תהילים פ – משל הגפן

בהמשך לפוסט הקודם – 'עד מתי עשנת' – נקרא את הפרק כולו, שהנוצרים רואים בו מזמור משיחי –

תהלים פ

קריאה להצלה –
(א) לַמְנַצֵּחַ אֶל שֹׁשַׁנִּים עֵדוּת לְאָסָף מִזְמוֹר.

(ב) רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה.

(ג) לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ.
(אלה שבטי רחל)

(ד) אֱלֹהִים הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.

(ה) יְהוָה אֱלֹהִים צְבָאוֹת עַד מָתַי עָשַׁנְתָּ בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ.

(ו) הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ.

(ז) תְּשִׂימֵנוּ מָדוֹן לִשְׁכֵנֵינוּ וְאֹיְבֵינוּ יִלְעֲגוּ לָמוֹ.

(ח) אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.

הסיפור ההיסטורי –
(ט) גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ.
(מדמה ישראל לגפן ומספר על יציאת מצרים)

(י) פִּנִּיתָ לְפָנֶיהָ וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ וַתְּמַלֵּא אָרֶץ.
(שרשת אותה בארץ)

(יא) כָּסּוּ הָרִים צִלָּהּ וַעֲנָפֶיהָ אַרְזֵי אֵל.
(כה גדולה הייתה הגפן, עד שעשתה צל על ההרים, והיו ענפיה אדירים. ארזי אל – הפלגה לציון גודל)

(יב) תְּשַׁלַּח קְצִירֶהָ עַד יָם וְאֶל נָהָר יוֹנְקוֹתֶיהָ.
(התרחבו גבולותיה-ענפיה)

ועתה לטרוניה –
(יג) לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ.
(למה פרצת גדרותיה. וארוה – קטפוה.

(יד) יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּ^עַר וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה.
(היא מופקרת לכל, ולבזויות שבחיות – החזיר, וזיז שדי – מעין עוף. ע' מרחפת כאן, כנראה בגלל בעיות העתקה)

ופניה לה' –
(טו) אֱלֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב נָא הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת.

(טז) וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ.
(כנה – נטע. וכאן ממשיל ישראל לבן, כפי שגם נאמר 'בני בכורי ישראל'. אימצת – לקחת לך, או – חיזקת)

(יז) שְׂרֻפָה בָאֵשׁ כְּסוּחָה מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ.
(הגפן שרופה ומקוצצת, אך בגערתך יאבדו אויביה. או – ישראל בצרתם, לפי שטיינזלץ)

(יח) תְּהִי יָדְךָ עַל אִישׁ יְמִינֶךָ עַל בֶּן אָדָם אִמַּצְתָּ לָּךְ.
(כאן כבר מכוון לאדם מסוים שה' בחרו, ואולי הכוונה למלך)

(יט) וְלֹא נָסוֹג מִמֶּךָּ תְּחַיֵּנוּ וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא.

(כ) יְהוָה אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.

*

אבן עזרא –
תהי – כל יד ואחריו בי״ת לגנאי: והיתה יד י״י (שמואל א י״ב:ט״ו) בהם, הנה יד י״י הויה במקנך (שמות ט׳:ג׳). ואם איננה בבי״ת היא לשבח: תהי ידך לעזרני (תהלים קי״ט:קע״ג), ויד י״י עלי חזקה (יחזקאל ג׳:י״ד), היתה עלי יד י״י (יחזקאל מ׳:א׳). וכן הוא תהי עזרתך על איש ימינך – פירש כי הכנה אשר נטעה ימינו, דרך משל. והנמשל הוא על ישראל או משיח בן אפרים.

*

ובנוגע לטענות הנוצרים, הנה מה שאומר רבי חסדאי קרשקש בספרו 'ביטול עיקרי דת הנוצרים' –

ישו בתור "בן אדם"

ישו קורא את עצמו "בן אדם" בכל ספרי האונגליון:
במתיא שלשים פעם
בלוקס עשרים ושבע פעמים,
במרקוס ארבע עשרה פעמים,
ביוחנן אחת עשרה פעמים,
ורק פעם אחת במפעלות השליחים (ז, נו).

ולמאמיני ישו הדבר הזה הוא תמיה גדולה, מדוע לא יקרא את עצמו בן אלוה?

אמנם בלשון כתבי הקדש בן אדם ר"ל בנו של אדם הראשון או בן בנו וכל הדורות שבאו אחריו נקראו על שמו, והוא שם יותר נכבד מבן אנוש שהוא בנו של שת ונכד אדם הראשון, ולכן נאמר:

מה אדם (כמו בן אדם) ותדעהו בן אנוש ותחשבהו (תהלים קמד, ג),

ונאמר:

מי את ותיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן (ישעיה נא, יב),

והוא כמו זה אף זה, או זה ואין צריך לומר זה.

ואיש המעלה נקרא בן אדם והם בני ישראל, כמו:

ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחזקאל לד, לא)

וכדרשת חז"ל:

אתם קרוים אדם ואין הגוים קרוים אדם.

ולעתיד נאמר:

עוד זאת אדרש לבית ישראל לעשות להם – ארבה אותם כצאן אדם (שם לו, לז).

ונאמר:

תחי ידך על איש ימינך על בן אדם אמצת לך (תהלים פ, יח).

ובפרט הנביא נקרא בן אדם, ויחזקאל נקרא בן אדם מאה פעמים חסר אחת, ולדניאל נאמר,

הבן בן אדם (דניאל ח, יז).

ונראה לי כי אפשר לשער מדוע נקרא ישעיה בן אמוץ על שם אביו ויחזקאל בן בוזי לא נקרא על שם אביו כי "בוזי" הוא לשון בוז וגנאי הוא להקרא בשם הזה. ושם אבי דניאל לא נודע לנו אולי גם שמו היה לשון בוז ולכן לא נתגלה שמו ונקרא "בן אדם" כמו יחזקאל. ובימי התנאים נעשה השם "בן" לשם תואר ונקראים בן עזאי, בן זומא, בן בג בג, בן הא הא, ומפני טעם כמוס לא נקראו [292] על שם אביהם או מפני שהיו בני גרים.

ומכל זה מוכח כי ישו חשב את עצמו לנביא דומה לנביא יחזקאל או לחכם כמו דניאל. וגם בתואר בן אלוה לא השתבש לחשוב כי הוא בן אלוה ממש ורק התלמידים שבאו אחריו השתבשו בתואר הזה. למביני כתבי הקדש ידוע תואר השם החביב "בן", כמו בנים אתם לה' אלהיכם, ודוד המלך יתפאר:

כי ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך (תהלים ב, ז),

ואיש המופת חנינא בן דוסא נקרא "חנינא בני" (ברכות יז.).