שתי מידות ל'חוטר ישי'

לפני יומיים כתבתי על חינוך, ושכחתי להוסיף דבר אחד – אופן ההתנהגות של 'חוטר ישי' המתואר בישעיה יא, הפרק המפורסם, שיכול לשמש כדוגמה.
השאלה הייתה, האם עדיף חינוך נוקשה או רך, וענינו מה שענינו (דרך האמצע, שילוב וכו). ואולם יש נקודה נוספת ודרך נוספת, שגם אליה התייחסתי, אגב, במאמר על 'עם תמים תיתמם', אך הנה העיקרון הזה מופיע גם בפרק הזה בישעיה, ונתמקד רק בו (אך נביא את ההקשר כולו) –

ישעיה יא –
   א וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה. ב וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְהוָה רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְהוָה. ג וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת יְהוָה וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ. ד וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע. ה וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו. ו וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. ז וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. ח וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה. ט לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים.

י וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד.

אנו רואים כאן שני פנים, כביכול, של החוטר האמור. לענויים הוא מתנהג במידת החסד והרחמים, ועם הרשעים בתקיפות, במידת הדין. עיקרון זה חוזר הרבה בתנ"ך, למשל בתהילים – 'הטיבה ה' לטובים וכו".

והנה, מידת החסד של חוטר זה, הוא עבד ה', מובאת גם בפרקים המאוחרים של ישעיה –

ישעיה מב –
א הֵן עַבְדִּי אֶתְמָךְ בּוֹ בְּחִירִי רָצְתָה נַפְשִׁי נָתַתִּי רוּחִי עָלָיו מִשְׁפָּט לַגּוֹיִם יוֹצִיא. ב לֹא יִצְעַק וְלֹא יִשָּׂא וְלֹא יַשְׁמִיעַ בַּחוּץ קוֹלוֹ. ג קָנֶה רָצוּץ לֹא יִשְׁבּוֹר וּפִשְׁתָּה כֵהָה לֹא יְכַבֶּנָּה לֶאֱמֶת יוֹצִיא מִשְׁפָּט. ד לֹא יִכְהֶה וְלֹא יָרוּץ עַד יָשִׂים בָּאָרֶץ מִשְׁפָּט וּלְתוֹרָתוֹ אִיִּים יְיַחֵילוּ.

ומידת הדין והתקיפות, היא מתוארת במקומות אחרים. ואולי גם כאן, בכתוב 'משפט לגויים יוציא', שהרי משפט יכול להיות גם דין קשה.

*

ומדברי הפרשנות המסורתית –

רד"ק –
ושפט בצדק – אמר דלים וענוי ארץ ואף על פי שהוא ישפוט כל האדם בצדק דלים ועשירים, לפי שדרך העולם להדר פני הגדולים והעשירים אומר כי הוא לא יעשה כן אלא בצדק יקח משפט הדלים מן העשירים ויוכיח החזקים במישור בעבור ענוי ארץ שלא יגזלום ולא יעשקום בעבור שהם רפים וחלשים, ולמ״ד לענוי ארץ במקום בעבור כלמ״ד אמרי לי אחי הוא (בראשית כ׳:י״ג) וזולתו.

והכה ארץ בשבט פיו – ר״ל רשעי ארץ, ולפי שזכר ענוי ארץ שהן הפכם סמך על המבין, גם סוף הפסוק מוכיח שאמר ימית רשע, וגם בלא חסרון יובן הענין שיכה בני ארץ מי שראוי להכות שהרי אמר והוכיח במישור לענוי ארץ. ופירוש בשבט פיו וברוח שפתיו, כי יקללם וימותו כמו שכתוב בצדיקים ותגזר אומר ויקם לך (איוב כ״ב:כ״ח), ואמר בשמואל הנביא כל אשר ידבר בא יבא (שמואל א ט׳:ו׳), ונאמר באלישע הנביא ויקללם בשם י״י, ותצאנה שתים דובים מן היער, ותבקענה מהם ארבעים ושתים ילדים (מלכים ב ב׳:כ״ד).

רד"ק –
קנה רצוץ – רצוץ ענינו קנה שהוא קרוב להשבר, וכן על משענת קנה הרצוץ שאם היה שבור מכל וכל לא היה אדם נשען עליו, אמר כל כך יהיו דבריו והנהגת מלכותו בנחת עד שאפילו החלושים לא ירגישו בו ודמה החלושים לקנה רצוץ ולפשתה כהה שענינה שהיא קרובה לכבות, ולא יעלה על דעתך לפי שיהיה נח ורפה לא יעשה משפט אלא אעפ״כ לאמת יוציא משפט כי לא יבצר ממנו מזימה.

*

והנה מישהו שיתף בפייסבוק מדרש יפה –

הנה אחד הקטעים האהובים עלי בתורתנו הקדושה: 'כיוצא בזה דרש ר' יהודה: "מַשָּׂא דְבַר־ה' בְּאֶרֶץ חַדְרָךְ וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ" (זכריה ט, א) – זה משיח, שחד לאומות העולם ורך לישראל. אמר לו ר' יוסי בן דורמסקית: למה אתה מעוות עלינו את הכתוב? מעיד אני עלי שמים וארץ שאני מדמשק, ויש שם מקום ששמו חדרך.'