עוד שני מזמורי בקשת ישועה מצוררים, שעוד לא הבאתי. משורר תהילים מוקף צוררים, אויבים ועריצים. כמו כן, בשני מזמורים אלה המשורר מפקיד את חייו בידי האל, אדגיש ביטויים אלה.

תהילים לא –

א לַמְנַצֵּחַ מִזְמֹור לְדָוִד׃

ב בְּךָ יהוה חָסִיתִי אַל-אֵבֹושָׁה לְעֹולָם בְּצִדְקָתְךָ פַלְּטֵנִי׃

ג הַטֵּה אֵלַי אָזְנְךָ מְהֵרָה הַצִּילֵנִי הֱיֵה לִי לְצוּר-מָעֹוז לְבֵית מְצוּדֹות לְהֹושִׁיעֵנִי׃

ד כִּי-סַלְעִי וּמְצוּדָתִי אָתָּה וּלְמַעַן שִׁמְךָ תַּנְחֵנִי וּתְנַהֲלֵנִי׃

ה תֹּוצִיאֵנִי מֵרֶשֶׁת זוּ טָמְנוּ לִי כִּי-אַתָּה מָעוּזִּי׃

ו בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָה אֹותִי יהוה אֵל אֱמֶת׃
(בידך אפקיד רוחי – נהוג לומר לפני השינה)

ז שָׂנֵאתִי הַשֹּׁמְרִים הַבְלֵי-שָׁוְא וַאֲנִי אֶל-יהוה בָּטָחְתִּי׃
(הבלי שוא – דברים שאין בהם ממש, אלילים)

ח אָגִילָה וְאֶשְׂמְחָה בְּחַסְדֶּךָ אֲשֶׁר רָאִיתָ אֶת-עָנְיִי יָדַעְתָּ בְּצָרֹות נַפְשִׁי׃

ט וְלֹא הִסְגַּרְתַּנִי בְּיַד-אֹויֵב הֶעֱמַדְתָּ בַמֶּרְחָב רַגְלָי׃

י חָנֵּנִי יהוה כִּי צַר-לִי עָשְׁשָׁה בְכַעַס עֵינִי נַפְשִׁי וּבִטְנִי׃
(עששה – נחלשה (קרוב לתש). רש"י – ועצמי עששו – לשון רקב כאילו אכלם עש.)

יא כִּי כָלוּ בְיָגֹון חַיַּי וּשְׁנֹותַי בַּאֲנָחָה כָּשַׁל בַּעֲוֹנִי כֹחִי וַעֲצָמַי עָשֵׁשׁוּ׃

יב מִכָּל-צֹרְרַי הָיִיתִי חֶרְפָּה וְלִשֲׁכֵנַי מְאֹד וּפַחַד לִמְיֻדָּעָי רֹאַי בַּחוּץ נָדְדוּ מִמֶּנִּי׃

יג נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב הָיִיתִי כִּכְלִי אֹבֵד׃

יד כִּי שָׁמַעְתִּי דִּבַּת רַבִּים מָגֹור מִסָּבִיב בְּהִוָּסְדָם יַחַד עָלַי לָקַחַת נַפְשִׁי זָמָמוּ׃
(דיבת רבים – דברי שקר, מגור מסביב – פחד מסביב)

טו וַאֲנִי עָלֶיךָ בָטַחְתִּי יהוה אָמַרְתִּי אֱלֹהַי אָתָּה׃

טז בְּיָדְךָ עִתֹּתָי הַצִּילֵנִי מִיַּד-אֹויְבַי וּמֵרֹדְפָי׃
(בידך עתותי – זמני, כלומר חיי)

יז הָאִירָה פָנֶיךָ עַל-עַבְדֶּךָ הֹושִׁיעֵנִי בְחַסְדֶּךָ׃

יח יהוה אַל-אֵבֹושָׁה כִּי קְרָאתִיךָ יֵבֹשׁוּ רְשָׁעִים יִדְּמוּ לִשְׁאֹול׃
(ידמו לשאול – ימותו וירדו לשאול)

יט תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדֹּבְרֹות עַל-צַדִּיק עָתָק בְּגַאֲוָה וָבוּז׃
(עתק – בגאווה, או סרה)

כ מָה רַב-טוּבְךָ אֲשֶׁר-צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם׃

כא תַּסְתִּירֵם בְּסֵתֶר פָּנֶיךָ מֵרֻכְסֵי אִישׁ תִּצְפְּנֵם בְּסֻכָּה מֵרִיב לְשֹׁנֹות׃
(רוכסי איש – תחבולותיו)

כב בָּרוּךְ יהוה כִּי הִפְלִיא חַסְדֹּו לִי בְּעִיר מָצֹור׃

כג וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי נִגְרַזְתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ אָכֵן שָׁמַעְתָּ קֹול תַּחֲנוּנַי בְּשַׁוְּעִי אֵלֶיךָ׃
(חשבתי בפזיזות כי נכרתי)

כד א͏ֶהֱבוּ אֶת-יהוה כָּל-חֲסִידָיו אֱמוּנִים נֹצֵר יהוה וּמְשַׁלֵּם עַל-יֶתֶר עֹשֵׂה גַאֲוָה׃
(על יתר – אולי בצורה יתרה. וכן 'שבע על חטאותיכם')

כה חִזְקוּ וְיַאֲמֵץ לְבַבְכֶם כָּל-הַמְיַחֲלִים לַיהוה׃

תהילים קמג –

תפילה להצלה ולהדרכה
א מִזְמֹור לְדָוִד יהוה שְׁמַע תְּפִלָּתִי הַאֲזִינָה אֶל-תַּחֲנוּנַי בֶּאֱמֻנָתְךָ עֲנֵנִי בְּצִדְקָתֶךָ׃

ב וְאַל-תָּבֹוא בְמִשְׁפָּט אֶת-עַבְדֶּךָ כִּי לֹא-יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל-חָי׃
(אין אדם יכול לעמוד במידת הדין)

ג כִּי רָדַף אֹויֵב נַפְשִׁי דִּכָּא לָאָרֶץ חַיָּתִי הֹושִׁיבַנִי בְמַחֲשַׁכִּים כְּמֵתֵי עֹולָם׃
(חייתי – אני אומר חיותי. ובקבלה היא דרגה גבוהה בנפש)

ד וַתִּתְעַטֵּף עָלַי רוּחִי בְּתֹוכִי יִשְׁתֹּומֵם לִבִּי׃
(רוחי עצובה, ליבי חרד)

ה זָכַרְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם הָגִיתִי בְכָל-פָּעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ אֲשֹׂוחֵחַ׃

ו פֵּרַשְׂתִּי יָדַי אֵלֶיךָ נַפְשִׁי כְּאֶרֶץ-עֲיֵפָה לְךָ סֶלָה׃
(כארץ עיפה – צמאון)

ז מַהֵר עֲנֵנִי יהוה כָּלְתָה רוּחִי אַל-תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי וְנִמְשַׁלְתִּי עִם-יֹרְדֵי בֹור׃

ח הַשְׁמִיעֵנִי בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ כִּי-בְךָ בָטָחְתִּי הֹודִיעֵנִי דֶּרֶךְ-זוּ אֵלֵךְ כִּי-אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי נַפְשִׁי׃
(אליך נשאתי נפשי – אליך אני משתוקק ועליך אני סומך)

ט הַצִּילֵנִי מֵאֹיְבַי יהוה אֵלֶיךָ כִסִּתִי׃
(אליך כיסיתי – בך אחפש מחסה)

י לַמְּדֵנִי לַעֲשֹׂות רְצֹונֶךָ כִּי-אַתָּה אֱלֹוהָי רוּחֲךָ טֹובָה תַּנְחֵנִי בְּאֶרֶץ מִישֹׁור׃
(מישור – יושר)

יא לְמַעַן-שִׁמְךָ יהוה תְּחַיֵּנִי בְּצִדְקָתְךָ תֹוצִיא מִצָּרָה נַפְשִׁי׃

יב וּבְחַסְדְּךָ תַּצְמִית אֹיְבָי וְהַאֲבַדְתָּ כָּל-צֹרֲרֵי נַפְשִׁי כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ׃

*

ועתה, לביטויים שהודגשו – בידך אפקיד רוחי, בידך עתותי, אליך נשאתי נפשי. המשורר מפקיד חייו בידי האל.

בדומה לכך – ותסלחו לי אם צריך – נאמר בברית החדשה –

לח וּמִי שֶׁאֵינוֹ לוֹקֵחַ אֶת צְלָבוֹ וְהוֹלֵךְ אַחֲרַי אֵינוֹ כְּדַאי לִי.
⋅לט הַמּוֹצֵא אֶת נַפְשׁוֹ יְאַבֵּד אוֹתָהּ, וְהַמְאַבֵּד אֶת נַפְשׁוֹ לְמַעֲנִי יִמְצָא אוֹתָהּ."
מתי י. ובמקבילות.

רמזי פייזר
אותיות הבסיס של 'פייזר' הן שורש פז"ר, והוא מופיע כמה פעמים בתנ"ך. ננסה למצוא מתוך כך רמזים לחיסון השנוי-במחלוקת הזה. אין להתייחס לדברים ביותר מדי רצינות, אך בכל זאת אביאם.

אסתר ג –
ח וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹושׁ יֶשְׁנֹו עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינֹות מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנֹות מִכָּל-עָם וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם׃
ט אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טֹוב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר-כֶּסֶף אֶשְׁקֹול עַל-יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל-גִּנְזֵי הַמֶּלֶך.

גם היום העם מפורד מאוד. וכמו כן, דיווחו כי רבים ממשווקי החיסון כאן קיבלו כספים נדיבים מחברת פייזר. גם המן מנסה לשחד את המלך.

תהילים קמא –
תפילה להגנה
א מִזְמֹור לְדָוִד יהוה קְרָאתִיךָ חוּשָׁה לִּי הַאֲזִינָה קֹולִי בְּקָרְאִי-לָךְ׃

ב תִּכֹּון תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת-עָרֶב׃
(תיכון תפילתי כמו קטורת לפניך, וכמנחה המוקרבת בערב)

ג שִׁיתָה יהוה שָׁמְרָה לְפִי נִצְּרָה עַל-דַּל שְׂפָתָי׃
(שמור שפתיי ודיבורי)

ד אַל-תַּט-לִבִּי לְדָבָר רָע לְהִתְעֹולֵל עֲלִלֹות  בְּרֶשַׁע אֶת-אִישִׁים פֹּעֲלֵי-אָוֶן וּבַל-אֶלְחַם בְּמַנְעַמֵּיהֶם׃
(הרחק אותי מתענוגות הרשע שלהם)

ה יֶהֶלְמֵנִי-צַדִּיק חֶסֶד וְיֹוכִיחֵנִי שֶׁמֶן רֹאשׁ אַל-יָנִי רֹאשִׁי כִּי-עֹוד וּתְפִלָּתִי בְּרָעֹותֵיהֶם׃
(כשיוכיח אותי הצדיק אראה זאת כחסד, ולא אתנגד במנוד ראש, ואתפלל כנגד רעותיהם)

ו נִשְׁמְטוּ בִידֵי-סֶלַע שֹׁפְטֵיהֶם וְשָׁמְעוּ אֲמָרַי כִּי נָעֵמוּ׃
(שופטיהם 'יפלו מהכיסא' כשישמעו אמריי, משהו כזה)

ז כְּמֹו פֹלֵחַ וּבֹקֵעַ בָּאָרֶץ נִפְזְרוּ עֲצָמֵינוּ לְפִי שְׁאֹול׃
(כמו אדמה מפוררת עצמותינו התפזרו לפני השאול)

ח כִּי אֵלֶיךָ יְהוִה אֲדֹנָי עֵינָי בְּכָה חָסִיתִי אַל-תְּעַר נַפְשִׁי׃
(אל תער נפשי – אל תמיתני)

ט שָׁמְרֵנִי מִידֵי פַח יָקְשׁוּ לִי וּמֹקְשֹׁות פֹּעֲלֵי אָוֶן׃

י יִפְּלוּ בְמַכְמֹרָיו רְשָׁעִים יַחַד אָנֹכִי עַד-אֶעֱבֹור׃
(מכמוריו – מלכדותיו).

כלומר, כאן הפועל נפזרו בא ביחס לעצמות, שהתפוררו, והובילו למצב קרוב למיתה. לא רחוק מדיווחים ששומעים היום.

ולבסוף –

פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיֹונִים צִדְקָתֹו עֹמֶדֶת לָעַד קַרְנֹו תָּרוּם בְּכָבֹוד׃
תהילים יד, ט.

אז אולי פתרון לבעיות המחוסנים הוא פשוט לתת צדקה, שהרי כידוע 'צדקה תציל ממוות'.

הארץ מפרסם תחקיר מזעזע על יהודה משי זהב. קודם – האנס במלונית לא יואשם באונס, אלא בבעילה אסורה בלבד. ממש סדום ועמורה.
סדום ועמורה מוזכרות כמה פעמים בתנ"ך, מלבד בסיפור המוקדש להן בבראשית. הזכרותיהן מחולקות לשני סוגים – אחד, הוא ערים שיהפכו 'כמהפכת סדום ועמורה', והשני, הוא חטאים המשווים לחטאי סדום ועמורה.
להלן עיקר ההופעות של הסוג השני –

לוּלֵי יהוה צְבָאֹות הֹותִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ׃
ישעיה א, ט.

ישעיה ג –
ח כִּי כָשְׁלָה יְרוּשָׁלַ͏ִם וִיהוּדָה נָפָל כִּי-לְשֹׁונָם וּמַעַלְלֵיהֶם אֶל-יהוה לַמְרֹות עֵנֵי כְבֹודֹו׃ ט הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם וְחַטָּאתָם כִּסְדֹם הִגִּידוּ לֹא כִחֵדוּ אֹוי לְנַפְשָׁם כִּי-גָמְלוּ לָהֶם רָעָה׃
(ברמז – אכן, יהודה נפל…)

וּבִנְבִאֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם רָאִיתִי שַׁעֲרוּרָה נָאֹוף וְהָלֹךְ בַּשֶּׁקֶר וְחִזְּקוּ יְדֵי מְרֵעִים לְבִלְתִּי-שָׁבוּ אִישׁ מֵרָעָתֹו הָיוּ-לִי כֻלָּם כִּסְדֹם וְיֹשְׁבֶיהָ כַּעֲמֹרָה׃
ירמיה כג, יד.

חַי-אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם-עָשְׂתָה סְדֹם אֲחֹותֵךְ הִיא וּבְנֹותֶיהָ כַּאֲשֶׁר עָשִׂית אַתְּ וּבְנֹותָיִךְ׃
יחזקאל טז, מח.
(מופנה לירושלים)

וַיִּגְדַּל עֲוֹן בַּת-עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם הַהֲפוּכָה כְמֹו-רָגַע וְלֹא-חָלוּ בָהּ יָדָיִם׃
איכה ד, ו.

• 

• 

עוד בענייני רפואה – אברהם מתפלל עבור אבימלך.
זה פרק שיש עליו פרשנויות רבות, ולא אביא את כולן, אך אעיר פה ושם.

בראשית כ –
אברהם ואבימלך
א וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין-קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר׃
ב וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-שָׂרָה אִשְׁתֹּו אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת-שָׂרָה׃
ג וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלֹום הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לֹו הִנְּךָ מֵת עַל-הָאִשָּׁה אֲשֶׁר-לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל׃
ד וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגֹוי גַּם-צַדִּיק תַּהֲרֹג׃
(גם את הצדיק תהרוג? – מילות תוכחה)
ה הֲלֹא הוּא אָמַר-לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא-גַם-הִוא א͏ָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם-לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת׃
(הנה נקיון כפיים במובן נקיות מחטא)
ו וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה͏ָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם-לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשֹׂךְ גַּם-אָנֹכִי אֹותְךָ מֵחֲטֹו-לִי עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ׃

רש"י –
ידעתי כי בתם לבבך וגומ׳ – אמת הוא שלא דימית מתחילה לחטוא, אבל נקיון כפים אין כאן, שלא ממך היא שלא נגעת בה אלא אני חשכתי אותך מחטו.

ז וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת-הָאִישׁ כִּי-נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בּ͏ַעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם-אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי-מֹות תָּמוּת אַתָּה וְכָל-אֲשֶׁר-לָךְ׃
ח וַיַּשְׁכֵּם אֲבִימֶלֶךְ בַּבֹּקֶר וַיִּקְרָא לְכָל-עֲבָדָיו וַיְדַבֵּר אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד׃
ט וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לֹו מֶה-עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה-חָטָאתִי לָךְ כִּי-הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל-מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא-יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי׃
(עשית דברים חמורים, אבל רש"י -)

רש"י –
מעשים אשר לא יעשו – מכה שלא הורגלה לבא על ברייה באת לנו על ידך, עצירת כל נקבים של זרע וגדולים וקטנים ואוזנים וחוטם.

י וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל-אַבְרָהָם מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה׃
יא וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין-יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקֹום הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל-דְּבַר אִשְׁתִּי׃

רש"י –
אין יראת – אכסנאי שבא לעיר, על עסקי אכילה שואלין אותו או על עסקי אשתו: אשתך היא או אחותך היא.

יב וְגַם-אָמְנָה אֲחֹתִי בַת-אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת-אִמִּי וַתְּהִי-לִי לְאִשָּׁה׃
יג וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי וָאֹמַר לָהּ זֶה חַסְדֵּךְ אֲשֶׁר תַּעֲשִׂי עִמָּדִי אֶל כָּל-הַמָּקֹום אֲשֶׁר נָבֹוא שָׁמָּה אִמְרִי-לִי אָחִי הוּא׃

רש"י –
ויהי כאשר התעו אותי וגומ׳ – אונקלוס תירגמה מה שתירגם.

ויש לישבו עוד דבור על אופניו: כשהוציאני הקב״ה מבית אבי להיות משוטט ונד ממקום למקום, ואומר לה זה חסדך.

כאשר התעו – לשון רבים. ובהרבה מקומות לשון אלהות ומרות לשון רבים: אשר הלכו אלהים (שמואל ב ז׳:כ״ג), נגלו אליו האלהים (בראשית ל״ה:ז׳), אלהים קדשים (יהושע כ״ד:י״ט), וכן: ויקח אדוני יוסף (בראשית ל״ט:כ׳), אדוני האדונים (דברים י׳:י״ז), אדוני הארץ (בראשית מ״ב:ל״ג), וכן: אם בעליו (שמות כ״ב:י״ד), והועד בבעליו (שמות כ״א:כ״ט).

ואם תאמר: מהו לשון התעו – הגולה ממקומו ואינו מיושב קרוי תועה: ותלך ותתע (בראשית כ״א:י״ד), תעיתי כשה אובד (תהלים קי״ט:קע״ו), יתעו לבלי אוכל (איוב ל״ח:מ״א) – יצאו וינועו לבקש אכלם.

יד וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לֹו אֵת שָׂרָה אִשְׁתֹּו׃
טו וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטֹּוב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב׃
טז וּלְשָׂרָה אָמַר הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ הִנֵּה הוּא-לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ וְאֵת כֹּל וְנֹכָחַת׃

רש"י –
ולשרה אמר – אבימלך לכבודה כדי לפייסה, הנה עשיתי לך כבוד זה נתתי ממון לאחיך – שאמרת עליו אחי הוא.

הנה הכבוד הזה לך כסות ענים לכל אשר אתך – יכסה עיניהם שלא יקילוך. שאילו השבתיך ריקנית, יש להם לומר לאחר שנתעלל בה החזירה. עכשיו שהוצרכתי לבזבז ממון ולפייס, יודעים שעל כרחי השיבותיך, ועל ידי נס.

ואת כל – ועם כל באי עולם.

ונוכחת – יהי לך פתחון פה להתווכח ולהראות דברים נכרים הללו. ולשון הוכחה בכל מקום ברור דברים

יז וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל-הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת-אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת-אִשְׁתֹּו וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ׃
יח כִּי-עָצֹר עָצַר יהוה בְּעַד כָּל-רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל-דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם׃ ס
(העונש של אבימלך היה עקרות ביתו)

רבי אברהם בן הרמב"ם –
כי עצר עצר וג׳ – אמרו כי המעוברות שבהן התקשו בלדתן והנשים היה המשכב קשה עמהן או שנעצר הריונן; ומלבד הוראת (מקרא) זה שהשיג אותם עונש זה הוא מורה גם כן שארכה שהייתה של שרה בבית אבימלך לפני שחלם והחזיר אותה אלא כי במשך (כל) אותו הזמן לא קרב אליה כמו שביאר המקרא ואבימלך לא קרב אליה בניגוד לשהייתה אצל פרעה כי פרעה נענש תיכף כאשר לקח אותה ואבימלך הומתן לו קצת; כך נראה וברוך היודע.

עוד מענייני רפואות – ירמיה מבקש רפואה –

ירמיה יז –
יד רְפָאֵנִי יְהוָה וְאֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה. טו הִנֵּה הֵמָּה אֹמְרִים אֵלָי אַיֵּה דְבַר יְהוָה יָבוֹא נָא. טז וַאֲנִי לֹא אַצְתִּי מֵרֹעֶה אַחֲרֶיךָ וְיוֹם אָנוּשׁ לֹא הִתְאַוֵּיתִי אַתָּה יָדָעְתָּ מוֹצָא שְׂפָתַי נֹכַח פָּנֶיךָ הָיָה. יז אַל תִּהְיֵה לִי לִמְחִתָּה מַחֲסִי אַתָּה בְּיוֹם רָעָה. יח יֵבֹשׁוּ רֹדְפַי וְאַל אֵבֹשָׁה אָנִי יֵחַתּוּ הֵמָּה וְאַל אֵחַתָּה אָנִי הָבִיא עֲלֵיהֶם יוֹם רָעָה וּמִשְׁנֶה שִׁבָּרוֹן שָׁבְרֵם.    

*

רד"ק –
רפאני ה׳ – הוא בקש רפואה מן המכה והכאב כמו שאמר למה היה כאבי נצח ומכתי אנושה והכאב והמכה כמו שפירשנו הוא הבזוי והקללה.

כי תהלתי אתה – אני מתהלל בך שתצילני מידם.

מלבי"ם –
הנה המה אומרים איה דבר ה׳ – ועל ידי זה הם רוצים להחזיק אותי כנביא שקר שחייב מיתה.

רד"ק –
ואני לא אצתי – לא דחקתי עצמי ולא דאגתי מזה הדבר שאהיה רועה אחריך כלומר שאהיה נביא.

ויום אנוש לא התאויתי – כי ידעתי כי יום אנוש יהיה לי יום הנבואה אבל אתה הכרחת אותי. יום אנוש יום חזק וכבד.

מוצא שפתי – שאמרתי לך הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי

מצודות –
למחתה – ענין שבר וכן וצדקתי לא תחת (ישעיהו נ״א:ו׳).

ומשנה שברון – שבר כפול ר״ל שבר על שבר שברם.

*

ילקוט שמעוני, מדרש –
רמז רצט

ומשנה שברון שברם – שאל אחר את ר׳ מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה מאי דכתיב גם את זה לעומת זה עשה האלהים, אמר לו כל מה שברא הקב״ה בעולמו ברא כנגדו, ברא הרים ברא גבעות, ברא ימים ברא נהרות. אמר לו עקיבא רבך לא אמר כך, אלא ברא צדיקים ברא רשעים, ברא גן עדן ברא גיהנם, כל אחד ואחד יש לו שני חלקים אחד בגן עדן ואחד בגיהנם, זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חברו בגיהנם. א״ר משרשיא מאי קראה גבי צדיקים כתיב לכן בארצם משנה יירשו, גבי רשעים כתיב ומשנה שברון שברם.

*

והערתי – נראה שיש כאן סתירה. מצד אחד ירמיה אומר 'ויום אנוש לא התאוויתי', כלומר לא חפץ ברעתם, אלא שלבסוף הוא מאחל להם שבר כפול – 'משנה שברון שברם'. אך אולי זה כך בגלל שצערוהו, ואין דנים אדם בשעת צערו.

הרבה חולים לאחורנה. נקרא פסקה על רפואת חולים. אמנם היא על דרך הנס, אבל הפרקטיקה של אליהו פה מאוד מזכירה הנשמה מפה אל פה, וכן בסיפור הדומה על אלישע.

מלכים א, יז –

יז וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלָה בֶּן הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת וַיְהִי חָלְיוֹ חָזָק מְאֹד עַד אֲשֶׁר לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה. יח וַתֹּאמֶר אֶל אֵלִיָּהוּ מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲו‍ֹנִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי. יט וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ תְּנִי לִי אֶת בְּנֵךְ וַיִּקָּחֵהוּ מֵחֵיקָהּ וַיַּעֲלֵהוּ אֶל הָעֲלִיָּה אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב שָׁם וַיַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטָּתוֹ. כ וַיִּקְרָא אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהָי הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ. כא וַיִּתְמֹדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּקְרָא אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהָי תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּוֹ. כב וַיִּשְׁמַע יְהוָה בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּוֹ וַיֶּחִי. כג וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת הַיֶּלֶד וַיֹּרִדֵהוּ מִן הָעֲלִיָּה הַבַּיְתָה וַיִּתְּנֵהוּ לְאִמּוֹ וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ רְאִי חַי בְּנֵךְ. כד וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל אֵלִיָּהוּ עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים אָתָּה וּדְבַר יְהוָה בְּפִיךָ אֱמֶת.

*

רש"י, על דרך המדרש –
חלה בן האשה – כדי שיצטרך למפתח של תחיית המתים, כדאיתא בשילהי אגדתא דחלק (בבלי סנהדרין קי״ג.).

רד"ק –
עד אשר לא נותרה בו נשמה – [יש מי שאומר:] שלא מת מכל וכל, אלא היה חליו חזק מאד עד שנעצרה נשימתו, ולא היו מכירין ממנו שום סימן חיות, לא בנשימה ולא בדפק הגידים, עד שחשבה אמו כי מת הוא, וכן הוא אומר בדניאל: ונשמה לא נותרה בי (דניאל י׳:י״ז). אבל אמר אותו על דרך הפלגה.

או [והנכון: כי] מת מיתה גמורה, כמו שסוברין בני העולם.

רש"י –
להזכיר את עוני – עד שלא באת אלי, היו שוקלין מעשי ומעשה עירי והייתי ראוי לנס, משבאת לכאן, לא נחשבתי לכלום ואין צדקתי ניכרת. וכן בלוט הוא אומר: ואנכי לא אוכל להמלט ההרה (בראשית י״ט:י״ט) אצל אברהם, שלא תהא זכותי נזכרת אצלו (בראשית רבה נ׳:י״א).

רד"ק –
ויתמודד – מענין מדה מבנין התפעל כלומר שם עצמו במדת הילד כשנשתטח עליו כענין שנאמר באלישע וישכב על הילד וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכפיו על כפיו והענין הזה שתהיה תפילתו בכוונה יותר על הילד כששוכב עליו ויתמודד עליו וע״ד הזה ויעתר יצחק לה׳ לנכח אשתו כלומר שהיתה אשתו לנגדו בעת תפילתו כדי שיכוין תפילתו עליה כי עקרה היא ואפשר ג״כ כי עשה כן להנשים עליו ולחממו בחום הטבעי היוצא מפניו ומבשרו כי רוב פעמים הנסים נעשים ע״י מעט תחבולה מדרך העולם.

שלש פעמים – ולא הוצרך יותר כי בפעם השלישי נענה ובכל פעם מהשלשה פעמים היה קורא ה׳ אלהי השב נא נפש הילד הזה על קרבו וענין תשובת הנפש על קרבו תשובת נשימתו והרגשותיו שבטלו וכן ויאכל ותשב רוחו אליו והדומים לו.

על קרבו – כמו לקרבו וכן ותתפלל על ה׳ ואומר קרבו לפי שבלב תלוי חיות האדם והוא בקרב האדם.

ויונתן תרגם למעוהי.

רד"ק –
ודבר ה׳ בפיך אמת – פי׳ ועוד שדבר ה׳ בפיך אמת כלומר עתה ידעתי כי איש האלהים אתה בהחיותך בני שהיה מת ועוד ידעתי זה בראותי כי דבר ה׳ בפיך אמת שאמרת כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר וכן היה או פירש כי כשאמר לה תני את בנך על מנת להחיותו אמר לה וכמו שאמר לה כן היה ומה שאמרה לו עתה ידעתי כי על הקמח ועל השמן אמרה כי ברכת אלהים בזכות הנביא וזה הדבר הוא נמצא על דרך ישלח ה׳ לך את הברכה באסמיך אבל להחיות מת לא נמצא.

*

אם הבאתי את סיפור הריפוי של אליהו, אביא גם את סיפור הריפוי של אלישע, שמקביל לו. בניגוד לסיפור הקודם, כאן נאמר במפורש שהנער מת.

מלכים ב, ד –

לא וְגֵחֲזִי עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּשְׁעֶנֶת עַל פְּנֵי הַנַּעַר וְאֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב וַיָּשָׁב לִקְרָאתוֹ וַיַּגֶּד לוֹ לֵאמֹר לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר. לב וַיָּבֹא אֱלִישָׁע הַבָּיְתָה וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת מֻשְׁכָּב עַל מִטָּתוֹ. לג וַיָּבֹא וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְהוָה. לד וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כפו [כַּפָּיו] וַיִּגְהַר עָלָיו וַיָּחָם בְּשַׂר הַיָּלֶד. לה וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו. לו וַיִּקְרָא אֶל גֵּיחֲזִי וַיֹּאמֶר קְרָא אֶל הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָאֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר שְׂאִי בְנֵךְ. לז וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתִּשָּׂא אֶת בְּנָהּ וַתֵּצֵא.

*

מלבי"ם אומר דברים מפליאים –

(לג-לד) ויבא לכן התבודד עמו בחדר והתפלל להחזיר נשמות לפגרים והשתטח עליו לחום בשרו להיות מוכן לקבל התחיה, וכבר באר בע״י שע״ג, כי אלישע כשבא לעשות את כל הגדולות אשר עשה בהשפעת השמן אשר באסוך, וריפוי הנזיד אשר בסיר, וריפוי המים, והצפת הברזל, לא נזכר בהם שהוצרך אל התפלה, אבל עשה בכח נבואתו מה שעשה והצליח, אמנם כשבא להחיות בן השונמית הוצרך אל התפלה כי החזרת הרוח החיוני לפגרים לא נמסר ביד שליח והוא רק מה׳ לבדו, ורק הכנת הגויה לקבל החיים היה על ידי הנביא לא החזרת הנפש אל קרבו, וכפי המבואר בזוהר (בשלח) מת הילד משום שאמר את חובקת והיה מסטרא דנוקבא, רצה לומר שאמו בלבד הוכנה אל הלידה ולא האב, והיה חיותו חלוש למטה שחסר כח האב המקיים, ולמעלה היה מסטרא דדינא שרגליה יורדות מות, וזה שכתוב מת מושכב על מטתו, שהיתה אחיזתו במטתו שלשלמה, ואלישע השפיע עליו רוח אחרת מסטרא דדכורא, והאציל מחיותו עליו, ולכן סגר הדלת בעד שניהם, ואחר שהתפלל להוריד רוח חדש, הכין את גוית הילד אל שיבנה בנין חדש,

ושם פיו על פיו להפיח בו רוח מרוחו ושם עיניו על עיניו להשפיע עליו הרגשת החושים והשכל מחושיו,

וכפיו על כפיו להכין את הנפש הטבעיית שתתגלה על כל הגוף מן כפיו ובזה הכין שלשה חלקי הנפש לקבלת החיים,

ויגהר עליו בכל כחו עד שהתחמם בשר הילד שזה הכנה אל חום הטבעי שלא יחול הנס על האין רק על היש,

וכן עשה ז׳ פעמים – אם להמשיך הקיום על גוויתו למטה בשבעים ימי חייו, שטבע האיש תתחלף בו שבע פעמים אם להמשיך עליו מלמעלה קיום מז׳ ימי הבנין העליונים, וקראו כאן בשם הילד כי חל עליו לידה חדשה כנזכר,

ויזורר הנער רצה לומר נתעטש, כי נפתחו נקביו ועבר רוח החיים אל איבריו ואז נשלם בחיים ויפקח את עיניו – והיה זה הנס השביעי למנין נפלאותיו דומה לנס שעשה אליהו רבו בבן הצרפית.

מצודות –
ויגהר – ענין השתטחות הגוף, כמו: ויגהר ארצה (מלכים א י״ח:מ״ב).

רש"י –
ויזורר – נתעטש.

רד"ק –
ויזורר הנער – נתעטש ותרגום עטישותיו תהל אור זרירוהי.

ר"י קרא, חושב אחרת –
ויזורר – מתח את זרועותיו.

קהלת על החוכמה

*

קהלת א, חלק שני
מסתכל על ארון הספרים הענקי שלי, ונאנח. מה הועילו לי כל הספרים האלה, כל המילים הללו? מעט מאוד. ומי חפץ בספרים האלה ובחוכמה הזו? אף אחד. מעדיפים טאבלט חדש, או איזשהו קישוט לבית.
ואז אני נזכר בדבריו של קהלת, בחציו השני של פרק א –

קהלת א –

(יב) אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלָ‍ִם.

(יג) וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם הוּא עִנְיַן רָע נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ.
(החוכמה היא עניין רע)

(יד) רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ.
(וגם המעשים הם עניין רע)

(טו) מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת.
(להלן)

(טז) דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי לֵאמֹר אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר הָיָה לְפָנַי עַל יְרוּשָׁלָ‍ִם וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת.

(יז) וָאֶתְּנָה לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה וְדַעַת הוֹלֵלוֹת וְשִׂכְלוּת יָדַעְתִּי שֶׁגַּם זֶה הוּא רַעְיוֹן רוּחַ.
(קהלת מנסה גם את החוכמה והדעת, וגם את ההוללות והסכלות, אבל בזה ובזה אין טעם. למה? כי הם 'רעיון רוח')

(יח) כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב.
(אבל מסתבר כי דרך החוכמה היא כואבת ומצערת יותר. אהה! אבל כמובן שבהמשך הוא אומר דברים אחרים. וראו עוד להלן)

*

את הדברים כאן יש להשוות לדברים שבאים בהמשך. מהו המעוות שלא יוכל לתקון? הוא מעשה אלוהים! כפי שמפורט –

קהלת ז –

ג רְאֵה אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ. ידבְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים עַל דִּבְרַת שֶׁלֹּא יִמְצָא הָאָדָם אַחֲרָיו מְאוּמָה. טו אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ. 

והמשך לעצה שלא לעסוק בחוכמה יותר מדי מופיעה מיד בהמשך הדברים –

טז אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם. יז אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְאַל תְּהִי סָכָל לָמָּה תָמוּת בְּלֹא עִתֶּךָ. יח טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ כִּי יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם.

כלומר, כאן קהלת ממליץ ללכת בדרך האמצע הידועה, לא להתחכם יותר מדי, אבל גם לא להיות סכל.

*

ולכן אין להתפלא שכנגד הפסוק המדבר בגנות החוכמה, הוא גם אומר דברים שנשמעים הפוכים –

קהלת ב –

יב וּפָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת חָכְמָה וְהוֹלֵלוֹת וְסִכְלוּת כִּי מֶה הָאָדָם שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר כְּבָר עָשׂוּהוּ. 
(כלומר, שוב הוא בוחן גם את החוכמה וגם את הסכלות)

יג וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ. 
(כלומר, יש יתרון לחוכמה, ומבאר -)

יד הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם. 
(החכם עיניו בראשו – הפך הפתגם. הוא יודע לאן הוא הולך ומכלכל את מעשיו בתבונה. אבל, שוב – בסופו של דבר כולם הולכים למקום אחד, למיתה)

טו וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יוֹתֵר וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל. 
(ולכן שוב מתייאש מהחוכמה)

טז כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם הַכְּסִיל לְעוֹלָם בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם הַכְּסִיל. 
(וגם זיכרון אין לו לחכם, כמו לכסיל. מעטים הם אלה שאנו זוכרים)

יז וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כִּי הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. 
(רע הדבר בעיניו)

יח וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת כָּל עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ שֶׁאַנִּיחֶנּוּ לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי.

יט וּמִי יוֹדֵעַ הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל וְיִשְׁלַט בְּכָל עֲמָלִי שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ גַּם זֶה הָבֶל. 
(כלומר, חושב על המשכיות בצאצאים, אך גם זה הבל)

כ וְסַבּוֹתִי אֲנִי לְיַאֵשׁ אֶת לִבִּי עַל כָּל הֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. 

כא כִּי יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחָכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ גַּם זֶה הֶבֶל וְרָעָה רַבָּה. 
(מלבד זאת, יש אדם העומל בחוכמה, ואדם אחר אוסף את הפירות. וזו רעה רבה)

כב כִּי מֶה הֹוֶה לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ שֶׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. 
(מה התועלת לו מזה בהווה? מה יוצא לו מזה?)

כג כִּי כָל יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַעַס עִנְיָנוֹ גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ גַּם זֶה הֶבֶל הוּא. 
(שוב חוזר ואומר כי העיסוק בחוכמה מביא כעס)

כד אֵין טוֹב בָּאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְהֶרְאָה אֶת נַפְשׁוֹ טוֹב בַּעֲמָלוֹ גַּם זֹה רָאִיתִי אָנִי כִּי מִיַּד הָאֱלֹהִים הִיא. 
(מוטיב חוזר בקהלת – תיהנה מהחיים עכשיו, ממה שיש)

כה כִּי מִי יֹאכַל וּמִי יָחוּשׁ חוּץ מִמֶּנִּי. 
(כי הנאה זו – היא לך בלבד)

כו כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ.
(פסוק מפתח. האדם הטוב לפני אלוהים מקבל גם חוכמה ודעת וגם שמחה, ואילו החוטא מקבל 'עניין' – מילת-מפתח חוזרת בקהלת, דבר לענות בו ולעסוק בו, וממילא, נגיד אנו – להתענות בו. וזוהי החוכמה של אותו אדם שלא הוא נהנה ממנה, אלא משאירה לאחרים).

*

אבל רגע! זה בדיוק מה שאומר קהלת בסוף ספרו, שהוא אסף דברי חוכמה, ואף שלדעת חוקרים רבים כל חלק זה, או לפחות סופו, הם הוספת מאוחרת. נקרא –

ח הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר הַקּוֹהֶלֶת הַכֹּל הָבֶל. 
(סיכום חוזר להתחלה)

ט וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמַּד דַּעַת אֶת הָעָם וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה. 
(יותר מכל אלה -)

י בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת. 
(כלומר, חיפש ואסף דברי חוכמה)

וממשיך –
יא דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד. 
(לפי המפרשים רועה אחד – הוא משה. 'דברים כדרבנות' – מקור הביטוי מכאן. וכלומר – דברים מחודדים, המניעים לפעולה)

יב וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר. 
(שוב דיבור כנגד העיסוק בדברי חוכמה)

יג סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם. 
(כאן משמיע לנו דברים חדשים, ועל כן סבורים שזו הוספה מאוחרת)

יד כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע.
(גם קודם לכן אמר 'על כל אלה יביאך אלוהים למשפט', אבל גם שם סוברים החוקרים שזו הוספה מאוחרת, שכן אין היא עולה עם שאר דברי קהלת).

*

אבן עזרא –

דברי. יש בדברי הקדמונים דברים שהם כדרבונות לבהמה שמיסרים ומפקחים הנפש ויש כמסמרות נטועים הגדולים שיאספו הדלתות שלא יתפרדו וזאת תורת האדם ויש אומרים וכמסרו׳ נטועים דברי בעל אסופות הם הלוקטים מספרים רבים ויחברו מחברות אף על פי שיחלקו כלם לימדם בורא אחד:

*

על 'עניין', מתוך ויקימילון –
על המשמעות "עסק בעניין כלשהו" כותב מנחם זולאי במחקרו "עיוני לשון בפיוטי יניי" על המילה "עניין" הגזורה משורש זה: "לפי זה אירע ל'עניין' מה שאירע ל'דָּבָר'. שניהם לא נתכוונו מעיקרא אלא למילה המדוברת, לעצם פעולת הדיבור, ומכאן עברו לתוכן הדיבור ונעשו בית קיבול לכל דבר ועניין הכלולים בנושא הדיבור". רש"י, בפירושו על ”לַעֲנוֹת בּוֹ“ (קהלת א, פסוק יג) מקשר משמעות זו לפועל עיין.

ובנוגע ל'רעיון' –
"ובדומה לכך 'רעיון' הוא "העניין שאדם הולך אחריו (כצאן אחרי הרועה)". לכן הביטוי 'רעות רוח' או 'רעיון רוח' פירושם "רדיפת דברים ריקים""
מתוך –
https://blog.ravmilim.co.il/2017/10/03/%D7%93%D7%A8-%D7%A0%D7%92%D7%94-%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%AA-%D7%AA%D7%97%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%A9/

אתמול פורסם סרטון בו כביכול נחשף ההסכם הסודי בין ביבי ושרה אשתו, הכולל את חובתו לצרף אותה לכל טיסה לחו"ל, ואף לצרפה לדיונים הקובעים מי יהיה ראש השב"כ, ראש המוסד ועוד. השמועות על כך ותיקות מאוד, אבל הנה עתה התפרצו שוב.
אני לא אומר כאן מה דעתי על כך, אך כן אומר שהאשמת האישה במחדלי הגבר אינה דבר חדש. כך חווה הואשמה שנתנה את הפרי האסור לאדם, שרה הואשמה ביחס לא הוגן להגר ובנה ישמעאל, וכן שלמה חטא, לדעת המקרא, בגלל שהסיתו אותו נשותיו הנוכריות.
אחד המקרים הבולטים של אשה הזוכה לבוז עמוק היא איזבל, אשתו של המלך אחאב, שלפי המסופר היא זו שיזמה והוציאה לפועל את מה שמסופר בסיפור 'כרם נבות היזרעאלי' הידוע. ואכן, גם לגביה נכתב –

רַק לֹא-הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשֹׂות הָרַע בְּעֵינֵי יהוה אֲשֶׁר-הֵסַתָּה אֹתֹו אִיזֶבֶל אִשְׁתֹּו׃
מלכים א, כא, כה.

האם האשמה זו של האישה מוצדקת? בטוח לא תמיד. אנו יודעים כי קל לתפוס קורבן חלש ולהטיל עליו את האשמה. והאשמת נשים שלא בצדק, למשל בציד המכשפות, ידועה לכל אורך ההיסטוריה.
עם זאת, אין זה אומר שלעיתים אין דברים בגו. נשים יכולות גם לפעול בצורה מתוחכמת, לחיוב או לשלילה. וכך גם אומר הפתגם הצרפתי – חפש את האישה! – ."Cherchez la Femme"
מעניין שהצרפתים גם אימצו שם זה – .Isabelle
ופתגם אחר אומר – 'מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה חזקה'.

זו תהיה גם תרומתי ליום האישה שחל אתמול.

בספרי 'יסודות הבניין' שאלתי – מהי משמעות? ועניתי – יחסי משמיע-שומע. כלומר, אם אין שומע את דבריך – אין להם משמעות, הם לא הופכים למעשה בעולם, ואתה לא מקבל מענה.
אפשר ליישם 'חוכמה' זו הן כדי להעניק משמעות לחיים, ובכלל לענות על השאלה מה משמעות חיים אלה? האם מישהו שומע אותנו, את תפילתנו? ואפשר ליישמה גם בטיפול הפסיכולוגי, שבו נחוצה הקשבה וגם מענה, ולא רק הנהון סתום.
מעניין שבעברית לשמוע הוא גם לציית, כלומר לעשות. כך פועל זה בא בפסוקים הידועים 'נעשה ונשמע' ו'שמע ישראל', אף כי השני מדבר על אמונה ולא עשייה.
הרב הנזיר סבר שעם ישראל הולך לפי 'ההיגיון השמעי', בעוד היוונים ועמי יפת בכלל הולכים לפי היגיון הראייה, ולכן מצטיינים באומנות החזותית, בין היתר.

*

והנה, מצאתי משהו שקרוב למחשבה זו אצל הפסיכואנליטיקאי הצרפתי לאקאן. כלומר, אולי מצאתי, שכן לאקאן קשה מאוד להבנה, וזה ידוע. בכל אופן, אביא את דבריו, וכל אחד שיבין מזה מה שהוא רוצה.

לאקאן
א. דיבור ריק ודיבור מלא במימוש הפסיכואנליטי של הסובייקט

תן נא בפי דיבור אמיתי ויציב ועשני לשון זהירה
(הנחמה הפנימית, פרק XLV: "על שאין להאמין לכל אחד ועל המעידה הקלה במילים")

הפסיכואנליזה, בין שהיא מתיימרת להיות סוכנת של ריפוי, של הכשרה או של חקירה, יש לה תָּווך אחד ויחיד: דיבורו של הפציינט. ברירותה של עובדה זו אינה תירוץ להתעלם ממנה. ואכן, כל דיבור קורא למענה.
בכוונתי להראות שאין דיבור ללא מענה, אפילו אם אין הוא נתקל אלא בשתיקה, ובלבד שיהיה לו מאזין, ושזה לב לבה של הפונקציה שלו באנליזה.
אך אם הפסיכואנליטיקאי אינו ער לכך שזו היא הפונקציה של הדיבור,
והוא יחווה את הקריאה שלו בעוצמה רבה יותר, ואם הריק הוא שמושמע בו בראשונה, ירגיש אותו האנליטיקאי בתוכו ויחפש מעבר לדיבור מציאות שתמלא את הריק זה.
כך הוא מגיע לכלל אנליזה של התנהגות הסובייקט, כדי למצוא בהתנהגות זו את מה שהוא אינו אומר. אך כדי לזכות ממנו להודאה במה שהוא אינו אומר, דרוש כמובן שהוא ידבר על כך. או אז הוא שב לדבר, אך דיבורו זה נעשה חשוד הואיל ולא הגיב אלא לכישלון שתיקתו, לנוכח ההד הנתפס של
הכלומיות שלו.
אך מה הייתה אפוא קריאה זו של הסובייקט, מעבר לריק של דבריו? קריאת אמת במובנה העקרוני ביותר, שבעדה תבלחנה הקריאות של צרכים צנועים
יותר, אך ראשית, ומלכתחילה, זו קריאה של הריק עצמו…

מייגן מרקל והנסיך הארי התראיינו לאופרה וינפרי, ובריאיון זה, שהפך למדובר מאוד, מייגן אמרה שחשבה על התאבדות, וכי בני משפחת המלוכה הביעו דאגה בנוגע לצבע עורו השחור של בנה העומד להיוולד. זו, כמובן, גזענות דוחה, אם כי גם לא מפתיעה. וכל זה כאשר מייגן לא ממש שחורה, אלא מעורבת.
ומה בתנ"ך אנו מוצאים על כך?
אביא מקורות מהתורה, מהנביאים ומהכתובים.

*

בתורה –
משה לקח אישה כושית, ואכן בני המשפחה, מרים ואהרון, התחילו להתלחשש על כך –

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח.

אולם התורה לא רואה זאת בעין יפה, ומרים לוקה בצרעת. ומכאן למדו חז"ל כי על לשון הרע לוקים בצרעת, והרבה מדרשים ודברי מוסר יש על כך. גם ראוי לשים לב, כי גם אהרון חטא כאן, אך הוא לא נענש, וגם על כך יש הסברים שונים ולא מספקים.

וידוע פירושו של רש"י כאן, שמפרש כושית – יפה. אך נביא את דבריו המלאים –

"האשה הכושית – מגיד שהכל מודים ביופיה, כשם שהכל מודים בשחרוריתו של כושי.

כושית – בגימטריא יפת מראה, חשבונו של זה כחשבון של זה.

על אודות האשה – על אודות גירושיה.

כי אשה כושית לקח – מה תלמוד? אלא, יש לך אשה נאה ביופיה ואין נאה במעשיה, במעשיה ולא ביופיה. זו נאה בכל.

האשה הכושית – על שם נוייה נקראת כושית, כאדם הקורא את בנו נאה כושי, שלא תשלוט בו עין.

כי אשה כושית לקח – ועתה גירשה".

*

בנביאים –
רבות מדובר על ישראל כעם נבחר ועם סגולה, לכן כה מפתיעים דבריו החריפים של עמוס הנביא, שמשווה את ישראל לכל עמי האיזור, ללא מעלה מיוחדת, ובתוך כך כולל גם את הכושיים, תושבי ארץ כוש הקדומה, שהיו שחורי עור –

הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְהוָה הֲלוֹא אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר.
עמוס ט, ז.

וברשותכם, לא אביא את דברי המפרשים המסורתיים, המקהים את עוקץ האמירה, אך אביא את פירושו הישר של שטיינזלץ –

הֲלוֹא כִבְְְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי, בְְּנֵי יִשְְְׂרָאֵל. אינכם מיוחסים לפני יותר מבני כוש, בכורו של חם, נְְאֻם־ה'. הֲלוֹא, אמנם אֶת־יִשְְְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְְְרַיִם, ובזה אתם רואים סימן לייחודכם, אך גם בכך אינכם ייחודיים – וּפְְְלִשְְְׁתִּיִּים, שגם הם מצאצאי חם, העליתי מִכַּפְְְתּוֹר, כרתים. הפלשתים לא היו במקורם תושבי הארץ הקדמונים, אלא באו אליה מכרתים. ואת אֲרָם העליתי לארצם מִקִּיר, מקום מוצאם. עשיתי כך לכמה עמים וממלכות; הרי שאינכם מיוחדים. 

*

ובכתובים –

האהובה בשיר השירים מתוארת כשחורה, למשל –

אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי.
שיר השירים א, ו.

והנה פירוש רש"י –
"אל תראוני – אל תסתכלו בי לבזיון [כמו כי ראו בארון י״י (שמואל א ו׳:י״ט)].

שאני שחרחרת – לפי שאין שחרותי וכיעורי ממעי אמי אלא על ידי שזיפת השמש שאותו שחרות נוח להתלבן כשיעמוד בצל".

אבל הפסוק הקודם מלמד אחרת –

שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם כְּאָהֳלֵי קֵדָר כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה.

ממש כסיסמת 'שחור הוא יפה', כמו בשיר ההוא מהמחזמר 'שיער'.

*

לסיכום, נראה שהתנ"ך עצמו לא גזעני, והוא מזכיר שחרות עור בהקשרים חיוביים, אף שהוא מודע ליחס השלילי מהסביבה בגין זאת. המפרשים, לעומת זאת, בדרך כלל ובאופן מצער, נראה שהיו שבויים בתקופה בה התנשאות גזעית הייתה מקובלת.