנה לט מציין ברגיל חושך, כמו בפסוק –

וַיְצַו שָׁאוּל אֶת-עֲבָדָו דַּבְּרוּ אֶל-דָּוִד בַּלָּט לֵאמֹר הִנֵּה חָפֵץ בְּךָ הַמֶּלֶךְ וְכָל-עֲבָדָיו אֲהֵבוּךָ וְעַתָּה הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ.

שמואל א, יח, כב.

וכך גם ב – שמואל א, כד, ה, וברות ג, ז.

ופעם אחת מופיע במקום 'בלט' – 'בלאט' –

וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת-חֶבֶר אֶת-יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת-הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ וַתָּבֹוא אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת-הַיָּתֵד בְּרַקָּתֹו וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ וְהוּא-נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת.

שופטים ד, כא.

באה אליו בחושך, וכן באה לאט. ואכן, בחושך אנו הולכים יותר לאט, כדי לא להיתקל בדברים, ולכן לדעתי יש קשר בין שתי המילים.

ולכך אפשר להוסיף גם את שורש שק"ט, או קט (מלבד ש' השקט), של שהרי בחושך הולכים לאט – ובשקט.

והשורש הזה, לא"ט, הוא גם פועל המציין הסתרה וכיסוי, כמו ב –

וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת-פָּנָיו וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קֹול גָּדֹול בְּנִי אַבְשָׁלֹום אַבְשָׁלֹום בְּנִי בְנִי.

שמואל ב, יט, ה

והוא אף מציין הסתודדות הנעשית בסתר, כמו שנראה לי פירושו כאן –

הַמְעַט מִמְּךָ תַּנְחֻמֹות אֵל וְדָבָר לָאַט עִמָּךְ.

איוב טו, יא.

וכן, כידוע, היא הוראתו של השורש לו"ט, כמו ב –

וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר-הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה הִנֵּה-הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפֹוד אִם-אֹתָהּ תִּקַּח-לְךָ קָח כִּי אֵין אַחֶרֶת זוּלָתָהּ בָּזֶה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֵין כָּמֹוהָ תְּנֶנָּה לִּי.

שמואל א, כא, י.

כלומר – עטופה ומכוסה בשמלה. וכן הביטוי הידוע – 'לוט בערפל'.

ועוד דוגמה –

וּבִלַּע בָּהָר הַזֶּה פְּנֵי-הַלֹּוט  הַלֹּוט עַל-כָּל-הָעַמִּים וְהַמַּסֵּכָה הַנְּסוּכָה עַל-כָּל-הַגֹּויִם.

ישעיה כה, ז.

אולי גם האיש לוט הידוע מסיפורי אברהם נקרא כך על שם ההסתרה. והרי כל המשך סיפורו כרוך בהסתרה – הסתרת בנותיו את כניסתן להיריון ממנו, בהיותו שיכור – ומכאן כמובן 'שיכור כלוט'.

לבסוף, גם באנגלית אור הוא light.

שורש נהל (2)

לפני כמה ימים כתבתי על השורש נה"ל, וכתבתי שאין לי הרבה תובנות לגביו פרט לכך שהוא קרוב לשורש נה"ג, בצורה ובמשמעות. למען האמת, היו לי עוד מחשבות, אבל לא הייתי בטוח בהן, אז לא כתבתי אותן. אך עכשיו אני קורא בספר של ניסן נצר את הדברים הבאים –

עברית של שבת – פרשת בשלח, עמ' 93:

"השורש נח"ה משמש במקרא בבניינים קל והפעיל, ורוב הֶקשריו מורים על הובלה והדרכה "חיובית" לטובתו ולנוחותו של המודרך. כך בפסוק שלנו ועוד הרבה, כגון "נָחִיתָ כַצאן עַמָּךְ בְּיַד משֶׁה וְאַהֲרן" (תהילים עז, כא), "אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי ד' בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי" (בראשית כד, כז), "וַיַּנְחֵם לָבֶטַח וְלא פָחָדוּ" (תהילים עח, נג), "אוֹרְךְ וַאֲמִתְּךָ הֵמָּה יַנְחוּנִי" (שם מג, ג).

במספר פסוקים מקביל השורש נה"ל לשורש שלנו: "נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גְאָלְתָּ נֶהַלְתָּ בְעָזִךְ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךְ" (טו, יג), "וּלְמַעַן שִׁמְךְ תַּנְחֵנִי וּתְנַהֲלֵנִי" (תהילים לא, ד), ואכן מתברר כי אף הוא מציין בדרך כלל הדרכה של רוגע ובטחה מתוך דאגה למודרך, כמשתמע היטב מן "עַל מֵי מְנָחוֹת יְנַהֲלֵנִי" (תהילים כג, ב). "וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאַטֵי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים…" (בראשית לג, יד)".

אם כך, יש קרבה בין נה"ל ונח"ה, במשמעות, של הדרכה בדרך חיובית ונוחה. אך הנה יש ביניהן גם קרבה לשונית, שכן אותיות ה"א וחי"ת מתחלפות. אם כך, שורש הבסיס הוא נח. והנו"ן כזכור היא אות המציינת תנועה ומנוחה.

מכאן נגזר גם נחל, המזרים את מימיו בנחת (וגם נהר – לעיון אחר), ואכן הקרבה שחשבתי עליה מראש היא נהל-נחל. הפסוק בתהילים מחזק אבחנה זאת – 'על מי מנוחות ינהלני'. וכן נמצא פסוק דומה –

יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֵת מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט וגו'.

ישעיה ח, ו.

אם תרצו לקבל מפה מסר לניהול נכון – הוא צריך להיות רגוע ונוח, כפי שאכן מקובל ללמד היום בספרי ניהול רבים.

שוק על ירך

מישהו הזכיר את הביטוי 'שוק על ירך' – מכה גדולה, תבוסה. יש לו ערך בויקימילון, אך הנה מה שאומרים המפרשים, על הפסוק שמספר על מכת שמשון בפלישתים –

וַיַּךְ אוֹתָם שׁוֹק עַל יָרֵךְ מַכָּה גְדוֹלָה וַיֵּרֶד וַיֵּשֶׁב בִּסְעִיף סֶלַע עֵיטָם.

שופטים טו, ח.

רש"י, לפי התרגום – פרשים עם רגלים.

ר"י קרא – שוק עם ירך.

רד"ק – כי הנס ונופל על פניו מתהפך שוקו על יריכו.

ולי זה מזכיר ציור של פיקאסו… או פיאסקו… – אלו אותן אותיות. ובאמת, ציורו המפורסם ביותר הוא ה'גרניקה', ציור מלחמתי, בו האיברים נמצאים זה על גבי זה, וזה אולי פירוש הביטוי.

איפה ואיפה, בהן צדק

נתקלתי בתמונה של כיסאות על שפת הים 'למחוסנים בלבד'. האפליה הזאת לא נראית לי, ונראה לי שהיא גם סותרת את העיקרון הבסיסי המופיע בכתובים, שלא ננהג מנהג 'איפה ואיפה'. כלמודי היסטוריה, ובמיוחד כיהודים, אין אנו צריכים שילמדו אותנו זאת. ובכל זאת, הנה העיקרון, כפי שהוא מופיע בספר דברים –

דברים כה.

יג לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. יד לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. טו אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. טז כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל.

וכן –

אֶבֶן וָאֶבֶן אֵיפָה וְאֵיפָה תֹּועֲבַת יהוה גַּם-שְׁנֵיהֶם.

משלי כ, י.

ויקימילון –

אֵיְפָה היא מידת נפח עתיקה (מידת יבש). התורה אוסרת להחזיק שתי מידות איפה, מידה אחת גדולה לקנייה ומידה אחת קטנה למכירה, כי הדבר הוא בגדר משוא פנים והפלייה בין איש לאיש.

ואגב, לדעתי אפשר שגם הביטוי 'בהן צדק' מקורו כאן.

אמנם לפי מילון ספיר –

בּהֵן צֶדֶק

1. [תמ] בכֵנוּת, דיבּוּר של אמֶת: שיהא הן שלך צדק (בבא מציעא מט); בהֵן צדק ידי לא הייתה במַעַל

2. [עח] הבטחה חגיגית מֵעֵין שבוּעה: אקיים את הבטחתי לך, בהן צדק.

ואולם, אפשר, אולי, שהמקור הוא 'הין צדק'. הין היא מידת מדידה, כמו איפה ואבן שמופיעות כאן, ובא בצירוף 'הין צדק' בויקרא –

(לה) לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה.

(לו) מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

ויקרא יט.

משפחה

יום המשפחה

1.

משפחה – שורש ספ"ח, הקרוב לספ"ח, במובן של משהו שמצטרף ונוסף. ממנו גם שפחה, הנוספת לבית.

עתה אנסה לפרקו.

נראה שהוא מגזרת 'ספ', במובן של יסף, הוסיף. וקרוב לו גם יסף, במובן של סוף, כלומר גמר ההוספה. וממנו גם ספ"ה, נספה. וכן סף שעל יד הדלת.

וכן ספל יסודו סף כבביטוי 'סף רעל', אולי בגלל שמוסיפים לו משקה.

ספד – הוא על הנספה, 'באשר הוא סוף כל האדם'.

אסף – הוא כ-ספף, 'בחרתי הסתופף בבית אלוהים'.

וכן הלאה…

צלילית – אולי, המקור ספ, שקרוב לקול השיסוי, וכן סיף. וממנו בא גם היפוכו – מה שנוסף ולא הגיע לסופו.

2.

כך גם מפורש הפסוק –

וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ.

במדבר יא, כה.

יש המפרשים לא הוסיף, ויש המפרשים לא נפסק, משורש ספ"ה. ועניין זה נידון בגמרא, ושם אומרים שהכתוב מדבר באלדד ומידד, ראו בסוף.

ושם מקשים מהפסוק –

אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְהוָה אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי.

דברים ה, יח.

אך – יש לציין כי בשלוש הפעמים האחרות בהן מופיע צירוף זה בתנ"ך – בראשית לח, כו; שופטים יג, כא; שמואל א, טו, לה – המשמעות הברורה היא 'לא הוסיף', ולכן נראה שזו המשמעות גם כאן.

וראה –

סנהדרין, פרק א –

אל תיקרי שנים אלא שנים ואיזו הן שנים נביאים שנתנבאו בפרק אחד נבואה אחת הוי אומר אלדד ומידד אמר מר כל הנביאים כולן נתנבאו ופסקו והן נתנבאו ולא פסקו מנא לן דפסקו אילימא מדכתיב (במדבר יא, כה) ויתנבאו ולא יספו אלא מעתה (דברים ה, יח) קול גדול ולא יסף ה"נ דלא אוסיף הוא אלא דלא פסק הוא אלא הכא כתיב ויתנבאו התם כתיב (במדבר יא, כז) מתנבאים עדיין מתנבאים והולכים.

בקבוק

כֹּה אָמַר יהוה הָלֹוךְ וְקָנִיתָ בַקְבֻּק יֹוצֵר חָרֶשׂ וּמִזִּקְנֵי הָעָם וּמִזִּקְנֵי הַכֹּהֲנִים.

ירמיה יט, א.

ועוד בפייסבוק שאלו על הופעת בקבוק בספרות, ואף אחד לא הביא את ירמיה יט, אז אביאו אני, כאן.

אין כאן הרבה מה להסביר מבחינה לשונית. מבחינת עצם המעשה הסמלי – התייחסתי אליו בספרי 'יסודות הבניין'. אבל גם כן צריך לשים לב שהנבואה משתמשת במשחק מילים. כאן – בקבוק-בקותי (שברתי), במקום אחר – שקד-שוקד, ויש עוד. כלומר, יש כאן יחס לא אינסטרומנטלי לשפה, כנראה. או שבכל זאת זה נעשה רק ככלי רטורי, כשם שהבקבוק הוא כלי.

בקבוק – זו אחת המילים שגם האקדמיה מודה שהן אונומטופאיות, ונגזרת מקול הביקבוק. אם כך, יש לשאול מה היחס של המילה 'בקותי' ודומות לה לניתוח לשוני זה. אנו נגיד – זהו שורש בסיס 'בק', שייתכן שיש לו מקור מעבר לקול הביקבוק, ובמשפחה זו – בקה, בקק, בקע ועוד. ו-ק' – קול השבירה.

על בחירה וחירות (לשונית)

בעקבות הבחירות –

בתנ"ך מופיעה פעם אחת צורה מיוחדת של השורש בח"ר –

הִנֵּה צְרַפְתִּיךָ וְלֹא בְכָסֶף בְּחַרְתִּיךָ בְּכוּר עֹנִי.

ישעיה מח, י.

שד"ל מפרש יפה –

בחרתיך – בארמי ובסורי ״בחר״ כמו ״בחן״ בעברי, ומצאנו בחן אצל צרף, בחנני ה׳ ונסני צרפה כליותי ולבי {תהלים כ״ו:ב׳} כי בחנתנו אלהים צרפתנו כצרף כסף {תהלים ס״ו:י׳}, הנני צורפם ובחנתים (ירמיהו ט׳:ו׳), וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב (זכריה י״ג:ט׳). ורש״י ראב״ע רד״ק ורוזנמילר פירשו בחרתי לך כור עוני, ולפי זה בי״ת בכור לא תתפרש.

ואני אוכל להציע כיוון נוסף (שכבר כתבתי אותו בעבר) –

השורש הדו-עיצורי 'חר' מציין שריפה ובעירה. כך – חרה אפו, הוא כעס, כלומר רתח, או עלה עשן באפו. נחר הוא בער, כמו בפסוק 'נחר מפוח מאש-תם'. שחור הוא מפויח משריפה. וכן הלאה והלאה.

אם כך, גם בחר עניינו שריפה, וכאן ההתאמה מושלמת, שהרי מדובר בכור בוער, שבו צורפים את הכסף, וכאן בהשאלה – כור עוני.

מכאן אפשר ללכת צעד נוסף, ולהעלות את ההשערה, שעדיין לא מבוססת, שבחר-שרף הוא צורת המקור, רק אחר-כך בא המובן של בחר בין אפשרויות. שהרי בכור הכסף מזוקק מסיגיו, וזה משל שחוזר הרבה אצל הנביאים, וכך הכסף שיוצא הוא ה'מובחר', כלומר המזוקק. אם כך לבחור הוא לזקק ולהעדיף את המובחר.

אך אמרתי שזו רק השערה, בעיקר כי תיתכן אפשרות אחרת לא פחות טובה, והיא שצורת הבסיס של בח"ר היא חור. הרי ה'חורים' היו האצילים בעם, בעלי המעמד, ומהם נגזרה המילה 'בן-חורין', וגם המילה 'חירות'. ובעבר כתבתי בהרחבה על 'חורים' אלה בהקשר הלשוני.

אם כך, החורים הם הנבחרים, או המובחרים. קשה לקבוע כאן מה מוקדם ומה מאוחר, ומה נבע ממה.

*

וזה מה שכתבתי בעבר על החורים (ממה שמצאתי) –

"נקבי ראשית הגוים" (עמוס, ו', 1).

גם רש"י מפרש – "גוי המשובח שבעכו"ם", אך מדוע זה פירושו? אלא שנקובים הם כמו – "בן חורים" (קהלת, י', 17), שהוא החופשי, שבימים ההם היה רק האדם הנכבד – כמו שנכתב על דוד במקום אחר – וכמו – "אל החרים ואל הסגנים" (נחמיה, ד', 8), שהם האנשים החשובים, ועוד אנו מוצאים – "מלאכת תפיך ונקביך בך" (יחזקאל, כח', 13), שמצביע על פעולת עשיית החורים והנקבים. ועד היום ניתן למצוא בארצות אפריקה את עשיית החורים בגוף – לעיתים זה בשפה התחתונה – המצביע על מעמד נכבד. וכן בנשים אנו מוצאים זאת, כמובן, בעגילים ובנזמים – ונזכור את סיפור רבקה, למשל. הסבר חלופי אחר אומר, כי אלה הם 'נקובי השם', כפי שמופיע גם בבמדבר, אך הסבר זה נראה פחות משכנע, כי התיאור בימים ההם היה חי יותר ומוחשי, כך נראה. ועוד יש לחקור את הקשר בין זאת לעם החורי, המוזכר במקרא. וכן יש אדם הנקרא חור, הנזכר בתורה, כזכור – ואולי הוא היה בן העם הזה? וכן יש מקומות שנוכל למצוא בהם את המילה 'חור', כמו בית-חורון ועוד.

שורש נא"ץ

משום מה נזכרתי בשורש נא"ץ. מבחינה אטימולוגית במילון ספיר אומרים שמקור המילה באכדית. ועדיין, אי אפשר להתעלם מקרבתה לשורש נע"ץ. נעץ הוא עשה חור, וגם מילות הקללה משמען עשיית חור, כך גם מחלל, נוקב ועוד.

יותר מזה, האות הבסיסית פה היא צ' הצורמנית והחורצנית. כך גם חץ עושה חור, בדומה לנאץ-נעץ.

לבסוף – לא, אין שום קשר לשוני לנאצים ימח שמם. אבל קשר תוכני – בהחלט יש.

מסך

לפרשת ויקהל-פקודי

פרשות אלה הן משעממות מאוד, חייבים להודות. הן עוסקות בתכולת המשכן, על 'קרשיו, קרסיו ואדניו', וזה לא מאוד מעניין (לפחות למי שאינו ארכיטקט, או מעצב פנים). אבל דבר אחד מעניין בכל-זאת יש בפרשות אלו, והוא אוצר המילים, שייחודי להן, כחלק מהמכלול של המקור הכוהני.

מילה אחת, אקטואלית מאוד, שמופיעה בפרשות אלה כמה פעמים, היא המילה 'מסך'.

הרי כמעט כל העם צמודים כל יום למסך הטלוויזיה, ובשאר הזמן למסך המחשב, הסמארטפון והטאבלט. נראה לי, אם כך, שכדאי לבחון מילה זו.

מתוך מילון ספיר –

מָסָךְ

מהשורש <סכך> במשמעות להסתיר שכן המסך הוא וילון שתפקידו להסתיר ולחצוץ. מאוגריתית, שפה שמית המיוחסת למאות 15-13 לפה"ס

*

כלומר, אפילו מבחינה לשונית, מסך הוא מלשון סכך והסתרה. וגם מבחינה מעשית – מסך הטלוויזיה, למשל, בזמן שהוא מעביר מידע כביכול, הוא גם מסתיר מידע. אין לקבל את הדברים כפשוטם.

דוגמה יפה לכך אפשר למצוא בספרו הידוע של ג'ורג' אורוול '1984'. שם יש מכשיר בשם 'טלסקרין', שהוא מעין מכשיר טלוויזיה, המשדר כל הזמן מסרים שחפץ בהם 'האח הגדול', הוא השלטון, וכך שוטף את מוחות האזרחים וגורם להם לחשוב כדרכו.

דוגמה אחרת, דומה מאוד, מופיעה בסרט (על-פי ספר באותו השם, מאת רוי ברדברי) של פרנסואה טריפו 'פרנהייט 451', המתאר מציאות בה קריאת ספרים הוצאה מחוץ לחוק, ומכבי האש הפכו לשורפי ספרים מוחבאים. גם שם בכל בית יש מסך טלוויזיה גדול, המשדר לאזרחים הנבערים והרדודים תוכניות אוויליות ומפוברקות.

האם למשהו מכל זה יש רלוונטיות לימינו? מה? מה פתאום!

*

ועיינו עוד – מסכה, ממסך

שורש נצ"ל

עוד לפרשת כי תשא

בפרשתנו, לאחר חטא העגל – עגל-מסכה! – נאמר –

וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב.

שמות לג, ו.

מפרש רמב"ן –

וטעם ויתנצלו בני ישראל את עדים – כי בשמעם זה התנצלו ויתפרקו מכל עדי יותר ממה שעשו תחלה. ואונקלוס שתרגם בעדי – תקון זין, דעתו כדברי האומר בבראשית רבה: זינאות חגר להם (שמות רבה מ״ה:ב׳), כלומר שחגר להם הקב״ה בשעת מתן תורה כלי זיין להנצל מכל פגע ומלאך המות, כמו שדרשו (שמות רבה ל״ב:א׳): חרות על הלוחות (שמות ל״ב:ט״ז) – חירות ממלאך המות, והם שמותיו של הקב״ה. והנה ישראל קבלו עליהם את המיתה ברצון נפשם מפני עונש העגל, וזה ענין תשובה גדולה וחרטה בחטאם.

וכאן גם מדרש ידוע, מתוך תורה תמימה –

ויתנצלו – דרש ר׳ סמאי, בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים רבוא של מלאכי השרת וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וכיון שחטאו ירדו מאה ועשרים רבוא של מלאכי חבלה ופרקום, שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חרב, א״ר יוחנן, וכולן זכה משה ונטלן דסמיך ליה ומשה יקח את האהל. (שבת פ״ח א׳).

*

אך מעבר למדרשים, על-פי הפשט, כפי שמציין רמב"ן, וגם התרגום, 'ויתנצלו' זה ויתפרקו. הכיצד?

ובכן, ההסבר הלשוני פשוט – וינצלו הוא כמו ויתנשלו, פעלי – נצל-נשל-נפל, השילו מעליהם את התכשיטים.

וגם האדם המתנצל ומבקש סליחה, מבקש להשיל מעצמו את את עול האשמה. וסליחה – שליחה, לשלוח ממך את הדבר.

ומי שמנצל אחרים – מנשל אותם מרכושם.

ומי שניצל ממוות – חומק, וכמו נישל מכף המוות.

לפרשת בשלח

לפרשת בשלח, עיוני לשון

1.

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה.

שמות יג, יז.

נחם – נהגם, הובילם, הדריכם, הראם את הדרך, שורש נח"ה, שקיצורו הוא ודאי 'נח'. מכאן שהוא מתקשר לפעלי התנועה והמנוחה שיסודם נו"ן – נע-נח-נד וכו'. ומדוע פעולת ההובלה נקראת דווקא בשם מנוחה? אולי, כי בדרך מוצלחת צריך למצוא מקומות חנייה טובים, ואכן, לבני ישראל במדבר היו תחנות רבות כאלה. ואגב, תחנות – שורש חנ"ה, שהוא היפוך של נח ומאותו עניין.

ינחם – כאן יש ודאי 'לשון נופל על לשון', משחק מילים. אך מבחינה שורשית, גם המנוחם היא מי שנחה דעתו, כך שהעניין אחד.

2.

וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר.

שמות יד, ג.

נבוכים – לפי רש"י סגורים, ולפי אבן עזרא באובדן עצה ודרך, והוא הנכון, וכן דעת מקרא מפרש מבולבלים. הן לרש"י והן לאבן עזרא יש כאן ניתוחים לשוניים נרחבים, ואלה מובאים בספרו של ניסן נצר 'עברית של שבת'. רש"י קושר זאת אף לשורש בכ"י, שעניינו אחר, וגם ל'נבכי ים', שגם עניינו אחר, ומשמעותו עמקי ים. בכה, אגב, הוא על שם השפיכה, שורשי בך-פך. ואם כך, אולי גם לנבכי הים יש קשר לשפיכה מעין זו. ואולי הנבוך, אובד העצות, נקרא כך משום שהוא בוכה על מצבו? כך גם המשמעות המודרנית נוטה יותר לכיוון של מבויש. ואגב, בעברית המודרנית יש לנו גם 'מבוך', שקשה למצוא בו את הדרך.

וכמובן, מכאן שמו של ספרו של הרמב"ם – 'מורה נבוכים'. אך נזכור ש'מורה הנבוכים' הראשון היה משה (או עמוד הענן?). אכן, 'ממשה עד משה לא קם כמשה'.

3.

את המן שירד לבני ישראל במדבר הם לא הכירו ושאלו – 'מן הוא?', כלומר – מה הוא? ולכן נקרא מן, כמסופר. ובאמת, אפשר לראות את הקושי הגדול של הכתוב לתאר אותו. הוא מתואר בשני פסוקים, ושניהם קשים למדי לפענוח –

וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ.

שמות טז, יד.

וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ.

שמות טז, לא.

מחוספס – היא מילה יחדאית, שלא נדון בה כאן. נאמר רק שבסופו של דבר הגיעו למשמעות הידועה בימינו, אך הדבר לא היה פשוט. ואולם, לדעתי אפשר להשוות בין שני הביטויים הבאים זה אחר זה, ובעצם חוזרים על אותו הדבר. הראשון – 'דק מחוספס', והשני – 'דק ככפור על הארץ'. כפור, כפי שמופיע בדעת מקרא, הוא חלקי קרח, ואנו נוכל פשוט לומר – ברד. והוא אכן מחוספס ולכן מקביל לחלק הראשון. זאת, כמובן, בניגוד למובן של כפור בימינו, כקור עז. גם משמו אפשר להבין זאת – כפור – שמכפר על הארץ, כלומר מכסה אותה, וזה יכול להיות רק שלג או ברד, ולפי עניינו כאן – ברד.

בפסוק השני גד היא מילה קשה, וכיום מפורשת כצמח הכוסבר. וצפיחית – אף היא מילה יחידאית. לפי רש"י – בצק שמטגנין אותו בדבש, וקרוב לזה בדעת מקרא, בסיוע הערבית – עוגה דקה אפויה בדבש.

אך לדעתי אפשר לקשר מילה זו למילה צוף, שעניינו מתיקות, 'נופת צופים'. ולפי זה גם 'עֻגַת רְצָפִים' (מלכים א' יט, ו) שניתנה לאליהו, היא מעין עוגה מתוקה. אך כי מילון ספיר גוזרה מרצף-רשף שעניינו אש ואומר – 'עוגה שטוחה אפוּיה על גֶחלים'. ושם גם – 'צפחת המים', שמפורש כקערה. וכן באכדית (לפי ויקימילון. אף כי בסנסקריט שוב פירושו דבש). והייתה לי עוד דוגמה כמדומני, ושכחתיה.

4.

לסיום, משהו קליל והומוריסטי. כזכור, בהשבעה של ביידן ישב ברני סנדרס עם כפפות, צולם והפך למם ויראלי. אני לא הבנתי מדוע. בכל אופן, אולי אפשר למצוא לכך רמז בפרשתנו. כפפות אמנם אין בה, ולא בכל התנ"ך, אבל כסיה, שהיא כפפה, דווקא יש, עם יצירתיות מסוימת –

וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר.

שמות יז, טז.

יד על כס יה – יד על כסיה.

ורק נאמר ששתי מילים אלה הן מקוצרות – יה הוא קיצור של שם ה', וכס קיצור של כסא, והיא מילה יחידאית. כך הוא הנוהג בלשון שירית.

סדרת מין

שורש דפ"ק

בנטפליקס עלתה הסדרה 'תולדות הקללות'. בפרק הראשון דנים במילה fuck, ששימושיה רבים. אבל הבלשנים לא יודעים בדיוק מניין היא צמחה. היא מתחילה להופיע החל מהמאה ה-13, וההשערה היא שבמקור היא ציינה מכה.

והנה, 'הכה' בעברית היא – דפק. הדימיון למילה פאק בולט ביותר. וגם, כמובן, בעברית המודרנית המילה דפק משמשת לציון הפעולה המינית, אף כי כאן יש לשער שהעברית חיקתה את האנגלית.

ומהו שורש הבסיס של דפק? ובכן, זהו שורש פק, שהרי אנו מכירים את הביטויים 'פיק ברכיים', 'פוקה' (מכשול), שעניינם הכאה.

קול 'פק' הוא גם קול הכאה, כשם ש'בק' הוא קול הבקבוק. ולבקבוק יש פקק שמתפקק.

זו גם הזדמנות לפרש שתי מובאות לא לגמרי ברורות לכל, שגם יחזקו את טענתי כאן –

1.

וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר שָׁגוּ בָּרֹאֶה פָּקוּ פְּלִילִיָּה.

ישעיה כח, ז.

מצודת ציון –

"פקו" – ענין הכשלה כמו ופיק ברכים (נחום ב).

(ופליליה היא המשפט).

2.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן.

בראשית לג, יג.

רש"י –

"ודפקום" – כמו קול דודי דופק (שיר השירים ה) נוקש בדלת.

(או לשון דחיקה והאצה).

שתי הערות לסיום –

1. אמנם קללות אינן נושא מכובד, אבל מילים הן מילים.

2. שוב אזכיר שהניתוח הלשוני הוא על דעתי בלבד, למרות שאני נסמך הרבה על המקורות המקובלים.

שורש שו"ת

עוד פרק ב'תולדות הקללות' בנטפליקס, הפעם על shit, חרא.

הם לא אומרים מה מקור המילה, אבל בואו ננסה לראות בעצמנו.

קודם כל, shit קרובה למילה sit, כלומר לשבת. ואכן כדי לחרבן אנו יושבים. ועוד היא קרובה למילה set – הניח, ייצב, או במילה אחרת יישב.

והנה, גם בעברית אנו מוצאים את כל המשמעויות האלה.

שת הוא הישבן וכן משמעו בסיס, ומכאן – תשתית. שורש שו"ת, שממנו להשית ועוד, משמעו הנחה.

ואפילו אנו מוצאים 'שית' פעם אחת –

וְהִנֵּה אִשָּׁה לִקְרָאתוֹ שִׁית זוֹנָה וּנְצֻרַת לֵב.

משלי ז, י.

מלבי"ם –

"שית", כמו וחשופי שת, מקום הערוה.

ושוב אני צריך להעיר שתי הערות –

1. צר לי על השפה הגסה, אך היא באה לצורך לימוד.

2. אני מוצא הרבה דמיון בין האנגלית והעברית, אבל האקדמיה לרוב לא מסכימה לכך, לכן כל ההשוואות האלו הן על דעתי בלבד.

ואגב, בולשיט, הוא מאנגלית – חרא של שור. ובצרפתית בול – הונאה.

לשונית, המון – על שום ההמיה, הרעש, ממש כשם שקהל הוא כנראה על שום הקול. כך הוא בא בהקבלה לשאון –

מַשְׁבִּיחַ שְׁאֹון יַמִּים שְׁאֹון גַּלֵּיהֶם וַהֲמֹון לְאֻמִּים.

תהילים סה, ח.

ואף ממש בצד המיה –

הֹוי הֲמֹון עַמִּים רַבִּים כַּהֲמֹות יַמִּים יֶהֱמָיוּן וּשְׁאֹון לְאֻמִּים כִּשְׁאֹון מַיִם כַּבִּירִים יִשָּׁאוּן.

ישעיה יז, יב.

שורש רב"ץ

עוד פרק ב'תולדות הקללות' בנטפליקס, הפעם על bitch.

במקור המילה ציינה כלבה, ביצ'ה, ומשם התגלגלה לציין אישה מופקרת, כנראה בגלל ההשוואה להתנהגות הכלבה המיוחמת.

הפעם הקשר לעברית נראה לי הרבה פחות מבוסס, אבל אולי בכל-זאת אפשר למצוא קשר כזה.

שהרי מה עושה הכלבה, מלבד להיות מיוחמת? היא רובצת. וניתן למצוא קשר בין ביץ' ורבץ.

חיזוק לדברים אפשר למצוא במילה אנגלית דומה ל-bitch, הרי היא beach, חוף הים. ובחוף הים אכן מרבים לרבוץ.

באופן עקיף יצא כך שגם האישה הזנותית מתאפיינת מטבע הדברים ברביצה, אך זו רק מקריות, כנראה.

בתנ"ך רביצה בדרך כלל מיוחסת לבעלי חיים – אריה, צאן, תנין ועוד, אך לא לכלב. הנה, למשל, ההופעה השנייה של הפועל –

גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ.

בראשית מט, ט.

*ענייננו כאן לשוני בלבד.

לשון נקייה

עוד שני פרקים בסדרה 'תולדות הקללות' בנטפליקס. התחלתי ולכן אמשיך. הפעם הם על המילים dick ו-pussy. דיק בא מריצ'רד, שהפך לריק, ואז לדיק, ופוסי מחתול (לא אמרו, אבל לחתול עושים פססס). כפי שרואים, אלו מילים שלא קשורות לענייננו.

אבל זו הזדמנות טובה לדבר על היחס למילים גסות התנ"ך, ובפרט למילים המציינות את איברי הרבייה.

ובכן, בתנ"ך אכן מופיעות כמה מילים, שקוראים מאוחרים יותר תפסו אותן כלא נאותות ושינו אותן, במה שנקרא 'תיקון סופרים'. יש כמה סוגים של תיקוני סופרים, אך הנה הסוג השייך לענייננו –

אנציקלופדיה יהודית דעת –

"קרי וכתיב לשם נקיות – ישנן מילים מסוימות אשר אין קוראים אותן ככתיבתן מפני שהן נחשבות "גסות" מדי. לדוגמה: 'ישגלנה' כתיב – 'ישכבנה' קרי (דברים כח, ל); 'ובעפלים' – 'ובטחֹרים' (דברים כח, כז); 'לאכול את חריהם ולשתות את שניהם' – 'לאכול את צואתם ולשתות את מימי רגליהם' (מלכים ב' יח, כז); ועוד. עם השנים, נשתכח המובן ה"גס" של חלק מן המילים הכתובות, בין השאר עקב העובדה שלא נקראו, אך חילוף הקריאה נשמר". 

לזה צריך להוסיף כי קיים דיון מדוע העברית נקראת 'לשון הקודש', וכאן לרמב"ם יש דעה מעניינת. הוא אומר שהיא נקראת כך משום שאין בה מילים לאיברי הרבייה, מילים גסות.

ואולם, אחרים חולקים עליו, במנעד רחב – למן הגישה הריאליסטית יותר, לפיה העברית נקראת כך כי בה נכתב התנ"ך, ועד הגישה המיסטית, לפיה העברית הייתה השפה הראשונה המדוברת בעולם, ואף השפה בה נברא העולם.

באשר לשאלה האם אכן אין מילים לאיברי הרבייה בתנ"ך, אפשר כי הרמב"ם צודק. אנו מכירים היום – ותסלחו לי – זין, שבתנ"ך מופיע רק בהקשר של כלי זין, כלומר נשק; וכוס, שכלל אינה מופיעה בתנ"ך.

ומה באשר לפות? זו אכן מופיעה בתנ"ך, אך רק פעם אחת, ורק לפי חלק מהמפרשים. זאת בפסוק –

וְשִׂפַּח אֲדֹנָי קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן וַיהוָה פָּתְהֵן יְעָרֶה.

ישעיה ג, יז.

מבחינת ניתוח המילה – יש המפרשים אותה מלשון פיתוי, שורש פת"ה, אך אפשר גם לקשרה לפתח.

(ובשיר השירים מופיע ברמז – 'גן נעול', 'ירדתי לגני'. ארחיק לכת ואומר שזה מזכיר 'גניטלי' ו'וגינה', אך אעצור כאן).

לבסוף, בתנ"ך גם יש קטעים מדהימים בנועזות שלהם. למשל – בעיקר – יחזקאל פרק כג. אם יום אחד מישהו יחליט לצנזר חלקים מהתנ"ך, זה הפרק הראשון שהוא יצטרך להסיר.

*

פרק אחרון על damn, לעזאזל. מילה עתיקה, שמופיעה כמה פעמים בתרגומי התנ"ך. האם יש קשר לדם ולקללה או לעונש 'דמו בראשו'? אינני יודע.

*

לבסוף, אם נרחיק את הפלגתנו – פיראטים בסרטים מרבים לומר 'אררר'. ושמעתי בהרצאה, של דורון פישלר כמדומני, שזו המצאה של הקולנוענים. אך אני מוצא זאת מעניין מאוד שנבחרו הברות אלה, הדומות להברות המילה 'ארור'.

עד כאן.