מישהו ציטט את תהילים פד, אז נקרא אותו –
זה שיר אהבה וגעגועים להסתופפות בבית המקדש, מה שהפך לאחר חורבנו לבית המדרש –

תהילים פד –

א לַמְנַצֵּחַ עַל-הַגִּתִּית לִבְנֵי-קֹרַח מִזְמֹור׃
ב מַה-יְּדִידֹות (אהבה, נועם) מִשְׁכְּנֹותֶיךָ יהוה צְבָאֹות׃
ג נִכְסְפָה וְגַם-כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרֹות יהוה לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל-חָי׃
ד גַּם-צִפֹּור מָצְאָה בַיִת וּדְרֹור קֵן לָהּ אֲשֶׁר-שָׁתָה אֶפְרֹחֶיהָ אֶת-מִזְבְּחֹותֶיךָ יהוה צְבָאֹות מַלְכִּי וֵאלֹהָי׃
(מדמה עצמו לציפור שמצאה בית).
ה אַשְׁרֵי יֹושְׁבֵי בֵיתֶךָ עֹוד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה׃
ו אַשְׁרֵי אָדָם עֹוז-לֹו בָךְ מְסִלֹּות (דרכים ישרות) בִּלְבָבָם׃
ז עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם-בְּרָכֹות יַעְטֶה מֹורֶה׃
(להלן, בסוף)
ח יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל-חָיִל (יתחזקו) יֵרָאֶה אֶל-אֱלֹהִים בְּצִיֹּון׃
ט יהוה אֱלֹהִים צְבָאֹות שִׁמְעָה תְפִלָּתִי הַאֲזִינָה אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה׃
י מָגִנֵּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים וְהַבֵּט פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ׃
יא כִּי טֹוב-יֹום בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי הִסְתֹּופֵף בְּבֵית אֱלֹהַי מִדּוּר בְּאָהֳלֵי-רֶשַׁע׃
יב כִּי שֶׁמֶשׁ  וּמָגֵן יהוה אֱלֹהִים חֵן וְכָבֹוד יִתֵּן יהוה לֹא יִמְנַע-טֹוב לַהֹלְכִים בְּתָמִים׃
יג יהוה צְבָאֹות אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ׃

וזה הפסוק הקשה יותר –
עמק הבכא – שם מקום, ולפי רשב"ם מלשון נבכי ים, עומק ים, ומזכיר בצלילו בכי, והוא גם אתר קרב במלחמת יום-כיפור.
מעיין ישיתיהו – העוברים בו, עולי הרגל, הופכים אותו למעיין.
גם ברכות יעטה מורה – על פי הפשט – המורה, הגשם, ממלא את הבריכות. ועל פי הדרש – המורה, מלשון הורה, מבורך. והפך למעין פתגם בפי העם, או בפי תלמידי החכמים.

שמעתי את הרב אשרוב מצטדק ואומר ש'בא להועיל', ונזכרתי בפרק הזה בישעיה, בו מופיע הצירוף 'מלמדך להועיל', ומכיוון שדי משעמם לי אכתוב על כולו.

הקדמת הרב שטיינזלץ –

הנביא קובל על גולי יהודה המסרבים לדברי הנבואה למרות שבפיהם הם קשורים לה', ולפי דעתם הם בוטחים בו. העם הִקשה את עורפו כברזל ולא השתכנע באמיתות דברי הנבואה, אף על פי שכל מה שאירע לו עד לאותה שעה לא היה ידוע לאיש מראש, ונצפה רק על ידי נביאי ה'. אף על פי כן הגאולה בוא תבוא, אם לא בזכות ישראל – למען שם ה' ולשם מניעת חילול כבודו. עוני הגלות הוא כור המזקק את העם מדעתו ושלא מדעתו. בדברי התוכחה לגולי יהודה שלפנינו משולבים גם דברי נחמה. הנביא מכין את העם ליציאה מבבל, וקורא לו שלא יפחד מן הנדודים. ישראל יתברך ויתרבה בנחלתו בהקשיבו למצוות ה'.

ישעיה מח

א.

(א) שִׁמְעוּ זֹאת בֵּית יַעֲקֹב הַנִּקְרָאִים בְּשֵׁם יִשְׂרָאֵל וּמִמֵּי יְהוּדָה יָצָאוּ הַנִּשְׁבָּעִים בְּשֵׁם יְהוָה וּבֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַזְכִּירוּ לֹא בֶאֱמֶת וְלֹא בִצְדָקָה.
(ממי – מזרעו. לא באמת ולא בצדקה – מהשפה ולחוץ)

(ב) כִּי מֵעִיר הַקֹּדֶשׁ נִקְרָאוּ וְעַל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נִסְמָכוּ יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ.

(ג) הָרִאשֹׁנוֹת מֵאָז הִגַּדְתִּי וּמִפִּי יָצְאוּ וְאַשְׁמִיעֵם פִּתְאֹם עָשִׂיתִי וַתָּבֹאנָה.
(הוגד בנבואה)

(ד) מִדַּעְתִּי כִּי קָשֶׁה אָתָּה וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה.
(עם ישראל קשה עורף)

(ה) וָאַגִּיד לְךָ מֵאָז בְּטֶרֶם תָּבוֹא הִשְׁמַעְתִּיךָ פֶּן תֹּאמַר עָצְבִּי עָשָׂם וּפִסְלִי וְנִסְכִּי צִוָּם.
(שמא תתן זכות לאלילים)

(ו) שָׁמַעְתָּ חֲזֵה כֻּלָּהּ וְאַתֶּם הֲלוֹא תַגִּידוּ הִשְׁמַעְתִּיךָ חֲדָשׁוֹת מֵעַתָּה וּנְצֻרוֹת וְלֹא יְדַעְתָּם.
('השמעתי לך כעת דברים חדשים, דברים נעלמים שלא ידעת')

(ז) עַתָּה נִבְרְאוּ וְלֹא מֵאָז וְלִפְנֵי יוֹם וְלֹא שְׁמַעְתָּם פֶּן תֹּאמַר הִנֵּה יְדַעְתִּין.
(כמה אנשים אוהבים לומר 'ידעתי זאת'…)

(ח) גַּם לֹא שָׁמַעְתָּ גַּם לֹא יָדַעְתָּ גַּם מֵאָז לֹא פִתְּחָה אָזְנֶךָ כִּי יָדַעְתִּי בָּגוֹד תִּבְגּוֹד וּפֹשֵׁעַ מִבֶּטֶן קֹרָא לָךְ.

(ט) לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ לְבִלְתִּי הַכְרִיתֶךָ.
(למרות בגידת ישראל, לא נכרתו)

(י) הִנֵּה צְרַפְתִּיךָ וְלֹא בְכָסֶף בְּחַרְתִּיךָ בְּכוּר עֹנִי.
(בחנתיך או זיקקתי אותך בעוני. ולדעתי – בחר – חר החום, וכאן חום הכור)

(יא) לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה כִּי אֵיךְ יֵחָל וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן.
(איך יחל – שלא יתחלל שמי)

ב.

(יב) שְׁמַע אֵלַי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל מְקֹרָאִי אֲנִי הוּא אֲנִי רִאשׁוֹן אַף אֲנִי אַחֲרוֹן.
(האל יחיד)

(יג) אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו.
(בורא שמים וארץ, והם נשמעים לו. טפחה – לדעתי – קבעה למעלה, וכן מסד וטפחות)

(יד) הִקָּבְצוּ כֻלְּכֶם וּשֲׁמָעוּ מִי בָהֶם הִגִּיד אֶת אֵלֶּה יְהוָה אֲהֵבוֹ יַעֲשֶׂה חֶפְצוֹ בְּבָבֶל וּזְרֹעוֹ כַּשְׂדִּים.
(מי בהם – באלילים)

(טו) אֲנִי אֲנִי דִּבַּרְתִּי אַף קְרָאתִיו הֲבִיאֹתִיו וְהִצְלִיחַ דַּרְכּוֹ.
(את מי? שטיינזלזץ – את הגואל)

(טז) קִרְבוּ אֵלַי שִׁמְעוּ זֹאת לֹא מֵרֹאשׁ בַּסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי מֵעֵת הֱיוֹתָהּ שָׁם אָנִי וְעַתָּה אֲדֹנָי יְהוִה שְׁלָחַנִי וְרוּחוֹ.
(הנביא נשלח על-ידי ה' ורוחו. ומכאן מביאים הנוצרים ראייה לשילוש)

ג.

(יז) כֹּה אָמַר יְהוָה גֹּאַלְךָ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל מַדְרִיכֲךָ בְּדֶרֶךְ תֵּלֵךְ.
(איזוהי דרך מועילה?)

(יח) לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְו‍ֹתָי וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם.
(היא – קיום מצוות ה')

(יט) וַיְהִי כַחוֹל זַרְעֶךָ וְצֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כִּמְעֹתָיו לֹא יִכָּרֵת וְלֹא יִשָּׁמֵד שְׁמוֹ מִלְּפָנָי.
(והיא גם ברכת צאצאים)

ד.

(כ) צְאוּ מִבָּבֶל בִּרְחוּ מִכַּשְׂדִּים בְּקוֹל רִנָּה הַגִּידוּ הַשְׁמִיעוּ זֹאת הוֹצִיאוּהָ עַד קְצֵה הָאָרֶץ אִמְרוּ גָּאַל יְהוָה עַבְדּוֹ יַעֲקֹב.
(קריאה לצאת מבבל)

(כא) וְלֹא צָמְאוּ בָּחֳרָבוֹת הוֹלִיכָם מַיִם מִצּוּר הִזִּיל לָמוֹ וַיִּבְקַע צוּר וַיָּזֻבוּ מָיִם.
(הדרך מוכנה)

(כב) אֵין שָׁלוֹם אָמַר יְהוָה לָרְשָׁעִים.
(משפט החוזר כמה פעמים בפרקים אלו. וכאן הכוונה כנראה לנשארים בבל).

*

אם כך להועיל זה לקיים מצוות? והנה, זה מה שכתבתי היום כתגובה לטור הפירוש של רחל אליאור על פרשת השבוע, משפטים, המשופעת בחוקים (אף כי מיד מחקתי את התגובה, כדי לא להעכיר את הרוח) –

"תודה על הביאור. מבחינתי, כל החוקים האלה משעממים ולא רלוונטיים, וחבל שרוב ההתרכזות של החיים הדתיים היא בהם. בכלל, מפרשה זו ואילך רמת העניין יורדת בצורה דרסטית. עדיין יש כמה קטעים יפים וחשובים, אבל על חלק גדול אפשר פשוט לוותר, או להשאיר לפרשני מקרא מקצועיים. ושוב – כך רק מבחינתי.
שבת שלום!"

והנה בא פסוק זה וטופח על פניי!
אך עדיין ניתן לומר שמוטב לשמור על רוח החוק, ולא על החוק היבש, כי עבדים עבריים ושור נוגח – במילא כבר אין כל-כך היום.

עוד על משלי ה –

אמר רבי חגי: נאמר – יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה (משלי ה, טז), ונאמר – יִהְיוּ-לְךָ לְבַדֶּךָ (משלי ה, יז). אם יפוצו חוצה, איך יהיו לך לבדך? ואם יהיו לך לבדך, איך יפוצו חוצה? אלא… (וכאן נקטע כתב היד, אנא עזרו לי להשלימו).

ומצאתי אצל נחמיאס –

ובמדרש: יפוצו מעיינותיך חוצה, אם ראית דור שמחבבים עליו דברי תורה – יפוצו מעינותיך חוצה, ואם לא – "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך" (פס' יז).

ועוד –

תענית ז׳ א:י״ד

רבי חנינא בר חמא רמי כתיב (משלי ה, טז) יפוצו מעינותיך חוצה וכתיב (משלי ה, יז) יהיו לך לבדך אם תלמיד הגון הוא יפוצו מעינותיך חוצה ואם לאו יהיו לך לבדך.

ועוד –

מדרש משלי ה׳:ה׳

(משלי ה טז): "יפוצו מעינותיך חוצה, ברחובות פלגי מים" – אמר רבי אלעזר: אם ראית דור שחביבין עליו דברי תורה, "יפוצו מעינותיך חוצה"; ואם לאו – (משלי ה יז): "יהיו לך לבדך, ואין לזרים אתך". הלל הזקן אומר: בשעת המכנסין – פזר, ובשעת המפזרין – כנס; בשעה שאתה רואה שהתורה חביבה על ישראל, והכל שמחים בה – את הוי מפזר, הה"ד (משלי יא כד): "יש מפזר ונוסף עוד", ובשעה שאתה רואה שהתורה שכוחה מישראל, ואין הכל משגיחין בה, את הוי מכניס בה, שנאמר (תהלים קיט קכו): "עת לעשות לה' – הפרו תורתך". רבי מאיר אומר: הפרו תורתך – עת לעשות לה'.

ענייני לשון בשמות כא, פרשת משפטים

א. בגפו –
אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ.
שמות כא, ג.

רש"י –
אם בגפו יבא – שלא היה נשוי אשה. כתרגומו: אם בלחודוהי. ולשון בגפו – בכנפו, שלא בא אלא כמות שהוא יחידי, בתוך לבושו, בכנף בגדו.

אבן עזרא א –
יצא בגפו – כמו: גופו, וקרוב מהם: על גפי מרומי קרת (משלי ט׳:ג׳). והטעם: בגופו יעבוד, ובו בא אל בית אדוניו לבדו, לא עם גוף אחר.

רבי אברהם בן הרמב"ם –
אם בגפו וכול׳ ״גפו״ טעמו ״לבדו״ כמו שפירש אונקלוס; ואמר רבינו סעדיה ז״ל (כי) הוא דוגמת ״גבו״ וטעמו אמר ״בעצמו ובגופו״ דהיינו שלא היה עמו זולתו ונראה מפירוש ראב״ע ז״ל כי ״גפו״ דוגמת ״גופו״.]

שד"ל –
אם בגפו יבא – גף, כף, חף מורים כסוי, ומזה בתוספת נו״ן כנף מורה כסוי (ישעיהו ל׳:כ׳, וכן בלשון ערבי), ומזה כנפים, ובארמית גפין, ע״ש {על שם} שמכסין העוף, והנה בגפו כמו בכסותו, כלומר לבדו בבגדו (כפ׳ רש״י), על דרך כי במקלי עברתי את הירדן הזה (ברא׳ ל״ב:י״א).

והאחרון נראה לי.

ב. צדה, אנה –
וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה.
שמות כא, יג.

רש"י –
ואשר לא צדה – לא ארב לו, ולא נתכוון.

צדה – לשון אורב, וכן הוא אומר: ואתה צודה את נפשי לקחתה (שמואל א כ״ד:י״א).

ולא יתכן לומר צדה – לשון הצד ציד (בראשית כ״ז:ל״ג), שצידת חיות אין נופל ה״י בפעל שלו; ושם דבר בו ציד, וזה שם דבר בו צדייה; ופועל שלו צודה, וזה פעל שלו צד.

ואומר אני: פתרונו כתרגומו: ודלא כמן ליה.

ומנחם חברו בחלק: צד ציד (בראשית כ״ז:ל״ג), ואין אני מודה לו. ואם יש לחברו באחת מחלוקת של צד, נחברנו בחלק על צד תנשאו (ישעיהו ס״ו:י״ב), צדה אורה (שמואל א כ׳:כ׳), ומלין לצד עילאה ימלל (דניאל ז׳:כ״ה). אף כאן אשר לא צדה – לא צודד למצוא לו צד מיתה. ואף זה יש להרהר עליו. סוף דבר, לשון אורב הוא.

והאלהים אנה לידו – זימן לידו. לשון לא תאנה אליך רעה (תהלים צ״א:י׳), לא יאונה לצדיק כל און (משלי י״ב:כ״א), מתאנה הוא לי (מלכים ב ה׳:ז׳), מזדמן למצא לי עילא.

רש"ר הירש –
צדה פירושה: לתת את מגמת פניך כלפי דבר, לכוון אל מקום מסוים: ״וְאַתָּה צדֶה אֶת־נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ״ (שמואל א כד, יא). מכאן בבניין נפעל: ״נִצְדּוּ עָרֵיהֶם מִבְּלִי־אִישׁ״ (צפניה ג, ו) – הערים הופקרו לכל מי שנתן עיניו בהן; הן פרוזות ולא מיושבות, וכל הרוצה לקחתן, יכול לעשות כן.

הסברא נותנת ש״צדה״ קרובה ל״שָׂדֶה״, מקום פתוח וללא מכשולים באופן טבעי (״ש״ – דיבור לא מעוכב, ״צ״ – דיבור מעוכב; עיין אוסף כתבים, כרך ח עמ׳ מב), שכל אדם יכול להתהלך בו. כך גם ״שַׁדֵּה״, שממנו מתקבל ״שַד״, דדי האם: האם חושפת ברצון את דדיה לתינוק היונק.

מלבי"ם –
ואשר לא צדה – פעל צדה נגזר משם צד שמתכוין אל כמה צדדים, ומצדד לכל הצדדים, ועז״א ואתה צודה את נפשי לקחתה (שמואל א כד), אולם גבי גלות הזכיר תנאי או השליך עליו בלא צדיה ר״ל שלא יתכוין לצד אחר, ופה אמר ג״כ ואשר לא צדה שלא התכוין לצד אחר

והאחרון נראה לי.

ג. אגרוף – דנו בו, אך נוסיף –
רד"ץ הופמן –
אגרוף – מן השורש גר״ף, לאסוף ביד, לקמוץ היד.

רש"ר הירש –
באבן או באגרוף – ״גרף״: לקבץ ולאחוז יחד דברים מפוזרים. מכאן ״אגרף״, היד הקמוצה.

וכך נראה לי.

ד. יגוף
וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן.
שמות כא, לה.

רש"י –
וכי יגף – ידחוף, בין בקרניו, בין בגופו, בין ברגליו, בין שנשכו בשניו, כולן בכלל נגיפה הן, שאין נגיפה אלא לשון מכה.

רש"ר הירש –
וכי יגף – ״נגף״ (הקרוב ל״נקב״, לעשות חור; ״נגב״, מקום שקרני השמש מכות על הראש במאונך; ״נקף״, להכות) מציין מכה המביאה לידי פציעה או מוות. מכאן ״מַגֵּפָה״, חולי פתאומי של מוות. אולם ״נגח״ – צורה מוגברת של ״נגע״ – מורה רק על מעשה ההכאה, ובהקשר לשור הוא מציין בעיקר הכאה הנעשית על ידי הקרן. מפסוק לו – ״או נודע כי שור נגח הוא״ – אנו מדייקים, שגם בפסוקנו הכתוב מדבר על נגיחה בקרן, אף שכאן הוא מכנה נגיחה זו ״נגיפה״ לפי תוצאותיה הקטלניות.

וכך נראה גם לי.

ה. חבורה ומשקוף
כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה.
שמות כא, כה.

רש"י –
חבורה – היא מכה שהדם נצרר בה ואינו יוצא, אלא שמאדים הבשר כנגדן. ולשון חבורה: טייא בלעז, כמו: ונמר חברברתיו (ירמיהו י״ג:כ״ג) – ותרגומו: משקופי, לשון חבטה, בטדורא בלעז. וכן: שדופות קדים (בראשית מ״א:ו׳) – שקיפן קדום, חבוטות ברוח, וכן: על המשקוף (שמות י״ב:כ״ג), על שם שהדלת נוקש עליו.

אך על המשקוף כבר דיברנו, וכאן יש בעיה, שהרי שורש זה מופיע גם בחלון, שממנו משקיפים ושהוא שקוף. צריך עיון נוסף. ואם כדברי רש"י, הוא משורש קודם נק"ף.

*

עוד בפרשה –

רש"י – אביון – לשון אבה.
רש"י – יסלף – מקלקל, לפי ת"א. מכילתא – משנה.
אבן עזרא – את הצרעה – ממין צרעת. וכן מפורש מחלת מגפה. ואולי הוא הוא מעין אבעבועות.
וכעצם השמיים לטוהר – לפי דעת מקרא יש קרבה בין הפעלים זהר-טהר-צהר וכן בהר – נקי ובהיר.
עצם – רש"י לפי התרגום – לשון מראה. דעת מקרא – ממשות. כעין 'בעצם היום הזה'. או כעצם בעל חיים. וקיבל משמעות ידועה בימי הביניים.

פייסבוק הזכיר לי שיתוף שלי מלפני שנתיים, ציטוט זה מאבן רושד –

"יתרה מזאת, אנו אומרים שהמונע את העיון בספרי החכמה מהראוי לה מחשש פן אנשים מהנחותים בבני אדם ייחשדו שמא סטו מהדרך הנכונה בעקבות עיונם בספרים אלו, דינו כדין המונע מהצמא לשתות מים קרים וערבים לחך עד אשר ימות [אדם] מצמא, משום שאנשים נחנקו משתיית מים. המוות מחנק הנגרם בשל שתיית מים הוא עניין מקרי, אולם המוות מצמא הוא מהותי והכרחי".

אז אולי זה הזמן להזכיר את מוטיב הצמא והמים בתנ"ך, שאביא רק כמה דוגמאות לו, אבל מהדוגמאות היותר בולטות. וכבר אמרו חז"ל שאין מים אלא תורה –

ישעיה מא –
יז הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיֹונִים מְבַקְשִׁים מַיִם וָאַיִן לְשֹׁונָם בַּצָּמָא נָשָׁתָּה אֲנִי יהוה אֶעֱנֵם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא אֶעֶזְבֵם׃
יח אֶפְתַּח עַל-שְׁפָיִים נְהָרֹות וּבְתֹוךְ בְּקָעֹות מַעְיָנֹות אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם-מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹוצָאֵי מָיִם׃
יט אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרֹושׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו׃
כ לְמַעַן יִרְאוּ וְיֵדְעוּ וְיָשִׂימוּ וְיַשְׂכִּילוּ יַחְדָּו כִּי יַד-יהוה עָשְׂתָה זֹּאת וּקְדֹושׁ יִשְׂרָאֵל בְּרָאָהּ׃

ישעיה מד –
א וְעַתָּה שְׁמַע יַעֲקֹב עַבְדִּי וְיִשְׂרָאֵל בָּחַרְתִּי בֹו׃
ב כֹּה-אָמַר יהוה עֹשֶׂךָ וְיֹצֶרְךָ מִבֶּטֶן יַעְזְרֶךָּ אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בֹו׃
ג כִּי אֶצָּק-מַיִם עַל-צָמֵא וְנֹזְלִים עַל-יַבָּשָׁה אֶצֹּק רוּחִי עַל-זַרְעֶךָ וּבִרְכָתִי עַל-צֶאֱצָאֶיךָ׃
ד וְצָמְחוּ בְּבֵין חָצִיר כַּעֲרָבִים עַל-יִבְלֵי-מָיִם׃
ה זֶה יֹאמַר לַיהוה אָנִי וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם-יַעֲקֹב וְזֶה יִכְתֹּב יָדֹו לַיהוה וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה׃

ישעיה נה –
א הֹוי כָּל-צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין-לֹו כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלֹוא-כֶסֶף וּבְלֹוא מְחִיר יַיִן וְחָלָב׃
ב לָמָּה תִשְׁקְלוּ-כֶסֶף בְּלֹוא-לֶחֶם וִיגִיעֲכֶם בְּלֹוא לְשָׂבְעָה שִׁמְעוּ שָׁמֹועַ אֵלַי וְאִכְלוּ-טֹוב וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם׃
ג הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עֹולָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים׃
ד הֵן עֵד לְאוּמִּים נְתַתִּיו נָגִיד וּמְצַוֵּה לְאֻמִּים׃
ה הֵן גֹּוי לֹא-תֵדַע תִּקְרָא וְגֹוי לֹא-יְדָעוּךָ אֵלֶיךָ יָרוּצוּ לְמַעַן יהוה אֱלֹהֶיךָ וְלִקְדֹושׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ׃

ישעיה סה –
יג לָכֵן כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׁתּוּ וְאַתֶּם תִּצְמָאוּ הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׂמָחוּ וְאַתֶּם תֵּבֹשׁוּ׃
יד הִנֵּה עֲבָדַי יָרֹנּוּ מִטּוּב לֵב וְאַתֶּם תִּצְעֲקוּ מִכְּאֵב לֵב וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ.

עמוס ח –
יא הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא-רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא-צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם-לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי יהוה׃
יב וְנָעוּ מִיָּם עַד-יָם וּמִצָּפֹון וְעַד-מִזְרָח יְשֹׁוטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת-דְּבַר-יהוה וְלֹא יִמְצָאוּ׃
יג בַּיֹּום הַהוּא תִּתְעַלַּפְנָה הַבְּתוּלֹת הַיָּפֹות וְהַבַּחוּרִים בַּצָּמָא׃
יד הַנִּשְׁבָּעִים בְּאַשְׁמַת שֹׁמְרֹון וְאָמְרוּ חֵי אֱלֹהֶיךָ דָּן וְחֵי דֶּרֶךְ בְּאֵר-שָׁבַע וְנָפְלוּ וְלֹא-יָקוּמוּ עֹוד׃

תהילים ט –
א לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי-קֹרַח׃
ב כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל-אֲפִיקֵי-מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים׃
ג צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבֹוא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים׃

תהילים סג –
א מִזְמֹור לְדָוִד בִּהְיֹותֹו בְּמִדְבַּר יְהוּדָה׃
ב אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה אֲ‍שַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ-צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי-מָיִם׃

*

לשונית –

(שורש 'צמ') –

צמא מגזרת צם, שעניינו מיעוט. וכן צמצם – החדש, צמק – שהוא שילוב של צם ונמק.
מעניין שכאן נוספה א', ואמרנו שא' הרבה פעמים באה בפעלים הקשורים לאל, ואכן הצמא הוא לאל.
מילון ספיר אומר – מאוגריתית. אך אין דבר זה משנה את עצם העניין, שהרי השפות אחיות.

ושורשים קרובים – ציה, צחיח, צח, שעניינם יובש. ובהם צ' הצרה.
וכן בארמית צהי או צחי.

העמדה הקבועה של רבים ממזמורי תהילים היא עמדת המשורר נגד אויבים ושונאים, בעוד הוא אוחז בדרך התום והיושר. עניין זה – דבר נפוץ הוא בכל מרחבי התנ"ך, אך במזמורי תהילים הוא בולט ביותר. נקרא מזמור אחד שמדגים זאת היטב, עם הערות קלות. זהו מזמור שבא באקרוסטיכון לפי הא"ב, מעט משובש.

תהילים כה –

א לְדָוִד אֵלֶיךָ יהוה נַפְשִׁי אֶשָּׂא׃
ב אֱ‍לֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל-אֵבֹושָׁה אַל-יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי׃
ג גַּם כָּל-קֹוֶיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבֹּוגְדִים רֵיקָם׃
ד דְּרָכֶיךָ יהוה הֹודִיעֵנִי אֹרְחֹותֶיךָ לַמְּדֵנִי׃
ה הַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי-אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אֹותְךָ קִוִּיתִי כָּל-הַיֹּום׃
ו זְכֹר-רַחֲמֶיךָ יהוה וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעֹולָם הֵמָּה׃
ז חַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל-תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר-לִי-אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יהוה׃
ח טֹוב-וְיָשָׁר יהוה עַל-כֵּן יֹורֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ׃
ט יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכֹּו׃
י כָּל-אָרְחֹות יהוה חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתֹו וְעֵדֹתָיו׃
(עוד פסוק התומך בשומרי המצוות, בהמשך לאתמול)
יא לְמַעַן-שִׁמְךָ יהוה וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב-הוּא׃
(רעיון כפרת העוונות)
יב מִי-זֶה הָאִישׁ יְרֵא יהוה יֹורֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר׃
(רעיון הבחירה שדיברנו בו)
יג נַפְשֹׁו בְּטֹוב תָּלִין וְזַרְעֹו יִירַשׁ אָרֶץ׃
(רעיון ירושת הארץ שדיברנו בו)
יד סֹוד יהוה לִירֵאָיו וּבְרִיתֹו לְהֹודִיעָם׃
(סוד ה', הדעת האמיתית – ליראיו)
טו עֵינַי תָּמִיד אֶל-יהוה כִּי הוּא-יֹוצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי׃
(גם הרגל הרשת היא עניין חוזר בתהילים)
טז פְּנֵה-אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי-יָחִיד וְעָנִי אָנִי׃
(בדידות, יחידות. ועוני)
יז צָרֹות לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקֹותַי הֹוצִיאֵנִי׃
(רבו צריו, וכן צרותיו)
יח רְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל-חַטֹּאותָי׃
(שוב עוני וכפרת עוונות. וחז"ל אמרו כמדומני שעוני מכפר עוונות)
יט רְאֵה-אֹויְבַי כִּי-רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי׃
(הנה השנאה)
כ שָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל-אֵבֹושׁ כִּי-חָסִיתִי בָךְ׃
כא תֹּם-וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ׃
כב פְּדֵה אֱלֹהִים אֶת-יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרֹותָיו׃
(פסוק אחרון כללי, וגם חורג מסדר האקרוסטיכון).

*

לשונית –
שנאה – ש' השנאה, כלחישת הנחש – ססס…

המקור הכוהני

כידוע, לפי תורת התעודות, התורה מורכבת מארבע תעודות עיקריות. העובדה שמדובר בצירוף של כמה תעודות אמורה להיות מובנת-מאליה לכל קורא שאינו משוחד. יעידו על כך, למשל, הכפילויות הרבות, הן בסיפורים והן בחוקים, כגון החזרות הכפולות ואף המשולשות ויותר על דיני המועדים, על ציווי השבת, ועוד הרבה. די להביט בפסוק 'לא תבשל גדי בחלב אימו', שחוזר כצורתו זו בשלושה מקומות שונים. הסברי הגמרא לגבי כל זה אינם משכנעים. אך מכיוון שהם התקבלו כתורה-מסיני ממש, אף אחד לא ערער על אחדות התורה, עד שבשל המועד לכך.

גם המקור הדברימי הוא מובחן מאוד, הן בכך שהוא חוזר על מצוות רבות שנאמרו קודם לכן, והן בחזרה הבולטת מאוד על עשרת הדיברות, חזרה שגם יש בה שינויים קלים. והוא שונה גם בלשונו הייחודית, וכן בכך שבו ורק בו מופיע הצירוף 'המקום אשר יבחר ה', ומכאן פיתח ולהויזן את תורתו המפותחת.

כמו כן, המקור הכוהני הוא מובחן למדי. הוא כולל את מחציתו השנייה של ספר שמות, למן שמות כה, תחילת פרשת תרומה, ועד לסופו, למעט חריגה באמצע עם סיפור חטא העגל, שבו משתלבים מקורות אחרים, וכן כמעט את כל ספר ויקרא, ואת תחילת ספר במדבר. מלבד אלה, שייכים אליו גם פרקים רבים בבראשית, ועוד פה ושם.

מה המשותף לכל הפרקים האלה? ראשית – שהם שייכים להווי הכוהני. המחצית השנייה של ספר שמות מפרטת את מבנה ותכולת המשכן, באופן מייגע למדי, וגם עם חזרות רבות. ספר ויקרא מפרט את מערכת הקורבנות, וגם דיני מצורע וכיוב', השייכים לטיפול הכוהנים. ותחילת ספר במדבר היא מפקד שמות מייגע, ואכן המקור הכוהני מתאפיין גם ברשימות מסודרות מעין אלו ובעצי שושלות.
גם בלשונו מתייחד המקור הכוהני, וזה אחד הדברים המקובלים והמבוססים במחקר.

אך מבחינת הקורא הרגיל מה שבולט במיוחד במקור הזה הוא היותו משעמם מאוד! כל החלקים שציינתי מייגעים מאוד לקריאה, ואין בהם הרבה חומר מעורר לקורא בן ימינו. ולמעשה, גם לקורא עבר לא, שהרי הם מערכת תקנות של כוהנים, לשימוש פנימי, וזה היה ייעודם במקור, כך נראה. ועוד – שכל התחום שהם עוסקים בו – המקדש ועבודתו – כבר אינם אקטואליים.

אוסיף כי מבחינתי גם כל קבצי המצוות, למשל אלה הבאים בפרשת משפטים, או 'ספר הברית', ואלה הבאים בכל חלקו הפנימי של ספר דברים – הם לא החלקים המעניינים ביותר שבתורה, אף כי בהם בעיקר מתמקדת הגמרא, ועימה מערכת החוק הדתי ומערכת החינוך הדתי. גם המקור הכוהני כולל מצוות רבות.

כך שמבחינתי עיקר העניין בתורה הוא בספר בראשית ובספר שמות, עד מעמד הר סיני שבפרשת יתרו, וכן כמה פרקים בבמדבר ודברים, כגון פרשת בלק, עם סיפור בלעם, פרשת קורח, ושירת האזינו.

ובכל זאת, ראוי לציין, כי הפסוק הידוע 'ואהבת לרעך כמוך', נמצא בספר ויקרא, השייך למקור הכוהני, וגם האמור על היות האדם נברא 'בצלם אלוהים', נמצא בבראשית א', שמשויך למקור הכוהני. ואלה אולי שני העקרונות החשובים ביותר!
וייאמר בהערת אגב, כי תמיד התפלאתי על כך שרעיון הבריאה בצלם נמצא במקור הכוהני, שהרי מקור זה, לפי המחקר, מנסה להתרחק כמה שיותר מהגשמת האל.

שני המקורות האחרים – היהוויסטי והאלוהיסטי, הם יותר קשים להבחנה ויותר מורכבים, כך שיהיה יותר מדי מסובך לדבר עליהם עתה.

דת זרתוסטרא והשפעתה על התנ"ך
דת זרתוסטרא הייתה הדת המקובלת בפרס מהמאה השישית לפני הספירה בערך. זו דת דואליסטית, במובן זה שלפיה יש שני כוחות מרכזיים בטבע – הטוב והרע. שם האל הטוב הוא אהורה מזדה, ושם האל הרע שיצר – אהרימן.
בני ישראל שירדו לבבל נתקלו בדת זו, שלא הייתה מוכרת להם קודם לכן, והגיבו לה. את התגובה אפשר לראות רק מהכתובים השייכים לזמן שאחרי ההגליה לבבל. אתן לכך שתי דוגמאות מרכזיות.

א.
ישעיה השני הוא ישעיה שכתב את הפרקים החל מפרק מ' בספר על שמו. דעה זו מקובלת מאוד במחקר, ואם איני טועה היו גם מפרשי מקרא מסורתיים שסברו כך, למשל אבן עזרא. במחקר יש המוסיפים גם ישעיה השלישי ועוד. תקופתו על כל פנים – לאחר ההגליה לבבל, שהרי הוא המבשר את השיבה לארץ.
והנה, ישעיה זה הוא הראשון שמבטא את הדעה שה' אחראי הן על הטוב והן על הרע, והוא אומר זאת במפורש. אין זאת אלא התפלמסות עם התפיסה הזורואסטרית.
וכך הוא כותב –

ישעיה מה –
ה אֲנִי יהוה וְאֵין עֹוד זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים אֲאַזֶּרְךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי׃
ו לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי-אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יהוה וְאֵין עֹוד׃
ז יֹוצֵר אֹור וּבֹורֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלֹום וּבֹורֵא רָע אֲנִי יהוה עֹשֶׂה כָל-אֵלֶּה׃

כלומר – בורא גם את הרע. ואולי אפשר לראות בביטוי 'ממזרח שמש' רמז לבבל עצמה.
ועוד –

ישעיה נד, טז –
(הן) הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם וּמֹוצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית לְחַבֵּל׃

ב.
המילה 'שטן' הופיעה גם קודם בתנ"ך, אך רק כביטוי לגורם רע, לא פרסונלי. אבל רק מכתובים השייכים לתקופה שלאחר גלות בבל הוא הופך לפרסונה עצמאית, חלק מהפמליה השמיימית.

כך בזכריה, מנביאי בית שני –

זכריה ג –
א וַיַּרְאֵנִי אֶת-יְהֹושֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדֹול עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ יהוה וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל-יְמִינֹו לְשִׂטְנֹו׃
ב וַיֹּאמֶר יהוה אֶל-הַשָּׂטָן יִגְעַר יהוה בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר יהוה בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלָ͏ִם הֲלֹוא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ׃

וכך, כמובן, באיוב, שלפי דבריי כאן זמנו צריך להיות לאחר הגלות –

איוב א –
ו וַיְהִי הַיֹּום וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל-יהוה וַיָּבֹוא גַם-הַשָּׂטָן בְּתֹוכָם׃
ז וַיֹּאמֶר יהוה אֶל-הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת-יהוה וַיֹּאמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ׃
ח וַיֹּאמֶר יהוה אֶל-הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל-עַבְדִּי אִיֹּוב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע׃
ט וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת-יהוה וַיֹּאמַר הַחִנָּם יָרֵא אִיֹּוב אֱלֹהִים׃
י הֲלֹא- (את) אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדֹו וּבְעַד-בֵּיתֹו וּבְעַד כָּל-אֲשֶׁר-לֹו מִסָּבִיב מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ׃ יא וְאוּלָם שְׁלַח-נָא יָדְךָ וְגַע בְּכָל-אֲשֶׁר-לֹו אִם-לֹא עַל-פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךָּ׃
יב וַיֹּאמֶר יהוה אֶל-הַשָּׂטָן הִנֵּה כָל-אֲשֶׁר-לֹו בְּיָדֶךָ רַק אֵלָיו אַל-תִּשְׁלַח יָדֶךָ וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵעִם פְּנֵי יהוה.

איוב ב –
א וַיְהִי הַיֹּום וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל-יהוה וַיָּבֹוא גַם-הַשָּׂטָן בְּתֹכָם לְהִתְיַצֵּב עַל-יהוה׃
ב וַיֹּאמֶר יהוה אֶל-הַשָּׂטָן אֵי מִזֶּה תָּבֹא וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת-יהוה וַיֹּאמַר מִשֻּׁט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ׃
ג וַיֹּאמֶר יהוה אֶל-הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל-עַבְדִּי אִיֹּוב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע וְעֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֹו וַתְּסִיתֵנִי בֹו לְבַלְּעֹו חִנָּם׃
ד וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת-יהוה וַיֹּאמַר עֹור בְּעַד-עֹור וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשֹׁו׃
ה אוּלָם שְׁלַח-נָא יָדְךָ וְגַע אֶל-עַצְמֹו וְאֶל-בְּשָׂרֹו אִם-לֹא אֶל-פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךָּ׃
ו וַיֹּאמֶר יהוה אֶל-הַשָּׂטָן הִנֹּו בְיָדֶךָ אַךְ אֶת-נַפְשֹׁו שְׁמֹר׃
ז וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵאֵת פְּנֵי יהוה וַיַּךְ אֶת-אִיֹּוב בִּשְׁחִין רָע מִכַּף רַגְלֹו (עד) וְעַד קָדְקֳדֹו׃

ולבסוף, ספר דברי הימים נכתב בימי בית שני, כפי שאפשר לראות מרשימות השושלות שבו, ובו מופיע השטן בסיפור מניית העם בידי דוד, באופן המשנה את הסיפור המקורי מספר שמואל –

דברי הימים א, כא, א –
וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל-יִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת-דָּוִיד לִמְנֹות אֶת-יִשְׂרָאֵל׃

שמואל ב, כד, א –
וַיֹּסֶף אַף-יהוה לַחֲרֹות בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת-דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת-יִשְׂרָאֵל וְאֶת-יְהוּדָה.

כאן נראה שנוצר אימוץ חלקי של התפיסה הבבלית הזורואסטרית, אך עדיין השטן הוא ישות שמיימית ברמה נמוכה מהאל, ונשלט על ידו.

עוד מהפוסט של תומר פרסיקו (מלבד התייחסותי אליו בבלוג המאמרים) – הוא הזכיר את הפסוק ממגילת אסתר, שתכף תיקרא – 'אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך'. זו הזדמנות לקרוא את הפסוקים ולהתייחס אליהם –

יג וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים. יד כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת. טו וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי. טז לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי. יז וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר.
אסתר ד.

בהקשר הזה מצאתי דבר יפה ב'תועלות' של רלב"ג. ב'תועלות' האלה רלב"ג עובר עניין-עניין בתנ"ך ומנסה להבין איזה מסר אנו יכולים להבין מהמסופר, עניין יפה מאוד. כאן הוא מונה כמה תועלות, אביא אחת מהן. היא קצת ארוכה, אך בסיום אסכם בקצרה –

רלב"ג, תועלות –
"התועלת השלשים הוא במדות. והוא להודיע שראוי למי שירצה לבקש עצה בדבר מה מזולתו להודיע כל המקרים והמשיגים אשר בדבר ההוא וסבותיו כי בזה תתיישר העצה יותר. ולזה ספר ששלח מרדכי להגיד לאסתר את כל אשר קרה עם המן ושהי׳ סבה אל שהתפעל המן ממנו ודמה מפני זה להשמיד את כל היהודים וגם הודיע לה מה שהיה סבה אל שירצה המלך לעשות כדבר המן והוא מה שאמר המן לשקול עשרת אלפים ככר כסף להביא אל גנזי המלך ושלח לה עם זה העתקת האותיות אשר שלח המן על דבר היהודים כי בידיעתה כל זה תתיישר יותר ללקיחת העצה על זה הענין וזה כי מפני ידיעתה על מה התפעל המן זה ההפעלות תתיישר בקלות לפייסו כשתודיע לו כי מצד דתו היה מוכרח מרדכי על זה ובמעט דברים שתבקש ממנו שיתפייס עם מרדכי יספיק וגם כן הנה מפני ידיעתה שהמן סבב זה תתיישר להשתדל עמו להשיב אחור אשר הרע לפי היכולת או תסבב להבאיש ריחו לפני המלך בהודיעה למלך על מה ועל מה סבב המן זה ושלא עשה זה לתועלת המלך כמו שהביא המלך לחשוב זה או בעניינים אחרים גם כן תוכל להבאיש לפי מה שתראה שיאות לה זה בו ומפני ידיעתה התועלת שאמר המן להגיע אל המלך בזה תתיישר לבטל זאת הגזרה כשתשתדל להביא למלך מהתועלת בבטול זאת הגזרה יותר ממה שיגיע לו מהתועלת בחדושה או בשאר מה שידמה לזה ממה שיתכן לה שתניא בו לבב המלך מעשות זה הפועל המגונה בעבור התועלת הזה ומפני ידיעתה תוכן הגזרה תתיישר לה יותר ההשתדלות בהסרת הגעת ההיזק ממנה".

כלומר, במילים פשוטות, מרדכי לא רק מפעיל מניפולציה רגשית על אסתר, אלא מספר לה את המקרה כולו, על פרטיו, בשקיפות מלאה, כדי שתוכל לפעול בהיגיון ובצורה רציונלית.

אז נכון, ה'תועלת' המיידית שקופצת כאן, היא כי אדם לא צריך לחשוב רק על עצמו, אלא על הכלל כולו, אבל צריך לשים לב גם לכמה 'תועלות-משנה', כגון זו שמביא רלב"ג, בצד עוד כמה אחרות. והמתעניין יוכל לחפש ולמצוא.

פורסם כי הרשות הפלסטינית הרסה את מזבח יהושע, שנמצא בהר עיבל, והשתמשה באבניו כחצץ לסלילת כביש. זה מצער מאוד.
את מזבח יהושע חקר פרופ' אדם זרטל, אך לצערי לא קראתי את מחקריו. אסתפק, אם כך, בהצגת הפסוקים בתנ"ך המזכירים מזבח זה, ולא אוכל לחדש כאן דבר.
זהו חלק מהסיפור בו נאמרו הברכה והקללה על הר גריזים והר עיבל. הר גריזים, כידוע, הוא ההר המקודש לשומרונים.
תחילה מופיע הציווי לבנות אותו, שנאמר למשה –

דברים כז –

א וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. ב וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. ג וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲ‍שֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ. ד וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד. ה וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל. ו אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ. ז וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. ח וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב.

ובספר יהושע מסופר על היישום –

יהושע ח –

ל אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל. לא כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר לֹא הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַיהוָה וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים. לב וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לג וְכָל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח חֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר גְּרִזִים וְהַחֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר עֵיבָל כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה לְבָרֵךְ אֶת הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה. לד וְאַחֲרֵי כֵן קָרָא אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה כְּכָל הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה. לה לֹא הָיָה דָבָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֲשֶׁר לֹא קָרָא יְהוֹשֻׁעַ נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם.