על הכסף

בפייסבוק העלתי עצה בסגנון סוקרטי, או בסגנון אחיתופל, האומרת –
עוד עצה לחיים – עזבו מה שלימדו אתכם בבית-ספר, מה שחשוב בחיים זה כסף. אם יש לכם כסף, שאר הדברים כבר יסתדרו.
והוספתי –
בדיחה ידועה מספרת על אדם שהציעו לו לבחור מה לקבל – כסף או חוכמה. הוא בחר בחוכמה וקיבל אותה, ואז שאלו אותו – נו, מה אתה אומר? והוא ענה – הייתי צריך לבחור בכסף…

התפתחו שם חילופי דברים מעניינים, אבל כאן, כשאנו מדברים ברצינות, צריך לומר שספרי החוכמה שבתנ"ך – משלי, איוב וקהלת (וגם תהילים הוא לעיתים חוכמתי) חוזרים על כך שהכסף הוא לא הדבר החשוב ביותר. החוכמה חשובה ממנו, וכן, כמובן, תורת ה', ואפילו השם הטוב והחן חשובים ממנו. רק קהלת ההפכפך אמנם אומר כי 'אוהב כסף לא ישבע כסף', אך במקום אחר אומר – 'והכסף יענה את הכול'!
מאידך, צריך לזכור, כי האבות בורכו בעושר רב, וכן עושר הוא במקומות רבים ברכה מאת ה'. אך בזאת אעסוק כשנגיע למונח 'עושר', וכאן הדיון הוא רק ב'כסף'. וגם – רק בכסף הנסחר, שכן הכסף מופיע אף כמשל למה שנצרף בכור, ומזוקק מסייגיו, ובהקבלה – חטאיו.

נקרא –

תהילים קיט, אות ט' –

ה טֹוב עָשִׂיתָ עִם-עַבְדְּךָ יהוה כִּדְבָרֶךָ׃

סו טוּב טַעַם וָדַעַת לַמְּדֵנִי כִּי בְמִצְוֹתֶיךָ הֶאֱמָנְתִּי׃

סז טֶרֶם אֶעֱנֶה אֲנִי שֹׁגֵג וְעַתָּה אִמְרָתְךָ שָׁמָרְתִּי׃

סח טֹוב-אַתָּה וּמֵטִיב לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ׃

סט טָפְלוּ עָלַי שֶׁקֶר זֵדִים אֲנִי בְּכָל-לֵב אֱצֹּר פִּקּוּדֶיךָ׃

ע טָפַשׁ כַּחֵלֶב לִבָּם אֲנִי תֹּורָתְךָ שִׁעֲשָׁעְתִּי׃

עא טֹוב-לִי כִי-עֻנֵּיתִי לְמַעַן אֶלְמַד חֻקֶּיךָ׃

עב טֹוב-לִי תֹורַת-פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף׃

משלי ב –

א בְּנִי אִם-תִּקַּח אֲמָרָי וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ׃
ב לְהַקְשִׁיב לַחָכְמָה אָזְנֶךָ תַּטֶּה לִבְּךָ לַתְּבוּנָה׃
ג כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא לַתְּבוּנָה תִּתֵּן קֹולֶךָ׃
ד אִם-תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמֹונִים תַּחְפְּשֶׂנָּה׃
ה אָז תָּבִין יִרְאַת יהוה וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא׃
ו כִּי-יהוה יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה׃
ז (וצפן) יִצְפֹּן  לַיְשָׁרִים תּוּשִׁיָּה מָגֵן לְהֹלְכֵי תֹם׃
ח לִנְצֹר אָרְחֹות מִשְׁפָּט וְדֶרֶךְ (חסידו) חֲסִידָיו יִשְׁמֹר׃
ט אָז תָּבִין צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים כָּל-מַעְגַּל-טֹוב׃
י כִּי-תָבֹוא חָכְמָה בְלִבֶּךָ וְדַעַת לְנַפְשְׁךָ יִנְעָם׃
יא מְזִמָּה תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ תְּבוּנָה תִנְצְרֶכָּה׃

משלי ג –

׃
יג אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה׃
יד כִּי טֹוב סַחְרָהּ מִסְּחַר-כָּסֶף וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ׃
טו יְקָרָה הִיא (מפניים) מִפְּנִינִים  וְכָל-חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ-בָהּ׃
טז אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבֹוד׃
יז דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי-נֹעַם וְכָל-נְתִיבֹותֶיהָ שָׁלֹום׃
יח עֵץ-חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר׃

משלי ח –

י קְחוּ-מוּסָרִי וְאַל-כָּסֶף וְדַעַת מֵחָרוּץ נִבְחָר׃
יא כִּי-טֹובָה חָכְמָה מִפְּנִינִים וְכָל-חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ-בָהּ׃
יב אֲ‍נִי-חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה וְדַעַת מְזִמֹּות אֶמְצָא׃

משלי ח (המשך) –

יד לִי-עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה׃
טו בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ וְרֹוזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק׃
טז בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ וּנְדִיבִים כָּל-שֹׁפְטֵי צֶדֶק׃
יז אֲנִי (אהביה) אֹהֲבַי אֵהָב וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי׃
יח עֹשֶׁר-וְכָבֹוד אִתִּי הֹון עָתֵק וּצְדָקָה׃
יט טֹוב פִּרְיִי מֵחָרוּץ וּמִפָּז וּתְבוּאָתִי מִכֶּסֶף נִבְחָר׃
כ בְּאֹרַח-צְדָקָה אֲהַלֵּך בְּתֹוךְ נְתִיבֹות מִשְׁפָּט׃
כא לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא׃

משלי טז, טז –
קְנֹה-חָכְמָה מַה-טֹּוב מֵחָרוּץ וּקְנֹות בִּינָה נִבְחָר מִכָּסֶף׃

משלי כב, א –
נִבְחָר שֵׁם מֵעֹשֶׁר רָב מִכֶּסֶף וּמִזָּהָב חֵן טֹוב׃

איוב כח (פרק החוכמה) –

יב וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקֹום בִּינָה׃
יג לֹא-יָדַע אֱנֹושׁ עֶרְכָּהּ וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ ה͏ַחַיִּים׃
יד תְּהֹום אָמַר לֹא בִי-הִיא וְיָם אָמַר אֵין עִמָּדִי׃
טו לֹא-יֻתַּן סְגֹור תַּחְתֶּיהָ וְלֹא יִשָּׁקֵל כֶּסֶף מְחִירָהּ׃
טז לֹא-תְסֻלֶּה בְּכֶתֶם אֹופִיר בְּשֹׁהַם יָקָר וְסַפִּיר׃
יז לֹא-יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכֹוכִית וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי-פָז׃
יח רָאמֹות וְגָבִישׁ לֹא יִזָּכֵר וּמֶשֶׁךְ חָכְמָה מִפְּנִינִים׃
יט לֹא-יַעַרְכֶנָּה פִּטְדַת -כּוּשׁ בְּכֶתֶם טָהֹור לֹא תְסֻלֶּה׃

קהלת ה, ט –
אֹהֵב כֶּסֶף לֹא-יִשְׂבַּע כֶּסֶף וּמִי-אֹהֵב בֶּהָמֹון לֹא תְבוּאָה גַּם-זֶה הָבֶל׃

אבל –
קהלת י, יט –
לִשְׂחֹוק עֹשִׂים לֶחֶם וְיַיִן יְשַׂמַּח חַיִּים וְהַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת-הַכֹּל׃

*

מילון ספיר, אטימולוגיה –
כֶּֿסֶף

1. מאוגריתית, שפה שמית המיוחסת למאות 15-13 לפה"ס. בארמית <כסף> משמעותו: להחוויר, שכן הנכסף מחוויר כביכול לעומת הזהב. במשקל סגוליים. המשמעות של מטבע משמרת את החומר הראשוני שממנו נעשה הכסף, למרות שכיום רוב הכסף הוא מנייר. 2. באכדית: kaspu.

*

ודרשה חסידית ידועה אומרת, כי כסף נקרא כך משום שנכספים אליו.