כלב כדרגת נפש

בקבלה ידועות חמש דרגות בנפש – נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, והן בסדר עולה. אך נראה שיש גם דרגות תחתונות, ובהן – בהמה וכלב. נדבר עתה בכלב.
כלב כבר בזמן התנ"ך שומש כקללה, כפי שאפשר לראות בכמה מקומות. ובתהילים בשני מזמורים הוא מופיע ממש כדרגת נפש –

כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי׃
תהילים כב, יז.

הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד-כֶּלֶב יְחִידָתִי׃
תהילים כב, כא.

כאן במיוחד, ה'כלב' מנוגד ל'יחידתי', שהיא נפשי היחידה, או המיוחדת.

וכן –

יָשׁוּבוּ לָעֶרֶב יֶהֱמוּ כַכָּלֶב וִיסֹובְבוּ עִיר׃
תהילים נט, ז, וגם טו.

*

ונבחן גם את הופעות הכלב בספר שמואל –

מעניין שדוד בברחו משאול מכנה עצמו כלב –

אַחֲרֵי מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד׃
שמואל א, כד, טו.

ואילו גוליית מתרעם על כך –
וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל-דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי-אַתָּה בָא-אֵלַי בַּמַּקְלֹות וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת-דָּוִד בֵּאלֹהָיו׃
שמואל א, יז מג.

וכך גם מפיבושת בן שאול אומר –
וַיִּשְׁתַּחוּ וַיֹּאמֶר מֶה עַבְדֶּךָ כִּי פָנִיתָ אֶל-הַכֶּלֶב הַמֵּת אֲשֶׁר כָּמֹונִי׃
שמואל ב, ט, ח.

וקודם לכן אבנר משתמש בלשון זו בפנייתו למפיבושת, בתרעומת –
וַיִּחַר לְאַבְנֵר מְאֹד עַל-דִּבְרֵי אִישׁ-בֹּשֶׁת וַיֹּאמֶר הֲרֹאשׁ כֶּלֶב אָנֹכִי אֲשֶׁר לִיהוּדָה הַיֹּום אֶעֱשֶׂה-חֶסֶד עִם-בֵּית שָׁאוּל אָבִיךָ אֶל-אֶחָיו וְאֶל-מֵרֵעֵהוּ וְלֹא הִמְצִיתִךָ בְּיַד-דָּוִד וַתִּפְקֹד עָלַי עֲוֹן הָאִשָּׁה הַיֹּום׃
שמואל ב, ג, ח.

וכך אומר אבנר על שמעי בן גרא –
וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי בֶּן-צְרוּיָה אֶל-הַמֶּלֶךְ לָמָּה יְקַלֵּל הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה אֶת-אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶעְבְּרָה-נָּא וְאָסִירָה אֶת-רֹאשֹׁו׃
שמואל ב, טז, ט.

*

זו הסיבה שאיני אוהב את הפתגם הערבי – 'כל כלב בא יומו', כשהוא בשימוש לא נכון.