בפייסבוק העלתי עצה בסגנון סוקרטי, או בסגנון אחיתופל, האומרת –
עוד עצה לחיים – עזבו מה שלימדו אתכם בבית-ספר, מה שחשוב בחיים זה כסף. אם יש לכם כסף, שאר הדברים כבר יסתדרו.
והוספתי –
בדיחה ידועה מספרת על אדם שהציעו לו לבחור מה לקבל – כסף או חוכמה. הוא בחר בחוכמה וקיבל אותה, ואז שאלו אותו – נו, מה אתה אומר? והוא ענה – הייתי צריך לבחור בכסף…

התפתחו שם חילופי דברים מעניינים, אבל כאן, כשאנו מדברים ברצינות, צריך לומר שספרי החוכמה שבתנ"ך – משלי, איוב וקהלת (וגם תהילים הוא לעיתים חוכמתי) חוזרים על כך שהכסף הוא לא הדבר החשוב ביותר. החוכמה חשובה ממנו, וכן, כמובן, תורת ה', ואפילו השם הטוב והחן חשובים ממנו. רק קהלת ההפכפך אמנם אומר כי 'אוהב כסף לא ישבע כסף', אך במקום אחר אומר – 'והכסף יענה את הכול'!
מאידך, צריך לזכור, כי האבות בורכו בעושר רב, וכן עושר הוא במקומות רבים ברכה מאת ה'. אך בזאת אעסוק כשנגיע למונח 'עושר', וכאן הדיון הוא רק ב'כסף'. וגם – רק בכסף הנסחר, שכן הכסף מופיע אף כמשל למה שנצרף בכור, ומזוקק מסייגיו, ובהקבלה – חטאיו.

נקרא –

תהילים קיט, אות ט' –

ה טֹוב עָשִׂיתָ עִם-עַבְדְּךָ יהוה כִּדְבָרֶךָ׃

סו טוּב טַעַם וָדַעַת לַמְּדֵנִי כִּי בְמִצְוֹתֶיךָ הֶאֱמָנְתִּי׃

סז טֶרֶם אֶעֱנֶה אֲנִי שֹׁגֵג וְעַתָּה אִמְרָתְךָ שָׁמָרְתִּי׃

סח טֹוב-אַתָּה וּמֵטִיב לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ׃

סט טָפְלוּ עָלַי שֶׁקֶר זֵדִים אֲנִי בְּכָל-לֵב אֱצֹּר פִּקּוּדֶיךָ׃

ע טָפַשׁ כַּחֵלֶב לִבָּם אֲנִי תֹּורָתְךָ שִׁעֲשָׁעְתִּי׃

עא טֹוב-לִי כִי-עֻנֵּיתִי לְמַעַן אֶלְמַד חֻקֶּיךָ׃

עב טֹוב-לִי תֹורַת-פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף׃

משלי ב –

א בְּנִי אִם-תִּקַּח אֲמָרָי וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ׃
ב לְהַקְשִׁיב לַחָכְמָה אָזְנֶךָ תַּטֶּה לִבְּךָ לַתְּבוּנָה׃
ג כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא לַתְּבוּנָה תִּתֵּן קֹולֶךָ׃
ד אִם-תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמֹונִים תַּחְפְּשֶׂנָּה׃
ה אָז תָּבִין יִרְאַת יהוה וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא׃
ו כִּי-יהוה יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה׃
ז (וצפן) יִצְפֹּן  לַיְשָׁרִים תּוּשִׁיָּה מָגֵן לְהֹלְכֵי תֹם׃
ח לִנְצֹר אָרְחֹות מִשְׁפָּט וְדֶרֶךְ (חסידו) חֲסִידָיו יִשְׁמֹר׃
ט אָז תָּבִין צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים כָּל-מַעְגַּל-טֹוב׃
י כִּי-תָבֹוא חָכְמָה בְלִבֶּךָ וְדַעַת לְנַפְשְׁךָ יִנְעָם׃
יא מְזִמָּה תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ תְּבוּנָה תִנְצְרֶכָּה׃

משלי ג –

׃
יג אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה׃
יד כִּי טֹוב סַחְרָהּ מִסְּחַר-כָּסֶף וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ׃
טו יְקָרָה הִיא (מפניים) מִפְּנִינִים  וְכָל-חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ-בָהּ׃
טז אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבֹוד׃
יז דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי-נֹעַם וְכָל-נְתִיבֹותֶיהָ שָׁלֹום׃
יח עֵץ-חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר׃

משלי ח –

י קְחוּ-מוּסָרִי וְאַל-כָּסֶף וְדַעַת מֵחָרוּץ נִבְחָר׃
יא כִּי-טֹובָה חָכְמָה מִפְּנִינִים וְכָל-חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ-בָהּ׃
יב אֲ‍נִי-חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה וְדַעַת מְזִמֹּות אֶמְצָא׃

משלי ח (המשך) –

יד לִי-עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה׃
טו בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ וְרֹוזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק׃
טז בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ וּנְדִיבִים כָּל-שֹׁפְטֵי צֶדֶק׃
יז אֲנִי (אהביה) אֹהֲבַי אֵהָב וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי׃
יח עֹשֶׁר-וְכָבֹוד אִתִּי הֹון עָתֵק וּצְדָקָה׃
יט טֹוב פִּרְיִי מֵחָרוּץ וּמִפָּז וּתְבוּאָתִי מִכֶּסֶף נִבְחָר׃
כ בְּאֹרַח-צְדָקָה אֲהַלֵּך בְּתֹוךְ נְתִיבֹות מִשְׁפָּט׃
כא לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא׃

משלי טז, טז –
קְנֹה-חָכְמָה מַה-טֹּוב מֵחָרוּץ וּקְנֹות בִּינָה נִבְחָר מִכָּסֶף׃

משלי כב, א –
נִבְחָר שֵׁם מֵעֹשֶׁר רָב מִכֶּסֶף וּמִזָּהָב חֵן טֹוב׃

איוב כח (פרק החוכמה) –

יב וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקֹום בִּינָה׃
יג לֹא-יָדַע אֱנֹושׁ עֶרְכָּהּ וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ ה͏ַחַיִּים׃
יד תְּהֹום אָמַר לֹא בִי-הִיא וְיָם אָמַר אֵין עִמָּדִי׃
טו לֹא-יֻתַּן סְגֹור תַּחְתֶּיהָ וְלֹא יִשָּׁקֵל כֶּסֶף מְחִירָהּ׃
טז לֹא-תְסֻלֶּה בְּכֶתֶם אֹופִיר בְּשֹׁהַם יָקָר וְסַפִּיר׃
יז לֹא-יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכֹוכִית וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי-פָז׃
יח רָאמֹות וְגָבִישׁ לֹא יִזָּכֵר וּמֶשֶׁךְ חָכְמָה מִפְּנִינִים׃
יט לֹא-יַעַרְכֶנָּה פִּטְדַת -כּוּשׁ בְּכֶתֶם טָהֹור לֹא תְסֻלֶּה׃

קהלת ה, ט –
אֹהֵב כֶּסֶף לֹא-יִשְׂבַּע כֶּסֶף וּמִי-אֹהֵב בֶּהָמֹון לֹא תְבוּאָה גַּם-זֶה הָבֶל׃

אבל –
קהלת י, יט –
לִשְׂחֹוק עֹשִׂים לֶחֶם וְיַיִן יְשַׂמַּח חַיִּים וְהַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת-הַכֹּל׃

*

מילון ספיר, אטימולוגיה –
כֶּֿסֶף

1. מאוגריתית, שפה שמית המיוחסת למאות 15-13 לפה"ס. בארמית <כסף> משמעותו: להחוויר, שכן הנכסף מחוויר כביכול לעומת הזהב. במשקל סגוליים. המשמעות של מטבע משמרת את החומר הראשוני שממנו נעשה הכסף, למרות שכיום רוב הכסף הוא מנייר. 2. באכדית: kaspu.

*

ודרשה חסידית ידועה אומרת, כי כסף נקרא כך משום שנכספים אליו.

בתורה יש מצווה להוכיח על חטא –

לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.
ויקרא יט, יז.

ומפרט הרמב"ם –
משנה תורה, הלכות דעות ו׳: ה׳-ו' –

כָּל הַשּׂוֹנֵא אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בְּלִבּוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יז) "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ". וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה לְפִי שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה. וְלֹא הִזְהִירָה תּוֹרָה אֶלָּא עַל שִׂנְאָה שֶׁבַּלֵּב. אֲבָל הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ וְהַמְחָרְפוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי אֵינוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם לֹא תִשְׂנָא:

כְּשֶׁיֶּחְטָא אִישׁ לְאִישׁ לֹא יִשְׂטְמֶנּוּ וְיִשְׁתֹּק כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בָּרְשָׁעִים (שמואל ב יג כב) "וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן מְאוּמָה לְמֵרָע וְעַד טוֹב כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן". אֶלָּא מִצְוָה עָלָיו לְהוֹדִיעוֹ וְלוֹמַר לוֹ לָמָּה עָשִׂיתָ לִי כָּךְ וְכָךְ וְלָמָּה חָטָאתָ לִי בְּדָבָר פְּלוֹנִי. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יז) "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ". וְאִם חָזַר וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לִמְחֹל לוֹ צָרִיךְ לִמְחֹל. וְלֹא יְהֵא הַמּוֹחֵל אַכְזָרִי שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ יז) "וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים":

*

אבל, כידוע, דברי הנביאים על פי רוב לא התקבלו יפה, לפעמים עד כדי כך שהם נצטוו לא להתנבא על העם ולא להוכיחו. הנה כמה דוגמאות, מעט מרב, ליחס המבטל שהיה מנת חלקם –

אַךְ אִישׁ אַל יָרֵב וְאַל יוֹכַח אִישׁ וְעַמְּךָ כִּמְרִיבֵי כֹהֵן.
הושע ד, ד.

רש"י –
אך איש אל ירב – אתם מתרין בנביאי אמת שלא יריבון אתכם ולא יוכיחו אתכם כמו שנאמר שאמר לו אמציה כהן בית אל לא תנבא על בית ישראל ולא תטיף על בית ישחק (עמוס ז׳:ט״ז) והוא בימי ירבעם בן יואש שנתנבא הושע בימיו.

אֲשֶׁר אָמְרוּ לָרֹאִים לֹא תִרְאוּ וְלַחֹזִים לֹא תֶחֱזוּ לָנוּ נְכֹחוֹת דַּבְּרוּ לָנוּ חֲלָקוֹת חֲזוּ מַהֲתַלּוֹת.
ישעיה ל, י.

רד"ק –
אשר אמרו לרואים – ולחוזים, הם נביאי י״י.

נכוחות – דברים ישרים.

חלקות – כמו שאומרים נביאי השקר שמחליקים להם ואומרים שלום יהיה לכם עשו כתאותיכם.

מהתלות – הם אינם אומרים שהם מהתלות אבל הנביא קורא לדברי נביאי השקר מהתלות שהם מהתלים בהם ואומרים להם אל תיראו, והם אומרים לנביאי י״י חזו לנו כדברי אלו הנביאים שרואים לנו שלום וטוב והם אינם יודעים כי הם מהתלות ולא דברים ישרים.

אַל תַּטִּפוּ יַטִּיפוּן לֹא יַטִּפוּ לָאֵלֶּה לֹא יִסַּג כְּלִמּוֹת.
מיכה ב, ו.

מצודת דוד –
אל תטיפו יטיפון – אתם הנביאים המתנבאים אל תנבאו להם כי כאשר לא יטיפו לאלה לא ישיג כלימות כי רגילים הם להכלים את המתנבאים להם.

*

אצל חז"ל כבר לא היו נביאים, אבל עדיין עקרונית הייתה תוכחה. אלא שמסתבר כי גם מוסד זה הלך ונגרע, כפי המסופר –

ערכין טז, ב –
תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: תָּמֵהַּ אֲנִי [אִם] יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה [מִי] שֶׁיָּכוֹל לְהוֹכִיחַ, אִם יֹאמַר [לוֹ]: טֹל קֵיסָם מִבֵּין שִׁנֶּיךָ, אוֹמְרִים לוֹ: טוֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר [בֶּן עֲזַרְיָה]: (תמה אני, אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה, אמר רבי עקיבא:) תָּמֵהַּ אֲנִי אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְהוֹכִיחַ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן [בֶּן נוּרִי]: מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁהַרְבֵּה פְּעָמִים לָקָה עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף, עַל יָדִי, שֶׁהָיִיתִי קוֹבֵל עָלָיו לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְכָל־שֶׁכֵּן שֶׁהוֹסִיף בִּי אַהֲבָה, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: (משלי ט) "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ, הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ". 

*

אך למעשה, חייבים להודות כי המשפטים הנאמרים בגמרא זו לקוחים הישר מהברית החדשה, ושם זה מוֹסד מוּסד ואחד מעקרונות האמונה המרכזיים ביותר. וכך נאמר שם –

מתי ז –
א "אַל תִּשְׁפְּטוּ לְמַעַן לֹא תִּשָּׁפְטוּ, ⋅ב כִּי בַּמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר אַתֶּם שׁוֹפְטִים תִּשָּׁפְטוּ וּבַמִּדָּה אֲשֶׁר אַתֶּם מוֹדְדִים יִמָּדֵד לָכֶם.
⋅ג מַדּוּעַ אַתָּה רוֹאֶה אֶת הַקֵּיסָם אֲשֶׁר בְּעֵין אָחִיךָ וְאֵינְךָ שָׂם לֵב לַקּוֹרָה אֲשֶׁר בְּעֵינְךָ?
ד אֵיךְ תֺּאמַר לְאָחִיךָ: 'הַנַּח לִי לְהוֹצִיא אֶת הַקֵּיסָם מֵעֵינְךָ', וְהִנֵּה הַקּוֹרָה בְּעֵינְךָ?
⋅ה צָבוּעַ! הוֹצֵא תְּחִלָּה אֶת הַקּוֹרָה מֵעֵינְךָ; אַחֲרֵי כֵן תִּרְאֶה הֵיטֵב וְתוּכַל לְהוֹצִיא אֶת הַקֵּיסָם מֵעֵינוֹ שֶׁל אָחִיךָ.

ולכאורה, לפי מקור זה אכן אין אפשרות להוכיח, כי 'הפוסל במומו פוסל'.

*

וגם בדורו של משיח, כפי שמובא בחז"ל, לא תהיה תוכחה –

סוטה מט, ב –
בעקבות משיחא חוצפא יסגא ויוקר יאמיר הגפן תתן פריה והיין ביוקר ומלכות תהפך למינות ואין תוכחת.

רש"י –
ואין תוכחה – אין לך אדם שיוכל להוכיח שכולם נכשלים בחטאות וכשמוכיחין אומר לו אתה כמוני:

*

ומה היום? היום צץ מונח חדש – 'ואטאבאוטיזם' (אפשר לתרגם זאת ל'שאלות מה בנוגע'). כלומר, אם אתה מציין משהו אחד לא בסדר, למשל במחנה הימין, מיד מציינים לך משהו אחר לא בסדר, הפעם במחנה השמאל. אבל מה עם להתייחס לדבר עצמו, לגופו של דבר? את זה לא עושים. רק ההשוואה בין הצדדים היא ערך. והוא אותו עניין של אי קבלת תוכחה שהוזכר קודם.

בספרו 'ההיסטוריה של המחר' טוען יובל נח הררי, כי יש שלוש צרות גדולות, שהטרידו את האנושות לאורך ההיסטוריה – רעב, מגפות ומלחמות – ועל כולן התגברנו בעת הזאת. את ספרו כתב לפני משבר הקורונה, שנראה שהפריך את דבריו. נראה – כי אפשר לטעון שמגפה זו אינה כל-כך נוראית, וגם נמצא לה חיסון במהירות הבזק (ואם טוב הוא או לא – זה כבר נושא אחר). אבל בכל מקרה המגפה הזו פגעה בעולם פגיעה קשה, מבחינה כלכלית בעיקר, ולכן אין להתעלם ממנה, והיא הפריכה את דבריו. כל זה לא מנע ממנו להתראיין בתחילת משבר הקורונה לכלי תקשורת שונים, בישראל ובעולם, ולנסות לייעץ.
ומה עם הרעב? במקומות רבים בעולם עדיין יש רעב, אך נכון שהעולם המערבי נראה שהתגבר על בעיה זו. אלא שהעולם המערבי, הראשון, הוא חלק קטן מאוד מהעולם כולו.
בכל מקרה, את כל זה הקדמתי רק כדי לומר, שבתנ"ך רעב הוא אחת המכות הרציניות והנפוצות ביותר, ומילה זו חוזרת עשרות רבות של פעמים. והסיפור המפורסם והחשוב ביותר הוא סיפור ירידת בני ישראל למצרים בגלל הרעב.
אבל במקום להתייחס לכל המקומות האלה, הנה מדרש יפה –

מדרש לקח טוב על רות א, א –

ויהי רעב בארץ. עשר פעמים רעבון באו לעולם, אחד בימי אדם הראשון שנ' (בראשית ג' י"ז) ארורה האדמה בעבורך ואחד בימי למך שנ' (שם ה' כ"ט) מן האדמה אשר אררה יי', ואחד בימי אברהם שנ' (שם י"ב י') ויהי רעב בארץ וירד אברהם מצרימה, ואחד בימי יצחק שנ' (שם כ"ו א') ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם, ואחד בימי יעקב שנ' (שם מ"ה ו') כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ, ואחד בימי שפוט השופטים, ואחד בימי אליהו ואחד בימי אלישע שנ' (מלכים ב' ו' כ"ה) ויהי רעב גדול בשמרון, ואחד בימי דוד שנ' (שמואל ב' כ"א א') ויהי רעב בימי דוד, ואחד מתגלגל ובא לעולם לעתיד לבא שנ' (עמוס ח' י"א) לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע דברי יי' וכולן לא באו אלא בימי אנשים צדיקים וגבורים שהם יכולין לעמוד בהן.

*

מילון ספיר –

רָעָב [תנ]
1. חוסֶר מזון, מַכָּה של יבוּלים דלים: ויהי רעב בארץ (בראשית כו 1);
2. תחוּשת רצון דחוּף לאכול בעקבות מצב גופני שמתבטא בהתכווצות שרירי הקיבה ובירידת רמת הסוכר בדם: כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב (שמות טז 3)
3. (ל-) (בּהשאלה) תשוּקה עזה, צורך חזק במשהוּ: והשלחתי רעב בארץ… לשמוע את דברי ה' (עמוס ח 11); רעב לאהבה; רעב למותרות
4. הסֵבל בגלל מחסור במזון, כאמור בפסוק: "מְזֵי רָעָב ולחמֵי רֶשֶף" (דברים לב, 24)

*

ולי נראה שהוא מגזרת הפעלים תאב-תאווה-אהב-הב-רעב שעניינם תאווה.

ישנו ספר רפואות עתיק, הריהו ספר משלי. נקרא כמה פסוקים שלו המזכירים את עניין המרפא –

משלי ג –

א בְּנִי תֹּורָתִי אַל-תִּשְׁכָּח וּמִצְוֹתַי יִצֹּר לִבֶּךָ׃
ב כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנֹות חַיִּים וְשָׁלֹום יֹוסִיפוּ לָךְ׃
ג חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל-יַעַזְבֻךָ קָשְׁרֵם עַל-גַּרְגְּרֹותֶיךָ כָּתְבֵם עַל-לוּחַ לִבֶּךָ׃
ד וּמְצָא-חֵן וְשֵׂכֶל-טֹוב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם׃
ה בְּטַח אֶל-יהוה בְּכָל-לִבֶּךָ וְאֶל-בִּינָתְךָ אַל-תִּשָּׁעֵן׃
ו בְּכָל-דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ׃
ז אַל-תְּהִי חָכָם בְּעֵינֶיךָ יְרָא אֶת-יהוה וְסוּר מֵרָע׃
ח רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמֹותֶךָ.
(לשרך – לטבורך, כמשל לגופך)

(על פסוקים ד, ה, ו – כתבתי בעבר בנפרד).

משלי ד –

כ בְּנִי לִדְבָרַי הַקְשִׁיבָה לַאֲמָרַי הַט-אָזְנֶךָ׃
כא אַל-יַלִּיזוּ (יסורו) מֵעֵינֶיךָ שָׁמְרֵם בְּתֹוךְ לְבָבֶךָ׃
כב כִּי-חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכָל-בְּשָׂרֹו מַרְפֵּא׃
כג מִכָּל-מִשְׁמָר נְצֹר לִבֶּךָ כִּי-מִמֶּנּוּ תֹּוצְאֹות חַיִּים׃
כד הָסֵר מִמְּךָ עִקְּשׁוּת פֶּה וּלְזוּת שְׂפָתַיִם (דיבורים נלוזים) הַרְחֵק מִמֶּךָּ׃
כה עֵינֶיךָ לְנֹכַח יַבִּיטוּ וְעַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁרוּ נֶגְדֶּךָ׃
כו פַּלֵּס (ישר) מַעְגַּל רַגְלֶךָ וְכָל-דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ׃
כז אַל-תֵּט-יָמִין וּשְׂמֹאול הָסֵר רַגְלְךָ מֵרָע׃

(מכל משמר נצור לבך – אין הכוונה כאן ללב הפיזי, וגם לא ללב כמרכז הרגשות, אלא ללב כמרכז המחשבות, האמונות, וממילא גם התוכניות, שמהן תוצאות חיים)

משלי יב –

יח יֵשׁ בֹּוטֶה (מתבטא) כְּמַדְקְרֹות חָרֶב וּלְשֹׁון חֲכָמִים מַרְפֵּא׃
יט שְׂפַת-אֱמֶת תִּכֹּון לָעַד וְעַד-אַרְגִּיעָה (לרגע) לְשֹׁון שָׁקֶר׃ (לשקר אין רגליים, אין קיום מתמשך)
כ מִרְמָה בְּלֶב-חֹרְשֵׁי רָע וּלְיֹעֲצֵי שָׁלֹום שִׂמְחָה׃
כא לֹא-יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל-אָוֶן וּרְשָׁעִים מָלְאוּ רָע׃
כב תֹּועֲבַת יהוה שִׂפְתֵי-שָׁקֶר וְעֹשֵׂי אֱמוּנָה רְצֹונֹו.

(על פסוק יט כתבתי בעבר)

משלי יג –

יז מַלְאָךְ (שליח) רָשָׁע יִפֹּל בְּרָע וְצִיר אֱמוּנִים (שליח נאמן) מַרְפֵּא׃
יח רֵישׁ (עוני) וְקָלֹון פֹּורֵעַ מוּסָר וְשֹׁומֵר תֹּוכַחַת יְכֻבָּד׃
יט תַּאֲוָה נִהְיָה תֶעֱרַב לְנָפֶשׁ וְתֹועֲבַת כְּסִילִים סוּר מֵרָע׃
(תאווה המתממשת תערב לנפש)
כ (הלוך) הֹולֵךְ אֶת-חֲכָמִים (וחכם) יֶחְכָּם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרֹועַ.

(על הפסוק האחרון כתבתי בעבר)

משלי יד –

כט אֶרֶךְ אַפַּיִם רַב-תְּבוּנָה וּקְצַר-רוּחַ מֵרִים אִוֶּלֶת׃
ל חַיֵּי בְשָׂרִים לֵב מַרְפֵּא וּרְקַב עֲצָמֹות קִנְאָה.
(לב טוב ושלֵו מעניק חיים בריאים לכל הגוף – שטיינזלץ)

משלי טו, ד –

 מַרְפֵּא לָשֹׁון עֵץ חַיִּים וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ׃

שטיינזלץ –
מַרְְְפֵּא לָשׁוֹן, לשון מתוקנת או רכה, או: ריפוי הרוח באמצעות הלשון הוא עֵץ המניב חַיִּים, בריאות, אושר ורווחה, וְְסֶלֶף, עיוות בָּהּ – בלשון – הוא שֶׁבֶר בְְּרוּחַ, דכדוך, מפח – נפש וכאב. 

משלי טז –

כ מַשְׂכִּיל עַל-דָּבָר יִמְצָא-טֹוב וּבֹוטֵחַ בַּיהוה אַשְׁרָיו׃
כא לַחֲכַם-לֵב יִקָּרֵא נָבֹון וּמֶתֶק שְׂפָתַיִם יֹסִיף לֶקַח׃
כב מְקֹור חַיִּים שֵׂכֶל בְּעָלָיו וּמוּסַר אֱוִלִים אִוֶּלֶת׃ (אפילו מוסרם איוולת)
כג לֵב חָכָם יַשְׂכִּיל פִּיהוּ וְעַל-שְׂפָתָיו יֹסִיף לֶקַח׃
כד צוּף-דְּבַשׁ אִמְרֵי-נֹעַם מָתֹוק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעָצֶם

וכן –
משלי יג, יב –

תֹּוחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה-לֵב וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה׃

שטיינזלץ –

תּוֹחֶלֶת מְְמֻשָּׁכָה, ציפייה ממושכת שאינה מתממשת גורמת מַחֲלָה ל לֵב, וְְעֵץ חַיִּים, לאדם כאשר תַּאֲוָה בָאָה. כשרצונו של אדם מתגשם, הוא מתחייה מחדש. או: על ידי חיבור ל'עץ החיים' – מקור הטוב והחכמה, התאווה מתמלאת. 

אוסיף, כי 'עץ חיים' נאמר גם קודם, והוא מופיע עוד כמה פעמים, שהידוע שבהם (מלבד זה שבבראשית, כמובן) הוא –

משלי ג –

יג אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה׃
יד כִּי טֹוב סַחְרָהּ מִסְּחַר-כָּסֶף וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ׃
טו יְקָרָה הִיא (מפניים) מִפְּנִינִים  וְכָל-חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ-בָהּ׃
טז אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבֹוד׃
יז דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי-נֹעַם וְכָל-נְתִיבֹותֶיהָ שָׁלֹום׃
יח עֵץ-חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר׃

(גם על פסוק יח כתבתי בעבר).

*

לבסוף, פייסבוק הזכיר לי פוסט ששיתפתי בעבר, וגם הוא עוסק בענייני רפואה עתיקים. למען האמת, הוא אשר הניעני לכתוב פוסט זה. זהו ציטוט מתוך כארמידס של אפלטון, המדבר על רפואה הוליסטית. אצרף אותו כתמונה.

*

לעומת זאת –

משלי ו –

יב אָדָם בְּלִיַּעַל אִישׁ אָוֶן הֹולֵךְ עִקְּשׁוּת פֶּה׃
יג קֹרֵץ בְּעֵינָיו מֹלֵל בְּרַגְלָו מֹרֶה בְּאֶצְבְּעֹתָיו׃ (סימני מרמה)
יד תַּהְפֻּכֹות  בְּלִבֹּו חֹרֵשׁ רָע בְּכָל-עֵת (מדנים) מִדְיָנִים (דברי ריב) יְשַׁלֵּחַ׃
טו עַל-כֵּן פִּתְאֹם יָבֹוא אֵידֹו (שברו) פֶּתַע יִשָּׁבֵר וְאֵין מַרְפֵּא׃

משלי כט, א –
אִישׁ תֹּוכָחֹות (שמוכיחים אותו) מַקְשֶׁה-עֹרֶף פֶּתַע יִשָּׁבֵר וְאֵין מַרְפֵּא׃

בעניין חיסוני פייזר, מודרנה ואסטרה-זניקה, שמשתמשים בטכנולוגייה גנטית, אני מתפלא שעדיין לא התקיים דיון הלכתי בנוגע לכך, או לפחות דיון כזה לא הגיע לאוזניי. אני רחוק מלהיות בקיא בהלכה היהודית, אך התערבות במבנה הגנטי של האדם נראית לי חשודה.
הדוגמה הקרובה ביותר שאני חושב עליה בהקשר זה היא איסור הרכבה, המדבר על איסור הרכבה גנטית באילן. אז אם באילן הדבר אסור, הרי שבאדם, לכאורה, על אחת כמה וכמה! הלוא כך?
הנה תיאור האיסור הזה בקיצור, מתוך 'פניני הלכה' –

איסור הרכבת אילן –

אסור להרכיב שני מיני עצים זה על זה, שנאמר (ויקרא יט, יט): “אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ, בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם, שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם”. כשם שהכוונה שלא להרביע שני מיני בהמות זה עם זה, כך הכוונה בשָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם שלא להרכיב שני מיני צומח זה על זה: לא עצים ממינים שונים, ולא ירקות ממינים שונים, וכן שלא להרכיב עץ על ירק או ירק על עץ. עצי הסרק כולם נחשבים כמין אחד, לפיכך אסור להרכיב עץ פרי על עץ סרק. אבל מותר להרכיב עץ סרק אחד על חבירו, מפני שכל עצי הסרק נחשבים כמין אחד, כי התכונה שאינם מניבים פירות היא העיקרית לדין זה והיא שמחשיבה את כולם למין אחד (שו”ע רצה, א-ג, רמ”א ו).

הרכבה והכלאה –

הרכבת אילן האסורה היא חיבור שני מיני אילנות זה בזה, באופן שכל חלק נשאר בתכונתו, בלא שום התמזגות גנטית בין שני החלקים, אולם הכלאה של אבקן ושחלה משני מינים מותרת. לכל צמח ישנה פריחה, ובפריחה אבקנים זכריים ושחלה נקבית, ועל ידי החרקים, הפרפרים והרוח נפגשים האבקנים הזכריים עם השחלה ובתוכה הביציות הנקביות, ועל ידי כך נוצר הפרי שבו הזרע שממנו יכול לצמוח עץ נוסף. אם ייקחו אבקנים זכריים מעץ ממין אחד ויפגישו אותם עם שחלה נקבית ממין אחר – תיווצר הכלאה של שני מינים שונים, והפרי שיצמח יהיה בעל תכונות גנטיות משותפות של שני ‘ההורים’ שלו. אולם מכל הכלאה יצא סוג פרי שונה במקצת, שכן בכל פעם מרכיבים אחרים מן הרצף הגנטי של כל מין יבואו לידי ביטוי, וכך ייווצר מיזוג חדש.

*

עד כאן ההיבט ההלכתי המקובל, שכאמור איני בקיא בו. כמובן אפשר לטעון שלצרכי רפואה אפשר להתיר, שהרי הדבר בגדר פיקוח נפש. אני רק פותח את הדיון.

אך מבחינתי, מה שיותר מפריע לי, שנראה לי שהתערבות גנטית כזו פוגעת, או עשויה לפגוע ב'צלם אלוהים שבאדם'. הרי מהו האדם, אם לא, קודם כל, תוצר של המבנה הגנטי שלו, כפי שאנו יודעים היום? ואם כך זה-זה ה'צלם' שלו. האם יש לנו רשות להתערב בו? שאלה, שגם בה צריך לדון.
בעבר כתבתי על כך פרק בספרי 'יסודות הבניין', והרוצה יעיין שם ('הערה שמקדימה את זמנה – דף יומן' – שם הפרק).

*

אצרף את הפרק –

פרק מתוך ספרי "יסודות הבניין – על צלם אלוהים שבאדם ועוד", 2008.
הנושא הוא הנדסה גנטית ויחסה למוסר של האדם הנברא בצלם.

הערה שמקדימה את עצמה (דף יומן)

יותר ויותר מתחוור לפני, שהנושא שעבודה זו באמת עוסקת בו הוא הנדסה גנטית. כך, כמובן, בדברנו על צלם האדם, אך גם בשאר הדברים. וכי מה בין הנדסה גנטית ובין חינוך? הרי כדבר אחד הם. נוכל לומר אף זאת: מיצויה המרבי של ההנדסה הגנטית הוא יצירת אדם – והרי יכולת זו מצויה היא כבר בידינו ובצורה הטבעית ביותר – בהולדה, ועוד קודם לכן – וגם לאחר מכן – מצויה היא בידינו בצורה אחרת – בחינוך. קודם לכן – בהפיכת עצמך לאדם, שהוא תנאי-מוקדם להולדת יציר כדמותך – ועל-כן נוכל לומר, כי אף שמירת הלשון בבחינת יצירת אדם היא – ולאחר מכן – בחינוך ילדיך. הדבר נרמז כבר בהזכרתנו הקודמת את הסרט "פרנקלשטיין", העוסק ביצירת אדם בידי אדם אחר, אף ששם העלינו אותו כדוגמא לשימוש בהצללה בקולנוע, שכן חלקים נרחבים בסרט מתרחשים באפלה, לעת ליל, בבחינת "אשר עשיתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ" (תהילים, קלט', ט'), אך אסתטיקת הסרט הולמת אף את נושאו.

והנדסה גנטית מעלה אף בעיות מוסריות קשות – ראשית כל, היכול אדם לתפוש את מקומו של האל כיוצר? הרי הדבר סותר את כל התפישה הדתית של האדם עד כה. ומבעיה זו נגזרות את נלוותיה – כמו זו שראינו בסרט "התפוז המכאני" – האם נכון הוא לקבוע את אופיו של אדם בצורה מכאנית – הרי בכך ניטלת בחירתו החופשית! כל אלה הן אכן שאלות חשובות, שיש לדון בהן, אך אין הן פוסלות את הנושא בהן הן עוסקות לגמרי, כפי שיש נטייה אצל האדם לחשוב. ונטייה זו – כנטיות אחרות שהזכרנו – מוצדקת היא, שהרי פרויקט מאיים זה מזכיר לנו פרויקטים מזוויעים אחרים בתולדות האנושות: בראש ובראשונה (בתקופה המודרנית) – את ניטשה עם פרויקט ה-'על-אדם' שלו, כפי שהוא בא לידי ביטוי אצל רסקולניקוב ב-"החטא ועונשו" לדוסטוייבסקי (ואף פרנקלשטיין נכתב באותה תקופה לערך – ונשים לבנו לכך). לכך נוכל להוסיף אולי אף את 'האני העליון' של פרויד, שבאופן שנוסח הוא אינו אלא ביטוי של האדרת האדם התבוני של פרויקט הנאורות. לבסוף, כמובן, נזכרים אנו בפרויקט הנאצי לכיבוש העולם תוך סינון חלק בו, הסרח-עודף מבחינתם, שמתבסס על תורת הגזע שלהם, המצביעה על עליונותו-כביכול של הגזע הארי – והנה גם שם נעשה שימוש בנתונים ביולוגיים כדי להצדיק את פעולתם במציאות.

לכן, באופן מובן ביותר, פרויקט זה מאיים על האדם, אך מובן גם כן, כי כל התקרבות אל הממשי (-כפי שמונח זה מופיע אצל לאקאן), שהוא צלם האדם (כפי שאנו רואים כאן), מאיים על האדם (כפי שמופיע במאמר של פרויד על 'המאוים', בו מוגדר הוא כדבר מה שקיים היה בעבר ונעלם – ועתה שב הוא להתקיים). אלא שאין אנו יכולים – או לא כדאי לנו – לבסס את חיינו על פחד ואימה, מה גם שהרי למדנו כבר, כי לכל דבר יש צד חיובי וצד שלילי ורק צריכים אנו, אם כן, לדאוג, כי הדבר ימומש על הצד החיובי שלו – ולכך לא הזנחתו תועיל, אלא דווקא העיסוק בו.

את הברכה שבפרויקט זה נקל יהיה לראות, אם נפנה להביט בצד הרפואי שלו – הרי איש לא יכחיש, שאם ניתן יהיה לרפא מחלה באמצעות התערבות במבנה הגני – ואף בטרם היווצרותה, עוד כשהעובר בבטן אימו – הרי שלברכה יהיה הדבר, ללא ספק. האיום, אם כן, מתחיל מן ההפרדה של האדם לגוף ונפש, ובהקבלה – הפרדת השפעת פרויקט ההנדסה הגנטית לרפואה ולחינוך, או מדויק יותר – קביעת תכונות מועדפות ושירוש אלה השליליות.

וכך עולה השאלה – מהו חיובי ומהו שלילי? הרי אותה תכונה שאדם אחד מנצלה לרעה – אדם אחר מוציא את הטוב ממנה, ואם כך כיצד נוכל לפסול את התכונה עצמה? ועוד סכנה מאימת על האנשים – שמא כתוצאה מהתערבות זו כל בני האדם דומים יהיו וכך תיעלם הייחודיות ועמה יינטל גם העניין. כל אלה שאלות תקפות הן, אך אינן בלתי-פתירות. לעניין הייחודיות – הרי ניתן גם להעלות על הדעת ייחודיות הנוצרת אף ללא המעשה הרע, מה גם שמקורה לא צריך להיפגם, שכן היא אינה נובעת אך ורק מן המבנה הגני שאנו עוסקים בו, אלא גם מעירוב של שני נשאי-גנים שונים וכן מהשפעה סביבתית והתפתחות האדם עצמו – וזאת מבלי להזכיר את המקור האלוהי המשוער (ואומר המדרש – שלושה שותפים הם באדם – האב, האם והאל, וכן – מכל צד באים חלקים שונים בו). וכן נאמר – הרי לא בכל המבנה הגני יש כוונה להתערב, אלא אם כן מדברים על יצירת אדם יש-מאין. לעניין החיובי והשלילי – אכן אין טעם להוציא או להכניס גורם, שאין אנו יודעים היטב את טיבו (כשסיוג זה יכול להביא לקריסת כל הפרויקט, שהרי הגנים מעורבים זה בזה ומשפיעים זה על זה, ועל כן יש בעיה בבידודו של חלק אחד בהם), אך אם ימצא, למשל, גן ספציפי, המורה על 'עשיית הטוב' או 'עשיית הרע' (וספק גדול אם ימצא אחד כזה), כי אז נוכל להוסיפו או להחסירו. ולבסוף, לעניין הגוף והנפש  – הרי עצם ההפרדה ביניהם מלאכותית היא, כך המחלות התורשתיות – נוכל לראותן כתוצאה של המעשה הרע, שגרם לו הקלקול הנפשי (שנגרם הוא מעצם הבחירה במעשה הרע), כפי שננקט על-ידי אבי השושלת. כך מכירים אנו מהתנ"ך את הקללה לדורות – דור שלישי, רביעי, עשירי, עד עולם, וכך במחזה היווני מכירים אנו, למשל, את הקללה לבית אטריאוס. בכל אופן, נשים לב, כי את שני הפנים האלה של הפרויקט מצאנו גם בדברנו בצלם – את ההימנעות מהמעשה הרע והבחירה בטוב – באיסור שפיכת דם האדם, הבא בסמוך לו, ואת הסרת המחלה – בסיפור "אדם וחוה" שבספרים החיצוניים. אין צורך לציין, כי גם הסמיכות לפרייה ולרבייה, כמו גם שיוך הבחירה החופשית לצלם, מתאימים גם הם לתיאור הפרויקט שלפנינו. ועוד נאמר – ה'ספר' – אף הוא בבחינה בריאת אדם, בריאת עולם – ואכן עסקנו פה גם בסופרים ובכליאתם, ומעתה נבין מהו מקור האיום שבהם. אם הקבלה טוענת שעניין הצלם – בו מאוחדים הדברים כולם, רואים אנו כאן, כי אכן קושר הוא את כל הקצוות.

הסיפור הידוע ביותר על יצירת אדם בידי אדם ביהדות הוא סיפורו של "הגולם מפראג", שנוצר, כפי המסופר, על-ידי הגאון מוילנה. והנה גם שם נוצר הגולם ונכנסה בו רוח חיים על-ידי התוויית אות עברית בו, וכך גם השיב רוחו לבסוף על-ידי הוצאת זו האות – והדבר מתאים לדברנו כאן על הלשון העברית. אותו גולם מסופר עליו כי מוזר היה – ישב כל היום בחוסר-מעש ורק להוראות מפעילו נענה, כמו בווריאציה על סיפור "שוליית הקוסם". עוד מסופר עליו, כי סייע לקהילה יהודית כנגד עלילת-דם נוצרית טיפוסית שטפלו עליהם – ומעניין ששולבו שתי התופעות (כך גם בפרנקלשטיין מוצאות עצמות מתוך בית קברות, ונוכל לשאול – ומניין בא הדם?).

אך הנדסה גנטית אינה בגדר מדע בדיוני, אלא בגדר 'מדע חלוצי'. והרי חלק מן הידע כבר מצוי ברשותנו, וכך גם פרויקט מיפוי הגנום האנושי כבר הושלם. על כן גם מבחינה מוסרית, לא נוכל להסתפק בחוקי הרובוטיקה של אסימוב, שעיקרם – שמירת החיים, אי פגיעה באחר והשמעות למפעיל, אלא יש עלינו לנסחם מחדש – וביתר אריכות, או נאמר – מתוך בסיס אחר. והנה גם מובן עתה טוב יותר ההכרח שדברנו עליו, בדבר חפיפת ההתקדמות המדעית עם ההתקדמות המוסרית, שאם לא כן – האיום הגלום בחידוש אכן יתממש.

לבסוף, גם בחזון אחרית הימים אנו מוצאים לצד התיקון המוסרי גם את הסרת כל חולי ומדווה, ועד ל-"בלע המוות לנצח" (ישעיה, כה', ח') ו-'תחיית המתים' – אך זאת אינו מענייננו כאן. או שמא כן הוא? הרי נגענו בעניין חיי הנצח בדברנו על האלמוות ותחיית המתים אינה אלא – כהגדרתו של המאוים – חזרתו של מה שהתקיים בעבר ונעלם לקיום בהווה, וכן על הלשון העברית נאמר – "שפת אמת תיכון לעד" (משלי, יב', יט'), ועל התורה – "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" (משלי, ג', יח'). הזהו עץ-החיים שבגן עדן, שבגן הדנ"א?

'דעת אמת' מציין כי יש כפילות בין ויקרא ד' ובמדבר טו', המדברים על אשמת הכלל ואשמת היחיד. נראה שבאמת כך הוא, ואין לי אלא להביא את הפסוקים המדוברים. רק אציין כי נראה שתורת התעודות לא תוכל לפתור כפילות זה, כי ככל הנראה שני המקורות שייכים למקור הכוהני (אף כי לפי ויקיפדיה באנגלית המקור בבמדבר הוא מאת העורך). ואם זה כך, הרי שגם הוא עצמו מורכב מכמה תעודות.
(אני מקווה שזה בסדר 'לשאול' ממנו את הרעיון, שאני מביא משמו).
נקרא (הדגש הוא על יג ועל כז) –

ויקרא ד

(א) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה.

(ג) אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַיהוָה לְחַטָּאת.

(ד) וְהֵבִיא אֶת הַפָּר אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְהוָה וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַפָּר וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי יְהוָה.

(ה) וְלָקַח הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר וְהֵבִיא אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד.

(ו) וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהוָה אֶת פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ.

(ז) וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

(ח) וְאֶת כָּל חֵלֶב פַּר הַחַטָּאת יָרִים מִמֶּנּוּ אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה עַל הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב.

(ט) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה.

(י) כַּאֲשֶׁר יוּרַם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן עַל מִזְבַּח הָעֹלָה.

(יא) וְאֶת עוֹר הַפָּר וְאֶת כָּל בְּשָׂרוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל כְּרָעָיו וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ.

(יב) וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף.

(יג) וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ.

(יד) וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד.

(טו) וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר לִפְנֵי יְהוָה וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי יְהוָה.

(טז) וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר אֶל אֹהֶל מוֹעֵד.

(יז) וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהוָה אֵת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת.

(יח) וּמִן הַדָּם יִתֵּן עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל הַדָּם יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

(יט) וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יָרִים מִמֶּנּוּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה.

(כ) וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה לּוֹ וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם.

(כא) וְהוֹצִיא אֶת הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרַף אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן חַטַּאת הַקָּהָל הוּא.

(כב) אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם.

(כג) אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים.

(כד) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה לִפְנֵי יְהוָה חַטָּאת הוּא.

(כה) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה.

(כו) וְאֶת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כְּחֵלֶב זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ.

(כז) וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְו‍ֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם.

(כח) אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא.

(כט) וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הָעֹלָה.

(ל) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ.

(לא) וְאֶת כָּל חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר הוּסַר חֵלֶב מֵעַל זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ.

(לב) וְאִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ לְחַטָּאת נְקֵבָה תְמִימָה יְבִיאֶנָּה.

(לג) וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֹתָהּ לְחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה.

(לד) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ.

(לה) וְאֶת כָּל חֶלְבָּה יָסִיר כַּאֲשֶׁר יוּסַר חֵלֶב הַכֶּשֶׂב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֹתָם הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי יְהוָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ.

במדבר טו –

(כב) וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה.

(כג) אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם.

(כד) וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת.

(כה) וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִסְלַח לָהֶם כִּי שְׁגָגָה הִוא וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַיהוָה וְחַטָּאתָם לִפְנֵי יְהוָה עַל שִׁגְגָתָם.

(כו) וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה.

(כז) וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה וְהִקְרִיבָה עֵז בַּת שְׁנָתָהּ לְחַטָּאת.

(כח) וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַנֶּפֶשׁ הַשֹּׁגֶגֶת בְּחֶטְאָה בִשְׁגָגָה לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו וְנִסְלַח לוֹ.

(כט) הָאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה.

(ל) וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר אֶת יְהוָה הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ.

(לא) כִּי דְבַר יְהוָה בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ.

לפרשת ויקרא –
בפסוק הפותח את הפרשה, ואת הספר כולו, במילה הראשונה, יש א' תלויה –

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.
ויקרא א, א.

על כך כותב רש"י –

ויקרא אל משה. לְכָל דִּבְּרוֹת וּלְכָל אֲמִירוֹת וּלְכָל צִוּוּיִים קָדְמָה קְרִיאָה, לְשׁוֹן חִבָּה, לָשׁוֹן שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וְקָרָא זֶה אֶל זֶה (ישעיהו ו'), אֲבָל לִנְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם נִגְלָה עֲלֵיהֶן בִּלְשׁוֹן עֲרָאִי וְטֻמְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם (במדבר כ"ג):

ורש"י לקח את דבריו מהמדרש, שאביא גם אותו –
ויקרא רבה א׳:י״ג
מַה בֵּין נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל לִנְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא וְרַבִּי יִשָּׂשׂכָר דִּכְפַר מַנְדִּי, רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִגְלָה עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֶלָּא בַּחֲצִי דִּבּוּר, כְּמָה דְּתֵימַר (במדבר כג, ד): וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם, אֲבָל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל בְּדִּבּוּר שָׁלֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה. וְרַבִּי יִשָּׂשׂכָר דִּכְפַר מַנְדִּי אָמַר, כָּךְ יְהֵא שְׂכָרָן, אֵין לְשׁוֹן וַיִּקָּר אֶלָּא לְשׁוֹן טֻמְאָה, כְּמָה דְּתֵימַר (דברים כג, יא): אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְרֵה לָיְלָה, אֲבָל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְשׁוֹן קְדֻשָּׁה בִּלְשׁוֹן טָהֳרָה בְּלָשׁוֹן בָּרוּר בַּלָּשׁוֹן שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְקַלְסִין בּוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמָה דְּתֵימַר (ישעיה ו, ג): וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר.

ועתה, כבר כתבתי בעבר רבות על לשון 'מקרה', וגם לאחרונה בהקשר של מגילת אסתר (במאמר 'אם מזרע היהודים'), ואף ראיתי כי אתמול כתב על כך אברם העברי בבלוג שלו, 'ארץ העברים'. מה עוד יש להוסיף? יש הרבה.
אך לעת עתה רק אומר, כי יש הבדל בין מי שקורים לו דברים, ללא הסבר, והוא נקרה במקרה למקומות, ובין מי שקורא אליו את הדברים, שמסדר ומארגן אותם, והם באים לו מתוך מחשבה תחילה.
אמנם, אי אפשר לתכנן הכול, כי 'רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום', ויש עוד פסוקים ממין זה, אבל אפשר לנסות.
ולבסוף, יש גם חלוקה ידועה 'בין הספרים והחיים', כלומר בין דברים שקורים לך בפועל, ובין מה שאתה רק קורא עליו – אך על כך אולי בפעם אחרת.
אבל על החלוקה בין נקרה ונקרא כתבתי פעם בהקשר אחר – החלוקה בין נשלח והושלך, ואביא את הדברים אחרי הכוכבית.

*

ויקרא כו22: " והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם והכריתה את בהמתכם והמעיטה אתכם ונשמו דרכיכם"

יחזקאל יד13: " בן אדם ארץ כי תחטא לי למעל מעל ונטיתי ידי עליה ושברתי לה מטה לחם והשלחתי בה רעב והכרתי ממנה אדם ובהמה "

עמוס ח11: " הנה ימים באים נאם אדני ה' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמע את דברי ה' "

מנחם בן מתייחס לפסוק האחרון ומתפעל מהמילה "השלחתי", בח' ולא בכ'.

ובאמת אפשר להפיק מפה משמעות עמוקה:

הרב סולובצ'יק ב"איש האמונה" שלו מבחין בין שני רבדים בהם ניתן לחיות את החיים:

1.       כגזירת גורל. בחינת "על כורחך אתה נולד ועל כורחך אתה עתיד למות". בתפישת אנשים כאלה הם "הושלכו" לעולם הזה.

2.       כרצון חופשי. כאן אתה בוחר בפועל את דרכך ביער החיים. בתפישת אנשים כאלה הם "נשלחו" או "הושלחו" לעולם זה, יש להם תחושת שליחות.

אכן, הבדל של אות אחת עם צליל דומה כהבדל של שמיים וארץ!

ועוד, מעניין ששלושת הפסוקים מדברים מפגעים, חיה רעה או רעב. אך הפסוק האחרון הוא בעצם ברכה: הרעב הוא לדבר ה', ולמביאיו מן הסתם ניתן לקרוא "שליחים".

רבים מתלוננים על החיסון, שהוא מביא למחלות, ואף למוות. קשה להתעלם מכל-כך הרבה עדויות, ובמיוחד כאשר הן מושתקות בתקשורת. ובכן, לא אוכל להועיל הרבה ביחס לכך, אך אוכל להעיר שרעל הוא מטאפורה תנ"כית נפוצה, ולרוב מסמלת את עונש ה'. הנה למשל בישעיה נא-נב, שלא מחולק טוב לפי החלוקה המסורתית. זה חלק מנבואת שיבת ציון של ישעיה (השני), וזה הקטע שבא לפני נבואת עבד ה' המפורסמת בפרקים נב-נג.

ישעיה נא –

ז הִתְעֹורְרִי הִתְעֹורְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלַ͏ִם אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד יהוה אֶת-כֹּוס חֲמָתֹו אֶת-קֻבַּעַת כֹּוס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית׃
יח אֵין-מְנַהֵל לָהּ מִכָּל-בָּנִים יָלָדָה וְאֵין מַחֲזִיק בְּיָדָהּ מִכָּל-בָּנִים גִּדֵּלָה׃
יט שְׁתַּיִם הֵנָּה קֹרְאֹתַיִךְ מִי יָנוּד לָךְ הַשֹּׁד וְהַשֶּׁבֶר וְהָרָעָב וְהַחֶרֶב מִי אֲנַחֲמֵךְ׃
כ בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל-חוּצֹות כְּתֹוא מִכְמָר (התאו שנפל למלכודת) הַמְלֵאִים חֲמַת-יהוה גַּעֲרַת אֱלֹהָיִךְ׃
כא לָכֵן שִׁמְעִי-נָא זֹאת עֲנִיָּה וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן׃ ס
כב כֹּה-אָמַר אֲדֹנַיִךְ יהוה וֵאלֹהַיִךְ יָרִיב עַמֹּו הִנֵּה לָקַחְתִּי מִיָּדֵךְ אֶת-כֹּוס הַתַּרְעֵלָה אֶת-קֻבַּעַת כֹּוס חֲמָתִי לֹא-תֹוסִיפִי לִשְׁתֹּותָהּ עֹוד׃
כג וְשַׂמְתִּיהָ בְּיַד-מֹוגַיִךְ (מענייך) אֲשֶׁר-אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה וַתָּשִׂימִי כָאָרֶץ גֵּוֵךְ וְכַחוּץ לַעֹבְרִים׃ ס

ישעיה נב –

א עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיֹּון לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלַ͏ִם עִיר הַקֹּדֶשׁ כִּי לֹא יֹוסִיף יָבֹא-בָךְ עֹוד עָרֵל וְטָמֵא׃
ב הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי יְרוּשָׁלָ͏ִם (התפתחו) הִתְפַּתְּחִי  מֹוסְרֵי צַוָּארֵךְ שְׁבִיָּה בַּת-צִיֹּון׃ ס
ג כִּי-כֹה אָמַר יהוה חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ׃
ד כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה מִצְרַיִם יָרַד-עַמִּי בָרִאשֹׁנָה לָגוּר שָׁם וְאַשּׁוּר בְּאֶפֶס עֲשָׁקֹו׃
ה וְעַתָּה (מי-לי) מַה-לִּי-פֹה נְאֻם-יהוה כִּי-לֻקַּח עַמִּי חִנָּם (משלו) מֹשְׁלָיו יְהֵילִילוּ (יבכו) נְאֻם-יהוה וְתָמִיד כָּל-הַיֹּום שְׁמִי מִנֹּאָץ׃
ו לָכֵן יֵדַע עַמִּי שְׁמִי לָכֵן בַּיֹּום הַהוּא כִּי-אֲנִי-הוּא הַמְדַבֵּר הִנֵּנִי׃

ונקרא גם את ההמשך –
ז מַה-נָּאווּ עַל-הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלֹום מְבַשֵּׂר טֹוב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיֹּון מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ׃
ח קֹול צֹפַיִךְ (הצופים והמצפים) נָשְׂאוּ קֹול יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב יהוה צִיֹּון׃
ט פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חָרְבֹות יְרוּשָׁלָ͏ִם כִּי-נִחַם יהוה עַמֹּו גָּאַל יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
י חָשַׂף יהוה אֶת-זְרֹועַ קָדְשֹׁו לְעֵינֵי כָּל-הַגֹּויִם וְרָאוּ כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ׃ ס
יא סוּרוּ סוּרוּ צְאוּ מִשָּׁם (מבבל) טָמֵא אַל-תִּגָּעוּ צְאוּ מִתֹּוכָהּ הִבָּרוּ נֹשְׂאֵי כְּלֵי יהוה׃
יב כִּי לֹא בְחִפָּזֹון תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי-הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם יהוה וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃ ס

*

וכן מופיע בתהילים ט –

א לַמְנַצֵּחַ עַל-שׁוּשַׁן עֵדוּת מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד׃

ב בְּהַצֹּותֹו (במריבתו) אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת-אֲרַם צֹובָה וַיָּשָׁב יֹואָב וַיַּךְ אֶת-אֱדֹום בְּגֵיא-מֶלַח שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף׃
(כותרת)

ג אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ פְרַצְתָּנוּ אָנַפְתָּ תְּשֹׁובֵב לָנוּ׃
(תשוב להיות בעזרנו)

ד הִרְעַשְׁתָּה אֶרֶץ פְּצַמְתָּהּ רְפָה שְׁבָרֶיהָ כִי-מָטָה׃
(הרעשת ארץ וקרעת אותה, רפא את שבריה, כי היא מתמוטטת)

ה הִרְאִיתָה עַמְּךָ קָשָׁה הִשְׁקִיתָנוּ יַיִן תַּרְעֵלָה׃
(הראת לעמך יד קשה)

ו נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנֹוסֵס מִפְּנֵי קֹשֶׁט סֶלָה׃
(נתת ליראיך דגל, מפני שאתה אל אמת. משהו כזה)

ז לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הֹושִׁיעָה יְמִינְךָ (ועננו) וַעֲנֵנִי׃

מכאן חלק שני, המתאר את מסע נצחונותיו, ומציין מקומות שונים שעבר בהם –
ח אֱלֹהִים דִּבֶּר בְּקָדְשֹׁו אֶעְלֹזָה אֲחַלְּקָה שְׁכֶם וְעֵמֶק סֻכֹּות אֲמַדֵּד׃

ט לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם מָעֹוז רֹאשִׁי יְהוּדָה מְחֹקְקִי׃

י מֹואָב סִיר רַחְצִי עַל-אֱדֹום אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי עָלַי פְּלֶשֶׁת הִתְרֹעָעִי׃

יא מִי יֹבִלֵנִי עִיר מָצֹור מִי נָחַנִי עַד-אֱדֹום׃

יב הֲלֹא-אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא-תֵצֵא אֱלֹהִים בְּצִבְאֹותֵינוּ׃

יג הָבָה-לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר וְשָׁוְא תְּשׁוּעַת אָדָם׃
(תן לנו עזרה נגד האויבים, כי שווא היא תשועת האדם)

יד בֵּאלֹהִים נַעֲשֶׂה-חָיִל וְהוּא יָבוּס צָרֵינוּ׃

אב רצח את בנו. זה נורא. אך מה אנו יכולים לעשות בנוגע לכך? לא הרבה.
המקרה הראשון של אב המנסה להרוג את בנו בתנ"ך הוא כמובן סיפור העקדה, אך זה סיפור ידוע מכדי שאעסוק בו שוב. אומר רק שנבדק אם האב היה בהתקף פסיכוטי, ואם כן – יתכן שגם הוא שמע את האל כביכול מדבר אליו.
תחת זאת, אזכיר פסוק אחר, מינורי יותר –

יַסֵּר בִּנְךָ כִּי יֵשׁ תִּקְוָה וְאֶל הֲמִיתוֹ אַל תִּשָּׂא נַפְשֶׁךָ.
משלי יט, יח.

כאן שני סוגי פירושים ל'המיתו' – מלשון מוות ומלשון המייה –

רש"י –
אל תכהו מכת מות.

רבי יונה –
המיתו – בשקל שביתו, בכיתו. ושרשו המה.

וכאן יש מדרש ארוך, אך יסודי, ששוה לקרוא, המפרט את גישת העונש הזו והמרות ההורית, שהיא כה נפוצה במחשבת החינוך היהודי (למרות שיש לה חלופות) –

שמות רבה א׳:א׳

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (משלי יג, כד): חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם שֶׁאוֹמֵר לוֹ חֲבֵרוֹ פְּלוֹנִי הִכָּה לְבִנְךָ יוֹרֵד עִמּוֹ עַד לְחַיָּיו, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר: חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל הַמּוֹנֵעַ בְּנוֹ מִן הַמַּרְדּוּת סוֹף בָּא לְתַרְבּוּת רָעָה וְשׂוֹנְאֵהוּ, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּיִשְׁמָעֵאל שֶׁהָיוּ לוֹ גַּעְגּוּעִים עַל אַבְרָהָם אָבִיו וְלֹא רִדָּהוּ וְיָצָא לְתַרְבוּת רָעָה וּשְׂנֵאָהוּ וְהוֹצִיאוֹ מִבֵּיתוֹ רֵיקָם. מֶה עָשָׂה יִשְׁמָעֵאל כְּשֶׁהָיָה בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, הִתְחִיל לְהָבִיא צֶלֶם מִן הַשּׁוּק וְהָיָה מְצַחֵק בּוֹ וְעוֹבְדוֹ, כְּמוֹ שֶׁרָאָה מֵאֲחֵרִים. מִיָּד (בראשית כא, ט): וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק וגו', וְאֵין מְצַחֵק אֶלָּא עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (שמות לב, ו): וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק, מִיָּד (בראשית כא, י): וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ, שֶׁמָּא יִלְמַד בְּנִי אָרְחוֹתָיו, מִיָּד (בראשית כא, יא): וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם וגו' עַל שֶׁיֵּצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה, (בראשית כא, יב): וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ וגו', מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁהָיָה אַבְרָהָם טָפֵל לְשָׂרָה בִּנְבִיאוּת. מִיָּד (בראשית כא, יד): וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם, לְלַמֶּדְךָ שֶׁהָיָה שׂוֹנֵא לְיִשְׁמָעֵאל עַל שֶׁיָּצָא לְתַרְבּוּת רָעָה, וְשִׁלְּחוֹ הוּא וְאִמּוֹ הָגָר רֵיקָם וּטְרָדוֹ מִבֵּיתוֹ עַל כָּךְ. וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁאַבְרָהָם שֶׁכָּתוּב בּוֹ (בראשית יג, ב): וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה וגו', הָיָה מְשַׁלֵּחַ אִשְׁתּוֹ וּבְנוֹ מִבֵּיתוֹ רֵיקָם בְּלֹא כְסוּת וּבְלֹא מִחְיָה. אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ כֵּיוָן שֶׁיָּצָא לְתַרְבּוּת רָעָה לֹא נִפְנָה עָלָיו. מֶה הָיָה סוֹפוֹ, כְּשֶׁגֵּרְשׁוֹ יָשַׁב בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים וְהָיָה מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טז, יב): וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם. כַּיּוֹצֵא בּוֹ (בראשית כה, כח): וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו, לְפִיכָךְ יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה עַל אֲשֶׁר לֹא רִדָּהוּ, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ חָמֵשׁ עֲבֵרוֹת עָבַר עֵשָׂו הָרָשָׁע בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, בָּא עַל נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה, וְהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ, וְכָפַר בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, וְכָפַר בָּעִקָּר, וּבִזָּה אֶת הַבְּכוֹרָה. וְעוֹד, שֶׁתָּאַב מִיתַת אָבִיו, וּבִקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת אָחִיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כז, מא): יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וגו'. וְגָרַם לְיַעֲקֹב לִבְרֹחַ מֵאֲבוֹתָיו, וְהָלַךְ אַף הוּא אֵצֶל יִשְׁמָעֵאל לִלְמֹד מִמֶּנּוּ תַּרְבּוּת רָעָה וּלְהוֹסִיף עַל נָשָׁיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כח, ט): וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל. כַּיּוֹצֵא בּוֹ דָּוִד שֶׁלֹא יִסַּר לְאַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ וְלֹא רִדָּהוּ יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה וּבִקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת אָבִיו, וְשָׁכַב עִם פִּילַגְשָׁיו, וְגָרַם לוֹ לֵילֵךְ יָחֵף וְהוּא בּוֹכֶה, וְנָפְלוּ מִיִּשְׂרָאֵל כַּמָּה אֲלָפִים וְכַמָּה רְבָבוֹת, וְגָרַם לוֹ דְּבָרִים קָשִׁים הַרְבֵּה שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף, דִּכְתִיב (תהלים ג, א): מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ, מַה כְּתִיב אַחֲרָיו (תהלים ג, ב): ה' מָה רַבּוּ צָרָי וגו'. וְקָשָׁה תַּרְבּוּת רָעָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם מִמִּלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג, דְּאִלּוּ בְּמִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג כְּתִיב (תהלים ב, א): לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם, וּלְהַלָּן כְּתִיב (תהלים ג, ב): ה' מָה רַבּוּ צָרָי. וְכַיּוֹצֵא בּוֹ עָשָׂה דָּוִד בַּאֲדֹנִיָּה שֶׁלֹא רִדָּהוּ בְּיִסּוּרִין, וְלֹא גָעַר בּוֹ, וּלְפִיכָךְ יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה, דִּכְתִיב (מלכים א א, ו): וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו, (מלכים א א, ו): וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם, וַהֲלוֹא אַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה וַאֲדֹנִיָּהוּ בֶּן חַגִּית, מַהוּ וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם, אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁיָּצָא לְתַרְבּוּת רָעָה וְלֹא רִדָּהוּ אָבִיו, וּכְתִיב בַּאֲדֹנִיָּהוּ וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו, אַף הוּא יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה, לְפִיכָךְ כְּתִיב: וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם. (משלי יג, כד): וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַל שֶׁאָהַב אֶת יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב (מלאכי א, ב): אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה', שֶׁהוּא מַרְבֶּה אוֹתָן בְּיִסּוּרִין. אַתָּה מוֹצֵא שָׁלשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, וְכֻלָּם לֹא נְתָנָם לָהֶם אֶלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִין, הַתּוֹרָה, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב (תהלים צד, יב): אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְּלַמְּדֶנּוּ. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב (דברים ח, ה): וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ וגו', מַה כְּתִיב אַחֲרָיו (דברים ח, ז): כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ וגו'. הָעוֹלָם הַבָּא, דִּכְתִיב (משלי ו, כג): כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וגו'. וְכָל הַמְיַסֵּר אֶת בְּנוֹ, מוֹסִיף הַבֵּן אַהֲבָה עַל אָבִיו וְהוּא מְכַבְּדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כט, יז): יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וגו', וְאוֹמֵר (משלי יט, יח): יַסֵּר בִּנְךָ כִּי יֵשׁ תִּקְוָה. וּמוֹסִיף עָלָיו אַהֲבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר, לְפִי שֶׁשִּׁחֲרוֹ מוּסָר לְכָךְ אוֹהֲבוֹ. אַתָּה מוֹצֵא שֶׁאַבְרָהָם יִסֵּר אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וְלִמְּדוֹ תּוֹרָה וְהִדְרִיכוֹ בִּדְרָכָיו, דִּכְתִיב בְּאַבְרָהָם (בראשית כו, ה): עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי, וּכְתִיב (בראשית כה, יט): וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, לְלַמֶּדְךָ שֶׁהָיָה דּוֹמֶה לְאָבִיו בְּכָל דָּבָר, בְּנוֹי בְּחָכְמָה בְּעשֶׁר וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים. תֵּדַע לְךָ שֶׁבֶּן שְׁלשִׁים וְשֶׁבַע שָׁנָה הָיָה כְּשֶׁעֲקָדוֹ אָבִיו, וּכְתִיב (בראשית כד, א): וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים, וַעֲקָדוֹ וּכְפָתוֹ כְּשֶׂה וְלֹא נִמְנַע, לְפִיכָךְ (בראשית כה, ה): וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק, הֱוֵי: וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר. כַּיּוֹצֵא בּוֹ הָיָה יִצְחָק מְשַׁחֵר מוּסָר לְיַעֲקֹב שֶׁלִּמְּדוֹ יִצְחָק תּוֹרָה וְיִסְּרוֹ בְּבֵית תַּלְמוּדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית, כז): וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם וגו', וְלָמַד מַה שֶּׁלִּמְּדוֹ אָבִיו, וְאַחַר כָּךְ פֵּרַשׁ מֵאָבִיו וְנִטְמַן בְּבֵית עֵבֶר לִלְמֹד תּוֹרָה, לְפִיכָךְ זָכָה לִבְרָכָה וְיָרַשׁ אֶת הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לז, א): וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנַעַן. וְאַף יַעֲקֹב אָבִינוּ יִסֵּר אֶת בָּנָיו וְרִדָּה אוֹתָם וְלִמְּדָם דְּרָכָיו, שֶׁלֹא הָיָה בָּהֶם פְּסֹלֶת, שֶׁכֵּן כְּתִיב: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה וגו', הִשְׁוָן כֻּלָּם לְיַעֲקֹב, שֶׁכֻּלָם צַדִּיקִים כַּיּוֹצֵא בּוֹ הָיוּ, הֱוֵי: וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר.

שוב מוצג פסל של נתניהו, והפעם פסל מבזה, המציג את נתניהו עירום וכפוף.
בתורה נצטווינו לכבד את מי שעומד בראש העם, והציווי בא בסמוך לאיסור קללת אלוהים, באופן האומר דרשני –

אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר.
שמות כב, כז.

מי שהלך כברת-דרך נוספת בכיוון של ציווי זה הוא דוד, שהיו לו כמה הזדמנויות להרוג את שאול, שרדף אחריו, אך הוא העדיף לוותר. בפעם אחת ההזדמנות נקרתה לפניו כאשר שאול 'הסך את רגליו', כלומר הטיל מימיו, השתין. אמנם בא פה הנימוק הרגיל – לא לפגוע ב'משיח ה", כלומר במלך, הנבחר על-ידי האל ונמשח למלוכה, אך נראה שיש פה גם קוד של כבוד, כי אין זה ראוי לפגוע באויב בזמן פעולה אינטימית זו (אף כי – בתחבולות תעשה לך מלחמה. במלחמה עם אויב חיצוני נראה שאין מקום לשיקול כזה).
הפסל הזה הולך נגד ערכים אלה.

נקרא –
שמואל א, כד –

א וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁב שָׁאוּל מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד בְּמִדְבַּר עֵין גֶּדִי.    ב וַיִּקַּח שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ בָּחוּר מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד וַאֲנָשָׁיו עַל פְּנֵי צוּרֵי הַיְּעֵלִים. ג וַיָּבֹא אֶל גִּדְרוֹת הַצֹּאן עַל הַדֶּרֶךְ וְשָׁם מְעָרָה וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו בְּיַרְכְּתֵי הַמְּעָרָה יֹשְׁבִים. ד וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד אֵלָיו הִנֵּה הַיּוֹם אֲ‍שֶׁר אָמַר יְהוָה אֵלֶיךָ הִנֵּה אָנֹכִי נֹתֵן אֶת איביך [אֹיִבְךָ] בְּיָדֶךָ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר יִטַב בְּעֵינֶיךָ וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט. (מצודות – בחשאי) ה וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ עַל אֲשֶׁר כָּרַת אֶת כָּנָף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל.    ו וַיֹּאמֶר לַאֲנָשָׁיו חָלִילָה לִּי מֵיהוָה אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ יְהוָה לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ כִּי מְשִׁיחַ יְהוָה הוּא. ז וַיְשַׁסַּע דָּוִד אֶת אֲנָשָׁיו בַּדְּבָרִים וְלֹא נְתָנָם לָקוּם אֶל שָׁאוּל וְשָׁאוּל קָם מֵהַמְּעָרָה וַיֵּלֶךְ בַּדָּרֶךְ.    

רצוי לקרוא גם את המשך הפרק, ואת הדיבור בין שאול ודוד.

*

ויקימילון –

במקרא בפס' הנ"ל וגם "אַך מֵסִיך הוּא אֶת רַגְלָיו" (שופטים ג) ישנו פירוש שזוהי התפנות ל'קטנים' ומשורש נ.ס.ך -שפיכה. ו'רגליו' 'לשון נקיה. פירוש אחר לרוב הדיעות הסך משורש ס.כ.ה (או ס.כ.כ) משמעותו 'כיסוי', דרך המתפנה לכרוע ולכסות בגופו על רגליו.(רש"י ועוד)