ירמיה מתלונן על שישראל 'משחיתים' ומציין בעיקר את הרכילות –
(כתבתי על כך בעבר והנה שוב) –

כֻּלָּם סָרֵי סוֹרְרִים הֹלְכֵי רָכִיל נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל כֻּלָּם מַשְׁחִיתִים הֵמָּה.
ירמיה ו, כח.

רש"י –
סרי סוררים – סרים מן הדרך.

הולכי רכיל – בין הנחשת והברזל מטילי איבה בין שני שרים שיש בהן כח להתגרות יחד כך שמעתי, ואני אומר הולכי רכיל הם וחזקים כנחשת וברזל להחזיק כזביהם.

ויונתן תרגם: רכיל זה לשון נוכל מהלכין בנכילו כמא דמערב נחש עם פרזלא, ונוכל הוא לשון מחשבה כמו ויתנכלו אותו להמיתו (בראשית ל״ז:י״ח).

ר"י אבן כספי –
נחשת וברזל – וכן כתב אפלטון על הרעים, ויקרא הטובים כסף וזהב.
(וגם אני פירשתי כך).

מצודות –
נחושת וברזל – ר״ל נכונים לאבד אנשים ככלי זיין העשוי מנחושת וברזל מעורב זה בזה שהוא חזק מאד וכן נאמר ברזל מצפון ונחושת (ירמיהו ט״ו:י״ב).

ועל הרכילות –
שערי תשובה ג׳:רכ״ב

החלק הג' – הולך רכיל. והוזהרנו על זה מן התורה שנאמר (שם) לא תלך רכיל בעמך וגם זה נקרא לשון הרע. והוא בכלל כת מספרי לשון הרע כמו שזכרו רבותינו זכרונם לברכה על דואג האדומי שהיה בעל לשון הרע כי הגיד לשאול ויאמר לו בא דוד אל בית אחימלך. ונזק הרכילות חדל לספור כי אין מספר כי הוא מרבה שנאה בעולם ומכשיל את בני אדם לעבור על מה שכתוב בתורה (שם) לא תשנא את אחיך בלבבך. והנה העולם קיים על השלום ומפני השנאה נמוגים ארץ וכל יושביה כאשר הקדמנו. ופעמים רבות יתן הרכיל חרב ביד חבירו להרוג את רעהו כמו שכתוב (יחזקאל כ׳:כ״ד) אנשי רכיל היו בך למען שפך דם. ונאמר (ירמיהו ו׳:כ״ח) כולם סרי סוררים הולכי רכיל נחשת וברזל וכולם משחיתים המה. וקראו רבותינו את הרכילות לשון שלישי מפני שהוא הורג שלשה. האומרו והמקבלו ומי שנאמר עליו. כמו שידעת מענין דואג שנטרד בסבת הרכילות. ונהרגו הכהנים. ונענש שאול אשר קבל את הרכילות:

רש"י על ויקרא י״ט:ט״ז:א׳

לא תלך רכיל. אֲנִי אוֹמֵר עַל שֵׁם שֶׁכָּל מְשַׁלְּחֵי מְדָנִים וּמְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרַע הוֹלְכִים בְּבָתֵּי רֵעֵיהֶם לְרַגֵּל מַה יִּרְאוּ רָע, אוֹ מַה יִּשְׁמְעוּ רָע, לְסַפֵּר בַּשּׁוּק, נִקְרָאִים הוֹלְכֵי רָכִיל — הוֹלְכֵי רְגִילָה, אשפיי"מנט בְּלַעַז. וּרְאָיָה לִדְבָרַי, שֶׁלֹּא מָצִינוּ רְכִילוּת שֶׁאֵין כָּתוּב בִּלְשׁוֹן הֲלִיכָה, לֹא תֵלֵךְ רָכִיל, הֹלְכֵי רָכִיל נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל (ירמיהו ו'), וּשְׁאָר לָשׁוֹן הָרַע אֵין כָּתוּב בּוֹ הֲלִיכָה, מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ (תהילים ק"א), לָשׁוֹן רְמִיָּה (שם ק"כ), לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת (שם י"ב); לְכָךְ אֲנִי אוֹמֵר שֶׁהַלָּשׁוֹן הוֹלֵךְ וּמְרַגֵּל, שֶׁהַכַּ"ף נֶחֱלֶפֶת בְּגִימֶ"ל, שֶׁכָּל הָאוֹתִיּוֹת שֶׁמּוֹצָאֵיהֶם מִמָּקוֹם אֶחָד מִתְחַלְּפוֹת זוֹ בָזוֹ, בֵּי"ת בְּפֵ"א וְגִימֶ"ל בְּכַ"ף וְקוֹ"ף, וְנוּ"ן בְּלָמֶ"ד, וְזַיִ"ן בְּצָדִ"י, וְכֵן וַיְרַגֵּל בְּעַבְדְּךָ (שמואל ב י"ט) — רִגֵּל בְּמִרְמָה לֵאמֹר עָלַי רָעָה, וְכֵן לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ (תהילים ט"ו), וְכֵן רוֹכֵל — הַסּוֹחֵר וּמְרַגֵּל אַחַר כָּל סְחוֹרָה, וְכֵן הַמּוֹכֵר בְּשָׂמִים לְהִתְקַשֵּׁט בָּהֶם הַנָּשִׁים, עַל שֵׁם שֶׁמְּחַזֵּר תָּמִיד בָּעֲיָרוֹת, נִקְרָא רוֹכֵל לְשׁוֹן רוֹגֵל; לָא תֵיכוּל קוּרְצִין כְּמוֹ וַאֲכַלוּ קַרְצֵיהוֹן דִּי יְהוּדָיֵא (דניאל ב׳:כ״ה), אָכַל בֵּיהּ קוּרְצָא בֵּי מַלְכָּא (ברבות נ"ח); נִרְאֶה בְעֵינַי שֶׁהָיָה מִשְׁפָּטָם לֶאֱכֹל בְּבֵית הַמְקַבֵּל דִּבְרֵיהֶם שׁוּם הַלְעָטָה, וְהוּא גְמַר חִזּוּק שֶׁדְּבָרָיו מְקֻיָּמִים וְיַעֲמִידֵם עַל הָאֱמֶת, וְאוֹתָהּ הַלְעָטָה נִקְרֵאת אֲכִילַת קוּרְצִין, לְשׁוֹן קוֹרֵץ בְּעֵינָיו (משלי ו'), שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ כָּל הוֹלְכֵי רָכִיל לִקְרֹץ בְּעֵינֵיהֶם וְלִרְמֹז דִּבְרֵי רְכִילוּתָן, שֶׁלֹּא יָבִינוּ שְׁאָר הַשּׁוֹמְעִים:

ועוד פירוש מעניין על נחושת וברזל –

רבנו בחיי, בראשית ד׳:כ״ב:ב׳

לוטש כל חורש נחשת וברזל. טעם הכתוב לוטש וחורש כל נחשת וברזל. כלומר מחדד ומצחצח כלי אומנות. ומלת נחשת במקום הזה הוא הנקרא אציי"ר שחבורו עם הברזל עולה יפה שנוהגים האומנים אצלנו בסכינים הקטנים שהן מנחשת הנקרא אציי"ר ומעורב בברזל. אבל הנחשת הנקרא ארא"ם אין חיברו עם הברזל עולה יפה, וזהו שאמר הכתוב כלם סרי סוררים הולכי רכול נחשת וברזל כלם משחיתים המה, וזה יקרא ארא"ם, לפי שהנביא היה מוכיחם ומגנה אותם במדת הרכילות כי היו מתלחשין זה עם זה ברכילות ויקרה להם כמקרה הנחשת והברזל, כי אותו החבור אין סופו לבא לפעולה טובה כשם שא"א לפעול מן הנחשת והברזל כי א"א לשום אומן שיעשה כלי מתערובתם כי הכל הולך לאבוד, וע"כ סיים הכתוב כלם משחיתים המה. ועוד תמצא בענין נחשת זה הנקרא ארא"ם כי אם תערבנו עם הברזל מלבד שלא יתכן לעשות מזה שום פעולה, לא יוכל להבדיל זה מזה כמו שיבדילו האומנים הכסף מן הזהב והזהב מן הכסף. ובא הכתוב לרמוז בהולכי רכיל כי מי שרגל על לשונו האומנות הזה קשה להבדיל ולהפריש ממנו אותו המנהג הרע שכבר הורגל בו. ומה שנקרא בלשון נחשת השם בעצמו מודיע לנו ענינו. ונקראו שניהם בשם נחשת לפי שהוא מענין הנסיון והוא שכתוב (בראשית ל) נחשתי ויברכני ה' בגללך, ואין אומן בעולם יכול להכירו אם הוא אציי"ר או ברזל עד יביאנו במבחן הנסיון ואם ישבר יודע שהוא אציי"ר ואם יכפל ולא ישבר אז יודע שהוא ברז"ל.

אף כי מהקשרו ברור שפשוט מדובר פה על מיני סיגים או מתכות גרועות –
בָּח֛וֹן נְתַתִּ֥יךָ בְעַמִּ֖י מִבְצָ֑ר וְתֵדַ֕ע וּבָחַנְתָּ֖ אֶת־דַּרְכָּֽם׃
כֻּלָּם֙ סָרֵ֣י סֽוֹרְרִ֔ים הֹלְכֵ֥י רָכִ֖יל נְחֹ֣שֶׁת וּבַרְזֶ֑ל כֻּלָּ֥ם מַשְׁחִיתִ֖ים הֵֽמָּה׃
נָחַ֣ר מַפֻּ֔חַ מאשתם [מֵאֵ֖שׁ] [תַּ֣ם] עֹפָ֑רֶת לַשָּׁוְא֙ צָרַ֣ף צָר֔וֹף וְרָעִ֖ים לֹ֥א נִתָּֽקוּ׃
כֶּ֣סֶף נִמְאָ֔ס קָרְא֖וּ לָהֶ֑ם כִּֽי־מָאַ֥ס יְהוָ֖ה בָּהֶֽם׃ (פ)

רש"י –
נחר מפוח. משל הוא כשצורפים כסף נופחין במפוח ונותנין תמיד עופרת בתוך הכור ומועיל לצרוף אבל אתם באתי לצרוף אתכם המפוח נחר ונחרך מכח האש ותם העופרת כולו, נחר לשון חרה אפו (איוב ל״ב:ב׳) ועצמי חרה מני חורב (שם ל) אישר"ש בלעז:

מי שלקח חיסון ראשון ושני וחווה תופעות לוואי לא נעימות, כאלו או אחרות, והוא מצטער על שלקח את החיסון הזה, ואף בא לכלל ייאוש – לו אוכל להציע קצה תקווה אחד שאולי יוכל להיאחז בו, והוא – שהחיסון הזה כנראה תקף רק לתקופה של כשישה חודשים. ואם כך, לאחר תקופה זו, יוכל לא לשוב ולחדש אותו.
ואולי דבר זה נרמז בכתובים, בפסוק הידוע –

כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן וְאִם נֵזֶר לְדוֹר דור [וָדוֹר].
משלי כז, כד.

מצודות –
חוסן – ענין חוזק ויאמר על העושר וכן חוסן ויקר יקחו (יחזקאל כ״ב:כ״ה).
נזר – כתר.

*

ואם כבר הבאתי פסוק זה, הנה כמה פרשנויות לו –

יומא פז, א, בביאור שטיינזלץ –
רב זוטרא, כי הוו מכתפי ליה בשבתא דריגלא [כאשר היו נושאים אותו על כתפיים בשבת הרגל], שאז היה דורש דרשה גדולה ברבים הוה אמר [היה אומר]: כדי שלא יתגאה בלבו: "כי לא לעולם חסן ואם נזר לדור ודור" (משלי כז, כד).

ובאגרת הגר"א מצאתי דבר מעניין, שאיני מבינו, אך נראה מתאים לימינו אלה –
ועיקר הגדר בבדידות, שלא תצא חס-ושלום מפתח ביתך חוצה, ואף בבית-הכנסת תקצר מאד ותצא. ויותר טוב להתפלל בבית, כי בבית-הכנסת אי-אפשר להינצל מקנאה, ולשמוע דברים בטלים ולשון-הרע. ונענשין על-זה, כמו שאמרו (שבת לג א): "אף שומע ושותק" כו'. וכל-שכן בשבת ויום-טוב שמתאספין לדבר, יותר טוב שלא תתפלל כלל. ותישמר שלא תלך לבית הקברות כלל וכלל. (נ"א: ששם מתדבקין הקליפות מאד וכל שכן בנשים), וכל הצרות והעוונות באים מזה. וגם בתך יותר טוב שלא תלך לבית- הכנסת, כי שם רואה בגדים טובים ומתקנאת ומספרת בבית, ומתוך זה באין ללשון- הרע ולשאר דברים. אלא תדבק במוסר תמיד ואל תקנא בעולם- הזה, הכל הבל מעשה תעתועים, "שבן-לילה היה" וגו' (יונה ד, י). כי "אם-יעלה לשמים שיאו" וגו' (איוב כ, ו). "כי לא לעולם חסן, ואם-נזר" וגו' (משלי כז, כד). ואף בשעתו הוא הבל אין בו ממש ומאוס ובזוי בעיני כל בעל-שכל. אוי ואבוי למי ששוגה בו. ותקנא ביראת ה' (שם כג, יז). ולא תאמר במה אזכה לעולם-הבא, איני יכולה לעשות? "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון לבו לשמים" (ברכות יז א).

אני רואה שעניין ספרה של גליה עוז לא יורד מהפרק, ובעניין זה ראיתי לנכון להוסיף דבר אחד –
הספר עוסק, בעצם בקשר משפחתי, ומילה זו, 'קשר', מציינת גם התקשרות למרידה במלכות. הנה למשל הופעה אחת שלה –

ישעיה ח –
(יא) כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֵלַי כְּחֶזְקַת הַיָּד וְיִסְּרֵנִי מִלֶּכֶת בְּדֶרֶךְ הָעָם הַזֶּה לֵאמֹר.
(יב) לֹא תֹאמְרוּן קֶשֶׁר לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמַר הָעָם הַזֶּה קָשֶׁר וְאֶת מוֹרָאוֹ לֹא תִירְאוּ וְלֹא תַעֲרִיצוּ.
(יג) אֶת יְהוָה צְבָאוֹת אֹתוֹ תַקְדִּישׁוּ וְהוּא מוֹרַאֲכֶם וְהוּא מַעֲרִצְכֶם.

כלומר, יתכן לומר שכל קשר יסודו בשקר, וזה עצם מהות הקשר. והנה, גם עצם המילה 'שקר' אינה אלא שיכול-אותיות של 'קשר'. (אך אולי הוא קשור לסיקרא – צבע אדום שהיו מצטבעים בו, כפי שנכתב בישעיה – ומשׂקרות עיניים).
מאידך, ידועה אמרת חז"ל בגמרא 'קשר רשעים אינו מן המניין', שממנה עולה שקשר צדיקים הוא כן מן המניין, וכלומר שיש קשר שאינו שקר. וכן בוודאי אנו מכירים קשרים בריאים, אוהבים ומועילים.
ועדיין, נראה לי שכל קשר משמעו יצירת 'שפה פנימית' – מונח בו עסקתי בפרק הראשון בספרי 'יסודות הבניין', וזו אינה מובנת לאנשים שמחוץ לקשר זה. ועל כן, במובן מסוים לפחות, גם הקשר הבריא הוא שקר, בסופו של דבר.
גם גליה בספרה הזכירה, שהבינה והייתה חלק מ'השפה הפנימית' המשפחתית, ונראה לי שכל אחד יוכל להעיד על שפה כזו, הכוללת מילות קוד וניואנסים, אשר 'זר לא יבין זאת'.

*

ובהקשר הזה (גם הקשר הוא ממין הקשר…) ראוי להביא את קטע ידוע מקהלת –

קהלת ד –
ט טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם. י כִּי אִם יִפֹּלוּ הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ. יא גַּם אִם יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם וְחַם לָהֶם וּלְאֶחָד אֵיךְ יֵחָם. יב וְאִם יִתְקְפוֹ הָאֶחָד הַשְּׁנַיִם יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק. 

החוט המשולש – הוא החוט החזק, בן שלושה חוטים, והוא ה'קשר'.

כך הוא לפי תרגומו – שלוש נימין, וכך גם מפרש מצודות –
והחוט המשולש – חוט השזור בשלשה כפולות לא במהרה הוא נקרע ולמשל נאמר, ורוצה לומר אם שלשה הם שנשתתפו יחד אין למעלה מהם.

*

מילון ספיר –
קוֹשֵׁר [תנ]
1. מחַבֵּר בּחוּט או בּחֶבל: וקשרתם לאות על יָדֶךָ (דברים ו 8); קושרת אישה מִפתַח חלוקה (שבת טו, ב); הוא קשר את הבלון לידו כדי שלא יעוף
2. מִתחַבֵּר אל אחֵרים כּדֵי למרוד, מתקומם, בּבּיטוּי: קושֵר קֶשֶר: וַיִקשֹר עָלָיו עַבדו זִמרי… וַיַכֵּהוּ וַימיתֵהוּ (מלכים א' טז 10-9); הקצינים קשרו קשר להפיל את השלטון
3. [עח] מחַבֵּר שני צדדים של עִסקה: הוא קשר את השניים בעסקה משותפת
4. [תמ] רוחש בּלִבּו יַחס כּלַפֵּי אַחֵר (של אהבה, שִׂנאה וכד'): בנוהַג שבעולם אָדם גָדֵל עם חבֵרו שתַיים שָלוש שָנים בִּכרַך והוּא קושֵר לו אהבה (מדרש רבה בראשית נד); לאחר שהכירו זמן מה קשר לה אהבה.

*

אני רואה שהמאמר אינו שלם, כי הוא אינו משאיר תקווה. אז מה כן? שואלים. על זאת עניתי בספרי 'יסודות הבניין', בפרק הראשון על אמנות השיחה. בשתי מילים – דיבור אמת. וזה כולל גם אמונה. ושם בהקשר זה הבאתי את הפסוק הזה –

אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְהוָה אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְהוָה וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְהוָה וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ.
מלאכי ג, טז.

ולעניין הספר, אומר רד"ק –
ויכתב ספר זכרון לפניו – דרך משל כלשון בני אדם שכותבים המלכים ספר הזכרונות כי אין שכחה לפניו ית׳ וכן מספרך אשר כתבת כל הנמצא כתוב בספר, והנה יראי ה׳ וחושבי שמו שאמר שמור להם עד עולם, ופי׳ חושבי שמו, שחושבים תמיד בדרכי ה׳ ובידיעת אלהותו כי שמו הוא והוא שמו, וכתב הר״א אבן עזרא ז״ל כי יראי ה׳ הם הצדיקים, וחושבי שמו הם חכמי לב יודע סוד ה׳ הנכבד והנורא.

ויש גם מדרש נאה בילקוט שמעוני –
א״ר יהודה שני תלמידי חכמים הנוחים זה לזה בהלכה הקב״ה מקשיב להם שנאמר אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו – ואין דבור אלא לשון נחת שנאמר וידבר עמים תחתינו. רב כהנא אמר בשם רבי לוי לשעבר אדם עושה מצוה והנביאים כתבוה וישמע ראובן ויצילהו מידם, ויצבט לה קלי, עכשו שאין נביאים מי כותבה, אליהו ומלך המשיח והקב״ה חותם על ידיהם שנאמר אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו (ברמז תר״ד). והיו לי [נאם) [אמר] ה׳ צבאות (ברמז ס״ג).

וכן משנה אבות ג, ב –
רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר, שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים א,), וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב.
אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג,), אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ.
אֵין לִי אֶלָּא שְׁנַיִם.
מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג, י), יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו.

עוד לפרשת כי תשא
בפרשתנו, לאחר חטא העגל – עגל-מסכה! – נאמר –

וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב.
שמות לג, ו.

מפרש רמב"ן –
וטעם ויתנצלו בני ישראל את עדים – כי בשמעם זה התנצלו ויתפרקו מכל עדי יותר ממה שעשו תחלה. ואונקלוס שתרגם בעדי – תקון זין, דעתו כדברי האומר בבראשית רבה: זינאות חגר להם (שמות רבה מ״ה:ב׳), כלומר שחגר להם הקב״ה בשעת מתן תורה כלי זיין להנצל מכל פגע ומלאך המות, כמו שדרשו (שמות רבה ל״ב:א׳): חרות על הלוחות (שמות ל״ב:ט״ז) – חירות ממלאך המות, והם שמותיו של הקב״ה. והנה ישראל קבלו עליהם את המיתה ברצון נפשם מפני עונש העגל, וזה ענין תשובה גדולה וחרטה בחטאם.

וכאן גם מדרש ידוע, מתוך תורה תמימה –
ויתנצלו – דרש ר׳ סמאי, בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים רבוא של מלאכי השרת וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וכיון שחטאו ירדו מאה ועשרים רבוא של מלאכי חבלה ופרקום, שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חרב, א״ר יוחנן, וכולן זכה משה ונטלן דסמיך ליה ומשה יקח את האהל. (שבת פ״ח א׳).

*

אך מעבר למדרשים, על-פי הפשט, כפי שמציין רמב"ן, וגם התרגום, 'ויתנצלו' זה ויתפרקו. הכיצד?
ובכן, ההסבר הלשוני פשוט – וינצלו הוא כמו ויתנשלו, פעלי – נצל-נשל-נפל, השילו מעליהם את התכשיטים.
וגם האדם המתנצל ומבקש סליחה, מבקש להשיל מעצמו את את עול האשמה. וסליחה – שליחה, לשלוח ממך את הדבר.
ומי שמנצל אחרים – מנשל אותם מרכושם.
ומי שניצל ממוות – חומק, וכמו נישל מכף המוות.

*

מילון ספיר –
מִתְנַצֵּל
1. [יב] מַבּיעַ צַער על טָעוּת או על גרימת טורח או על איחור, מִצטַדק: שלמה החכם עליו השלום אמר כמתנצל הפסוק הזה (ספרות ימי הביניים); חברי התנצל על איחורו
2.[תנ] מִתפַּשֵט, מוריד מֵעָליו: ויתנצלו בני ישראל את עֶדיָם מהר חורב (שמות לג 6)
3. [תמ] נֶחלָץ, ניצָל: עתים שאדם עושה מלאכה ומִתנַצל מן המיתה (אבות דרבי נתן יא); יִתנַצלו מדינה של גיהינום (ספרות ימי הביניים)

פרשת כי תשא
בפרשה זו מסופר על בצלאל, האמן עושה המשכן, ועליו יש קטע די ארוך בגמרא, שאת חלקו הביאה רחל אליאור בטור פרשת השבוע השבועי שלה. אני אביא את כולו –

ברכות נה, א –

עניין ראשון –
אמר רבי יוחנן שלשה דברים מכריז עליהם הקב"ה בעצמו ואלו הן רעב ושובע ופרנס טוב רעב דכתיב (מלכים ב ח, א) כי קרא ה' לרעב וגו' שובע דכתיב (יחזקאל לו, כט) וקראתי אל הדגן והרביתי אותו פרנס טוב דכתיב (שמות לא, ב) (ויאמר) ה' אל משה לאמר ראה קראתי בשם בצלאל וגו'.

עניין שני –
אמר רבי יצחק אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור שנא' (שמות לה, ל) ראו קרא ה' בשם בצלאל אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה משה הגון עליך בצלאל אמר לו רבונו של עולם אם לפניך הגון לפני לא כל שכן אמר לו אף על פי כן לך אמור להם הלך ואמר להם לישראל הגון עליכם בצלאל אמרו לו אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון לפנינו לא כל שכן.

עניין שלישי –
א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן בצלאל על שם חכמתו נקרא בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן אמר לו משה רבינו מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן כלים שאני עושה להיכן אכניסם שמא כך אמר לך הקב"ה עשה משכן ארון וכלים אמר לו שמא בצל אל היית וידעת.

עניין רביעי –
אמר רב יהודה אמר רב יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ כתיב הכא (שמות לה, לא) וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת וכתיב התם (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה וכתיב (משלי ג, כ) בדעתו תהומות נבקעו.

עניין חמישי –
אמר רבי יוחנן אין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנא' (דניאל ב, כא) יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה. שמע רב תחליפא בר מערבא ואמרה קמיה דרבי אבהו אמר ליה אתון מהתם מתניתו לה אנן מהכא מתנינן לה דכתיב (שמות לא, ו) ובלב כל חכם לב נתתי חכמה:

*

לעניין הרביעי, כפי שאמרה רחל אליאור בטורה, זו גם התפיסה העולה מ'ספר יצירה', ספר קבלי עתיק, המיוחס לאברהם אבינו, אך מקורו כנראה מתישהו באלף הראשון לספירה. ולפי ספר זה העולם נברא בכ"ב נתיבות חוכמה, שהן אותיות האלף-בית העברי. גם בהמשך המחשבה הקבלית הקדישה תשומת לב מרובה למילים ולאותיות, וכן גם בקבלה המעשית. בתחום זה עסק גם המקובל רבי אברהם אבולעפיה.
ולמילים 'אותיות שמהן נבראו שמים וארץ' – שהרי כידוע, כפי שמסופר בבראשית א, העולם נוצר במאמר, בדיבור.
עניין זה הוא נרחב ועמוק, והוא מפלח לעומק את תורת הסוד היהודית.

על המנוחה
ארץ ישראל נקראת נחלה ומנוחה –

כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.
דברים יב, ח.

ישעיה אומר כי יש להניח לעייף –

אֲשֶׁר אָמַר אֲלֵיהֶם זֹאת הַמְּנוּחָה הָנִיחוּ לֶעָיֵף וְזֹאת הַמַּרְגֵּעָה וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ.
ישעיה כח, יב.

מלבי"ם ביאור המילות –
"המנוחה המרגעה". מנוחה לגוף ומרגעה לנפש. ומצאו מרגוע לנפשכם (ירמיה ו' טז). לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך (דברים כח סה), ר"ל לא מנוחה נפשיית ולא גופנית, וע"ל (לד יד).

ומיכה אומר כי הארץ אינה המנוחה –

קוּמוּ וּלְכוּ כִּי לֹא־זֹאת הַמְּנוּחָה בַּעֲבוּר טָמְאָה תְּחַבֵּל וְחֶבֶל נִמְרָץ.
מיכה ב, י.

שטיינזלץ –
קוּמוּ מארצי וּלְְְכוּ, כִּי לֹא ארץ זֹאת היא הַמְְּנוּחָה שלכם, בַּעֲבוּר שהארץ טָמְְְאָה, היא תְְּחַבֵּל ותזיק לכם, וְְתהיה חֶבֶל נִמְְְרָץ, עז וכואב. 

יש עוד הרבה.
ובקדיש 'המצא מנוחה נכונה', זו המנוחה האחרונה. והמת נקרא מנוח.

מדוע יש מחלות ומגפות? לתורה תשובה פשוטה –
כחלק מרצף הקללות המופיעות בדברים כח, למצב בו העם לא ישמור את התורה, מופיעה גם קללת המחלה –

דברים כח –
ח אִם-לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשֹׂות אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתֹּורָה הַזֹּאת הַכְּתוּבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת-הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנֹּורָא הַזֶּה אֵת יהוה אֱלֹהֶיךָ׃
נט וְהִפְלָא יהוה אֶת-מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכֹּות זַרְעֶךָ מַכֹּות גְּדֹלֹות וְנֶאֱמָנֹות וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים׃
ס וְהֵשִׁיב בְּךָ אֵת כָּל-מַדְוֵה מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָגֹרְתָּ מִפְּנֵיהֶם וְדָבְקוּ בָּךְ׃
(ודבקו בך – לשון הדבקה)
סא גַּם כָּל-חֳלִי וְכָל-מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתֹּורָה הַזֹּאת יַעְלֵם יהוה עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ׃
סב וְנִשְׁאַרְתֶּם בִּמְתֵי מְעָט תַּחַת אֲשֶׁר הֱיִיתֶם כְּכֹוכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב כִּי-לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקֹול יהוה אֱלֹהֶיךָ׃
סג וְהָיָה כַּאֲשֶׁר-שָׂשׂ יהוה עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבֹּות אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ יהוה עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל ה͏ָאֲדָמָה אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ׃

הפסוק שהודגש מתייחס למחלות חדשות, שלא היו ידועות בזמן הכתיבה. הכותב מודע לזה שיתכנו בעתיד סוגים שונים של מחלות.
ואגב, כאן גם תשובה למי שחושב (קצת כמוני, כביכול) שכל דבר נכתב או נרמז בתורה. אז הנה בתורה עצמה כתוב שלא הכול כתוב בה. אבל יש פה גם פרדוקס, כי אם היא אומרת שלא הכול כתוב בה – הרי שגם עניין זה כתוב בה.

והתערבות במבנה הגנטי – הייתה ידועה?

בחדשות אומרים שרוצים להתחיל לחסן ילדים מגיל 12, וברשתות כבר ראיתי שמזכירים את הפסוק הידוע מעקדת יצחק –

וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וגו'
בראשית כב, יב.

רבות נכתב על עקדת יצחק, אך צריך לומר שבאופן פשוט, ברור שהסיפור הזה מסופר על רקע המנהג הקדום של עמי הסביבה להקריב ילדים לאל, אם זה המולך, אם אל אחר. ואם כך מדובר כאן בסיפור פולמוסי, הבא לשלול מעשה זה, אם כי עדיין משבח את הנכונות לו.
ובכל זאת, מכתובים שונים לאורך התנ"ך, שלא אאסוף אותם עתה, עולה בצורה ברורה, שעם ישראל לא זנח דרך זו. גם מכתובים רבים של הנביאים המבקרים את העניין, ברור כי עניין זה עדיין היה רלוונטי.
כך, למשל, אומר מיכה בפסוקים הידועים –

בַּמָּה אֲקַדֵּם יְהוָה אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה. ז הֲיִרְצֶה יְהוָה בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי. ח הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ.
מיכה ו.

כאן גם תמצית מפורסמת הנדרשת מהמאמין – עשיית משפט, עשיית חסד, וצניעות, שהיא כנראה צניעות הליכות ולאו דווקא צניעות מלבושים.
ואגב, כאן גם רמז לאקדמיה – 'במה אקדם יה…'. ואקדם-יה עדיף מאקדמיה.

אוסיף רק עוד פסוק אחד מעניין זה, בגלל חריפותו –

הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים.
ישעיה נז, ה.

אז ברור שמנהג זה היה מצוי בישראל, בדיוק כמו שאר מיני העבודה הזרה, כגון עבודת עצי הקודש המוזכרת כאן, שהידועה בהן היא עבודת האלה אשרה. ובאמת אף נמצאו כתובות עתיקות המוקדשות ל'יהוה ואשרתו', כך שברור שהיה כאן פולחן מעורב.

*

ועל דברי מיכה יש מדרש ידוע בגמרא, שמתחיל מדוד, שהעמיד את כל המצוות על עשר, וישעיה שהעמידן על שש – ועל כך אדלג, ואז מגיע למיכה –

מכות כד, א –
בא מיכה והעמידן על שלש דכתיב (מיכה ו, ח) הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם (ה') אלהיך עשות משפט זה הדין אהבת חסד זה גמילות חסדים והצנע לכת זה הוצאת המת והכנסת כלה והלא דברים קל וחומר ומה דברים שאין דרכן לעשותן בצנעא אמרה תורה והצנע לכת דברים שדרכן לעשותן בצנעא על אחת כמה וכמה חזר ישעיהו והעמידן על שתים שנאמר (ישעיהו נו, א) כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה בא עמוס והעמידן על אחת שנאמר (עמוס ה, ד) כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו מתקיף לה רב נחמן בר יצחק אימא דרשוני בכל התורה כולה אלא בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב, ד) וצדיק באמונתו יחיה.

ישעיה ג –
משפט ה' על מנהיגי העם
א כִּי הִנֵּה הָאָדֹון יהוה צְבָאֹות מֵסִיר מִירוּשָׁלַ͏ִם וּמִיהוּדָה מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה כֹּל מִשְׁעַן-לֶחֶם וְכֹל מִשְׁעַן-מָיִם׃
(ה' מסיר כל דבר שאפשר להישען עליו. ובמדרש – 'אין לנו על מי להישען, אלא על אבינו שבשמים', בזמן טרום הגאולה)
ב גִּבֹּור וְאִישׁ מִלְחָמָה שֹׁופֵט וְנָבִיא וְקֹסֵם וְזָקֵן׃
ג שַׂר-חֲמִשִּׁים וּנְשׂוּא פָנִים וְיֹועֵץ וַחֲכַם חֲרָשִׁים וּנְבֹון לָחַשׁ׃
(כל אלה ישללו)
ד וְנָתַתִּי נְעָרִים שָׂרֵיהֶם וְתַעֲלוּלִים יִמְשְׁלוּ-בָם׃
(גם לרחבעם הצעירים יעצו עצה גרועה)
ה וְנִגַּשׂ הָעָם אִישׁ בְּאִישׁ וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן וְהַנִּקְלֶה בַּנִּכְבָּד׃
(העם ינגשו וילחצו זה את זה, ולא יכבדו את הזקנים והנכבדים. לפי חז"ל גם זה סימן לטרום הגאולה)
ו כִּי-יִתְפֹּשׂ אִישׁ בְּאָחִיו בֵּית אָבִיו שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה-לָּנוּ וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶךָ׃
(שמלה לך – יש לך בגד יפה, סימן עושר, המכשלה – השלטון, הממשלה, קח לך)
ז יִשָּׂא בַיֹּום הַהוּא לֵאמֹר לֹא-אֶהְיֶה חֹבֵשׁ וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה לֹא תְשִׂימֻנִי קְצִין עָם׃
(הוא יתחמק מתפקידו ולא ירצה בו)
ח כִּי כָשְׁלָה יְרוּשָׁלַ͏ִם וִיהוּדָה נָפָל כִּי-לְשֹׁונָם וּמַעַלְלֵיהֶם אֶל-יהוה לַמְרֹות עֵנֵי כְבֹודֹו׃
(למרות – להמרות. כל דיבורם ומעשיהם הם מרי בה')
ט הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם וְחַטָּאתָם כִּסְדֹם הִגִּידוּ לֹא כִחֵדוּ אֹוי לְנַפְשָׁם כִּי-גָמְלוּ לָהֶם רָעָה׃
(זה ניכר במבע פניהם. או הכרת פניהם – העדפת המקורבים שלהם, לפי חלק מהמפרשים. לא כחדו – אף אינם מתביישים. ובכך מביאים על עצמם רעה)
י אִמְרוּ צַדִּיק כִּי-טֹוב כִּי-פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ׃
יא אֹוי לְרָשָׁע רָע כִּי-גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לֹּו׃
(פתגם כללי – הצדיק מקבל כצדקתו, והרשע כרשעתו)
יב עַמִּי נֹגְשָׂיו מְעֹולֵל וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בֹו עַמִּי מְאַשְּׁרֶיךָ מַתְעִים וְדֶרֶךְ אֹרְחֹתֶיךָ בִּלֵּעוּ׃ ס
(מנהיגי העם עוללים, תינוקות, ונשים – בזמנו הדבר נחשב גרוע. הם מתעים, ואת דרך העם המסורתית והטובה משבשים)
יג נִצָּב לָרִיב יהוה וְעֹמֵד לָדִין עַמִּים׃
(ה' שופט את כל העולם, ולכן -)
יד יהוה בְּמִשְׁפָּט יָבֹוא עִם-זִקְנֵי עַמֹּו וְשָׂרָיו וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם׃
(הוא ישפוט גם את ראשי ישראל. הם ביערו את העם הנמשל לכרם, וגזלו את העניים)
טו (מלכם) מַּה- לָּכֶם  תְּדַכְּאוּ עַמִּי וּפְנֵי עֲנִיִּים תִּטְחָנוּ נְאֻם-אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאֹות׃ ס
(מדוע אתם מדכאים את העם, וכמו טוחנים את פני העניים?)

משפט ה' על בנות ציון
אציין רק כי כל קטע זה, יש בו יחס שלילי לא ברור כלפי נשים, והוא לא מתאים לימינו.
טז וַיֹּאמֶר יהוה יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנֹות צִיֹּון וַתֵּלַכְנָה (נטוות) נְטוּיֹות גָּרֹון וּמְשַׂקְּרֹות עֵינָיִם הָלֹוךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה׃
(משקרות – בסיקרה, צבע אדום, ואולי נופל על לשון שקר. טפוף – בדילוגים קטנים. תעכסנה – יש המפרשים תכשיט כעין עכס, נחש, אך נראה שהיא מין תנועת רגליים)
יז וְשִׂפַּח אֲדֹנָי קָדְקֹד בְּנֹות צִיֹּון וַיהוה פָּתְהֵן יְעָרֶה׃ ס
(ושפח – בספחת, פתהן – ערוותן, פתחן, יערה – יחשוף כעירום)
יח בַּיֹּום הַהוּא יָסִיר אֲדֹנָי אֵת תִּפְאֶרֶת הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים׃
יט הַנְּטִיפֹות וְהַשֵּׁירֹות וְהָרְעָלֹות׃
כ הַפְּאֵרִים וְהַצְּעָדֹות וְהַקִּשֻּׁרִים וּבָתֵּי הַנֶּפֶשׁ וְהַלְּחָשִׁים׃
כא הַטַּבָּעֹות וְנִזְמֵי הָאָף׃
כב הַמַּחֲלָצֹות וְהַמַּעֲטָפֹות וְהַמִּטְפָּחֹות וְהָחֲרִיטִים׃
כג וְהַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְּנִיפֹות וְהָרְדִידִים׃
(כל אלה מיני לבושי נשים)
כד וְהָיָה תַחַת בֹּשֶׂם מַק יִהְיֶה וְתַחַת חֲגֹורָה נִקְפָּה וְתַחַת מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה קָרְחָה וְתַחַת פְּתִיגִיל מַחֲגֹרֶת שָׂק כִּי-תַחַת יֹפִי׃
(הטוב יתהפך לרע, ולא אתעכב על הפרטים)

סיום –
כה מְתַיִךְ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וּגְבוּרָתֵךְ בַּמִּלְחָמָה׃
(גבורותיך – גיבורייך)
כו וְאָנוּ וְאָבְלוּ פְּתָחֶיהָ וְנִקָּתָה לָאָרֶץ תֵּשֵׁב׃
(יתאבלו היושבים בפתחי העיר והיא תתרוקן).

מכיוון שהבאתי את יחזקאל ג, אולי מוטב שנתחיל מההתחלה ונקרא גם את פרקים א-ב. זה מה שנקרא 'חזון המרכבה' של יחזקאל. הרבה קולמוסים נשברו בניסיון לפענח אותו, וגם נאסר ללמוד וללמד אותו שלא בתנאים מסוימים. אני מכיר בעיקר את פרשנות הרמב"ם לו, שבאה בתחילת החלק השלישי של מורה הנבוכים, ובה הוא מנסה להעניק לחיזיון משמעות בהתאם לפילוסופיה האריסטוטלית – ניסיון אנכרוניסטי, שאינו מקובל עליי, וגם לא על שפינוזה, שכינה דברים מעניין אלה 'הבלים אריסטוטליים', או כיוצא בזה. וכן אני מכיר את הפירוש של התנועה הראלית, שמאמינה שחייזרים הגיעו בעבר לכדור הארץ, והתיאור של יחזקאל הוא תיאור המפגש עם החללית שלהם – פרשנות שנשמעת הזויה, אך בעיניי היא יותר ריאלית מהראשונה שהזכרתי. ואולי כל זה אינו אלא דימיון ספרותי, במסורת ספרותית-נבואית מוכרת.
גם לנביאים אחרים יש חזונות הקדשה, לישעיה – בפרק ו' בספרו, ולירמיה בפרק הראשון בספרו, אך אלה חזונות מינוריים יותר. לא בכדי אמרו חז"ל שיחזקאל ראה מה שראה ישעיה, אלא שישעיה הוא כבן עיר הרואה את המלך, וזה רגיל אצלו, בעוד יחזקאל הוא כבן כפר שרואה את המלך, והוא מלא התלהבות.
נקרא בלי לפרש הרבה –

יחזקאל א –

א וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ וַאֲנִי בְתֹוךְ-הַגֹּולָה עַל-נְהַר-כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאֹות אֱלֹהִים׃
ב בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ הִיא הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יֹויָכִין׃
ג הָיֹה הָיָה דְבַר-יהוה אֶל-יְחֶזְקֵאל בֶּן-בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל-נְהַר-כְּבָר וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד-יהוה׃
ד וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן-הַצָּפֹון עָנָן גָּדֹול וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לֹו סָבִיב וּמִתֹּוכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתֹּוךְ הָאֵשׁ׃
(כאן המקור של המילה חשמל, אך המשמעות המודרנית שונה. חז"ל אמרו שאלו חיות שלעיתים חשות ולעיתים ממללות)
ה וּמִתֹּוכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיֹּות וְזֶה מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה׃
ו וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם׃
ז וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל׃
ח (וידו) וִידֵי אָדָם מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם עַל אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶם וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם לְאַרְבַּעְתָּם׃
ט חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל-אֲחֹותָהּ כַּנְפֵיהֶם לֹא-יִסַּבּוּ בְלֶכְתָּן אִישׁ אֶל-עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ׃
י וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל-הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי-שֹׁור מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי-נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן׃
יא וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם פְּרֻדֹות מִלְמָעְלָה לְאִישׁ שְׁתַּיִם חֹבְרֹות אִישׁ וּשְׁתַּיִם מְכַסֹּות אֵת גְּוִיֹתֵיהֶנָה׃
יב וְאִישׁ אֶל-עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ אֶל אֲשֶׁר יִהְיֶה-שָׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּן׃
יג וּדְמוּת הַחַיֹּות מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי-אֵשׁ בֹּעֲרֹות כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים הִיא מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיֹּות וְנֹגַהּ לָאֵשׁ וּמִן-הָאֵשׁ יֹוצֵא בָרָק׃
יד וְהַחַיֹּות רָצֹוא וָשֹׁוב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק׃
(מכאן הביטוי רצוא ושוב – הלוך וחזור רצו)
טו וָאֵרֶא הַחַיֹּות וְהִנֵּה אֹופַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶל הַחַיֹּות לְאַרְבַּעַת פָּנָיו׃
טז מַרְאֵה הָאֹופַנִּים וּמַעֲשֵׂיהֶם כְּעֵין תַּרְשִׁישׁ וּדְמוּת אֶחָד לְאַרְבַּעְתָּן וּמַרְאֵיהֶם וּמַעֲשֵׂיהֶם כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאֹופַן בְּתֹוךְ הָאֹופָן׃
יז עַל-אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶן בְּלֶכְתָּם יֵלֵכוּ לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּן׃
יח וְגַבֵּיהֶן וְגֹבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה לָהֶם וְגַבֹּתָם מְלֵאֹת עֵינַיִם סָבִיב לְאַרְבַּעְתָּן׃
יט וּבְלֶכֶת הַחַיֹּות יֵלְכוּ הָאֹופַנִּים אֶצְלָם וּבְהִנָּשֵׂא הַחַיֹּות מֵעַל הָאָרֶץ יִנָּשְׂאוּ הָאֹופַנִּים׃
(ממש מזכיר מערכת גלגלים מודרנית, האין כך?)
כ עַל אֲשֶׁר יִהְיֶה-שָּׁם הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ שָׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת וְהָאֹופַנִּים יִנָּשְׂאוּ לְעֻמָּתָם כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּאֹופַנִּים׃
כא בְּלֶכְתָּם יֵלֵכוּ וּבְעָמְדָם י͏ַעֲמֹדוּ וּבְהִנָּשְׂאָם מֵעַל הָאָרֶץ יִנָּשְׂאוּ הָאֹופַנִּים לְעֻמָּתָם כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּאֹופַנִּים׃
(וגם זה הפך לביטוי – 'הרוח החיה', המחייה)
כב וּדְמוּת עַל-רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנֹּורָא נָטוּי עַל-רָאשֵׁיהֶם מִלְמָעְלָה׃
כג וְתַחַת הָרָקִיעַ כַּנְפֵיהֶם יְשָׁרֹות אִשָּׁה אֶל-אֲחֹותָהּ לְאִישׁ שְׁתַּיִם מְכַסֹּות לָהֵנָּה וּלְאִישׁ שְׁתַּיִם מְכַסֹּות לָהֵנָּה אֵת גְּוִיֹּתֵיהֶם׃
כד וָאֶשְׁמַע אֶת-קֹול כַּנְפֵיהֶם כְּקֹול מַיִם רַבִּים כְּקֹול-שַׁדַּי בְּלֶכְתָּם קֹול הֲמֻלָּה כְּקֹול מַחֲנֶה בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן׃
(מקימות רעש גדול)
כה וַיְהִי-קֹול מֵעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁם בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן׃
כו וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן-סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה׃
(גם בתיאור בשמות הופיעה 'לבנת ספיר'. ופה מראה כיסא ואל מתואר במראה אדם)
כז וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל כְּמַרְאֵה-אֵשׁ בֵּית-לָהּ סָבִיב מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמָעְלָה וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה רָאִיתִי כְּמַרְאֵה-אֵשׁ וְנֹגַהּ לֹו סָבִיב׃
כח כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיֹום הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבֹוד-יהוה וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל-פָּנַי וָאֶשְׁמַע קֹול מְדַבֵּר׃ ס

צריך רק לציין, כי כאן לה' יש מראה, והוא מראה אדם. מחשבה כזו לא תיתכן לפי המחשבה הרמב"מיסטית, אך זה לפחות פשט הכתובים. ותיאור כזה גם לא עולה בקנה אחד גם עם המקרא עצמו, בו נאמר 'כי לא ראיתם כל תמונה', ביחס לאל, ודיון זה אודות האנתרופומורפיות של האל הוא ארוך ומוכר. ואולי גם זו הייתה הסיבה מדוע רצו חכמים לגנוז את ספר יחזקאל.

*
נקרא גם את פרק ב' הקצר –

יחזקאל ב –

יחזקאל ממונה –
א וַיֹּאמֶר אֵלָי בֶּן-אָדָם עֲמֹד עַל-רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ׃
ב וַתָּבֹא בִי רוּחַ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלַי וַתַּעֲמִדֵנִי עַל-רַגְלָי וָאֶשְׁמַע אֵת מִדַּבֵּר אֵלָי׃ פ
ג וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן-אָדָם שֹׁולֵחַ אֲנִי אֹותְךָ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-גֹּויִם הַמֹּורְדִים אֲשֶׁר מָרְדוּ-בִי הֵמָּה וַאֲבֹותָם פָּשְׁעוּ בִי עַד-עֶצֶם הַיֹּום הַזֶּה׃
ד וְהַבָּנִים קְשֵׁי פָנִים וְחִזְקֵי-לֵב אֲנִי שֹׁולֵחַ אֹותְךָ אֲלֵיהֶם וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה׃
ה וְהֵמָּה אִם-יִשְׁמְעוּ וְאִם-יֶחְדָּלוּ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתֹוכָם׃ פ
ו וְאַתָּה בֶן-אָדָם אַל-תִּירָא מֵהֶם וּמִדִּבְרֵיהֶם אַל-תִּירָא כִּי סָרָבִים וְסַלֹּונִים (קוצים) אֹותָךְ וְאֶל-עַקְרַבִּים אַתָּה יֹושֵׁב מִדִּבְרֵיהֶם אַל-תִּירָא וּמִפְּנֵיהֶם אַל-תֵּחָת כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה׃
ז וְדִבַּרְתָּ אֶת-דְּבָרַי אֲלֵיהֶם אִם-יִשְׁמְעוּ וְאִם-יֶחְדָּלוּ כִּי מְרִי הֵמָּה׃ פ
(כלומר – אתה את שלך עשה, ואיך הם יגיבו זה כבר עניינם. וכאן ביטויים קשים לעם – 'בית המרי', 'קשי פנים וחזקי מצח', 'סרבים וסלונים', 'עקרבים').

ח וְאַתָּה בֶן-אָדָם שְׁמַע אֵת אֲשֶׁר-אֲנִי מְדַבֵּר אֵלֶיךָ אַל-תְּהִי-מֶרִי כְּבֵית הַמֶּרִי פְּצֵה פִיךָ וֶאֱכֹל אֵת אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ׃
ט וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה-יָד שְׁלוּחָה אֵלָי וְהִנֵּה-בֹו מְגִלַּת-סֵפֶר׃
י וַיִּפְרֹשׂ אֹותָהּ לְפָנַי וְהִיא כְתוּבָה פָּנִים וְאָחֹור וְכָתוּב אֵלֶיהָ קִנִים וָהֶגֶה וָהִי׃ ס
(שירי קינה, אנחות ובכי – כלומר נבואות פורענות קשות).