קשר

אני רואה שעניין ספרה של גליה עוז לא יורד מהפרק, ובעניין זה ראיתי לנכון להוסיף דבר אחד –
הספר עוסק, בעצם בקשר משפחתי, ומילה זו, 'קשר', מציינת גם התקשרות למרידה במלכות. הנה למשל הופעה אחת שלה –

ישעיה ח –
(יא) כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֵלַי כְּחֶזְקַת הַיָּד וְיִסְּרֵנִי מִלֶּכֶת בְּדֶרֶךְ הָעָם הַזֶּה לֵאמֹר.
(יב) לֹא תֹאמְרוּן קֶשֶׁר לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמַר הָעָם הַזֶּה קָשֶׁר וְאֶת מוֹרָאוֹ לֹא תִירְאוּ וְלֹא תַעֲרִיצוּ.
(יג) אֶת יְהוָה צְבָאוֹת אֹתוֹ תַקְדִּישׁוּ וְהוּא מוֹרַאֲכֶם וְהוּא מַעֲרִצְכֶם.

כלומר, יתכן לומר שכל קשר יסודו בשקר, וזה עצם מהות הקשר. והנה, גם עצם המילה 'שקר' אינה אלא שיכול-אותיות של 'קשר'. (אך אולי הוא קשור לסיקרא – צבע אדום שהיו מצטבעים בו, כפי שנכתב בישעיה – ומשׂקרות עיניים).
מאידך, ידועה אמרת חז"ל בגמרא 'קשר רשעים אינו מן המניין', שממנה עולה שקשר צדיקים הוא כן מן המניין, וכלומר שיש קשר שאינו שקר. וכן בוודאי אנו מכירים קשרים בריאים, אוהבים ומועילים.
ועדיין, נראה לי שכל קשר משמעו יצירת 'שפה פנימית' – מונח בו עסקתי בפרק הראשון בספרי 'יסודות הבניין', וזו אינה מובנת לאנשים שמחוץ לקשר זה. ועל כן, במובן מסוים לפחות, גם הקשר הבריא הוא שקר, בסופו של דבר.
גם גליה בספרה הזכירה, שהבינה והייתה חלק מ'השפה הפנימית' המשפחתית, ונראה לי שכל אחד יוכל להעיד על שפה כזו, הכוללת מילות קוד וניואנסים, אשר 'זר לא יבין זאת'.

*

ובהקשר הזה (גם הקשר הוא ממין הקשר…) ראוי להביא את קטע ידוע מקהלת –

קהלת ד –
ט טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם. י כִּי אִם יִפֹּלוּ הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ. יא גַּם אִם יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם וְחַם לָהֶם וּלְאֶחָד אֵיךְ יֵחָם. יב וְאִם יִתְקְפוֹ הָאֶחָד הַשְּׁנַיִם יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק. 

החוט המשולש – הוא החוט החזק, בן שלושה חוטים, והוא ה'קשר'.

כך הוא לפי תרגומו – שלוש נימין, וכך גם מפרש מצודות –
והחוט המשולש – חוט השזור בשלשה כפולות לא במהרה הוא נקרע ולמשל נאמר, ורוצה לומר אם שלשה הם שנשתתפו יחד אין למעלה מהם.

*

מילון ספיר –
קוֹשֵׁר [תנ]
1. מחַבֵּר בּחוּט או בּחֶבל: וקשרתם לאות על יָדֶךָ (דברים ו 8); קושרת אישה מִפתַח חלוקה (שבת טו, ב); הוא קשר את הבלון לידו כדי שלא יעוף
2. מִתחַבֵּר אל אחֵרים כּדֵי למרוד, מתקומם, בּבּיטוּי: קושֵר קֶשֶר: וַיִקשֹר עָלָיו עַבדו זִמרי… וַיַכֵּהוּ וַימיתֵהוּ (מלכים א' טז 10-9); הקצינים קשרו קשר להפיל את השלטון
3. [עח] מחַבֵּר שני צדדים של עִסקה: הוא קשר את השניים בעסקה משותפת
4. [תמ] רוחש בּלִבּו יַחס כּלַפֵּי אַחֵר (של אהבה, שִׂנאה וכד'): בנוהַג שבעולם אָדם גָדֵל עם חבֵרו שתַיים שָלוש שָנים בִּכרַך והוּא קושֵר לו אהבה (מדרש רבה בראשית נד); לאחר שהכירו זמן מה קשר לה אהבה.

*

אני רואה שהמאמר אינו שלם, כי הוא אינו משאיר תקווה. אז מה כן? שואלים. על זאת עניתי בספרי 'יסודות הבניין', בפרק הראשון על אמנות השיחה. בשתי מילים – דיבור אמת. וזה כולל גם אמונה. ושם בהקשר זה הבאתי את הפסוק הזה –

אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְהוָה אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְהוָה וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְהוָה וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ.
מלאכי ג, טז.

ולעניין הספר, אומר רד"ק –
ויכתב ספר זכרון לפניו – דרך משל כלשון בני אדם שכותבים המלכים ספר הזכרונות כי אין שכחה לפניו ית׳ וכן מספרך אשר כתבת כל הנמצא כתוב בספר, והנה יראי ה׳ וחושבי שמו שאמר שמור להם עד עולם, ופי׳ חושבי שמו, שחושבים תמיד בדרכי ה׳ ובידיעת אלהותו כי שמו הוא והוא שמו, וכתב הר״א אבן עזרא ז״ל כי יראי ה׳ הם הצדיקים, וחושבי שמו הם חכמי לב יודע סוד ה׳ הנכבד והנורא.

ויש גם מדרש נאה בילקוט שמעוני –
א״ר יהודה שני תלמידי חכמים הנוחים זה לזה בהלכה הקב״ה מקשיב להם שנאמר אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו – ואין דבור אלא לשון נחת שנאמר וידבר עמים תחתינו. רב כהנא אמר בשם רבי לוי לשעבר אדם עושה מצוה והנביאים כתבוה וישמע ראובן ויצילהו מידם, ויצבט לה קלי, עכשו שאין נביאים מי כותבה, אליהו ומלך המשיח והקב״ה חותם על ידיהם שנאמר אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו (ברמז תר״ד). והיו לי [נאם) [אמר] ה׳ צבאות (ברמז ס״ג).

וכן משנה אבות ג, ב –
רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר, שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים א,), וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב.
אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג,), אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ.
אֵין לִי אֶלָּא שְׁנַיִם.
מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג, י), יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו.