תזונה תנ"כית – שלוש רגלי הסעודה

תזונה תנ"כית – שלוש רגלי הסעודה.

הבסיס התזונתי של ארץ ישראל מופיע בפסוק הידוע, המפרט את שבעת המינים שנתברכה בהם הארץ –

אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ.
דברים ח, ח.

*

רש"י –
זית שמן – זיתים העושים שמן.

אבן עזרא –
דבש – דבש תמרים (בפירושו בויקרא).

ר"י בכור שור –
ארץ חטה ושעורה – שבעת מינין הללו מצוין בה. ויש לפרש: בכלל ז׳ מינין הללו הרבה מינין, שהרי שיפון וכוסמין מין חיטין, שבולת שועל מין שעורין (בבלי פסחים ל״ה.).

ארץ זית שמן ודבש – זית שמן – זיתים הראוים להוציא מהן שמן.

ודבש – כל מיני מתיקה קורא דבש.

ספורנו –

השני הוא: ארץ חטה ושערה – הצריכים למזון.

השלישי הוא: ארץ זית שמן ודבש – שהם מעדני מלך.

*

ואנו נאמר – תחילה מציין את הבסיס, חיטה ושעורה, כלומר מיני הדגן, שהם בסיס הסעודה בחברה החקלאית, הפוסט-לקטית.
אחר-כך מציין את תוספי התזונה בעלי הויטמינים ההכרחיים לשימור הגוף, והם הפירות – גפן, תאנה ורימון. הגפן תפסה מקום מיוחד בתרבות העברית והכללית, משום שממנה עושים יין, המשמח אנשים.
ולבסוף – הקינוחים, 'מיני מתיקה', 'מעדני מלך' – כפי שצוין בפירושים שהבאתי, כלומר – הזית העושה שמן והדבש, אם דבש דבורים ואם דבש תמרים.
לפי רש"ר הירש, הוא מצא במחקר, כי ארץ ישראל הייתה מקום הגידול הראשון של הזית, ומשם נפוץ. עד היום הזית הוא גידול מרכזי, בעיקר אצל הערבים בני המקום.
והרי לנו ארוחה מלאה ומזינה, ללא צורך בבשר ובחלב, כלומר – ארוחה טבעונית.

*

מקור נוסף הוא הפסוק הידוע –

וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד.
תהילים קד, טו.

*

מפרש רד"ק –
ויין – ומוציא ג״כ מן הארץ הלב ייטיב השכל והנביאים לעד.

ומוציא ג״כ שמן – שאוכל אותו האדם ומצהיל ומאיר פניו וג״כ מדליק בו בלילה, אבל זכר עיקר תועלתו שהוא מצהיל פנים. ופי׳ משמן – כלומר להצהיל פני אדם ממה יהי׳ מהשמן, ולפי שזכר תועלת היין והשמן זכר תועלת הלחם אף על פי שגלויה תועלתו.

ואמר לבב אנוש יסעד – כי אין מאכל סועד הלב כמו הלחם.

*

ואנו נאמר, כי הזכיר כאן את שלושת הסוגים –
הלחם, העשוי חיטה או שעורה (אף כי השעורה מאכל בהמה בדרך כלל), והוא סועד את הלב, כלומר הלב נשען הלב, וכלומר – הוא מחזק את הלב ואת הגוף בכללותו. הוא בסיס הארוחה, הסעודה.
היין – שהוא מהגפן, ממיני הפירות, אך כאן בא בצורתו כיין, מוסד תרבותי כלל-עולמי, המשמח אנשים, מתוך תסיסתו האלכוהולית.
ולבסוף השמן, הבא מהזית, והוא מצהיל פנים, מאיר אותם (לפי אבן עזרא).

*

מקור נוסף שבו אפשר לראות את מנהגי האכילה בפועל בזמן ההוא, הוא מגילת רות, הפסטורלית שבין הכתובים, שבה נאמר –

וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר.
רות ב, יד.

*

רש"י –
וטבלת פתך בחמץ – מכאן שהחומץ יפה לשרב.

רלב"ג –
וטבלת פתך בחומץ – כי החומץ משקיט הצמא ומקרר ומחזיק האצטומכא וזה כלו צריך בעת החום המופלג כי אז תחלש האצטומכא מגודל הצמא.

מדרש לקח טוב –
ואכלת מן הלחם וטבלת פתך בחמץ – שהחמץ יפה לשרב ד״א בחמץ בחלב חמוץ וגם הוא יפה לשרב.

וגילה וכמן כותבת ב-929 –
"יש שיגידו שהכוונה ב"חומץ" היא ללַבַּנֶה, גבינה חמוצה. יש שיגידו שמדובר במאכל העשוי מצמח החִמְצָה, הלוא הוא החומוס האופייני למטבח המזרח-תיכוני".

*

בכל אופן, לפי פשוטו, חומץ הוא יין-ענבים שהחמיץ, וכך הוא מופיע לכל אורך ספרות חז"ל.
ואם כך, יש לנו כאן שתי שכבות של הסעודה – קלי, הוא הדגן, וחומץ, הוא הגפן. רק קינוח בשמן או דבש נעדר מסעודה זו של רות בשדה בועז.

*
ומקור נוסף לתנובת הארץ הוא המשלוח ששלח יעקב למצרים, אף שכאן אין זו סעודה שלמה –

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים.
בראשית מג, יא.

*

רש"י –
מזמרת הארץ – כתרגומו: משבח הארץ, שהכל מזמרין עליו כשהוא בא לעולם.

נכאת – שעוה, בבראשית רבא (בראשית רבה צ״א:י״א).

בטנים – לא ידעתי מהו. ובפירושי אל״ף בי״ת של ר׳ מכיר ראיתי: פישתציאש. ודומה לי שהן אפרסקין.^א

(א. בכ״י לייפציג 1 נמסר שבפירוש שכתב ר׳ שמעיה נמחק ״ודומה לי שהן אפרסקין״ ובמקומן מופיע: ״ואמר לי ישר׳ יווני: שהוא מין פרי הדומה לערמונים״).

אבן עזרא –
בטנים – אין לו ריע במקרא, ויש אומרים: שהוא אגוזים.

ומוסיף –
נכאת – אמר ר׳ משה הכהן הספרדי ז״ל: כי פירוש נכאת – דבר נחמד. וכן: את {כל} בית נכתה (מלכים ב כ׳:י״ג), כי הו״ו והאל״ף יתחלפו, [כי אותיות יהו״א] הם אותיות הנוח [ומתחלפין בכל המקרא].
וצרי – מצאנוהו במקרא בשוא נח תחת הצד״י, ובחטף קמץ, גם בחלם (יחזקאל כ״ז:י״ז). וכתוב: הצרי אין בגלעד (ירמיהו ח׳:כ״ב).
הגאון פירש אותו: כי הוא הנעשה משבעים וחמשה עיקרים.
ואחרים אמרו: שהוא פרי או שמן האילן, שהוא בא מן יריחו אל מצרים, על דעת יוסף בן גוריון.
ור׳ ישמעאל אמר: שהוא שרף (בבלי שבת כ״ו.), ואנחנו נסמוך על דעתו.
ולט – אמר הגאון: שהוא הפרי הנקרא כן בלשון ישמעאל בתוספת בי״ת, אולי כן הוא.

שד"ל –
דבש – דבש דבורים מצוי הוא במצרים הרבה, וכן דבש תמרים, ודעת Shaw (ואחריו ראזנמילר) כי הוא עשוי מצמוקים Succum ex uvis passis ad mellis propemodum spissitatem decoctum, והוא נקרא בלשון ערבי dibs, ועד היום מביאים ממנו מחברון למצרים משא שלש מאות גמל בכל שנה, ומערבים בו מים ושותים אותו במקום יין, והיין מעט במצרים.

רד"ק –
בטנים – הם הנקראים צנובר בערבי, פיניולש בלע״ז.

*

ויש עוד פירושים רבים.
מה שברור הוא שכאן יעקב שולח מיני פירות (וכך פירש אבן בלעם), וכן בוטנים ושקדים.
כלומר, הוא שולח את שני נדבכי המזון האחרונים – פירות ומיני מתיקה, בעוד נדבך המזון הראשון, חיטה, הוא הרי מה ששלח פרעה אליו, בגלל הרעב.

*

גם דוד מחלק לעם מזון, לאחר קרב –

וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת וַיֵּלֶךְ כָּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ.
שמואל ב, ו, יט.

*

רד"ק –
חלת לחם – ובדברי הימי׳ ככר לחם והככר גדול מהחלה כי ככרות היו אלא שהיו עשויים כתכונת החלות.

ואשפר אחד – חלק אחד מבשר כמו שמנהג לחלוק הבקר או הצאן לחלקים ידועים ונתן לכל אחד חלת לחם וחלק בשר ואשישה אחת מלאה יין וכן פי׳ רז״ל אשישה גרבא דחמרא אבל אשפר פי׳ מלה מורכבת משמות ג׳ ואמרו אחד מששה בפר כלומר כי ששה חלקים היו עושים בפר ולכל אחד היה נותן הששית.

ויונתן תרגם פלג חד כלומר חלק אחד ותרגם אשישה מנתא.

רי"ד –
ואשפר אחד ואשישה אחת – פירוש: אשפר הוא חתיכת בשר, ודרשו חכמים אחד מששה בפר. ואשישה הוא כלי של יין, כדכתיב: אשישי ענבים, סמכוני באשישות.

ונמצא אף פירושו של טור-סיני, מתוך הארץ –
ידוע ומפורסם הפסוק בשמואל ב' ו' י"ט, לאחר שדוד המלך מעלה את ארון הברית: "ויחלק לכל העם המון ישראל למאיש ועד אשה לאיש חלת לחם אחד ואשפר אחד ואשישה אחת". וכך כתב פרופ' טור־סיני: "ולא היה ידוע מה זה 'אשפר' ומה זה 'אשישה', ולמה הוא נותן דווקא אשפר ואשישה כתוספת לחלת לחם. ואמנם כבר אמרו חז"ל מה זה אשפר, שזהו אחד משישה מפר, שהם הכירו כי בעצם יש כאן מלה 'פר' ולא אשפר. ואני מבקש להביט על האותיות האלה בתוך הטקסט ולראות בפירוש שזוהי הכוונה: 'ויחלק לכל העם, לכל המון ישראל, למאיש ועד אשה, לאיש חלת לחם אחת ואיש פר אחד ואיש שה אחד', כלומר הוא נתן לזה חלת לחם ולזה נתן פר ולזה נתן כבשה, לא שנתן לכל אחד בדיוק גם חלת לחם, גם אשפר וגם אשישה. הכתיב הקדום היה כתיב חסר והמעתיקים העתיקו כמו שכתוב 'ואשבעל' במקום שכתוב איש בעל, איש בושת, 'אש' במקום 'איש'" (עיונים בספר שמואל, בהוצאת המרכז העולמי לתנ"ך בירושלים).

*

כלומר, דוד נתן לעם לחם, בשר ויין. הלחם והיין הם הנדבכים הראשון והשני, ואילו הבשר הוא מאכל-תאווה, ובו נדבר להלן.

*

בעניין הבשר – בימים ההם היה זה מאכל-תאווה מיוחד, אשר נאכל רק לעיתים רחוקות, ובעיקר בעת ההגעה למקדש לשם קורבן. אמנם הותרה אף שחיטת-חולין, אך עדיין הדבר היה נדיר ולא יומיומי. הוא נעשה באירועים מיוחדים, כמו חגיגת ראש החודש, כפי שאפשר לראות בתיאור חגיגה זו בספר שמואל, עת שאול בא לבקר את שמואל הנביא וזכה בנתח בשר.
את היחס העוין בתנ"ך כלפי זלילת בשר מרובה אפשר לראות בתורה בסיפור 'קברות התאווה', ובכל סיפור השליו.
גם כותב משלי אומר –

טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ.
משלי טו, יז.

אבל, כאמור, באירועים מיוחדים הבשר מומלץ. כזו היא גם סעודת הבשר, וגם הגבינות, שעשה אברהם למלאכים שבאו לבקר אותו. ואגב בשר וגבינות – גם דוד הגיש ארוחה כזו –

וּדְבַשׁ וְחֶמְאָה וְצֹאן וּשְׁפוֹת בָּקָר הִגִּישׁוּ לְדָוִד וְלָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ לֶאֱכוֹל כִּי אָמְרוּ הָעָם רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא בַּמִּדְבָּר.
שמואל ב, יז, כט.

רש"י –
ושפות בקר – וגובנין דחלב.

מצודת ציון –
ושפות בקר – גבינות העשויות מחלב הבקר, ועל כי נעשית על ידי עשוי וכתישה, נקראו שפות, והוא מלשון: ושופו עצמותיו (איוב ל״ב:כ״א).

*

גם מאכל המלכים שפע בשר, כפי שמתוארת סעודת שלמה –

ב וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח. ג עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים.
מלכים א, ה.

*

יש עוד מקורות, אך נסתפק בינתיים בזה.