סליחה

סליחה
כידוע, בכל התנ"ך רק אלוהים הוא הסולח. דבר זה שמעתי לראשונה מהנוצרים, שאצלם זה גורם משמעותי מאוד, ואביאו בהמשך, אך עתה בדקתי בעצמי את כל הופעותיו של השורש סל"ח, ואכן – כולם מיוחסים לאלוהים בלבד.
חיפשתי אם כן מילים נרדפות. מח"ל – לא מופיע כלל, וזו כנראה מילה מאוחרת, מלשון חז"ל. אך כן מופיעות שתי צורות אחרות – לשאת פשע ולכפר פנים, ואלה אכן מופיעות ביחס לאדם. אלא כשבחנתי זאת היטב התפלאתי לראות, כי בשני המקרים מדומה הדבר ליחס לאל. הנה כך –

*

הצירוף הראשון מופיע בפניית אחיי יוסף אליו, שיסלח להם –

בראשית מ –

ו וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יֹוסֵף כִּי-מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יֹוסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתֹו׃
טז וַיְצַוּוּ אֶל-יֹוסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מֹותֹו לֵאמֹר׃
יז כֹּה-תֹאמְרוּ לְיֹוסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יֹוסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו׃
יח וַיֵּלְכוּ גַּם-אֶחָיו ו͏ַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים׃

אך הנה מה שמשיב להם יוסף –

יט וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יֹוסֵף אַל-תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי׃
כ וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיֹּום הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם-רָב׃
כא וְעַתָּה אַל-תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת-טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אֹותָם וַיְדַבֵּר עַל-לִבָּם׃

כלומר, אפשר לפרש – התחת אלוהים, שלו הסליחה. הדבר נתון בידיו ולא בידיי. אף כי ניתן גם לפרש אחרת – התחת אלוהים, שסיבב את כל המאורעות, וזה פשט הכתובים.
וכך גם רש"י פירש בדרך שונה –

"כי התחת אלהים אני – שמא במקומו אני, בתמיה. אם הייתי רוצה להרע לכם, כלום אני יכול? והלא אתם כולכם חשבתם עלי רעה, והקב״ה חשבה לטובה, והיאך אני לבדי יכול להרע לכם".

*

והצירוף השני מופיע בפגישת יעקב עם עשיו, שיעקב מבקש את סליחתו –

בראשית לב, כא –
וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי-אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי-כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי׃

אבל בהמשך, אחרי המאבק עם המלאך בנחל יבוק, יעקב מתאר את הפגישה עם עשיו כראיית פני אלוהים –

בראשית לג, י –
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל-נָא אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל-כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי.

הנה כי כן, גם הפעם צץ יחס כמו לאל. ושוב, גם כאן אין זו המשמעות הראשונה של הכתוב, והמפרשים הולכים בדרכים שונות, אך לדעתי זה דבר שאין להתעלם ממנו בהקשר הזה.
ועל הדרך, אגב, הרווחנו פה עוד ביטוי של סליחה – ותרצני, כלומר לרַצות את רעך, ולהתרצות.

*

והנה העיקרון שהזכרתי כפי שהוא מופיע בברית החדשה, והרי יש להביא דבר בשם אומרו –

מרקוס ב –
ריפוי איש משותק –
⋅א אַחֲרֵי יָמִים אֲחָדִים בָּא שֵׁנִית אֶל כְּפַר נַחוּם. כְּשֶׁנּוֹדַע כִּי הוּא בַּבַּיִת ⋅ב נֶאֶסְפוּ רַבִּים עַד אֲשֶׁר לֹא הָיָה עוֹד מָקוֹם גַּם לִפְנֵי פֶּתַח הַבַּיִת, וְהוּא דִּבֵּר אֲלֵיהֶם אֶת דְּבָרוֹ. ⋅ג אָז הֵבִיאוּ אֵלָיו אִישׁ מְשֻׁתָּק וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים נוֹשְׂאִים אוֹתוֹ. ד בִּגְלַל הֶהָמוֹן לֹא יָכְלוּ לְהַכְנִיסוֹ אֵלָיו וְלָכֵן פֵּרְקוּ אֶת הַגַּג מֵעַל הַמָּקוֹם שֶׁהָיָה בּוֹ יֵשׁוּעַ, וְדֶרֶךְ הַפֶּתַח שֶׁעָשׂוּ הוֹרִידוּ אֶת הָאֲלוּנְקָה עִם הַמְשֻׁתָּק הַשּׁוֹכֵב עָלֶיהָ.
⋅ה רָאָה יֵשׁוּעַ אֶת אֱמוּנָתָם וְאָמַר אֶל הַמְשֻׁתָּק: "בְּנִי, נִסְלְחוּ לְךָ חֲטָאֶיךָ."
ו אֲחָדִים מִן הַסּוֹפְרִים אֲשֶׁר יָשְׁבוּ שָׁם אָמְרוּ בְּלִבָּם:
⋅ז "מַדּוּעַ הוּא מְדַבֵּר כָּךְ? מְגַדֵּף הוּא. מִי יָכוֹל לִסְלֹחַ עַל חֲטָאִים זוּלָתִי הָאֱלֹהִים לְבַדּוֹ?"
⋅ח בְּאוֹתוֹ רֶגַע הִבְחִין יֵשׁוּעַ בְּרוּחוֹ שֶׁכָּכָה חָשְׁבוּ בִּלְבָבָם. אָמַר לָהֶם: "לָמָּה אַתֶּם אוֹמְרִים אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבַבְכֶם? ⋅ט מַה קַּל יוֹתֵר: לְהַגִּיד לַמְשֻׁתָּק 'נִסְלְחוּ לְךָ חֲטָאֶיךָ', אוֹ לוֹמַר 'קוּם, קַח אֶת הָאֲלוּנְקָה וְהִתְהַלֵּךְ'? ⋅י אַךְ לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי לְבֶן-הָאָדָם הַסַּמְכוּת לִסְלֹחַ עַל חֲטָאִים עֲלֵי אֲדָמוֹת" – אָמַר לַמְשֻׁתָּק – יא "אֵלֶיךָ אֲנִי אוֹמֵר: קוּם, קַח אֶת הָאֲלוּנְקָה וְלֵךְ לְבֵיתְךָ!"
⋅יב הוּא קָם וּמִיָּד לָקַח אֶת הָאֲלוּנְקָה וְיָצָא לְעֵינֵי כֻּלָּם. הַכֺּל הִשְׁתּוֹמְמוּ וְשִׁבְּחוּ אֶת אֱלֹהִים בְּאָמְרָם: "מֵעוֹלָם לֹא רָאִינוּ כַּדָּבָר הַזֶּה!"

אבל באופן מעניין, בברית החדשה דווקא כן מופיעה הסליחה של האדם, וזה גם מופיע כעיקר בדת –

מתי ו –

יד כִּי אִם תִּסְלְחוּ לִבְנֵי אָדָם עַל חַטֺּאתֵיהֶם, גַּם אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם יִסְלַח לָכֶם. ⋅טו וְאִם לֹא תִּסְלְחוּ לִבְנֵי אָדָם, גַּם אֲבִיכֶם לֹא יִסְלַח לָכֶם עַל חַטֺּאתֵיכֶם."

*

וגם ביהדות ההלכתית, אכן מופיע עיקרון הסליחה.
כך למשל פוסק הרמב"ם, הלכות דעות ו, ו –

וְאִם חָזַר וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לִמְחֹל לוֹ צָרִיךְ לִמְחֹל. וְלֹא יְהֵא הַמּוֹחֵל אַכְזָרִי שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ יז) "וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים":

*

לשונית –
לפי מילון ספיר סלח מקורו באוגריתית. ולדעתי יש לו קשר גם לשורש של"ח, שהרי הסולח כמו שולח את הדבר מעימו, ושוכח ממנו.