לחם ברוטב בן-סירא

בהמשך לפוסט הקודם, תזונה תנ"כית, נזכרתי כי אחד הנימוקים שהגמרא מציינת לאיסור הקריאה בספר בן-סירא, למרות שהיא עצמה מרבה לצטט ממנו, הוא שהוא אומר הבלים, כגון – מי שיש לו לחם ורוצה גם לטבול אותו במשהו, קח לו גם את הלחם, כי כנראה אינו רעב.
אני תמיד תמהתי על העניין הזה, כי פסוק זה כלל לא מופיע בספר בן סירא! אבל, בעצם, לפחות מבחינה התזונה התנ"כית, העניין אכן עולה יפה, ואכן לחם לבדו אינו מספיק.
הנה המקור –

סנהדרין ק, ב, בפירוש שטיינזלץ –
(מדוע אין לקרוא בספר בן סירא –
אלא שכל הכתובים האלה אינם מופיעים בספר בן סירא!) –

אלא אמר לו הטעם משום דכתיב [שנאמר בו] דברי הבאי, שאמר "זלדקן — קורטמן, עבדקן — סכסן [בעל זקן קטן הוא ערמומי, בעל זקן עבה הוא טיפש], דנפח בכסיה — לא צחי [מי שנופח בכוסו להסיר קצף ולכלוך איננו צמא], שאם לא כן לא היה מקפיד. מי שאמר "במאי איכול לחמא" ["במה אוכל לחם"], כלומר, איזה לפתן נחוץ לי — לחמא סב מיניה [את הלחם קח ממנו], שבוודאי אינו רעב אם דואג ללפתן. מאן דאית ליה מעברתא בדיקניה [מי שיש לו מעבורת, מקום פנוי, בתוך זקנו] — כולי עלמא לא יכלי ליה [כל העולם אינם יכולים לו] מרוב ערמומיותו. וכיון שדברים אלה דברים בטלים הם אין כדאי לקרוא בספר זה.