תולה ארץ על בלי מה

אמרנו כבר, כי אין לומדים מהתנ"ך פיזיקה. ובכל זאת מעניין כי נמצא בו תיאור של כדור הארץ, שאינו עומד על כלום, וזה בא בדיבור כפול –

נֹטֶה צָפוֹן עַל תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה.
איוב כו, ז.

תוהו – מזכיר לנו את ה'תוהו ובוהו' שנאמרו בבראשית, עם תחילת הבריאה. מהו בדיוק? זאת מתבאר על פי ההקבלה – בלי מה, כלומר אין, ריק. ואמנם יש גם קריאה מחברת – בלימה, ולפי קריאה זו בא מדרש המוסר שיובא להלן.
בין לבין, תואר כאן הריק, הוואקום. כידוע, לפי שיטת אריסטו לא יתכן בעולם ריק, ושיטתו זו החזיקה מעמד כאלף וחמש מאות שנים. אחד הראשונים לכפור בה ולסתור אותה היה רבי חסדאי קרשקש, בספרו 'אור ה", ואחר-כך התגלגלו הדברים לגלילאו, ולשאר המדענים.
ובכן, היום אנו יודעים שריק אכן נמצא בעולם, ולמעשה רוב החלל הוא בעצם ריק כזה. אף כי נכון שיש דברים רבים שעדיין לא ידועים לנו כל צורכם, כמו קיום של חומר אפל ואנרגיה אפלה. אפלה, אגב, לא במובן שלילי, אלא רק במובן זה שאינה ידועה לנו.
ובכן, יפה לראות שרמז לכך לפחות ניתן למצוא בתנ"ך, אף כי אחזור לראשית דבריי – הוא אינו ספר ללימוד פיזיקה!

והנה כמה מהפירושים לפסוק זה –
תחילה, מהם בלי-מה ותוהו? –

רש"י –
על בלימה – אין כלום ביסוד כי הם עומדים באויר על חוזק זרועותיו של הקב״ה ודונש פי׳ בלימה מישור כמו במתג ורסן עדיו לבלום (תהלים ל״ב:ט׳). (כך ראיתי).

מלבי"ם –
בלימה – מענין עדיו לבלום, חסימת המים בל יצאו לכסות הארץ

מצודות –
תוהו – ענינו דבר שאין בו ממש.
בלימה – היא שתי תיבות בלי מה.

ושנית, דרשת המוסר הידועה –

ילקוט שמעוני (לפי חולין פט) –
תולה ארץ על בלימה – אמר רבא א״ר יוחנן אין העולם מתקיים אלא בזכות משה ואהרן שנאמר ונחנו מה וכתיב תולה ארץ על בלימה, א״ר אלעזר אין העולם מתקיים אלא בזכות מי שבולם עצמו בשעת מריבה שנאמר תולה ארץ על בלימה, א״ר אבהו אין העולם מתקיים אלא בזכות מי שמשים עצמו כאילו אינו שנאמר ומתחת זרועות עולם.

*

ואוסיף לעניין המדרש – 'בזכות מי שמשים עצמו כאילו אינו' – נשמע ממש כמו פרקטיקה בודהיסטית. אבל למעשה, כיוון כזה ניתן למצוא בתנ"ך הרבה, כמו למשל –

תהילים לח –
יד וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו. טו וָאֱהִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר לֹא שֹׁמֵעַ וְאֵין בְּפִיו תּוֹכָחוֹת. טז כִּי לְךָ יְהוָה הוֹחָלְתִּי אַתָּה תַעֲנֶה אֲדֹנָי אֱלֹהָי.

וכן התנהגות עבד ה' בישעיה נג, ז –

נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו.

ויפה פירושו של אבן עזרא –
ולא יפתח פיו – ואין צורך לפרש זה, כי כל יהודי כן הוא בגלות, כי בשעה שיעונה לא יפתח פיו לדבר, אף כי הוא הצדיק שבהם לא יתעסק בעולמו כי אם בעבודת השם ולא יכיר שר או גדול שיעמד לו בפרץ בקום עליו אדם, ולא יפתח (לו) פיו והטעם בכל עת.

וגם רד"ק מפרש יפה –
נגש והוא נענה – נגש בממון, כמו נגש את הכסף, לא יגוש את רעהו.

נענה – בגוף שמענים גופו במכות ועם כל זה לא יפתח פיו לא היה לו רשות לזעק ולהתלונן על מה שהיינו עושים לו אלא היה כמו השה שיובילו אותו לשחוט שלא יפתח פיו ולא יצעק או כמו הרחל שנאלמה לפני גוזזיה, ודמיון השה הוא לענוי הגוף ולתמותתו ודמיון הרחל הוא לנגישת הממון שהוא בדמיון הגז, ודמה אותו לרחל ולא לכבש לחולשתה יותר, כי בכל המינין הנקבה חלושה מהזכר כן ישראל בגלות הם חלושים מאד.

ויפה מפרש גם שד"ל –
והוא נענה – המפרשים פירשוהו לשון ענוי, ולפי זה נתקשו במלת והוא, עד כי Martini רצה להגיה נגש הוא ונענה, והסכים עמו רוזנמילר. וגיזניוס פירש שהיו נוגשים אותו, גם כי כבר היה מְעֻנֶה. והנכון כדעת Coccejus שהוא לשון עֲנָוָה, כמו עד מתי מאנת לענות מפני {שמות י׳:ג׳}, אמר, היו נוגשים אותו, והוא לא היה מורד, אלא היה סובל בענוה ונמיכות הרוח, ולא יפתח פיו. וכן בלשון חכמים נעניתי לך מחול לי (ברכות כ״ח.), ענינו אני נכנע לך וכן נעניתי לך קום אכול (כתובות ס״ז:), נעניתי לכם עצמות שאול בן קיש (יומא כ״ב:), ויש לתמוה על רש״י שפירש (בברכות) נעניתי לך, דברתי יותר מדאי.

*

כיוון אחר לפרשנות בלי-מה אולי יכול לבוא עם הביטוי 'החלל הפנוי', שבא מקבלת האר"י, אך מתאר אותו יפה רבי נחמן מברסלב (וראו המשך הביאור שם) –

ליקוטי מוהר"ן, תורה סד

[א] כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵחֲמַת רַחֲמָנוּתוֹ בָּרָא אֶת הָעוֹלָם, כִּי רָצָה לְגַלּוֹת רַחֲמָנוּתוֹ, וְאִם לֹא הָיָה בְּרִיאַת הָעוֹלָם עַל מִי הָיָה מַרְאֶה רַחֲמָנוּתוֹ. וְעַל כֵּן בָּרָא אֶת כָּל הַבְּרִיאָה מִתְּחִלַּת הָאֲצִילוּת, עַד סוֹף נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל עוֹלָם הַגַּשְׁמִי, כְּדֵי לְהַרְאוֹת רַחֲמָנוּתוֹ.[2] וְכַאֲשֶׁר רָצָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם, לֹא הָיָה מָקוֹם לְבָרְאוֹ מֵחֲמַת שֶׁהָיָה הַכֹּל אֵין סוֹף. עַל כֵּן צִמְצֵם אֶת הָאוֹר לִצְדָדִין, וְעַל יְדֵי הַצִּמְצוּם הַזֶּה נַעֲשָׂה חָלָל הַפָּנוּי. וּבְתוֹךְ הֶחָלָל הַפָּנוּי הַזֶּה, נִתְהַוּוּ כָּל הַיָּמִים וְהַמִּדּוֹת, שֶׁהֵם בְּרִיאַת הָעוֹלָם (כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים בִּתְחִלָּתוֹ). וְזֶה הֶחָלָל הַפָּנוּי, הָיָה מֻכְרָח לִבְרִיאַת הָעוֹלָם. כִּי בִּלְתִּי הֶחָלָל הַפָּנוּי, לֹא הָיָה שׁוּם מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם כַּנַּ"ל.