עכן מול עבד ה'

בסיפור עכן שמעל בחרם נאמר –

קֻם קַדֵּשׁ אֶת הָעָם וְאָמַרְתָּ הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל חֵרֶם בְּקִרְבְּךָ יִשְׂרָאֵל לֹא תוּכַל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ עַד הֲסִירְכֶם הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם.
יהושע ז, יג.

ומפרש רבנו בחיי, על דברים כ״ט:ט׳:ו׳ –

כל איש ישראל דקדקו רבותינו ז"ל מכאן שכל ישראל נתפסין בעון איש אחד, וראיה לזה עכן שמעל בחרם ואמר הקדוש ב"ה ליהושע (יהושע ז) חטא ישראל, וכל ישראל נתפסו בעונו, וזהו לשון כל איש ישראל כלומר כל ישראל נתפסים בעון איש אחד, וזהו שכתוב (ויקרא כו) וכשלו איש באחיו, ודרשו רז"ל בעון אחיו, ללמדך שכל ישראל ערבין זה בזה. ואם בפורענות מצינו שהרבים נתפסים בעון היחיד, כל שכן שהרבים נושעים בזכות היחיד, וכן אמר אליפז לאיוב (איוב כב) ימלט אי נקי, כלומר נקי אחד ימלט כל האי, ואם האמת אתך שאתה נקי וצדיק ונמלט כל העיר בבור כפיך, וכן דרשו רז"ל בשביל צדיק אחד העולם עומד, שנאמר (משלי י) וצדיק יסוד עולם, שהרי מדה טובה מרובה על מדת פורענות.

או בקיצור – 'כל ישראל ערבין זה בזה', או זה לזה.
מכאן גם החובה לדאוג לשלומו של כל אחד ואחד.

*

ותמונת מראה של עכן זה, על דרך החיוב, מספק עבד ה', המתואר בישעיה נג' (פסוק ו) –

כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ וַיהוָה הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲו‍ֹן כֻּלָּנוּ.

מצודות מפרש יפה –
כולנו כצאן תעינו. ר״ל כי כן היה בידינו עון רב כי כולנו תעינו מדרך האמת והישר כדרך הצאן כשאחת מהן תועה מהדרך כולן נמשכות אחריה ותועות עמה ור״ל ולפי שאבותינו תעו מדרך האמת לזה נמשכנו גם אנחנו אחריהם:

איש לדרכו פנינו. ר״ל והלואי היינו כהצאן הזה שרחילא בתר רחילא אזלא בדרך המוטעה אבל אנחנו לא כן היינו אלא כל אחד פנה לדרכו לא ראי זה כראי זה וכולם מקולקלים וא״כ יש בידינו עון רב:

וה׳ הפגיע בו. המקום הפגיע בו עם העון של כולנו ר״ל העון שלנו הוא המכה בו ומייסרו בגזירת המקום:

*

אם כך, כיצד נדע לזהות מיהו מי? מי חרג מן הכלל בשם השקר (כפי תיאורו של הבן הרשע בהגדה של פסח – 'כיוון שיצא מן הכלל, כפר בעיקר), ומי חרג מן הכלל בשם האמת (אולי כפי אחד מהכללים שהתורה נדרשת בהם – פרט שיצא מן הכלל, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל יצא', בצורה מושאלת)? אולי לא נדע. אבל בכל מקרה טוב שנלך בדרך הערבות ההדדית, וכך נדע שלא הפקרנו אף אחד, 'לבלתי ידח ממנו נידח'.
ואולי זו הסיבה שחשדו בעבד ה' זה שהוא איש חמס, אחרת לא היה הפסוק צריך להכחיש זאת –

וַיִּתֵּן אֶת רְשָׁעִים קִבְרוֹ וְאֶת עָשִׁיר בְּמֹתָיו עַל לֹא חָמָס עָשָׂה וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו.
(פסוק ט)

ושוב מצודות מפרש יפה ובפשטות –
ויתן את רשעים קברו. מסר עצמו להקבר עם הרשעים ודומה להם בענין רע ובבזיון ר״ל לא רצה לעבור על דת להנצל מזה:

ואת עשיר במותיו. מוסב על מלת ויתן לומר שמסר עצמו להסכים עם דעת העשיר המושל בכל מיני מיתות שגזר עליו למען יעמוד באמונתו:

על לא חמס עשה. ר״ל ובחנם גזר עליו המיתה לא על החמס שעשה ולא על המרמה שבפיו כי לא עשה החמס ולא דבר מרמה ובעלילה בא:

*

לבסוף, גם על עכן נאמר, אמנם במקום אחר – 'עוכר ישראל', וגם על אליהו אחאב אומר זאת. וגם כאן יש לברר מיהו עוכר ישראל באמת, ומי אינו כזה, אלא להפך. אך על כך כבר כתבתי בעבר.