וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ.
ישעיה נג, ה.
פסוק זה נאמר על עבד ה', שיש המפרשים שהוא המשיח, ויש המפרשים שהוא עם ישראל. עבד ה' זה נושא על שכמו את עוונות הכלל. לכן הנוצרים נתלים בפרק זה ובפסוק זה להוכחת כפרת החטאים שנטל על עצמו ישוע. כמו כן, גם ביהדות קיים המושג של צדיק המכפר על הדור, לעיתים במותו. וכמו כן, גם רבים מהפרשנים היהודיים פירשו כתוב זה על המשיח, בעיקר עד תקופת רש"י.
ואולם, אני מצאתי פירוש יפה ומקורי דווקא אצל רבי נחמן, במקום אחד, ובמקור השני הוא חוזר על הדברים המקובלים –
ליקוטי מוהר"ן ע״א:א׳:א׳
דַּע, שֶׁקָּשֶׁה מְאֹד לִהְיוֹת מְפֻרְסָם, כִּי מַה שֶּׁהוּא מְפֻרְסָם, הוּא מַזִּיק לוֹ מְאֹד, כִּי לִפְעָמִים צָרִיךְ לִסְבֹּל יִסּוּרִין בִּשְׁבִיל רַבִּים, כְּמָה שֶׁכָּתוּב (ישעיהו נ״ג:ה׳): וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ. כִּי מֵאַחַר שֶׁהוּא מְפֻרְסָם, עַל־כֵּן הוּא בִּבְחִינוֹת (שם): לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים, עַל־כֵּן צָרִיךְ לִסְבֹּל יִסּוּרִין בִּשְׁבִיל רַבִּים, כִּי עָלָיו נֶאֱמַר: וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ. רַק שֶׁיֵּשׁ כַּמָּה בְּנֵי אָדָם שֶׁצְּרִיכִין לִהְיוֹת מְפֻרְסָמִים, וְעוֹשִׂים אוֹתָם דַּוְקָא מְפֻרְסָמִים.
ליקוטי מוהר"ן קי״ח:א׳:ד׳
וְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כִּי מָשִׁיחַ סָבֵל מַרְעִין עֲבוּר כָּל יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו נ״ג:ה׳): וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵינוּ. בְּכֵן כָּל צַדִּיק הַדּוֹר הוּא גַּם כֵּן סוֹבֵל יִסּוּרִין בִּשְׁבִיל כְּלַל יִשְׂרָאֵל, לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם, כִּי הוּא בִּבְחִינַת מָשִׁיחַ כַּנַּ"ל.
*
כמו כן, ראיתי אצל אחד המפרשים, כמדומני שד"ל, ש'בחבורתו' היה צריך להיות מנוקד בדגש בב', מלשון חבורה, שזו אכן המשמעות. אלא שהנקדנים התחכמו וניקדו בלי דגש – בחברתו, כמו חברת אנשים, וכך תפסו כפל משמעות כאן – גם בפציעתו והכאבתו הוקל לנו, וגם בחברתו ובנוכחותו רווח לנו.
והנה דבריו של שד"ל, בכל זאת –
ובחברתו – ענין חַבּוּרה, וראוי היה להנקד ״וּבְחַבּורתו״, אלא שבעלי הנקוד התחכמו ועשו אותו מענין חֶבְרָה, כמו שעשה יונתן שתרגם: ״וּבִדְנִתְנְהִי״ לפתגמוהי חובנא ישתבקון לנא, ומלת ״נִתְנְהִי״ היא משרש ״נהא״ שענינו התחברות הלבבות לשוב בתשובה, כמו וינהו כל בית ישראל אחרי ה׳ (שמואל א ז׳:ב׳) תרגומו: ואתנהיאו כל בית ישראל בתר פולחנא דה׳, וכן ונקוו אליה כל הגוים לשם ה׳ (ירמיהו ג׳:י״ז), תרגומו ויתנהון למפלח בה כל עממיא.
ובחבורתו נרפא לנו – לתפארת המליצה הזכיר שני ענינים מתנגדים, והטעם על ידי מה שסבל הוא היינו אנחנו בשלום: והנה כל הענין הזה לא יצדק באמת, וכמו שהעיר רד״ק, כי לא יתכן שתסבול אומה אחת על עונות חברתה, אך לתפארת המליצה הנביא נותן כדברים האלה בפי האומות, להראות איך יכירו כי ישראל היו נקיים, והם היו החטאים. והנה הדבר ברור כי כל זה לא יתכן על גלות בבל, כי אז כמה אומות היו משועבדות תחת בבל כישראל, ולא מצאנו שהיה מצב ישראל קשה ממצב שאר אומות, אך זה צודק מאד בגלות הזאת, שהיו ישראל בכל דור ודור עם בזוז ושסוי, לא נעשה כן לכל גוי.