לפרשת משפטים
שמות כג פותח בהוראות לדיינים ולמתדיינים. אני רוצה להתייחס רק לתחילת הפסוק הראשון, אך אביא את הקטע המלא –
שמות כג
(א) לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס.
(ב) לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת.
(לפי הפשט – לא תהיה נמשך גם לסוף – לא תהיה אחרי רבים להטות, אלא הידבק באמת).
(ג) וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ.
כאן נכנסו שני פסוקים מעניין אחר –
(ד) כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ.
(ה) כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ.
וחזרה לענייני משפט –
(ו) לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ.
(ז) מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע.
(מדבר שקר תרחק – עוד מענייני ההתרחקות משקר, כפי שבא בפסוק הראשון).
(ח) וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים.
(ט) וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.
(כלומר – דל, אביון וגר – אל תטה משפטם, לא לחיוב ולא לשלילה).
ועתה נבאר –
שמע שווא – מפורש מעניין עדות שקר ולשון הרע, אך גם –
אבן עזרא (א) –
וטעם לא תשא שמע שוא – שלא יוציא מלבו דבר שוא, ולא יזכיר דבר שלא נתברר.
ובלשון ימינו – שמע שווא – פייק ניוז.
*
ועוד בפרשה –
בהמשך הפרק נאמר כי יש לאבד את העבודה הזרה בארץ, וזו תהיה סגולה להסרת מחלה מקרבך –
שמות כג –
(כ) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי.
(כא) הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ.
(כב) כִּי אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ.
(כג) כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו.
(כד) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם.
(כה) וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ.
(כו) לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא.
והגמרא אגב דורשת פסוק זה כך –
בבא קמא צב, ב –
"וברך [את] לחמך ואת מימיך, זו פת במלח וקיתון של מים, מכאן ואילך והסירותי מחלה מקרבך, ותניא מחלה זו מרה, ולמה נקרא שמה מחלה, ששמונים ושלשה חלאין יש בה, מחלה בגימטריא, הכי הוו וכולן פת במלח שחרית וקיתון של מים מבטלן".
אך אמרתי כבר כי איני רואה בפרשנות המסורתית תועלת לענייני רפואה. וכך סבר גם הרמב"ם.
ודעת מקרא כותב –
וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקְרְבֶּךָ יֵשׁ בַּמַּשְׁמָע: אֶרְפָא אוֹתְך מִכָּל מַחֲלוֹתֶיךָ; וְיֵשׁ בַּמַשְׁמָע: אֶמְנַע אֶת הַמַּחֲלָה מִלָּבוֹא אֵלֶיךְ. וְנֶאֶמְרוּ בְּרָכוֹת אֵלוּ כָּאן, בְּיִחוּד, כְּדִי לְהוֹצִיא מִלֵּב עוֹבְדֵי הָאֲלִילִים, שֶׁסָּבְרוּ, שֶׁאֲלִילֵיהֶם נוֹתְנִים לָהֶם אֶת לַחְמָם וְאֶת מֵימֵיהֶם וּמַעֲלִים רְפוּאָה לְמַחֲלוֹתֵיהֶם. הַשְׁוֶה כִּי אָמְרָה אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי' (הושע ב ז), וּמַעֲשֶׂה אֲחַזְיָה בֶּן אַחְאָב, שֶׁשָׁלַח לִדְרֹשׁ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן אִם יֵרָפֵא מֵחָלְיוֹ (מ"ב א ב). וְאָמְרָה הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל: אַתֶּם תַּשְׁמִידוּ אֶת עֲבוֹדַת הָאֲלִילִים וְתַעַבְדוּ אֶת ה', וְהוּא יְבָרֵךְ אֶת מְזוֹנְכֶם וְיִרְפָּא אֶתְכֶם. וְהַלָּשׁוֹן וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִרְבֶּךָ' מְכֻוָּן עִם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ (פסוק כא), וְהוּא רֶמֶז: שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ, וּמִמֵילָא גַם בְּקִרְבֶּךָ, וּבְמָקוֹם שֶׁה' שׁוֹכֶן, שָׁם אֵין הַחֹלִי שׁוֹכֵן. וְלַלָּשׁוֹן וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקְרְבֶּךָ' הַשְׁוִה: כָּל־הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר־שַׁמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא־אָשִׂים עָלֶיךְ' (לעיל טו כו); וְהֵסִיר ה' מִמְךְ כָּל־חלִי' (דב' ז טו).
הפסוק היומי 