ושחטו הפסח

עוד משהו קטן לקראת פסח.
התיאור המפורט ביותר שלו בא בשמות פרק יב. נקרא כמה פסוקים ממנו ונעיר עליהם –

שמות יב –

(כא) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח.

צריך לזכור כי במרכז חג הפסח, עוד לפני הזכרת יציאת מצרים, ובוודאי לפני חגיגת החירות, על שלל דרשותיה, בא פשוט קורבן – 'ושחטו הפסח'. במקביל, אנו קוראים עכשיו בספר ויקרא על מערכת הקורבנות. דבר זה הוא זר לנו היום, אך בימים ההם היה מרכז העבודה. ובעיניי יש משום טעם לפגם שמרכז העבודה כוללת שפיכות דמים. לכך רמז גם הרמב"ם, אך עוד לפניו רבים מהנביאים הביעו את אי שביעות רצונם מהקורבנות.
והיום ניהלתי דיון בנוגע לשאלה עבור מי היא התפילה, וכמו כן – עבור מי הם הקורבנות. הגישה שהוצגה היא הגישה הקבלית, לפיה מצוות שאנו עושים כאן הן 'צורך גבוה', כלומר כביכול אלוהים נהנה מהן. פרופ' ליבוביץ, למשל, שלל גישה זו מכל וכל. מצד שני, אני נזכר בקורבן נח, שלאחריו נאמר על אלוהים 'וירח את ריח הניחוח', ולשון דומה מופיעה גם בהמשך התורה, כך שאין לייחס זאת רק לשאילה והשיפור של המיתוס הבבלי. וגם לפי הרמב"ם, שאומר שמדובר בלשון השאלה, הרי בכל-זאת נותרת כאן הנאת האל מהמעשה. על כל זה אולי אפרט עוד בעתיד.
ואצל הנוצרים זה מוֹסד מוּסד, שהרי הם אומרים – אין סליחה בלא שפיכת דם, ועתה כשנחרב המקדש, הכפרה היא דרך דמו של השה התמים שנשחט, הלוא הוא ישוע.

(כב) וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר.

זהו, אם כך, 'עוצר הלילה' הראשון, והסיבה, כמו בימינו – מגפה, כפי שמתואר בפסוק הבא –

(כג) וְעָבַר יְהוָה לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְהוָה עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף.

ופסח – ראוי לציין שבמקום כלשהו רש"י מפרש, לפי המדרש – פסח – לשון חייס, כלומר לחוס. ומתאים לזה הפסוק בישעיה לא, ה – כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן יְהוָה צְבָאוֹת עַל יְרוּשָׁלָ‍ִם גָּנוֹן וְהִצִּיל פָּסֹחַ וְהִמְלִיט.

(כד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם.

מסורת משמרת זיכרון ויוצרת זהות, זהו ה'אתוס', ולרוב הוא בנוי על סיפור, או 'מיתוס'. שני אלה, אתוס ומיתוס, יוצרים זהות לאומית.

(כה) וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת.

(כו) וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם.

ובכן, לא הבן הרשע שואל זאת, כפי שמופיע בהגדה, אלא 'בניכם', אמירה כללית. והרבה דרשות מתייחסות לכך.

(כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהוָה אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ.