ירמיה כג – נביאי השקר

עוד פרק מחמת השעמום, ובו גם רמזים חביבים למוצא. הנושא הוא הפעם נביאי השקר.

ירמיה כג –

הרועים הרעים
א הֹוי רֹעִים מְאַבְּדִים וּמְפִצִים אֶת-צֹאן מַרְעִיתִי נְאֻם-יהוה׃
ב לָכֵן כֹּה-אָמַר יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עַל-הָרֹעִים הָרֹעִים אֶת-עַמִּי אַתֶּם הֲפִצֹתֶם אֶת-צֹאנִי וַתַּדִּחוּם וְלֹא פְקַדְתֶּם אֹתָם הִנְנִי פֹקֵד עֲלֵיכֶם אֶת-רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם נְאֻם-יהוה׃
ג וַאֲנִי אֲקַבֵּץ אֶת-שְׁאֵרִית צֹאנִי מִכֹּל הָאֲרָצֹות אֲשֶׁר-הִדַּחְתִּי אֹתָם שָׁם וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְהֶן עַל-נְוֵהֶן וּפָרוּ וְרָבוּ׃
ד וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעִים וְרָעוּם וְלֹא-יִירְאוּ עֹוד וְלֹא-יֵחַתּוּ וְלֹא יִפָּקֵדוּ נְאֻם-יהוה׃

צמח צדיק
ה הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-יהוה וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ׃
ו בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח וְזֶה-שְּׁמֹו אֲ‍שֶׁר-יִקְרְאֹו יהוה צִדְקֵנוּ׃

הגאולה
ז לָכֵן הִנֵּה-יָמִים בָּאִים נְאֻם-יהוה וְלֹא-יֹאמְרוּ עֹוד חַי-יהוה אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃
ח כִּי אִם-חַי-יהוה אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת-זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפֹונָה וּמִכֹּל הָאֲרָצֹות אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל-אַדְמָתָם׃

נביאי השקר
ט לַנְּבִאִים נִשְׁבַּר לִבִּי בְקִרְבִּי רָחֲפוּ כָּל-עַצְמֹותַי הָיִיתִי כְּאִישׁ שִׁכֹּור וּכְגֶבֶר עֲבָרֹו יָיִן מִפְּנֵי יהוה וּמִפְּנֵי דִּבְרֵי קָדְשֹׁו׃
י כִּי מְנָאֲפִים מָלְאָה הָאָרֶץ כִּי-מִפְּנֵי אָלָה (קללה) אָבְלָה הָאָרֶץ יָבְשׁוּ נְאֹות מִדְבָּר וַתְּהִי מְרוּצָתָם (לבצע) רָעָה וּגְבוּרָתָם לֹא-כֵן (כוחם מופעל בשקר)׃
יא כִּי-גַם-נָבִיא גַם-כֹּהֵן חָנֵפוּ גַּם-בְּבֵיתִי מָצָאתִי רָעָתָם נְאֻם-יהוה׃
יב לָכֵן יִהְיֶה דַרְכָּם לָהֶם כַּחֲלַקְלַקֹּות בָּאֲפֵלָה יִדַּחוּ וְנָפְלוּ בָהּ כִּי-אָבִיא עֲלֵיהֶם רָעָה שְׁנַת פְּקֻדָּתָם נְאֻם-יהוה׃
יג וּבִנְבִיאֵי שֹׁמְרֹון רָאִיתִי תִפְלָה (דבר חסר טעם) הִנַּבְּאוּ בַבַּעַל וַיַּתְעוּ אֶת-עַמִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל׃ ס יד וּבִנְבִאֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם רָאִיתִי שַׁעֲרוּרָה נָאֹוף וְהָלֹךְ בַּשֶּׁקֶר וְחִזְּקוּ יְדֵי מְרֵעִים לְבִלְתִּי-שָׁבוּ אִישׁ מֵרָעָתֹו הָיוּ-לִי כֻלָּם כִּסְדֹם וְיֹשְׁבֶיהָ כַּעֲמֹרָה׃
(הקטע הזה בדומה לרצף בישעיה א, עורך השוואה לסדום ועמורה)
טו לָכֵן כֹּה-אָמַר יהוה צְבָאֹות עַל-הַנְּבִאִים הִנְנִי מַאֲכִיל אֹותָם לַעֲנָה וְהִשְׁקִתִים מֵי-רֹאשׁ כִּי מֵאֵת נְבִיאֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם יָצְאָה חֲנֻפָּה לְכָל-הָאָרֶץ׃ פ
טז כֹּה-אָמַר יהוה צְבָאֹות אַל-תִּשְׁמְעוּ עַל-דִּבְרֵי הַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים לָכֶם מַהְבִּלִים (מטפישים) הֵמָּה אֶתְכֶם חֲזֹון לִבָּם יְדַבֵּרוּ לֹא מִפִּי יהוה׃
יז אֹמְרִים אָמֹור לִמְנַאֲצַי (מילה חריפה, ומזכירה לנו נאצים) דִּבֶּר יהוה שָׁלֹום יִהְיֶה לָכֶם וְכֹל הֹלֵךְ בִּשְׁרִרוּת לִבֹּו אָמְרוּ לֹא-תָבֹוא עֲלֵיכֶם רָעָה׃
יח כִּי מִי עָמַד בְּסֹוד יהוה וְיֵרֶא וְיִשְׁמַע אֶת-דְּבָרֹו מִי-הִקְשִׁיב (דברי) דְּבָרֹו וַיִּשְׁמָע׃ ס

המשך –
יט הִנֵּה סַעֲרַת יהוה חֵמָה יָצְאָה וְסַעַר (רמז?…) מִתְחֹולֵל עַל רֹאשׁ רְשָׁעִים יָחוּל׃
כ לֹא יָשׁוּב אַף-יהוה עַד-עֲשֹׂתֹו וְעַד-הֲקִימֹו מְזִמֹּות לִבֹּו בְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּתְבֹּונְנוּ בָהּ בִּינָה׃
כא לֹא-שָׁלַחְתִּי אֶת-הַנְּבִאִים וְהֵם רָצוּ לֹא-דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם וְהֵם נִבָּאוּ׃
כב וְאִם-עָמְדוּ בְּסֹודִי וְיַשְׁמִעוּ דְבָרַי אֶת-עַמִּי וִישִׁבוּם מִדַּרְכָּם הָרָע וּמֵרֹעַ מַעַלְלֵיהֶם׃ ס כג הַאֱלֹהֵי מִקָּרֹב אָנִי נְאֻם-יהוה וְלֹא אֱלֹהֵי מֵרָחֹק׃
(פתגם יפה, ויבואר בהמשך) כד אִם-יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא-אֶרְאֶנּוּ נְאֻם-יהוה הֲלֹוא אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם-יהוה׃
כה שָׁמַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-אָמְרוּ הַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים בִּשְׁמִי שֶׁקֶר לֵאמֹר חָלַמְתִּי חָלָמְתִּי׃
כו עַד-מָתַי הֲיֵשׁ בְּלֵב הַנְּבִאִים נִבְּאֵי הַשָּׁקֶר וּנְבִיאֵי תַּרְמִת לִבָּם׃
כז הַחֹשְׁבִים לְהַשְׁכִּיחַ אֶת-עַמִּי שְׁמִי בַּחֲלֹומֹתָם אֲשֶׁר יְסַפְּרוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ כַּאֲשֶׁר שָׁכְחוּ אֲבֹותָם אֶת-שְׁמִי בַּבָּעַל׃
כח הַנָּבִיא אֲשֶׁר-אִתֹּו חֲלֹום יְסַפֵּר חֲלֹום וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתֹּו יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת מַה-לַתֶּבֶן אֶת-הַבָּר נְאֻם-יהוה׃
(עוד פתגם יפה, ויבואר בהמשך) כט הֲלֹוא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם-יהוה וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע׃ (ועוד אחד)ס ל לָכֵן הִנְנִי עַל-הַנְּבִאִים נְאֻם-יהוה מְגַנְּבֵי דְבָרַי (פלגיאטורים…) אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ׃
לא הִנְנִי עַל-הַנְּבִיאִם נְאֻם-יהוה הַלֹּקְחִים לְשֹׁונָם וַיִּנְאֲמוּ נְאֻם׃
לב הִנְנִי עַל-נִבְּאֵי חֲלֹמֹות שֶׁקֶר נְאֻם-יהוה וַיְסַפְּרוּם וַיַּתְעוּ אֶת-עַמִּי בְּשִׁקְרֵיהֶם וּבְפַחֲזוּתָם וְאָנֹכִי לֹא-שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים וְהֹועֵיל לֹא-יֹועִילוּ לָעָם-הַזֶּה נְאֻם-יהוה׃
לג וְכִי-יִשְׁאָלְךָ הָעָם הַזֶּה אֹו-הַנָּבִיא אֹו-כֹהֵן לֵאמֹר מַה-מַשָּׂא יהוה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת-מַה-מַשָּׂא (כאן נראה לי שזו לשון לעג החוזר על דבריהם. ויש המפרשים – אתם המשא) וְנָטַשְׁתִּי אֶתְכֶם נְאֻם-יהוה׃
לד וְהַנָּבִיא וְהַכֹּהֵן וְהָעָם אֲשֶׁר יֹאמַר מַשָּׂא יהוה וּפָקַדְתִּי עַל-הָאִישׁ הַהוּא וְעַל-בֵּיתֹו׃
לה כֹּה תֹאמְרוּ אִישׁ עַל-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶל-אָחִיו מֶה-עָנָה יהוה וּמַה-דִּבֶּר יהוה׃
לו וּמַשָּׂא יהוה לֹא תִזְכְּרוּ-עֹוד כִּי הַמַּשָּׂא יִהְיֶה לְאִישׁ דְּבָרֹו וַהֲפַכְתֶּם (על כך דיברתי פעם) אֶת-דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים יהוה צְבָאֹות אֱלֹהֵינוּ׃
לז כֹּה תֹאמַר אֶל-הַנָּבִיא מֶה-עָנָךְ יהוה וּמַה-דִּבֶּר יהוה׃
לח וְאִם-מַשָּׂא יהוה תֹּאמֵרוּ לָכֵן כֹּה אָמַר יהוה יַעַן אֲמָרְכֶם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה מַשָּׂא יהוה וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם לֵאמֹר לֹא תֹאמְרוּ מַשָּׂא יהוה׃
לט לָכֵן הִנְנִי וְנָשִׁיתִי אֶתְכֶם נָשֹׁא וְנָטַשְׁתִּי אֶתְכֶם וְאֶת-הָעִיר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבֹותֵיכֶם מֵעַל פָּנָי׃
מ וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם חֶרְפַּת עֹולָם וּכְלִמּוּת עֹולָם אֲשֶׁר לֹא תִשָּׁכֵחַ׃ ס
(כלומר, עיקר דרישתו היא להבחין בין חולם החלום, ובין נביא האמת, שלו דבר ה', או 'משא ה" – נאום הנישא).

*

הרחבות –
רש"י –
האלהי מקרוב – שאיני רואה אלא בסמוך לי ואין בי כח לשפוט את התחתונים שהם רחוקים ממני ואיני יודע במעשיהם.

(וברמז? אפשר לקרוא – מיקרובּ)… (ובעזרת מיקרוסקופ, אגב, אפשר לראות מיקרובּ מקרוב)…

מה לתבן את הבר – מה ענין שקר אצל אמת.

(ניתן לאומרו אף לגבי הערתי הקודמת…).

הלא כה דברי כאש – לא היה להם לטעות ולדמות חלומות לומר שהם נבואה כי דבר נבואה כשבאה בפי הנביא בגבורה היא באה בו כאש בוערת כענין שנאמר ותהי בלבי כאש בוערת (ירמיהו כ׳:ט׳) ואומר ויד י״י עלי חזקה (יחזקאל ג׳:י״ד).

ומדרש ילקוט שמעוני, שאביא רק את סופו –
אמר אביי מקרא אחד יוצא לכמה טעמים ואין טעם אחד יוצא משני מקראות, דבי ר׳ ישמעאל תאנא וכפטיש יפוצץ סלע מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים. ד״א מה פטיש מתחלק לכמה ניצוצות אף כל דבור ודבור שיצא מפי הקב״ה נהפך לשבעים לשון.

אפס עצור ועזוב

כִּי יָדִין יְהוָה עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב.
דברים לב, לו.

פסוק דומה מופיע במלכים, בסיפור על ירבעם בן יואש, שהוציא ממצב זה –

כִּי רָאָה יְהוָה אֶת עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל.
מלכים ב, יד, כו.

אפס עצור ועזוב – בכל מקרה הכוונה שאין עוזר.
ולהלן מעט מהפירושים –

רש"י –
עצור – נושע על ידי עוצר ומושל שיעצור בהם, עזוב – עזור, על ידי עוזב. עוצר הוא המושל העוצר בעם שלא ילכו מפוזרים בצאתם לצבא על האויב, בלעז מייטניר.

עצור – הוא הנושע במעצור המושל, עזוב – מחוזק, כמו: ויעזבו ירושלם עד החומה (נחמיה ג׳:ח׳), איך לא עזבה (ירמיהו מ״ט:כ״ה).

ר"י בכור שור –
ואפס עצור ועזוב – ולא יעצרו כח עוד, כמו: {ו}לא עצרתי כח (דניאל י׳:ח׳).

ועזוב – שאין מי שיסייע לו, כמו: עזוב תעזוב (שמות כ״ג:ה׳), וכמו: ויעזבו ירושלים עד החומה (נחמיה ג׳:ח׳) – שאין מחזיק בידם.

תורה אור –
עצור. שהמה עצורים ולחוצים:

ועזוב – שאין להם עוזר ותומך וביותר:

*

ומדרש –
סנהדרין צ״ז א:י׳ –

ת"ר (דברים לב, לו) כי ידין ה' עמו [וגו'] כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב אין בן דוד בא עד שירבו המסורות ד"א עד שיתמעטו התלמידים ד"א עד שתכלה פרוטה מן הכיס ד"א עד שיתייאשו מן הגאולה שנאמר ואפס עצור ועזוב כביכול אין סומך ועוזר לישראל.

*

ואם כבר הזכרנו את האמור במלכים, הנה כל הקטע על ירבעם השני, שהלך בדרך הרעה של ירבעם הראשון, אך גם הרחיב את גבולות הממלכה הרבה מאוד, כדבר נבואה של יונה בן אמיתי, הנמסרת לנו פה באגביות –

כג בִּשְׁנַת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַאֲמַצְיָהוּ בֶן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה. כד וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה לֹא סָר מִכָּל חַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל. כה הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה כִּדְבַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר. כו כִּי רָאָה יְהוָה אֶת עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל. כז וְלֹא דִבֶּר יְהוָה לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וַיּוֹשִׁיעֵם בְּיַד יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ. כח וְיֶתֶר דִּבְרֵי יָרָבְעָם וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה וּגְבוּרָתוֹ אֲשֶׁר נִלְחָם וַאֲשֶׁר הֵשִׁיב אֶת דַּמֶּשֶׂק וְאֶת חֲמָת לִיהוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. כט וַיִּשְׁכַּב יָרָבְעָם עִם אֲבֹתָיו עִם מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּמְלֹךְ זְכַרְיָה בְנוֹ תַּחְתָּיו.
מלכים ב, יד.

*

ועוד פסוק –
לָכֵן הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל בֵּית יָרָבְעָם וְהִכְרַתִּי לְיָרָבְעָם מַשְׁתִּין בְּקִיר עָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל וּבִעַרְתִּי אַחֲרֵי בֵית יָרָבְעָם כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ.
מלכים א, יד, י.

והנה הקטע המלא, כאן מדובר בירבעם הראשון –

א בָּעֵת הַהִיא חָלָה אֲבִיָּה בֶן יָרָבְעָם. ב וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם לְאִשְׁתּוֹ קוּמִי נָא וְהִשְׁתַּנִּית וְלֹא יֵדְעוּ כִּי אתי [אַתְּ] אֵשֶׁת יָרָבְעָם וְהָלַכְתְּ שִׁלֹה הִנֵּה שָׁם אֲחִיָּה הַנָּבִיא הוּא דִבֶּר עָלַי לְמֶלֶךְ עַל הָעָם הַזֶּה. ג וְלָקַחַתְּ בְּיָדֵךְ עֲשָׂרָה לֶחֶם וְנִקֻּדִים וּבַקְבֻּק דְּבַשׁ וּבָאת אֵלָיו הוּא יַגִּיד לָךְ מַה יִּהְיֶה לַנָּעַר. ד וַתַּעַשׂ כֵּן אֵשֶׁת יָרָבְעָם וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ שִׁלֹה וַתָּבֹא בֵּית אֲחִיָּה וַאֲחִיָּהוּ לֹא יָכֹל לִרְאוֹת כִּי קָמוּ עֵינָיו מִשֵּׂיבוֹ.    ה וַיהוָה אָמַר אֶל אֲחִיָּהוּ הִנֵּה אֵשֶׁת יָרָבְעָם בָּאָה לִדְרֹשׁ דָּבָר מֵעִמְּךָ אֶל בְּנָהּ כִּי חֹלֶה הוּא כָּזֹה וְכָזֶה תְּדַבֵּר אֵלֶיהָ וִיהִי כְבֹאָהּ וְהִיא מִתְנַכֵּרָה. ו וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲחִיָּהוּ אֶת קוֹל רַגְלֶיהָ בָּאָה בַפֶּתַח וַיֹּאמֶר בֹּאִי אֵשֶׁת יָרָבְעָם לָמָּה זֶּה אַתְּ מִתְנַכֵּרָה וְאָנֹכִי שָׁלוּחַ אֵלַיִךְ קָשָׁה. ז לְכִי אִמְרִי לְיָרָבְעָם כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעַן אֲשֶׁר הֲרִימֹתִיךָ מִתּוֹךְ הָעָם וָאֶתֶּנְךָ נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל. ח וָאֶקְרַע אֶת הַמַּמְלָכָה מִבֵּית דָּוִד וָאֶתְּנֶהָ לָךְ וְלֹא הָיִיתָ כְּעַבְדִּי דָוִד אֲשֶׁר שָׁמַר מִצְו‍ֹתַי וַאֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרַי בְּכָל לְבָבוֹ לַעֲשׂוֹת רַק הַיָּשָׁר בְּעֵינָי. ט וַתָּרַע לַעֲשׂוֹת מִכֹּל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה לְּךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמַסֵּכוֹת לְהַכְעִיסֵנִי וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ.    י לָכֵן הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל בֵּית יָרָבְעָם וְהִכְרַתִּי לְיָרָבְעָם מַשְׁתִּין בְּקִיר עָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל וּבִעַרְתִּי אַחֲרֵי בֵית יָרָבְעָם כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ. יא הַמֵּת לְיָרָבְעָם בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי יְהוָה דִּבֵּר. יב וְאַתְּ קוּמִי לְכִי לְבֵיתֵךְ בְּבֹאָה רַגְלַיִךְ הָעִירָה וּמֵת הַיָּלֶד. יג וְסָפְדוּ לוֹ כָל יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אֹתוֹ כִּי זֶה לְבַדּוֹ יָבֹא לְיָרָבְעָם אֶל קָבֶר יַעַן נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב אֶל יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּבֵית יָרָבְעָם. יד וְהֵקִים יְהוָה לוֹ מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַכְרִית אֶת בֵּית יָרָבְעָם זֶה הַיּוֹם וּמֶה גַּם עָתָּה. טו וְהִכָּה יְהוָה אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה בַּמַּיִם וְנָתַשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נָתַן לַאֲבוֹתֵיהֶם וְזֵרָם מֵעֵבֶר לַנָּהָר יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת אֲשֵׁרֵיהֶם מַכְעִיסִים אֶת יְהוָה. טז וְיִתֵּן אֶת יִשְׂרָאֵל בִּגְלַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל. יז וַתָּקָם אֵשֶׁת יָרָבְעָם וַתֵּלֶךְ וַתָּבֹא תִרְצָתָה הִיא בָּאָה בְסַף הַבַּיִת וְהַנַּעַר מֵת. יח וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ וַיִּסְפְּדוּ לוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֲחִיָּהוּ הַנָּבִיא. יט וְיֶתֶר דִּבְרֵי יָרָבְעָם אֲשֶׁר נִלְחַם וַאֲשֶׁר מָלָךְ הִנָּם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. כ וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ יָרָבְעָם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה וַיִּשְׁכַּב עִם אֲבֹתָיו וַיִּמְלֹךְ נָדָב בְּנוֹ תַּחְתָּיו.

נשים לב שלפי המסופר כאן, הדורש בנביא היה מביא לו תשורה. וכך גם נהג שאול, כשבא לשמואל.
וכן נשים לב שיש כאן התחפשות, ופעם סיכמתי את כל ההתחפשויות בתנ"ך. המוכרת ביותר היא זו של יעקב, בבואו לקחת את ברכת אביו. הפועל כאן – 'השתנית'.
ועוד נשים לב כי אחיה הנביא עיוור, 'כי קמו עיניו משיבו', וגם זה ממש כיצחק, כך שניתן לראות בזה סיפור בבואה.
ועוד – לאלישע הנביא, לעומת זאת, באה האישה השונמית, וה' הסתיר זאת ממנו, ולא גילה לו.
כמו כן, נבואתו של אחיה על מות בן ירבעם מתקיימת מיד, והוא גם מוסיף נבואה כללית על גלות ישראל, בחטאות ירבעם.

משתין בקיר –
לפי רד"ק –
משתין בקיר – אמרו רז״ל אפילו הכלב שדרכו להשתין בקיר ונאמר זה על דרך ההפלגה.
ויונתן תרגם ידע מדע אמר משתין כמו משית ר״ל משית עצה בקירות לבו.

ולפי מצודת דוד –
משתין בקיר – הוא הזכר, כי עושה קלוח ומשתין בקיר ולא כן הנקבה.

כאשר ינוד הקנה –
מצודת דוד –
כאשר ינוד הקנה – אשר לרוב רכותו, יתנודד במעט רוח, ויכה את עצמו בהעומד אצלו.

מעבר לנהר – הוא נהר גוזן, כי לשם גלו כמו שנאמר במלכים (מלכים ב י״ז:ו׳, י״ח:א׳) ובדברי הימים (דברי הימים א ה׳:כ״ו).

*

לשונית –
ונשים לב לקרבת המילים עזוב-עצוב-עלוב. עזוב במובן נטוש. ואולי זה מקרי.

ירמיה יא – רדיפת הנביא

לפני כמה ימים התייחסתי לביטוי 'כצאן לטבח', אך שכחתי את ההופעה הזו שלו מירמיה. נקרא אותה עכשיו –

ירמיה יא –

(טו) מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי עֲשׂוֹתָהּ הַמְזִמָּתָה הָרַבִּים וּבְשַׂר קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ כִּי רָעָתֵכִי אָז תַּעֲלֹזִי.
(לדעתי ידידי הוא הנביא, שכנגדו חרשו המזימה. וברעותיהם הם עולזים)

(טז) זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר קָרָא יְהוָה שְׁמֵךְ לְקוֹל הֲמוּלָּה גְדֹלָה הִצִּית אֵשׁ עָלֶיהָ וְרָעוּ דָּלִיּוֹתָיו.
(גם הזית, לדעתי, הוא הנביא)

(יז) וַיהוָה צְבָאוֹת הַנּוֹטֵעַ אוֹתָךְ דִּבֶּר עָלַיִךְ רָעָה בִּגְלַל רָעַת בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵית יְהוּדָה אֲשֶׁר עָשׂוּ לָהֶם לְהַכְעִסֵנִי לְקַטֵּר לַבָּעַל.

(יח) וַיהוָה הוֹדִיעַנִי וָאֵדָעָה אָז הִרְאִיתַנִי מַעַלְלֵיהֶם.
(וכאן הדברים נעשים ברורים יותר, ומפרשים את הקודמים)

(יט) וַאֲנִי כְּכֶבֶשׂ אַלּוּף יוּבַל לִטְבוֹחַ וְלֹא יָדַעְתִּי כִּי עָלַי חָשְׁבוּ מַחֲשָׁבוֹת נַשְׁחִיתָה עֵץ בְּלַחְמוֹ וְנִכְרְתֶנּוּ מֵאֶרֶץ חַיִּים וּשְׁמוֹ לֹא יִזָּכֵר עוֹד.
(כבש אלוף – מאולף, צייתן. גם הכבש בישעיה נג צייתן. העץ – גם כן הנביא)

(כ) וַיהוָה צְבָאוֹת שֹׁפֵט צֶדֶק בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת רִיבִי.

ומכאן נבואה ברורה –
(כא) לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה עַל אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשְׁךָ לֵאמֹר לֹא תִנָּבֵא בְּשֵׁם יְהוָה וְלֹא תָמוּת בְּיָדֵנוּ.

(כב) לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת הִנְנִי פֹקֵד עֲלֵיהֶם הַבַּחוּרִים יָמֻתוּ בַחֶרֶב בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם יָמֻתוּ בָּרָעָב.

(כג) וּשְׁאֵרִית לֹא תִהְיֶה לָהֶם כִּי אָבִיא רָעָה אֶל אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת שְׁנַת פְּקֻדָּתָם.

הושע ד – הדעת מאסת

מה טוב לכתוב על עוד פרק תוכחה בתנ"ך, כשברקע מתנגנים שיריה המופלאים של יפעת בר סלע. והפעם – הושע, ששפתו קשה ומסורבלת בדרך כלל, אבל בפרק זה היא יותר מובנת.
ההתרכזות בפרק הזה, מלבד בחטאים ובעוולות, היא הדעת, או נכון יותר – היעדר הדעת.

הושע ד

(א) שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי רִיב לַיהוָה עִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ.
(גרסת הושע ל'על שלושה דברים העולם עומד' – אמת, חסד ודעת אלוהים. נשים לב שדעת אלוהים כאן מופרדת מהאמת, והיא מעלה נעלה יותר, ואולי – כוללת האמת עם החסד)

(ב) אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ.
(כמחצית מעשרת הדיברות כאן. אלֹה הוא קללה או שבועת שקר. דמים בדמים נגעו – דמי הרוג אחד נוגעים דמי הרוג אחר – אבן עזרא).

(ג) עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְאֻמְלַל כָּל יוֹשֵׁב בָּהּ בְּחַיַּת הַשָּׂדֶה וּבְעוֹף הַשָּׁמָיִם וְגַם דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵפוּ.
(גם החיות נענשות, כמו במבול)

(ד) אַךְ אִישׁ אַל יָרֵב וְאַל יוֹכַח אִישׁ וְעַמְּךָ כִּמְרִיבֵי כֹהֵן.
(אך אין אפשרות לתוכחה, והעם רב עם כהניו)

(ה) וְכָשַׁלְתָּ הַיּוֹם וְכָשַׁל גַּם נָבִיא עִמְּךָ לָיְלָה וְדָמִיתִי אִמֶּךָ.
(אתה נכשל, וכן נביאך. ודמיתי אמך – הרגתי את אמך, כנסת ישראל, לפי שטיינזלץ)

(ו) נִדְמוּ עַמִּי מִבְּלִי הַדָּעַת כִּי אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּ וְאֶמְאָסְאךָ מִכַּהֵן לִי וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹהֶיךָ אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם אָנִי.
(נדמו – נכרתו.  אתה – הכהן. ואולי ישראל, 'ממלכת כהנים')

(ז) כְּרֻבָּם כֵּן חָטְאוּ לִי כְּבוֹדָם בְּקָלוֹן אָמִיר.
(רובם חטאו, כלומר לא כולם. או הרבים. ואולי אפשר להמיר את הביטוי 'רובם ככולם' בביטוי זה – 'כרובם'. – הצעתי. אמיר – אחליף, את הכבוד בקלון)

(ח) חַטַּאת עַמִּי יֹאכֵלוּ וְאֶל עֲו‍ֹנָם יִשְׂאוּ נַפְשׁוֹ.
(מופנה לכוהנים. ואומר שמחכים לעוונותיהם של ישראל, שהרי מזה בא קורבן החטאת שלהם, הבשר)

(ט) וְהָיָה כָעָם כַּכֹּהֵן וּפָקַדְתִּי עָלָיו דְּרָכָיו וּמַעֲלָלָיו אָשִׁיב לוֹ.
(כעם ככהן – שחיתות בכל. עניין חוזר בנביאים)

(י) וְאָכְלוּ וְלֹא יִשְׂבָּעוּ הִזְנוּ וְלֹא יִפְרֹצוּ כִּי אֶת יְהוָה עָזְבוּ לִשְׁמֹר.
(לא יועילו לעצמם, לא ישבעו ולא יתרבו)

(יא) זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב.
(יקח לב – לבם נמשך לזה)

(יב) עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ כִּי רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָה וַיִּזְנוּ מִתַּחַת אֱלֹהֵיהֶם.
(עץ וגורל – מעין מיני קסם וכישוף, שנאסרו בתורה)

(יג) עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּהּ עַל כֵּן תִּזְנֶינָה בְּנוֹתֵיכֶם וְכַלּוֹתֵיכֶם תְּנָאַפְנָה.
(כלומר, עובדים עבודה זרה)

(יד) לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה וְעַל כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה כִּי הֵם עִם הַזֹּנוֹת יְפָרֵדוּ וְעִם הַקְּדֵשׁוֹת יְזַבֵּחוּ וְעָם לֹא יָבִין יִלָּבֵט.
(לא אפקוד – לא אעניש (שטיינזלזץ), או לא אפקוד בזרע. ועם לא יבין ילבט –  ועם שלא יבין את דרכו, יתעה)

(טו) אִם זֹנֶה אַתָּה יִשְׂרָאֵל אַל יֶאְשַׁם יְהוּדָה וְאַל תָּבֹאוּ הַגִּלְגָּל וְאַל תַּעֲלוּ בֵּית אָוֶן וְאַל תִּשָּׁבְעוּ חַי יְהוָה.
(אם ישראל חוטא, שלא ידביק בחטאיו את יהודה, ואתם יהודה – אל תבואו למקומות הפולחן של ישראל – הגלגל ובית אל)

(טז) כִּי כְּפָרָה סֹרֵרָה סָרַר יִשְׂרָאֵל עַתָּה יִרְעֵם יְהוָה כְּכֶבֶשׂ בַּמֶּרְחָב.
(ישראל היו כפרה מרדנית, עתה ירעה אותם ה')

(יז) חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ.
(ממלכת ישראל אחוזה בעבודת אלילים. הנח להם, כי אין להם תקנה)

(יח) סָר סָבְאָם הַזְנֵה הִזְנוּ אָהֲבוּ הֵבוּ קָלוֹן מָגִנֶּיהָ.
(משתכרים, זונים, והמנהיגים אוהבים קלון)

(יט) צָרַר רוּחַ אוֹתָהּ בִּכְנָפֶיהָ וְיֵבֹשׁוּ מִזִּבְחוֹתָם.
(הרוח תיקח אותם, ואז הם יבושו מהעבודה הזרה שלהם – מה שאכן קרה בהמשך)

*
הרחבת פירושים –

נדמו – לפי אבן עזרא אינו יכול להיות מלשון דמיון, כי חסר מילת 'אל', ולכן משמעו המתה. ואילו לפי מלבי"ם הוא מלשון דמיון, נדמו אליך.
ודמיתי אמך – גם כאן אבן עזרא מפרש מלשון כריתה, אכרית את ירושלים. ואילו מלבי"ם מלשון דמיון, האל נדמה כאם האומה באיזשהו אופן.

כרובם – לפי רש"י, כשרבו וגדלו אז חטאו. לפי אבן עזרא, רובם חטאו, ולא המעטים.

יפרדו – לפי רד"ק , מנשותיהם, ולפי רש"י, זה מזה, ובתרגום סיעה.

ילבט – יכשל, או ייגע ללא תועלת. וכבר כתבתי על כך.

*

והנה מדרש יפה על כוח האחדות (שנרמז אולי גם במילה 'יפרדו') –

ילקוט שמעוני, רמז תקכ –

"חבור עצבים אפרים הנח לו – רבי אומר – גדול השלום, שאפילו עובדים אלילים ושלום ביניהם כביכול אינו יכול לשלוט בהם, שנאמר – 'חבור עצבים אפרים הנח לו', אבל משנחלקו מהו אומר? – 'חלק לבם עתה יאשמו', הא גדול השלום ושנואה המחלוקת. א״ר אלעזר – אי זה קשה, מי שאמר למלך או אני או את בפלטין (ארמון), או זה שאומר אני ולא את בפלטין? הוי אומר זה שאומר אני ולא את בפלטין. כך דור המבול, אמרו 'מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו', דור הפלגה אמרו – לא כל הימנו (לא הכול ממנו) לבור לו (לברור לו) את העליונים וליתן לנו את התחתונים? אלא בואו ונעשה לנו מגדל ונתן ע״א (עבודת אלילים) בראשו ונתן הרב בידה ותהא נראית כעושה עמו מלחמה. אותם (דור המבול) לא נשתייר מהם פליטה ואלו (דור הפלגה) נשתייר מהם. אלא דור המבול על ידי שהיו שטופים בגזל, שנאמר 'גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו', לפיכך לא נשתייר מהם פליטה, אבל אלו על ידי שהיו אוהבים זה לזה שנאמר 'ויהי כל הארץ שפה אחת' לפיכך נשתייר מהם פליטה."

כלומר, לפי מדרש זה, דור המבול נכחדו לגמרי כי מלבד חטאותיהם, לא הייתה ביניהם אחדות, ואילו דור הפלגה, דור מגדל בבל, לא נכחדו, כי למרות שחטאו, הייתה ביניהם אחדות.

אך מה שמוזר הוא שלפי המסופר, מאז מעשה מגדל בבל, התפלגה הארץ ללשונותיה, מה שניכר אף בשמם -'דור הפלגה', מלשון פילוג.

לועג לרש חרף עושהו


הפסוקים המדברים על הדאגה לעניים רבים מספור. אביא שניים מהם, שחוזרים על רעיון אחד – דיכוי העני הוא כקללת האל.
הראשון הוא ידוע מאוד והפך כבר למטבע לשון –

לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה׃

משלי יז, ה.

כלומר – הלועג לרש מחרף את עושהו של הרש, הוא האל, והשמח בצרתו של אחר – ייענש.

עתה, אותו רעיון חוזר גם במזמור אחד בתהילים, וזה פחות ידוע –

תהילים י –

תפילה למפלת הרשעים
א לָמָה יהוה תַּעֲמֹד בְּרָחֹוק תַּעְלִים לְעִתֹּות בַּצָּר͏ָה׃

(למה תתעלם בעת צרה)
ב בְּגַאֲוַת רָשָׁע יִדְלַק עָנִי יִתָּפְשׂוּ בִּמְזִמֹּות זוּ חָשָׁבוּ׃

(ידלק – ירדוף)
ג כִּי-הִלֵּל רָשָׁע עַל-תַּאֲוַת נַפְשֹׁו וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ  יהוה׃

(המברך את רודף הבצע מנאץ את ה', לפי פירוש אחד)
ד רָשָׁע כְּגֹבַהּ אַפֹּו בַּל-יִדְרֹשׁ אֵין אֱלֹהִים כָּל-מְזִמֹּותָיו׃

(רשע מתגאה ולא כולל את אלוהים בתוכניותיו)
ה יָחִילוּ (דרכו) דְרָכָיו בְּכָל-עֵת מָרֹום מִשְׁפָּטֶיךָ מִנֶּגְדֹּו כָּל-צֹורְרָיו יָפִיחַ בָּהֶם׃
('הוא תמיד מצליח. חוקיך הנעלים רחוקים ממנו. הוא נושף בבוז באויב').
ו אָמַר בְּלִבֹּו בַּל-אֶמֹּוט לְדֹר וָדֹר אֲשֶׁר לֹא-בְרָע׃

(אומר בלבו שלא ייכשל)
ז אָלָה פִּיהוּ מָלֵא וּמִרְמֹות וָתֹךְ תַּחַת לְשֹׁונֹו עָמָל וָאָוֶן׃

(מקלל ומרמה)
ח יֵשֵׁב בְּמַאְרַב חֲצֵרִים בַּמִּסְתָּרִים יַהֲרֹג נָקִי עֵינָיו לְחֵלְכָה יִצְפֹּנוּ׃

(אורב למסכנים)
ט יֶאֱרֹב בַּמִּסְתָּר כְּאַרְיֵה בְסֻכֹּה יֶאֱרֹב לַחֲטֹוף עָנִי יַחְטֹף עָנִי בְּמָשְׁכֹו בְרִשְׁתֹּו׃

(אורב כאריה במסתור)
י (ודכה) יִדְכֶּה יָשֹׁחַ וְנָפַל בַּעֲצוּמָיו (חלכאים) חֵיל כָּאִים ׃
(החלשים נופלים בידו)
יא אָמַר בְּלִבֹּו שָׁכַח אֵל הִסְתִּיר פָּנָיו בַּל-רָאָה לָנֶצַח׃

יב קוּמָה יהוה אֵל נְשָׂא יָדֶךָ אַל-תִּשְׁכַּח (עניים) עֲנָו͏ִים׃
יג עַל-מֶה נִאֵץ רָשָׁע אֱלֹהִים אָמַר בְּלִבֹּו לֹא תִּדְרֹשׁ׃

(כלומר, רדיפת העני היא כקללת האל)
יד רָאִתָה כִּי-אַתָּה עָמָל וָכַעַס תַּבִּיט לָתֵת בְּיָדֶךָ עָלֶיךָ יַעֲזֹב חֵלֶכָה יָתֹום אַתָּה הָיִיתָ עֹוזֵר׃

(אתה עוזר לעניים)
טו שְׁבֹר זְרֹועַ רָשָׁע וָרָע תִּדְרֹושׁ-רִשְׁעֹו בַל-תִּמְצָא׃

(דרוש רשעתו עד שלא תימצא יותר)
טז יהוה מֶלֶךְ עֹולָם וָעֶד אָבְדוּ גֹויִם מֵאַרְצֹו׃

יז תַּאֲוַת עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ יהוה תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ׃
(חזק לבם והקשב להם)
יח לִשְׁפֹּט יָתֹום וָדָךְ בַּל-יֹוסִיף עֹוד לַעֲרֹץ אֱנֹושׁ מִן-הָאָרֶץ׃

(להפסיק העריצות וההפחדה).

שלושה פרקים על שתיקה


שלושה פרקים על שתיקה
(מסל המיחזור)

א.
מול מענה האל, איוב שותק –

(א) וַיַּעַן יְהוָה אֶת אִיּוֹב וַיֹּאמַר.
(ב) הֲרֹב עִם שַׁדַּי יִסּוֹר מוֹכִיחַ אֱלוֹהַּ יַעֲנֶנָּה.
(ג) וַיַּעַן אִיּוֹב אֶת יְהוָה וַיֹּאמַר.
(ד) הֵן קַלֹּתִי מָה אֲשִׁיבֶךָּ יָדִי שַׂמְתִּי לְמוֹ פִי.
(ה) אַחַת דִּבַּרְתִּי וְלֹא אֶעֱנֶה וּשְׁתַּיִם וְלֹא אוֹסִיף.
איוב מ.

שטיינזלץ –
(א) 
וַיַּעַן יְהוָה אֶת־אִיּוֹב וַיֹּאמַר׃
(ב) 
הֲאם רֹב, מי שרב עִם־שַׁדַּי יִסּוֹר, נוהג באופן מוסרי, או: עשוי לקבל מוסר?! אנא, מי ש מוֹכִיחַ אותי – את אֱלוֹהַּ – יַעֲנֶנָּה, מוזמן לנסות להשיב לדברי! 
(ג) 
וַיַּעַן אִיּוֹב אֶת־ה' וַיֹּאמַר׃ 
(ד) 
הֵן קַלֹּתִי, אני קל בעיני עצמי. מָה אֲשִׁיבֶךָּ, אוכל לענות לך?! יָדִי שַׂמְְְתִּי לְְמוֹ, על פִי לאות שתיקה. 
(ה) 
אַחַת דִּבַּרְְְתִּי וְְלֹא אֶעֱנֶה יותר, וּשְְְׁתַּיִם וְְלֹא אוֹסִיף. אכן, דיברתי יותר מדי. 

ב.
עמוס פרק ה' היא נבואת זעם אופיינית, והיא מוכרת בעיקר בזכות האמרה הקצרה שבה – 'המשכיל בעת ההיא יידום'. כלומר, אל מול פני הרשע המשתולל אין עוד מה לומר. בכל זאת, נקרא את כולה, עם הערות קצרות –

עמוס ה –
(א) שִׁמְעוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹשֵׂא עֲלֵיכֶם קִינָה בֵּית יִשְׂרָאֵל.
(ב) נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל נִטְּשָׁה עַל אַדְמָתָהּ אֵין מְקִימָהּ.
(מפלה, אסון)
(ג) כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הָעִיר הַיֹּצֵאת אֶלֶף תַּשְׁאִיר מֵאָה וְהַיּוֹצֵאת מֵאָה תַּשְׁאִיר עֲשָׂרָה לְבֵית יִשְׂרָאֵל.
(רעיון השארית)
(ד) כִּי כֹה אָמַר יְהוָה לְבֵית יִשְׂרָאֵל דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ.
(ה) וְאַל תִּדְרְשׁוּ בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל לֹא תָבֹאוּ וּבְאֵר שֶׁבַע לֹא תַעֲבֹרוּ כִּי הַגִּלְגָּל גָּלֹה יִגְלֶה וּבֵית אֵל יִהְיֶה לְאָוֶן.
(לא לפנות למוקדי פולחן אחרים)
(ו) דִּרְשׁוּ אֶת יְהוָה וִחְיוּ פֶּן יִצְלַח כָּאֵשׁ בֵּית יוֹסֵף וְאָכְלָה וְאֵין מְכַבֶּה לְבֵית אֵל.

ומכאן פירוט החטאים –
(ז) הַהֹפְכִים לְלַעֲנָה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לָאָרֶץ הִנִּיחוּ.
(ח) עֹשֵׂה כִימָה וּכְסִיל וְהֹפֵךְ לַבֹּקֶר צַלְמָוֶת וְיוֹם לַיְלָה הֶחְשִׁיךְ הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ יְהוָה שְׁמוֹ.
(כאן תיאור כוח ה'. כימה וכסיל – מערכות כוכבים)
(ט) הַמַּבְלִיג שֹׁד עַל עָז וְשֹׁד עַל מִבְצָר יָבוֹא.
(פסוק קשה. לפי פירוש אחד – מחזק השודדים. מבליג – מחזק)
(י) שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבוּ.
(יא) לָכֵן יַעַן בּוֹשַׁסְכֶם עַל דָּל וּמַשְׂאַת בַּר תִּקְחוּ מִמֶּנּוּ בָּתֵּי גָזִית בְּנִיתֶם וְלֹא תֵשְׁבוּ בָם כַּרְמֵי חֶמֶד נְטַעְתֶּם וְלֹא תִשְׁתּוּ אֶת יֵינָם.
(בושסכם – מילה יחידאית, מעין שיסוי ורמיסה, של העני. ועוד בסוף. משאת בר – מס על התבואה)
(יב) כִּי יָדַעְתִּי רַבִּים פִּשְׁעֵיכֶם וַעֲצֻמִים חַטֹּאתֵיכֶם צֹרְרֵי צַדִּיק לֹקְחֵי כֹפֶר וְאֶבְיוֹנִים בַּשַּׁעַר הִטּוּ.
(מעוותי צדק)

ומה כן צריך לעשות? –
(יג) לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם כִּי עֵת רָעָה הִיא.
(וזה הפסוק הידוע)
(יד) דִּרְשׁוּ טוֹב וְאַל רָע לְמַעַן תִּחְיוּ וִיהִי כֵן יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אִתְּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם.
(אם תעשו טוב, ה' יהיה איתכם)
(טו) שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט אוּלַי יֶחֱנַן יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף.
(ובגמרא מסופר על רב אחד ששאל על כך – כל זה ו'אולי'?)

אבל הדין קשה –
(טז) לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אֲדֹנָי בְּכָל רְחֹבוֹת מִסְפֵּד וּבְכָל חוּצוֹת יֹאמְרוּ הוֹ הוֹ וְקָרְאוּ אִכָּר אֶל אֵבֶל וּמִסְפֵּד אֶל יוֹדְעֵי נֶהִי.
(יז) וּבְכָל כְּרָמִים מִסְפֵּד כִּי אֶעֱבֹר בְּקִרְבְּךָ אָמַר יְהוָה.

ומכאן חלק חדש.
יום ה' – חושך –
(יח) הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם יְהוָה לָמָּה זֶּה לָכֶם יוֹם יְהוָה הוּא חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר.
(יט) כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ.
(כ) הֲלֹא חֹשֶׁךְ יוֹם יְהוָה וְלֹא אוֹר וְאָפֵל וְלֹא נֹגַהּ לוֹ.

נגד הקורבנות (נושא חוזר בנביאים) –
(כא) שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם.
(כב) כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט.
(כג) הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְׁמָע.
(כאן כולל גם את שירי הקודש שבעבודת המקדש)
(כד) וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן.
(כה) הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה בֵּית יִשְׂרָאֵל.
(רבות נדרש על כך, שהרי כביכול כן הקריבו במדבר)
(כו) וּנְשָׂאתֶם אֵת סִכּוּת מַלְכְּכֶם וְאֵת כִּיּוּן צַלְמֵיכֶם כּוֹכַב אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לָכֶם.
(סכות, כיון, כוכב – שמות עבודה זרה)
(כז) וְהִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מֵהָלְאָה לְדַמָּשֶׂק אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁמוֹ.

רש"י –
בושסכם – כמו בוססכם על דל שאתם רומסין ורופסים על ראשו כמו בוססו את חלקתיא (ירמיהו י״ב:י׳).

ג.
וכן נאמר במשלי פעמים רבות, למשל –

בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע וְחֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל.
משלי י, יט.

וחכמים אמרו –
שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר, כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא:
אבות א, יז.

כפייה

אולי לא לטובתי אני כותב בבלוג הזה, ובכל זאת אמשיך, בינתיים…

הרב נבון כתב שלפי ההלכה ניתן לכפות מתן חיסון. זה לא מפתיע, שהרי ההלכה עניינה כפייה. כפירוש חז"ל למעמד הר סיני, שהזכרתי לאחרונה – 'כפה עליהם הר כגיגית'. או כמו שאומרים למסרב הגט (כזה האחרון שהתפרסם) – 'כופין אותו עד שיאמר רוצה אני'.
'כופין אותו עד שיאמר רוצה אני'? איזה מין רצון הוא זה? ודאי שלא רצון חופשי! תאמרו – יש לנו חובה להתיר את מסורבת הגט, ונכון – הכוונה כאן היא טובה. אבל טוב בהרבה מזה שיהיה כאן שוויון, והיא תוכל לגרש אותו, כשם שהוא יכול לגרש אותה. כלומר, שתהיה דרך לפרק את החבילה בלי תלות ברצון הבעל בלבד.

הלכתי, אם כן, וחיפשתי, מקור לכפייה בתנ"ך. כמובן, החוקים נכתבו על-מנת להיכפות, אין ספק. ואולם, באופן מפתיע אולי, המילה כפייה והשורש כפ"ה כלל אינם מופיעים בתורה. ואילו בתנ"ך בכללותו שורש זה מופיע רק פעם אחת. הנהו –

משלי כא יד: "מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף, וְשֹׁחַד בַּחֵק חֵמָה עַזָּה."

מצודות: 
הנותן מתן בסתר למי שחרה אפו בו, הנה המתן הזה יכפה (יכסה) את האף ולא יהיה נראה עוד; והנותן שוחד בחיק, ר"ל בהסתר, אז יכפה בזה חמה עזה וחזקה; וכפל הדבר במילים שונות.

"יכפה" – ענין כסוי, ובדברי רז"ל (שבת פח.): "כפה עליהם הר כגיגית".

כאמור, מלשון כיסוי, כיאה לשורשי 'כף', כגון כפה-כפת-כפר.

אז הנה גם כאן זו לא בדיוק משמעות של כפייה, אלא של ריצוי.

*

ומעניין שפה השוחד מופיע באופן ייחודי ולא ממש שלילי.

ועל 'מתן בסתר', הפרקטיקה המפורסמת, כבר כתבתי פעם.

*

מילון ספיר –

כּוֹפֶה
1.[תמ] מַכריחַ, מאַלֵץ: כופין אותו עד שיאמר: רוצה אני (ראש השנה ו.)
2. [תמ] הופֵך (כּלי על פּיו): שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית (שבת פח.)
3. [תנ] דוחֶה, מבַטֵל (תן דעתך שהצורה לִכפּות היא גם מָקור של כּופֵת): מתן בסתר יכפה אף (משלי כא 14)
4. [תנ] מטֶה, כּופף, מחליש, כאמור בפסוק: "מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף" (משלי כא, 14)

אדם תועה מדרך השכל


לימוד חופשי (פשוט העתק-הדבק של המיטב).

אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ.
משלי כא, טז.

רש"י בפשט –
אדם תועה מדרך השכל – פורש מן התורה.
בקהל רפאים – בעדת גיהנם.

ורבנו יונה מרחיב במוסר –
אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח – הוא נמשך אחרי התאוה וימרה בגללה את פי הנפש החכמה.
בקהל וגו׳ – לא נאוה עמדו בין החיים אבל ראוי ויפה לנוח בין המתים וישובו ד׳ יסודותיו אל שרשם, כי הכוונה ביצירת האדם שתמשול הנפש החכמה בתאוה ותעבוד את הבורא ית׳ בזאת כי המדה הזאת יקנה אותה מדרך יראת השם והיראה היא הכבוד, ונאמר: כל הנקרא בשמי וגו׳ (ישעיהו מ״ג:ז׳) והעושה בהפך זה שעוזב דברי השכל עזיבה גמורה ונמשך אחרי הפכו והוא השקר הנה עשה ההפך הכוונה ביצירתו. על כן אין הרכבת יסודותיו ראויה לו רק שישוב העפר אל הארץ כשהיה. ובא הענין הזה על מה שאמר: ומחתה לפועלי און (משלי כ״א:ט״ו) כי הם יראים השם מן המשפט ושונאים אותו ונמצאו שונאים האמת ואוהבים השקר. והנה אלה הם תועים מדרך הנפש המשכלת טעות גמורה כי השקר הפך האמת והאמת הוא השכל והחכמה. אבל מי שעומד ועובד עבודה זרה שהוא נמשך בה אחרי התאוה יתכן כי עוד רבות בדרכיו שנמשך בהם אחרי השכל ובא הענין להראות עצם הפסד האון וכח ענשו.

ומלבי"ם מבחין כאן בין שכל ובין חכמה ובינה –
אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח – יש הבדל בין השכל ובין חכמה ובינה ויתר כחות הנפש, שהשכל הוא כח החד שימצא לאדם להשיג באלהות וברוחניות ובנפלאות, שדברים שאין מבוא להבינה להשיג ע״י היקשים ומופתים ולא להדעת לדעת ע״י הכרת החושים, ובכח זה ישיג את ההשגחה וכל האמונות התלוים באלהות, וע״פ הרוב נלוה אל זה רוח הקדש ואז נקרא שכל טוב, וכמ״ש ורוחך הטובה נתת להשכילם, ואדם התועה מדרך השכל תועה באמונות האלהיות כמו הכופר בהשגחה ובידיעת ה׳ ובהנהגתו ובנפלאותיו, והם המינים שאין להם חלק לעוה״ב ואין להם תקנה, ובקהל רפאים ינוח – כי ירד לגיהנם.

השכל – השכל הוא הכח החד אשר באדם להבין בדברים שאין הבינה שולטת כמו, בעניני האלהות ונפלאותיו (תהלות י״ד ב׳, ס״ד י׳, ק״ו ז׳), ויש שכל טוב שהוא רוה״ק (כנ״ל ג׳ ד׳, י״ג ט״ו), והתבאר עוד (י״ב ח׳, ט״ו כ״ד, ט״ז כ״ב, כ״א י״א), והשכל – הוא מקור או שם.

אבן כספי מרחיב על רפאים –
אדם תועה – בקהל רפאים – מתים, כאמרם ז״ל, רשעים אפילו בחייהם קרואים מתים (ברכות יט).

בבא בתרא ע״ט א:ג׳
כי אתא רב דימי א"ר יונתן כל הפורש עצמו מד"ת (דברי תורה) נופל בגיהנם שנאמר (משלי כא, טז) אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח ואין רפאים אלא גיהנם שנאמר (משלי ט, יח) ולא ידע כי רפאים שם בעמקי שאול קרואיה:

ספר חסידים תתקל״ח:א׳ –
כתיב (משלי כא טז) אדם תעה מדרך השכל בגימטריא משתמד מי שאמר דבר טעם מן התורה והמיר אין אומרים אותו משמו.

בת היענה

מישהי דיברה על בת היענה, שלא באמת טומנת את ראשה בחול. הזדמנות לעסוק בה –

היא מוזכרת בתורה כעוף טמא, בצד עופות אחרים –

וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ.
ויקרא יא, טז.

וכן כעוף השוכן במדבר, בנבואת החורבן על בבל –

וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ-שָׁם.
ישעיה יג, כא.

ופעם אחת מוזכרים היענים, בכתיב משובש –

גַּם תנין [תַּנִּים] חָלְצוּ שַׁד הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן בַּת עַמִּי לְאַכְזָר כי ענים [כַּיְעֵנִים] בַּמִּדְבָּר.
איכה ד, ג.

מעניין שהמילה 'אכזר' מופיעה גם בנבואה של ישעיה על בבל, שבה גם הוזכרו בנות היענה.
מעניינת גם הצורה הכפולה – 'יענים' ו'בנות יענה', שאין לי הסבר טוב לה. מופיע גם 'בנות השיר' (קהלת יב, ד) לציפורים.

ומדוע היא נקראת כך? אולי משום שהיא עונה לחברותיה? אם כך, זו אינה בת היענה המוכרת לנו, ובאמת יש הסבורים שמדובר במין של אוח (כך לפי מילון ספיר שנעזרתי בו). אך בכל מקרה, מינים רבים של ציפורים, ושל בעלי חיים בכלל, קוראים זה לזה ועונים זה לזה, ומכאן אולי מקור השם. רק לפי השערה. (ואולי הוא מלשון עינוי?).

הס

בכל מקום משתיקים אנשים. זה הזמן לחפש בקונקורדנציה את המילה 'הס'. והנה, בדרך כלל היא מופיעה כהס שצריך להשתרר מפני ה', ובייחוד ביום ה' –

שופטים פרק ג (כאן של חולין) –

פסוק י"ט: וְהוּא שָׁב, מִן-הַפְּסִילִים אֲשֶׁר אֶת-הַגִּלְגָּל, וַיֹּאמֶר, דְּבַר-סֵתֶר לִי אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ; וַיֹּאמֶר הָס–וַיֵּצְאוּ מֵעָלָיו, כָּל-הָעֹמְדִים עָלָיו. 

עמוס פרק ו

פסוק י: וּנְשָׂאוֹ דּוֹדוֹ וּמְסָרְפוֹ, לְהוֹצִיא עֲצָמִים מִן-הַבַּיִת, וְאָמַר לַאֲשֶׁר בְּיַרְכְּתֵי הַבַּיִת הַעוֹד עִמָּךְ, וְאָמַר אָפֶס; וְאָמַר הָס, כִּי לֹא לְהַזְכִּיר בְּשֵׁם יְהוָה.  {ס}

עמוס פרק ח

פסוק ג: וְהֵילִילוּ שִׁירוֹת הֵיכָל, בַּיּוֹם הַהוּא–נְאֻם, אֲדֹנָי יְהוִה:  רַב הַפֶּגֶר, בְּכָל-מָקוֹם הִשְׁלִיךְ הָס.  {פ}

חבקוק פרק ב

פסוק כ: וַיהוָה, בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ:  הַס מִפָּנָיו, כָּל-הָאָרֶץ.  {ס}

צפניה פרק א

פסוק ז: הַס, מִפְּנֵי אֲדֹנָי יְהוִה:  כִּי קָרוֹב יוֹם יְהוָה, כִּי-הֵכִין יְהוָה זֶבַח הִקְדִּישׁ קְרֻאָיו. 

זכריה פרק ב

פסוק י"ז: הַס כָּל-בָּשָׂר, מִפְּנֵי יְהוָה–כִּי נֵעוֹר, מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ.  {ס}

*

לשונית –
הס יש בו ס' שדומה לש' השקט. או שמא הוא מגזרת שס השיסוי, שגם הוא סוג של השתקה. ושמא יש דימיון בין ש' השקט וס' השיסוי. כמו כן, ס' הוא צליל הנחש, ומכאן של דברים שליליים רבים. והוא גם צליל חורקני. ומכאן שימושו לדברים רעים ומזיקים. ואולי ששש הוא חיקוי של צליל הנחש ססס, כמעין הפחדה. ולאחר מכן עבר לצליל הרגעה כללי, כאם המשקיטה את בנה.

הכותרת שנתתי לתמונה בפייסבוק – שָׁ שָׁ ביטון.